מרחף באוויר

 

צהריים אחד בקיץ של 1980 אבי כהן הגיע אלינו לדשא של הבריכה. לא הרבה זמן לפני כן אח שלו, נדמה לי שהכינוי שלו היה סלו, קיצור של מרסלו, עבר לגור אצלנו בשכונה, וגם התחיל להפעיל בה חנות לצעצועי ילדים, ואבי בא לבקר בשבת והלכו לבריכה.

אבי נעל כפכפים של אדידס, לבש בגד ים חדיש עם קשירה של ספידו ועל הגוף שלו היתה מתוחה גופיית ספורט. חתיכת גוף. על העיניים היו תלויות זוג משקפי שמש סופר אלגנטיות. הוא התיישב על אחד מכסאות הנוח הירוקים שמגרדים בגב, שילב את שתי ידיו מאחורי העורף ופתח את עצמו לשמש. סלו הלך בינתיים להביא שתי קולות.

היה שקט, קצת באז מסביב, ותנועות ראשים מסמנות, ודיבורים קטנים, אבל זו היתה שכונה מאופקת ועולם כמנהגו נהג. ילדים שיצאו רטובים מהמים ניצלו את המצב להתיישב קרוב, לא קרוב מדי. הגנבנו מבטים. לא העזנו ללכת לשחק בפינת הכדורגל הקבועה, מול אבי וסלו שישבו די מולה עם הבן הקטנטן של סלו. ואז הוא קם.

הוא קם וגלגל את הכדור אל הרגל, וסימן ביד לאחיין הקטן, והם התחילו לשחק. ילדון, לא יותר משלוש. אבי כדרר והאחיין קצת נפל, אבי צחק משועשע, אבי מסר לאחיין, שהחזיר קצת עקום, אבי חייך ומסר לו שוב. הם שיחקו ושיחקו שם, ולא היה דבר בינם לבין העולם. רק שלושתם – אבי, הילד והכדור. אבי עם הגב הגאה שהולך אחורה, מטפל בכדור באלגנטיות של כוכב כדורגל עולמי, והצוציק שמנסה לבעוט בכדור הענק. בעולמם.

*  

שייע פייגנבוים, היריב הגדול מהפועל תל אביב, החבר, דומה לאבי כהן בלב הגדול, שייע שבפשטותו מדייק לעתים כחוט הסערה, הגדיר השבוע את אבי כהן "אציל". כי תמיד היה לכהן את מה שמייחד את האצילים: הוא ריחף מעט מעל פני האדמה. איש טוב מידות, שיודע כי נולד עם דם כחול.

מהרגע הראשון בו הופיע לקהל היה ברור שהוא לא דומה. שהוא מרחף. האלגנטיות שלו, ריקוד הגוף עם הכדור, הביטחון המוחלט שהפגין מיד, המנהיגות הברורה מאליה, סיפרו כולן שהוא יודע. נהיר לו כי יש לו את מתת האל לשחקן הכדורגל.

ברגע המשחק המכונן שלו – המומנט שבהמשך העביר את סינדרלה מרמת השקמה אל פנטזיית הכדורגל של אז, ליברפול באנגליה – הוא מרחף באוויר. זה דרבי תל אביבי בשנת 79', מבול יורד בבלומפילד העמוס והרוגש, והכדור עף אל אבי כהן שעומד בפאתי הרחבה. אבי מנתר, וקופא באוויר. סטופ. הוא עומד זקוף שם באוויר, באלגנטיות של ברישניקוב, שתי רגליו בתנוחה המושלמת, וממתין בסבלנות לבואו של הכדור. אין מה למהר, הביצוע גם ככה על-זמני.

