לא לפחד כלל

פוסט מאת: איתן בקרמן

אפשר להסכים על דבר אחד: כולנו הופתענו, וכולנו ממשיכים להיות מופתעים. שרשרת של קוביות דומינו תודעתיות הולכת וקורסת מול עינינו. אם לא הצלחנו עד עכשיו להיות קרובים לנבא את שעשוי להתרחש, בואו נהיה צנועים לגבי יכולת החיזוי שלנו להמשך.

הופתענו מקלות הניצחון על הצבא המצרי ב-67', הופתענו מהעיקשות שלהם במלחמה ההתשה, הופתענו מפריצתה של מלחמת 73' ומכוחה של מצרים, הופתענו מרצונו של סאדאת בשלום, הופתענו מכך שחילופי השלטון לאחר מותו היו חלקים, הופתענו מכך שיותר מ-35 שנה אין מלחמה עם מצרים (אחרי חמש כאלה ואלפי הרוגים ב-25 השנים הראשונות), הופתענו מהמהפכה נגד מובארק, הופתענו מכך שלא נשרפו דגלי ארה"ב וישראל בהמונים. הופתענו מכך שנשפך מעט מאוד דם. האם יתכן שנופתע ונגלה במצרים דמוקרטיה ממשית?

אל תגידו לא. חוצפה לומר לא. כמו שחוצפה להצהיר שכן. מובן, ננקה כאן את המובן מאליו, שמבחינה בטחונית, גאו-פוליטית, כלכלית, מה שתרצו, ישראל צריכה להכין את עצמה למצב החדש. קצת מדאיג לחשוב ששוב לא היינו מוכנים: ואם מישהו היה רוצח את מובארק, אם הגנרלים היו מורדים בו, אם היה מת מחוליו המתעצם, לא יכול היה לבוא שינוי פוליטי מיידי? לא יכלו האחים המוסלמים לתפוס את השלטון? גם מול התסריטים האלה, מסתבר לנוכח הצורך העכשווי להתארגן-מחדש, היינו עומדים משתאים. אין כמונו לעצום עיניים.

אין לנו מושג מי הם המצרים. זה גם לא נורא עניין אותנו עד היום. היה שם מובארק אחד, כמעט ידיד ישראל, אז הכל בסדר. היום בשעות אחר הצהריים, כשכל הרשתות הזרות שידרו חי מקהיר, שלוש הרשתות של ישראל חלמו כדרכן. בשש ועשרה בערב עוד שידרו בערוץ 10 את "מתכון לשבת עם", בערוץ 2 את "ענין של טעם 3" ובערוץ הראשון היו הכי אקטואליים שהם יכולים: שידור חוזר של "כך היה" על השלום במצרים (ועכשיו, שבע וחצי, אני רואה שבפתיח למהדורה שלהם מובארק עוד בשלטון. אין עליהם).  

אז נתכונן לתסריטי האימה, החביבים עלינו כל כך (ראו נאום נתניהו אתמול, בו צץ המשבר העולמי השלישי, "ממרוקו עד פקיסטן", סיבה ראויה שלא להוריד את מחירי הלחם). ומה אם תסריטי הלא-אימה? הם פסולים מעצם הגדרתם?

אם ישראל רוצה להיות גמישה וחכמה בסיטואציה המדינית החדשה, יש רק מסר אחד שהמדינה, שגריריה ודובריה, ובעיקר אזרחיה, צריכים להפנים ולהחצין כאחד: אין מה להכחיש, מובארק התאים לנו, אנחנו חוששים מאיסלם קיצוני או משטר צבאי – אבל, אנחנו מכבדים את זכותכם שלא לרצות בשלטונו. אנחנו מוכנים להאמין, כמובן במבט חשדני, שאתם רוצים דמוקרטיה ושלום, גם אם לא יהיו לפי המצע של נתניהו, אפילו לא של מרצ. זאת עם ה-צ של ציונות בסוף.

הסיסמה של מהפכת שנות השישים היתה "כל שנאמר הוא, תנו צ'אנס לשלום". בלא מעט מקומות בתבל השלום קיבל מאז את הצ'אנס שלו. היו מקומות בהם נכשל, היו בהם הצליח, היו רבים בהם נכשל בהתחלה והצליח בסוף. מאז אותן סיקסטיז, איך שלא תהפכו את זה, העולם יותר דמוקרטי ויש בו יותר שלום. מפתיע אה.