כשהסרט ממשיך לרוץ, קורה המובן מאליו ומתייצרת הבעיטה המושלמת, הקשתית, הקלאסית מכל קלאסה, שבנחות הכדור אל הרשת תשאיר את קהל הצופים אילם לרגע ארוך. עד שהפשיר מחזור הדם של אוהדי קבוצתו, והקפיץ בחבטה את ליבם, והם התמלאו בצהלה של חוזים בפלא. ואבי עומד שם וידו האחת זקופה באוויר, חזהו נפוח כמו היה קזבלן, מבין לגמרי את גודל הרגע, אבל עדיין אין לו כל מושג על השתמעויותיו.

הוא שיחק כדורגל אחר. הוא הכניס לתפקיד הבלם האחורי, השחקן הכי הגנתי מלבד השוער, את מלוא הניחוחות והאיכויות של שחקני ההתקפה. הוא נהג לנהל את משחק ההתקפה, לבנות אותו מאחור, וגם לכבוש שערים. היו אז בכדורגל העולמי בלמים מעטים מסוג זה, ליברו, תפקיד שדורש שילוב נדיר של יכולות מקצועיות ומנטאליות. ודאי שלא היה כאן, בישראל, שחקן שכזה. עבור הכדורגל הישראלי אבי כהן בא מהירח. 

*

ואותנו, אוהדי נתניה, הוא הותיר הלומים. בשנות השבעים שלטו לסירוגין מכבי מתל אביב ומנתניה. מכבי ת"א זכתה באליפות ב-1970, נתניה ב-71'. ת"א ב-72', נתניה ב-74'. ת"א (עם אבי כהן הצעיר) ב-77', נתניה ב-78'.

עבורנו, מעריצי נתניה, הקרב הדו-ראשי היה מובחן וברור: הם המעצמה מהעיר הגדולה, עתירי כוח וקהל, אנחנו הברק המלוטש מ"עיר היהלומים". לא שחסרו במכבי ת"א שחקנים מוכשרים, אבל ניצוצות של גאונות הצלחנו לזהות בעיקר אצלנו. עודד מכנס, בני לם, חיים בר, היו שחקנים שחשבנו שרק בחולות נתניה, באיזור הוותיק או בשכונת דורה, אפשר לייצר וללטש כמותם.

הוויכוחים הסוערים בין אוהדי שני המחנות בשכונה שלנו, כמו במקומות רבים בארץ, התלהטו מדי שבוע. המתח במהלך ההאזנה משותפת ל"שירים ושערים" היה בלתי נסבל כמעט. שבוע אחרי שבוע, עונה אחרי עונה, זה היה אנחנו או הם. אין באמצע, אין שלישי. או שכל השבוע תלך וראשך כפוף, או תצעד במבט מתנשא. שנים של עליות ומורדות.

אבל אז, ב-1979, כעת כבר מותר לגלות, קצת נשברנו. אבי כהן הצעיר, רק באמצע העונה מלאו לו 22, השתלט על העסק. לא היו אז שחקני רכש זרים, גם המעבר בין אגודות היה די נדיר, ורק שחקנים מעטים יצאו לשחק בחו"ל. הקבוצות התבססו על שחקני הבית, וזה אמר דבר אחד: אכלנו אותה. היריבה המושבעת זכתה לתגבורת שלא נוכל לעמוד בפניה. הנשק המנצח.

מכבי תל אביב גרפה את האליפות באלגנטיות אבי כהנית באותה שנה, השילה אותנו מהתואר, כשאבי כהן נבחר כמובן ל"כדורגלן העונה". ההווה היה לגמרי שלהם, וחמור מזאת: העתיד נראה לגמרי שלהם.  

*

אלא שאז נכנס לתמונה גם פנחס זהבי – שהפך עם אבי מעיתונאי ספורט לסוכן שחקנים, והיום הוא באנגליה "סופר אייג'נט פיני זהבי" – ושידך את אבי אל ליברפול, שהגיעה לכאן למשחק מול "כוכבי ישראל". משחק אגדי, שהסתיים בתוצאה 3:3, ואבי כבש גם בו שער מופלא.

שיא האירוע היה הכתרתו כ"כדורגלן העונה של ידיעות אחרונות", כשהוא עומד על במת הכבוד בין מלכת היופי, דורית ילינק, לבין הכוכב האגדי של ליברפול, קני דלגליש. שיהיה ברור, כמו שנהגו לומר אז, כי מדובר ב"משהו עולמי".

כהן לא היה הישראלי הראשון שהצטרף לקבוצה גדולה באירופה. שמוליק רוזנטל שיחק לפניו במנשגלדבך הגרמנית, כוכבי הדור הקודם שפיגלר ושפיגל כיכבו בליגה הצרפתית, רוני קלדרון הריח את אייאקס מאמסטרדם, כולם התעלו מעל האטמוספירה הישראלית, אבל אבי בן ה-22 נחת על הירח.

בהשוואה פשטנית לכדורגל של ימינו: ליברפול היא ברצלונה. והבלם הצעיר מוטס ישר לשם. מדי פעם יפתח בהרכב, לעתים לא, יהיו לו עליות ומורדות, אבל הוא יזכה עם ליברפול המופלאה באליפות אנגליה, כשהוא משתתף וכובש במשחק האליפות, ויישב על הספסל כשהקבוצה זוכה בליגת האלופות.

שלושים שנה חלפו ויש תוקף לטענה שעדיין לא הגיע כדורגלן ישראלי למעמד זהה. אבי כהן, לבטח, היה פורץ הדרך. לא היה כלשמוע את קולו של השדר האנגלי, בחמישים דקות השידור מהירח שהוקצבו לנו ב"משחק השבוע" בחמישי בערב, כשהוא הוגה במבטאו "אבי כהן", או ככה סתם "כהן", בטבעיות שכזו בין האנסן, מקדרמוט ודאלגליש.

*

באותו משחק שבו ליברפול זכתה באליפות, בעונת 1979/80, אבי כהן כבש שער עצמי. לא טעות מטופשת, סתם חוסר מזל. תפסנו את הראש בידיים. העונה הראשונה בליברפול לא היתה קלה לבחור הצעיר, שהוסט מעמדת הבלם, אליה נולד, לעמדת המגן. אבל, באגדות כמו באגדות, בהמשך המשחק כהן כבש שער מתקן, כדור נהדר לרשת אסטון וילה, שקבע כי ליברפול תהיה האלופה והגעיש את האיצטדיון. ושוב הוא היה שם עם היד האחת מושטת למעלה, מרחף באוויר של פסגת הפסגות.

באליפות ישראל באותה עונה זכתה מכבי נתניה. היא המשיכה לדהור בצמרות, כשמצטרפות אליה במהלך העשור גם הפועל ת"א, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים. מכבי ת"א, לעומת זאת, מאז שכהן עזב אותה וגם אחרי שחזר, לא זכתה ולו באליפות אחת עד שנות התשעים. תודה לך ליברפול, בשם כל אוהדי נתניה.  

 

סיפורים לכריסמס
לקראת בירמינגהאם

19 Comments

סיוון 28 בדצמבר 2010

בדה באזר ישנה סימפטיה מיוחדת ובלתי מובנת לנוסטלגיה ולסיפורי עבר. למה? האם זה בגלל שאין לכם מספיק מה לכתוב על מה שקורה בספורט בהווה? זאת לא ביקורת. זאת שאלה.

איתן בקרמן 28 בדצמבר 2010

כן, אנחנו לא כל כך מבינים בספורט של ההווה, אז לא נשארת לנו ברירה אלא לספר על העבר.

במיוחד במקרה זה, שבו חשבתי להקדיש את הטקסט לתפקודו של אבי כהן כיו"ר ארגון השחקנים, ומסיבות תמוהות נמשכתי לספר סיפור ישן ולא ענייני.

עמית פרוס 28 בדצמבר 2010

דווקא סיפור נהדר
אתה צודק
אני לא חושב שב100 שנה הבאות שחקן ישראלי יגיע מהליגה הישראלית לרוטציה של הקבוצה-הנוכחית-הכי טובה בעולם.
זה מקרה של פעם ב5 דורות….

moby 28 בדצמבר 2010

איתן טקסט נהדר.
הסיבה לכתיבתו קצת פחות.
משתתף בצער המשפחה.