מה יעלה לנו לתת למצרים צ'אנס? להעריך לפחות את מה שעשו, בגאווה ובשקט, בשבועות האחרונים? זה התפקיד שלנ במצב החדש – להושיט יד, נסתפק בינתיים באחת, בניסיון לקרב בין העמים. מספיק לפחד כל כך: היד השניה מחזיקה מאחורי הגב מאתיים פצצות אטום.

אה, ועוד דבר: את נאום "העולם החדש" שלו נתן ברק "כן אנחנו יכולים" אובאמה בקהיר מכל המקומות. ש מצב שהוא, כמו שאומרים, נפל על אוזניים קשובות? 

*

איתן בקרמן / העתיד מתרחש ברגע זה

הטרדה מינית - גם עניין של גברים בספורט
סיטי. הערות לא חשובות בצל שער פאקינג היסטורי

29 Comments

moby 11 בפברואר 2011

הופתענו, הופתענו מהעיתוי. הופתענו, הופתענו שהוא שרד כלכך הרבה זמן.
בהחלט נסתכל דרומה בקנאה ונעריך את האומץ (זה לא טרויאלי שיש שם {כנראה} פחות מ-1000 הרוגים).
היד לשלום מושטת, תמיד.
אבל….
ואפשר להגיד שזה לא קשור
לא הופתענו שהנסיגה החד צדדית שלנו גרמה לחיזבאללה על הגדר, לא הופתענו מהחטיפה (אפילו התראנו עליה לפני לאותם גנרלים שיודעים הכל).
לא הופתענו שבבחירות, החמאס לקח, לא הופתענו מהחטיפה, הופתענו שלא נעשה מספיק להחזירו(מבצעית בעיקר,אבל גם מדינית).
לא הופתענו מהפיגועים בספרד אנגליה ארה"ב ורוסיה. אנחנו מופתעים מליקוי המאורות באירופה,אנחנו חושבים שההתעשתות בפתח אבל אולי נופתע.
ידינו אכן מופנת לשלום – כל אחד שעבר 10 ימים בבסיסי הדרום יכול להגיד שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לאכול פודרה. ומקווים שיהיה מישהו שם שיהיה מוכן לקחת את הסיכון הזה.
אבל אנחנו ממשיכים לשפר את היכולות האירוביות האנ-אירוביות וקבלת החלטות תחת לחץ.

איתן בקרמן 12 בפברואר 2011

מובי, איך אתה חי בפחדים ובפסימיזם האינסופיים האלה? לא קל.. בוא נסכים שיש הפתעות טובות והפתעות רעות. האם עד עכשיו, בכל מה שקורה במצרים, אתה מופתע לטובה או לרעה?

moby 12 בפברואר 2011

חי די טוב לאמיתו של דבר, רק בלי עין רעה.
מעדיף לחיות מול מציאות מאשר מול דמיונות (ראליזם).
כפי שאמרתי אני בהחלט מופתע מהעיתוי (הערכתי שזה יקרה לפני כמה שנים) ומופתע מהתוצאות (חשבתי שההפיכה תלווה ביותר נפגעים).
מקווה שילכו לכיוון דמוקרטי וישמרו את השלום(מעריך שלא) מקווה שאדבדה, מתכונן לכך ברמה הלאומית, לא ברמה האישית/משפחתית.

ארז (דא יונג) 11 בפברואר 2011

אני חושב שחלק מהבעיה נובע מהעובדה שרוב הישראלים לא רואים את המצרים, או ערבים בכלל לצורך העניין, כמתאימים למשטר דמוקרטי.
מבחינתנו ערבים יכולים לחיות תחת דיקטטור הנשען על כידוני הצבא, או תחת משטר איסלאמי קיצוני, כי הם הרי לא נאורים מספיק כדי לקיים דמוקרטיה מתקדמת כמו אצלנו.
כמו שכתבת, כדאי אולי לתת להם להנות מן הספק, לפחות בשלב זה בו בכל מקרה אין לנו מה לעשות. מצד שני יש לנו את נביאי הזעם הפופוליסטיים ויותר מהם אנשי מערכת הבטחון הצמאים תמיד לעוד תקציבים (וישמחו לספק תרחישי אימה על מנת לזכות בהם) לא יפספסו את הצ'אנס להפעיל את אלמנט הפחד הטבוע בעם שלנו.