דורון 28 בדצמבר 2010

טקסט יפה ומרגש.

והנצחה ראויה לשחקן ענק וככל הנראה גם אישיות מיוחדת (לא מכיר אותו אישית, כמובן).

ולסיוון – לא הכל חייבים לקרוא, זה מה שיפה, לא?

מאשקה 28 בדצמבר 2010

איתן, טוב ונכון לעת הזאת מה שכתבת על אבי כהן.
זה מגיע לאיש הזה ולפעולו הספורטיבי.
לא סתם הוא היה יו"ר אירגון שחקני הכדורגל, זה התאים לאישיותו.
משתתפת בצער משפחתו.

YB 28 בדצמבר 2010

בצעירותי ראיתי את אבי כהן משחק בקאנטרי ברמת השרון (לא מקום פלצני למרבה הפלא) במשך שנתיים שלוש כמעט מדי שישי-שבת עם גיסו ויקי פרץ, הזמר חיים משה וצביקה פיק. פרץ היה מדהים. כהן לא פחות. הטכניקה שלו הייתה עילאית, תענוג היה לצפות בו. באותה תקופה, למעשה כמעט לכל אורך שנות ה-80, ראיתי את כהן משחק במדי מכבי תל אביב כמעט מדי שבוע. הייתי אוהד שרוף שהולך לכל משחקי הבית וללא מעט משחקי חוץ. כהן היה שחקן מאד טכני. גם מנהיג.
אבל מכבי, שלו, גם שלי, הייתה קבוצה מאכזבת. שוברת לב. לוזרית שבלוזריות. וגם לכהן היה חלק בכך. לדעתי היה מעט רך מדי. לא מספיק ווינר. גם בנבחרת ישראל, אותה אהדתי באותם ימים מאד, איני זוכר אותו עושה פלאים (קצת לא נעים שהדבר הזכור ביותר הוא השער השמותף לו ולבוני בניו זילנד).
לדעתי עושים לאביל'ה גלורפיקציה בשבוע האחרון. זה נורמלי לנוכח הנסיבות המצערות מאד. אבל אני כילד, אוהד מכבי שרוף, לא נהניתי מספיק מכהן, למרות שהוא היה טכני ומוכשר לעילא.

איתן בקרמן 28 בדצמבר 2010

יש בדבריך.. לדעתי הוא פשוט יצא לאנגליה מוקדם מדי, ולחזור מליברפול הכבירה למכבי ת"א של האייטיז לא היה תענוג גדול.

אבל הענין בעיני הוא לא כמה גדול הוא היה, אבל כמו שעמית אמר – הדילוג הזה מקבוצה ישראלית של הסבטנטיז ישר לסגל של ליברפול, ועוד בתקופה שבקושי היו זרים כי לא היה חוק בוסמן, ספק אם נראה דבר כזה.

YB 28 בדצמבר 2010

השאלה היא האם זו יותר עדות לכשרונו של כהן כשחקן או של זהבי כסוכן. ברור שאבי כהן היה צעיר עילוי אך לדעתי זהבי הוא המוכשר יותר בתחומו. המשך הקריירה של שניהם בהחלט הוכיח זאת. ואסור לשכוח, הוא חזר למכבי בגיל צעיר יחסית (מדוע לא נשאר באנגליה? אולי בקב' פחות יוקרתית מליברפול) ולא זכה עם מכבי באף אליפות. כשרון גדול תמיד היה לו אבל זכורים לי שערים עצמיים במשחקים חשובים (דרבי או שניים) ובכלל, ניהול של מכבי רכה, לוזרית, ובעיקר "צפונית" מדי, עם חבריו איווניר, אלוני, גולדברג וכל יתר החבורה הלוזרית של שנות ה-80.
היה בקב' הזו "מכביזם" אך במובן הרע- תחושה של אנטייטלמנט בלי לגבות זאת כמעט בהישגים. היינו צריכים לחכות לאברם ולאורי כדי לזכות באליפות.
בילדותי אהבתי את מכבי כמעט יותר מהכל. וודאי יותר מכל דבר אחר בספורט. כיום זו קבוצה שאני נוטר לה הרבה טינה ומביט בה בעיניים ביקורתיות ופגועות.
קשה לי לנתק את אבי כהן הצעיר והמתבגר ממכבי תל אביב של שנות ה-80.
לכן דווקא בקאנרטי קלאב, בימי הזדקנותו הספורטיבית, כל כך נהניתי לצפות בו. כי איזה טאלנט וקלאסה הוא היה.

יוני 28 בדצמבר 2010

YB, אני מעריך את היושרה שלך בכתיבת ביקורת על אדם ביום כזה למרות שזה לא נהוג.
איתן, שאלה שעלתה לי במהלך הטקסט היפה שלך (כשאתה כותב על ספורט בלי פוליטיקה זה כיף לי לקרוא) – מתי התחלת לעבוד על הפוסט הזה?

איתן בקרמן 30 בדצמבר 2010

הו יוני, יש לך חושים חדים. שמע סיפור: הגירסה המקורית היתה מיועדת לפרסום כבר בשישי שעבר במקום אחר, "גוף תקשורת בכיר", שהזמין ממני טקסט על אבי כהן. ברגע האחרון נמסר לי (ולאדם נוסף) שהטקסט לא ייכנס כי אני פסול "פוליטית" במקום הזה (ולא זה לא ישראל היום).

והרי הטקסט הזה מאוד לא פוליטי, זה אישי לגמרי, אז תבין שאני משלם לא פעם על הדעות שלי, שזכותך לא לאהוב, אבל נסה לכבד אותן..

שלו 28 בדצמבר 2010

כנראה לא ראית את מכבי של 77 ו79.

תומר חרוב 28 בדצמבר 2010

קטע מאוד מרגש וכתוב יפה, אלגנטי.
לא ראיתי את אבי כהן משחק, גם לא ראיתי את האליפויות שנתניה זכתה בהן אבל אם כבר עשית את הקישור היפה למכבי נתניה, אני אציין שאבי אימן אתהקבוצה ביחד עם שפיגלר בתחילת שנות ה90, מרסלו כהן עצמו היה מנהל הקבוצה כמה שנים ותמיר כהן שיחק בנתניה, הציג יכולת מצוינת ויצא מפה לבולטון.

שי 28 בדצמבר 2010

לכל מי ששואל "למה חזר לארץ ולא המשיך באנגליה" תזכרו שהימים לפני חוק בוסמן, עשכל קבוצה מוגבלת ל3 או 5 שחקנים זרים. היית צריך להיות מראדונה כדי לשחק בנאפולי או קרויף כדי לשחק בברצלונה.

צור שפי 28 בדצמבר 2010

הייתי בבלומפילד בדרבי הגשום ההוא והגול קרע לי את הלב ובו זמנית לא יכולתי שלא להתפעם מהביצוע. אבדה גדולה למשפחה ולכל אוהבי הספורט.

גלעד בלום 29 בדצמבר 2010

הייתי בשער חמש כשהוא הבקיע את הגול ההוא בדרבי ואם לא היתה רשת וגדר הכדור היה פוגע לי במצח,ראיתי את הכדור ממש טס לכיווני,לא אשכח את זה עולם,היה גשום ועמדנו רועדים מקור,זה היה כמו דקירה בלב.