חוץ מזה רציתי לשאול אם מישהו יודע מה זה "איסלאמיסטי". מה ההבדל בין איסלאמיסטי לאיסלאמי? נדמה לי או שפשוט עיברתו את המונח האנגלי כדי שישמע מתוחכם יותר?

שבת בבוקר 12 בפברואר 2011

לגבי הפסקה האחרונה – בלי לעשות מחקר אטימולוגי והשוואתי, אני יכול לציין שהבידול הזה קיים גם בערבית. בזמן ש"מוסלימון" הם מוסלמים, בני דת האסלאם, הרי ש"אסלאמיון" הם אסלאמיסטים, כלומר, מוסלמים קיצונים, אדוקים. מבנה המושגים זהה בערבית, עברית ואנגלית.
מוסלים = muslim = מוסלמי (מי שביצע "אסלאם", כניעה לאל)
איסלאמי = islamist = אסלאמיסט / אסלאמי ("של האסלאם")
ועל הסיומת ist אפשר לקרוא קצת כאן:
http://en.wiktionary.org/wiki/-ist
ייתכן שיהיה לה מובן שלילי מובנה, אבל לא בהכרח.

בני תבורי 11 בפברואר 2011

חזק איתן. הבעייה היא שאנחנו רוצים אצלם את מה שאין אצלנו. אנחנו רוצים אותם תחת דיקטטור חזק שיגיד להם מה מותר ומה לחשוב ויחזיק אותם קצר כי הוא יודע מה טוב בשבילם. השלום עם ישראל נניח. אבל אצלנו? אנחנו רוצים ימין ושמאל ורבנים ועקשנים והוזים ולכולם יש מה לומר. אנחנו לא מוכנים שיכתיבו לנו ושיגידו לנו. ביום שנתחיל חשוב שגם הם יכולים לחשוב ולהחליט, יקרו כאן דברים טובים.

איתן בקרמן 12 בפברואר 2011

לייק

פרדיננד הפר 11 בפברואר 2011

נקווה לשלום אבל לא נופתע אם לא.
דבר אחד הובהר לארה"ב אין שום סנטימנטים והיא מוכנה לשחק פוקר בהימורים גבוהים על המזרח התיכון, גם אם בדרך ישראל עלולה למצוא את עצמה במלחמה משמעותית
מהו הפרס הגדול ?

איתן בקרמן 12 בפברואר 2011

מה רצית מארה"ב שתעשה? שתמשיך לתמוך במובארק? שתשלח צבא למצרים? שתיצור מאבק מול עם שרוצה דמוקרטיה או לפחות חופש מעריץ?
מסתבר שהפוקר בהימור גבוה היה דווקא בהסתמך על האס מובארק. איפה אתה מרגיש כל כך מופקר? כשארה"ב ואירופה דורשות המשך השלום מכל שלטון חדש? לא חייבים את חרדת הנטישה הזאת, ארה"ב מספיק מחויבת לישראל.

YB 12 בפברואר 2011

לדעתי מה שקרה במצרים זה מצוין, למרות שאולי זה יהיה רע לישראל בטווח הקצר. אני בספק גדול אם האחים המוסלמים יעלו שם לשלטון (וגם אם כן, זו זכותם במדינה דמוקרטית). אני חושב שגם אם האחים המוסלמים בשלטון אנחנו צריכים לחתור ולהתאמץ לשלום- לא כל שכן אם תהיה במצרים הנהגה חילונית, כפי שככל הנראה יקרה. השורה התחתונה היא שלא ניתן יותר לבנות על שלום קר. כי גם אם הוא יוכל להישמר עוד כמה שנים ואולי אף יותר, הוא לא באמת פתרון ארוך טווח. מדינת שכנות צריכות לעשות הכל כדי להיות ידידות. אבל בשביל זה צריך לעבוד, ולעתים אפילו להסתכן. הבעיה של ישראל היא שהיא לעולם לא מוכנה להתאמץ או חלילה להתסכן בעבור השלום. זאת ועוד, בגישתה המתנשאת והאטומה והאכזרית לעתים היא רק מרחיקה ממנה את השלום.
כל זה צריך להשתנות- לטובתנו בלבד.
לדעתי המצב החדש במצרים יכול להכשיר את הקרקע לשלום עמוק ואמיתי יותר. אבל בשביל זה צריך שני צדדים. ואני כלל לא בטוח שאנחנו מעוניינים בכך באמת.

בני תבורי 12 בפברואר 2011

נכון מאוד.

טל 14 בפברואר 2011

ראשית, השלום הקר עם מצרים הוא בוודאי לא תוצאה של התנהלות ישראלית. זה אפילו לא ענין של דעה, זו פשוט עובדה- ההתנגדות לנורמליזציה היא באופן מוחלט של הצד המצרי. והאבסורד הוא, שבצד המצרי גם הקולות שבמערב נוהגים לזהות כבעלי נטיה לפשרנות, לליברליזם (יענו "שמאל"), מתנגדים באופן נחרץ לשלום בכלל ונורמליזציה בפרט. וזה כולל רוב מוחלט של האינטלקטואלים. למקרה שלא ידעת, עמוס עוזים זה סטרט אפ ישראלי. לפחות באזור שלנו.

די בלתי נתפס שבשעה שבצד המצרי מתנגדים לנורמליזציה במוצהר, כל בסיס הטיעון שלך הוא שאנחנו מונעים אותה בהתנהלותנו.

שנית, למען השלום עם מצרים ישראל החזירה את סיני, שטח שגדול פי שלוש משטחה של מדינת ישראל, שטח עשיר בנפט, שטח שמהווה מוקד תיירותי ולהבדיל משטחים אחרים שנכבשו/שוחררו ב67, לא היה עלול ליצור עבורנו בעיות דמפוגרפיות במקרה של סיפוח.
בתמורה, קיבלנו דף נייר. לא יודע, איכשהו נראה לי שבעסקה הזו ההסתכנות הייתה בעיקר של הצד הישראלי.

בהמשך לטעון שהעלת, מענין אותי איזה "סיכון" אנחנו עוד אמורים לקחת אחרי שהחזרנו למצרים את השטח עד הגרגיר האחרון. מענין אותי גם איזה סיכון לקח (לשיטתך) הצד המצרי, שקיבל את כל השטח שהוא איבד במלחמה, בתמורה להסכם השלום. הסכם, שמיותר לציין שהוא יכול לבטל באופן חד צדדי, מבלי לוותר על השטח שהוא קיבל תמורתו.

להיות איש שמאל אין פרושו לתמוך בצד הערבי בכל נושא ולתפוס אוטומטית עמדה המאשימה את ישראל. ופה זה באמת מגיע לאבסורד, הרי הצד המצרי אפילו לא מתיימר לרצות את הדברים שטענת בשמו.

אזי 12 בפברואר 2011

הופתענו שמובארק נפל, אבל זאת לא חוכמה, זה קרה בהפתעה.
זה משפט קצת מצחיק, אבל לא היה איך לחזות את זה, זה קרה פתאום ביום אחד. שירותי הביון של ישראל לא יכולים לנחש מה יקרה, הם יכולים רק לאסוף מידע ולפני הנפילו בטוניסיה אני לא מאמין שהיו יותר משני מצרים שהיו אומרים לך שמובארק הולך ליפול.
הטעות אולי היתה שאחרי המהפך בטוניסיה עדיין לא האמנו שהוא הולך ליפול, אבל כמה כבר היינו יכולים להתקדם בשבועיים?

בקשר לזה שערבים לא מתאימים לחיות במדינה דמוקרטית, אני עדיין מחכה לדוגמה הראשונה שתוכיח אותי על טעותי, בנתיים, מאז שחר ההיסטוריה, מדינות איסלאמיות היו רודניות.
אבל זה לא מה שמפחיד אותי במעבר ממובארק לדמוקרטיה. המצרים עם עם מוסלמי דתי (כמו כל המוסלמים בעולם כמעט), ולאנשים דתיים (בעיקר יהודים ומוסלמים) ניתן למכור הכל בשם הפחד. אם תעלה דמות מספיק דתית ומספיק כריזמטית, זה לא בעיה למכור להם שהם צריכים לבחור בו בשם אללה ושהציונים הם אויב לאיסלאם ובגללנו אין להם מה לאכול. הכי קל לאחד אנשים אל מול אויב משותף.