מכבי של סוף שנות השבעים עם כהן,וויקי,בני טבק,מיקו בלו,סלימן,קרקו ונמני(מאיר) היתה הכי מפחידה שיש מנקודת מבט של ילד אוהד הפועל ואבי כהן היה השחקן הכי מבריק שלהם מאחור אבל הוותיקים פרץ,טבק,שווייצר,עוז וההגנה של סלימן ובלו היו המנהיגים שהחלו את השושלת לפני הגעתו של אבי,זו היתה קבוצה די מושלמת במונחים ישראלים והעובדה שאני כאוהד הפועל זוכר את ההרכב כמעט במלואו מדברת בעד עצמה,כהן היה צעיר מאד כשעזב וכשחזר כבר לא היה אותו דבר,אולי עזב מוקדם מידי ואולי חזר מוקדם מידי,הוא נפל על מכבי אפורה ועל עונות טובות של הפועל ומכבי חיפה,בכל מקרה הוא היה פורץ דרך שהגיע לקבוצה הטובה בעולם ולקח אליפות אם כי האמת צריכה להיאמר-הוא שיחק שם בסך הכל 24 משחקים,רובם לא מלאים, וגם בגלזגו לא ממש הותיר חותם.שחקנים כמו רוזנטל,ברקוביץ,רביבו ובניון עשו קריירות הרבה יותר משמעותיות מבחינת מס' המשחקים בליגות הבכירות והחזיקו עונות שלמות כשחקנים לגיטימיים

בכל מקרה הוא היה ספורטאי ענק ומודל לחיקוי,אדם חיובי ביותר וזו טרגדיה עצומה,יהי זכרו ברוך.

חגי מרום 29 בדצמבר 2010

בקרמן – איך שאתה יודע לכתוב.
איך אפשר לקרוא טקסט כל כך מרגש כשהדמעות מציפות את העיניים?

יואב 29 בדצמבר 2010

בקרמן,
טקסט נהדר אם כי אתה בוודאי זוכר שהיריבה שלנו על האליפות ב-79 היתה ביתר ירושלים וזה היה צמוד צמוד(עד הגניבה של בני בימקא).
YB
כמו ששלו כתב-כנראה לא ראית את הדאבל ב-77 והאליפות של 79 .הוא היה בלתי מנוצח ויותר מזה-היתה סביבו את ההילה הזאת שמרחיקה יריבים ממך וגורמת לצופים לחשוב שכל השטח מסביבך פנוי.לבקנבאואר היה את זה.גם לסקולסי וקאנטונה. תחושת מרחב אווירי שלא ניתנת לפגיעה.
זהבי אז לא היה זהבי של היום ואם אתה חושב שפייזלי הענק היה מביא שחקן ישראלי(כאשר היתה הגבלת זרים) כי פיני העיתונאי רצה-אתה חי בסרט.
לאבי לא היתה סבלנות והמציאות אז היתה שונה בכל פרמטר(תקשורת עם הבית, הגבלת זרים, כפר גלובאלי קטן).במציאות של היום,אבי לא היה חוזר לכאן בכלל.
דווקא בשנות השמונים הארורות, הוא היה המגדלור שכל צהוב נשא אליו את עיניו.אבל הוא היה רק בלם עצום-לא סופרמן.
קאמפיין 82 עם מנסל היה אחלה קאמפיין(יחסית)ואבילה יצר שם עם חיים בר את צמד הבלמים הכי גדול שיצא לי לראות בכדורגל הישראלי.הם פשוט השלימו את השני בצורה מושלמת.

ועוד אנקדוטה-אבילה נישל את רוזן הגדול מההרכב.רוזן היה המיתוס הכי גדול במכבי של תחילת השבעים.לנשל אותו מההרכב היה משול לרעידת אדמה(מה זה דגו מחליף את נמני לעומת זה).
גם היום, כמעט שלושים שנה אחרי,לא נתפס בכלל שאבילה שיחק בקבוצה הכי טובה בעולם.וברור שלא קם בלם ישראלי עם נוכחות וכריזמה שמתקרב אליו בכלל.לטל בן חיים יש קאריירה מכובדת וסולידית,בטח ביחס לכישרון.הוא אכן נשאר שם וממצא את עצמו וזה מצויין.אבל איפה זה ואיפה אבילה.את מה שהעיניים ראו, אי אפשר לשקר.

Comments closed