בקשר לזה שאנחנו רוצים שיהיה שם רודן וכאן לא… אני דווקא כבר שנים חושב שצריכים לשנות כאן את שיטת הבחירות. כל 4 שנים צריך לבחור דיקטטור שיעשה מה שבא לו, כי לא משנה אם אני בעד או נגד מי שבשילטון, נמאס לי לראות שהוא לא יכול לעשות שום דבר שהוא רוצה, אז למה הוא נבחר??

צור שפי 12 בפברואר 2011

הי איתן – כבר הגבתי אליך פעם שההיסטוריה באזור שלנו מלמדת אותנו שלחששות, לדאגות ולפחדים יש למרבה הצער יותר בסיס במציאות מאשר לתקוות, לשמחה ולאופוריה. אני נורא מקווה שמה שאנחנו רואים הוא מודל ברלין 1989 ולא איראן 1979 אבל כמו שכתבת אף אחד לא יכול לדעת. בינתיים הפריע לי שבנאומו בן 6 הדקות (המצויין כשלעצמו) של אובמה אתמול הוא לא מצא לנכון לייחד משפט אחד על אמונתו שהשינוי במצרים יתרום להשגת השלום באיזור ובמיוחד לשמירת הבסיס לכל שלום עתידי – שמירת השלום בין מצרים וישראל.

בר שושני 12 בפברואר 2011

השאלה שצריך לשאול הוא "למה אתה מתכוון כשאתה אומר דמוקרטיה".

אם ב"דמוקרטיה" אתה מתכוון משטר שבו מתקיימת החלפת שלטון מסודרת לפי רצון העם אחת לכמה זמן, אז אני מסכים איתך – סביר שתהיה במצרים דמוקרטיה.

אבל אפשר להגיד דמוקרטיה במובן רחב הרבה יותר – כי דמוקרטיה היא אופי תרבותי מסוים. היא תרבות של פתיחות, של עידוד להבעת דעה, של עידוד החלפת דעות, של עידוד המתודה של שכנוע בהסברים וטענות. של כיבוד השונה וכיבוד החלטות הרוב. ושל הבנת הקונספט של עריצות הרוב. כל אלה הן משמעויות ותת-משמעויות של האופן שבו ההליך ממש מתקיים בפועל, אבל הן הכרחיות לקיום דמוקרטיה כפי שאנחנו מבינים אותה.

הרבה, הרבה-מדי פעמים, ראינו שמנסים להתקין במקומות מסוימים דמוקרטיה מהסוג הראשון, במקום דמוקרטיה מהסוג השני. במקרים שאני מכיר, זה הסתיים בזה שקם איזה דמגוג, סחף אחריו אלפים בהבטחות לעולם חדש וטוב יותר, חיסל את המתנגדים בכוח ושלט להנאתו כמלך יחיד.

מיכל 12 בפברואר 2011

פוסט חזק ביותר בקר.

מסכימה איתך בכל מילה.

גרמת לי לחשוב, אולי אנחנו כרגע חווים שיחזור של הסיסקטיז?

מעניין, בעיקר ממש מרגש.

אני רוצה לחשוב שהעם המצרי, הטונסאים, האלג'ירים יפתיעו את כל הסקפטים והפאסימיים ויכוננו דמוקרטיות, או לפחות יהיו בהם מגמות דמוקרטיות כנגד המגמות הדיקטטוריות של איראן בעולם הערבי. זה יכול להיות פוליטיקה,דמוקרטיה ורצון העם במיטבם!

אד הורטון 12 בפברואר 2011

אני בהחלט מוכן לזרום עם האופטימיזם שלך. הלוואי שנזכה.
ובכל זאת- אי אפשר להתנתק קצת מהריאליה. מצרים, כיאה למדינה עם היסטוריה כ"כ מפוארת, היא מדינה שיש בה שכבה אינטלקטואלית חזקה ביותר וגם אמנות ותרבות שפרצה את גבולות העולם הערבי. דווקא האליטה הזו היתה אבן הנגף העיקרית בפני נורמליזציה עימנו. ואנא אל תתחיל עם מצעד האשמות והחטאות שלנו בהקשר הזה, משום שהמשטמה הגלויה והבלתי מתפשרת שלהם היתה עקבית לאורך כל 32 השנים מאז הסכמי קמפ דיויד, בלי קשר למצב בשטחים, להתקדמות הסכמי אוסלו לשלום עם ירדן, או כל ארוע גאו פוליטי אחר באזור. יעידו על כך טוב יותר מכולם דווקא אותם סופרים ואמנים משלנו שגם כאשר הם היוו כאן אופוזיציה ל"שלטון" ולממסד, אפילו זה לא פתח להם פתח ולו הקטנטן ביותר, למצרים, דוגמא מעולה שראיתי בעיתון היום היא אלי עמיר שדיבר על כך שאפילו ויכוחים לא היו. החרמה מוחלטת והתנגדות תקיפה לכל סוג של דיאלוג. אז אנא איתן, מחל לפשוטי העם שלא נופלים מהכיסא מדיבורים יפים (והאזכור של אובאמה בסוף הפוסט הוא כמובן דוגמא נפלאה לכך).
ועוד הערה- לפני מס' שנים עבדתי בתפקיד שהביא אותי לצפות בהמון חומרי ארכיון מרתקים על הסכמי השלום עם מצרים שאחד מהם היה תוכנית משותפת וחגיגית של ערוצי הטלויזיה שלנו ושלהם. ההבדל היה תהומי ובולט. הצד שלנו לבש חד, אנשים (היו ראיונות עם האיש מהרחוב) דיברו בהתרגשות על השלום ועל האחווה. אצל המצרים זה אפילו לא הוזכר ברמז, רק "האדמה המצרית שהושבה" ומחיקת חרפת 67. לא נורמליזציה, ולא אחווה ולא נעליים. זה גם היה רוח המפגש שצולם שם בין עמוס עוז לאינטלקטואל מצרי שאיני זוכר את שמו. עוז היגג על השלום. השני אפילו לא ניסה לשם הנימוס. כמי שנולד ב-79 ונחשף אז לראשונה לאותם חומרים נתקפתי דיכאון עמוק. ארועי הימים האחרונים עוד לא שינו את דעתי.

martzianno 12 בפברואר 2011

רגע… מי החליט שדמוקרטיה זה מתאים לכולם?
כי אובמה אמר?

אזי 13 בפברואר 2011

בדיקטטורה לא יכלת לכתוב את המשפט הזה

martzianno 13 בפברואר 2011

לכן אני חי בדמוקרטיה (כאילו שזאת הייתה בחירה שלי…)

הופ 13 בפברואר 2011

פוסט מצוין.
איך אפשר בכלל להמשיך ולהתיימר לדעת "מה יהיה עכשיו" אחרי אירוע כמו זה? הרי קיבלנו הוכחה שהמחשבה שאנחנו יכולים לצפות את העתיד היא יומרנית עד מגוחכת.
אז האופטימיים יגידו כרגיל "הכל לטובה", והפסימיים כמו תמיד יגידו "הכל לרעה". בסופו של דבר זה לא באמת תלוי בתחזיות או בתקוות שלנו. מה שחשוב זה שדברים משתנים, ותמיד בכיוון חדש. אותי זה מרתק.
גם אם "האחים המוסלמים" יעלו, זה יהיה שלטון מוסלמי שיודע שיכולים להפיל אותו ביום אחד, ואולי זה יקרה עוד מעט. גם אם תקום דמוקרטיה נאורה ואמריקאית, היא תוכל ליפול בעוד שנה. אין לנו שליטה בזה. השליטה היחידה שיש לנו לא טמונה בביצורים עצמיים, אלא בלהראות לאחרים שאנחנו רוצים בטובתם. שאין טעם לפחד מאיתנו. שאנחנו רוצים לחיות בשלום, באמת. זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות.
לכן מה שחשוב באמת בעיני זה לדמיין שאנחנו במקומם ולשמוח בשבילם: לדמיין את המצרי הדומה לי, הבחור הזה בן ה-30 ומשהו מקהיר, ממעמד הביניים, שחולה על ספורט ואוהב קולנוע וספרים. איך הוא שונא, כמוני, שהשלטון שלו מושחת ושמשתינים עליו. איך הוא כמוני רוצה לחיות בחופש מקסימלי. בשבילו אני שמח עכשיו, ובמובן המסוים הזה, גם בשבילי.

מתבונן בקביעות מהצד 13 בפברואר 2011

זה לא בלוג של ספורט?

שרון רזניק 13 בפברואר 2011

גם אני שאול:
Sport, Anyone? NO? NO ONE?

איתן בקרמן 15 בפברואר 2011

זה בלוג של אוהבי ספורט, שמטבע הדברים מתעניינים גם בכמה דברים אחרים.. בקיצור, חלק מהענין של "דה באזר" שאנחנו מרשים לפעמים לעצמנו לדבר על נושאים אחרים, אפילו שאנחנו מפריעים לראות את המשחק :)

מנחם לס 14 בפברואר 2011

אולי איני יודע מספיק (בוודאי שאינני יודע מספיק; אני רחוק מדי מכם!), ואולי אני נאיבי מדי, אך בשבועיים האחרונים כל תחנות הטלוויזיה כאן – כולל כמובן CNN ן-FOX – שידרו ממצרים. הרוב היה LIVE. מכל עשרות (למעשה מאות) המצרים שרואיינו, לא היה אפילו אחד שאמר שהוא מקווה שהמהפכה תבטל את השלום עם ישראל. להיפך: כולם כאחד שנשאלו בקשר לישראל אמרו שלמה שקורה אין כל שייכות וקשר לישראל, ומאומה עם ישראל לא ישתנה. אלה היו אנשים מהכיכר שידעו קצת אנגלית וביקשו לומר כמה מילים. אותו דבר אמרו כמה ממנהיגי המהפכה (אם בכלל היה לאתר אותם, אך כך הם הוגדרו).
הדבר היחיד שמעניין את המצרים עד כמה שאני הבנתי הוא חופש, ולידה כלכלית חדשה. שום ישראל ושום בטיח.

הופ 14 בפברואר 2011

מה שאתה אומר מעניין ואם זה נכון אז זה מראה לנו משהו על ההתנהגות של כלי התקשורת הישראלים, שמוצאים תמיד את הסיבה לדאוג ולפחד, גם מדובר במפגין אחד מתוך 50; לעומת האמריקאים שימצאו את ה-49 האחרים שהם סיבה לתקווה.
הנטיה הישראלית היא מאוד הגיונית, כשמדובר במי שנמצא במצב של הישרדות וצריך תמיד להיות דרוך ועירני למתרחש מסביבו כי תמיד מישהו עלול לנסות לחסל אותו. הנטיה האמריקאית היא הגיונית, כשמדובר במישהו חזק שלא מפחד ליפול ומחפש את המקומות בהם יוכל להתרחב ולהתחזק (לא במובן הציני, במובן חיזוק הקשרים עם האחר והזר).
הבעיה היחידה פה היא שאנחנו עדיין מרגישים שאנחנו במצב של הישרדות. מעניין מתי זה ייפסק (ומי שחושב שהתשובה היא "כשיהיה שלום עם כל מדינות האזור", שיחשוב עוד שניה האם גם אז לא יהיו את אלה שידאגו לפזר פחדים מ"אופיים ההפכפך והבלתי צפוי של הערבים").

שרון רזניק 14 בפברואר 2011

מסכים אתך, אך רוב העם לא צריך את התקשורת הישראלית כדי להבין שיש ממה לחשוש.

הופ 14 בפברואר 2011

מסכים איתך לגמרי – בתחום החשש אנחנו לא צריכים שום עזרה.
לצערי רוב העם צריך הרבה מאוד (והרבה יותר ממה שהוא מקבל) כדי להבין שיש גם למה לקוות ומה לשאוף אליו.

רנדה 15 בפברואר 2011

בק, תודה על הפוסט הזה, מסכים עם כל מילה ויותר

Comments closed