לפני הכדורגל נשמע קצת הנדל (סיפור מאת דני סיגל)

סיפור מאת דני סיגל

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

מדי שבת ב- 09:00 בבוקר, שערי הגיהנום היו נפתחים. מקהלות של מלאכים מוכי יגון קוננו בבאסים מזעזעים על גורלו של הצלוב. מאריות עגומות נהגו לבכות את לכתו של הנצרתי מאיתנו בטרם עת.
ברגליים כושלות הייתי חוצה את הפרוזדור הארוך מחדר השינה שלי ועד לסלון. שם כבר היה אבא רכון על שולחן הכתיבה שלו, כשעל פניו אותה נהרה שהיתה שמורה עמו למצבים אלה. על הפטיפון טפטפו אחד אחד התקליטים, שעל כל עטיפותיהם, ללא אף יוצא מן הכלל, הוצג המשיח אדוננו במבחר תנוחות עינויים מזעזעות, על הצלב או מתחתיו, זב דם מהפצע בצד או בלי פצע, עם נזר הקוצים הבלתי נמנע – בקיצור, כל המפרט המקובל לצליבה הגונה.
זה היה נסבל רק כיוון שדוגמית הגיהנום הזו היתה בעצם הפורגטוריום, כור המצרף, שלב חיוני בדרך אל גן העדן השמור למאמינים; אותו היכל שמימי שבשעריו באים מדי שבת אחר הצהריים רק צדיקים וקדושים (וביניהם התפלחנו גם אנחנו), עשרים ושניים אלף מספרם בדרך כלל, נהנים מכל מנעמיו, שחים אך בשקט ובנועם זה עם זה, מפצחים זרעוני חמניות מומלחים בעדינות, ומריעים למלך מלכי המלכים. במילה אחת, בלומפילד.

 

במקביל לאצטדיון התקיימו חיים גם בהיכל התרבות ובבניין האופרה הישן. ביום חורף אחד כרכו פפיון לצווארי והובילו אותי לאופרה. העלו את "דידו ואניאס" של פרסל. אין מה להגיד, ההורים שלי ידעו איך נותנים גוד טיים לילד. האריה האחרונה באופרה, "קינת דידו", מככבת בכל פיינל פור של האריות המדכאות ביותר. "זכור אותי – שכח את גורלי", שרה לי הזמרת דקה לפני שהיא, כנהוג, מסיימת את חייה טרם עת עקב שברון לב בסופה של שרשרת אירועים מסובכת ורבת תפניות ואי הבנות.

בזמן שהזמרת שרה את האריה בכוונה מרובה, העיניים שלי סקרו בהשתאות את החזה העצום שהתנשא לפניה ואת הפס הארוך שבין חלקיו, וידעתי שאין ספק כי אכבד את בקשתה האחרונה. עד אותו ערב, כל חזה נשי שהכרתי התנאה בקונסטרוקציה סימטרית ומסודרת למשעי, מעין מנסרה: שני משולשים, אחד בכל דופן של החזה, מודגשים על ידי תפרי השמלה ומחוברים בקודקודיהם על ידי קו אחד קשיח ובלתי ניתן לערעור של השמלה. כך נראו כל המורות בבית הספר, וכך גם נכון היה.

כאן המצב היה שונה לחלוטין: ראשית התברר, בזכות מחשופיהן העמוקים של הזמרות, שכל העסק בכלל מחולק לשניים (דבר שתיאורטית ידעתי עוד קודם לכן, אבל לא התיישב עם מה שראיתי). שנית, הוא היה הרבה יותר מעוגל ורך למראה, בעל צורה בלתי רגולרית בעליל. קיוויתי שהיא משלימה הכנסה כמורה מחליפה, ואולי יזדמן לה להחליף את המורה למוזיקה שלנו, שהעיף אותי ממקהלת בית הספר עקב נטייתי העקבית לבצע לחנים משלי במסגרת מופעי המקהלה.

חודשים נקפו, והזמרת לא הגיעה לבית הספר. לא רק את גורלה מחקתי; גם את המוזיקה הקפדתי לשכוח. רק שנים הרבה לאחר מכן, כשאבא שלי כבר מזמן שיחק מסירות עם ג'ו דימאג'יו בשדות הבייסבול הנצחיים, חזרתי אליה טיפין טיפין (הערה הכרחית: הגיהנום, השמים, שדות הבייסבול וכו' – מטאפורות מושכות, אבל קחו אותן במידה. בסוף, הכל רק רימה ותולעה. תאמינו לי, קראתי את ריצ'ארד דוקינס. זוכרים את ""If you build it he will come ב- Field of Dreams הנהדר? אז זהו, תנסו לבנות, לסלול, לסמן קווים, מה לא – קדחת. אף אחד לא בא).

אבל סטיתי מהענין.

בשבת אני מסיע את גל והחברים למשחק החוץ שלהם בפרדס חנה. ילדים א'. בסטריאו של האוטו מושמע, כמו בדרך כלל בזמן האחרון, "מתיאוס פסיון" של באך.  כשגל נכנס לאוטו הוא מלכסן מבט אל עטיפת הדיסק ופניו מתכרכמים קצת. אני בוחן את העטיפה – ישו נראה די מדוכדך בחברת הצלובים האחרים, וכמה חיילים רומאים בודקים אותו מהצד בעזרת רמחים. שום דבר מיוחד.

איך שהמצו-סופרן מגדלנה קוזנה מתחממת על הקווים לפני שהיא נכנסת לעשות קציצות מהלב שלך (http://www.youtube.com/watch?v=ucg7l1g8G4g), גל מתחיל לנוע בחוסר נוחות, ואז פותח בהיסוס:

"אני לא אוהב אופרה. אתה יודע".

"זאת לא אופרה".

"אותו דבר. בכל אופן, תכבה את זה בבקשה כשהחברים שלי נכנסים".

"למה?".

 לא רוצה בושות".

"באך זה בושות?".

"נו, אתה יודע".

"אה, אז אני צריך לכבות את המוזיקה כדי לשמור את המעמד החברתי שלך?".

"בדיוק".

בהתחלה שיתפתי פעולה, בחריקת שיניים. באיזור חדרה החלטתי להתמרד והפעלתי את הסטריאו. בהתחלה חלש, ואחר כך בפול ווליום.

"גיא", אני פונה לאחד החברים, "נכון שאתה חולה על המוזיקה הזאת?".

"בטח", מזדרז גיא לשתף פעולה. מסתבר שבניגוד לדעה הרווחת, לילדי הכדורגל דווקא יש קליטה מהירה.

"יאיר, להגביר קצת?".

"תגביר הרבה. זאת המוזיקה הכי טובה. יותר מליאור נרקיס, לדעתי".

גל מתעמק בסטופקס שלו.

עם הזמן, החבר'ה התרגלו עוד יותר למוזיקה. אנחנו מגיעים למשחקי חוץ כש"דיקסיט דומינוס" של הנדל מרעיד את האוטו (http://www.youtube.com/watch?v=0KBUoP1s3X4). גם הילדים האחרים בקבוצה הצטרפו, אם כי התגלעו ביניהם חילוקי דיעות. ההתקפה, בגדול, בענין של מוזיקה מודרנית – החלוץ המרכזי מעדיף את שטוקהאוזן הבלתי נסבל. הקשר האחורי, שמעצם הגדרת תפקידו הוא נער קשוח, נדמה לי שאפילו מתגלח כבר, דווקא פיתח חיבה עזה למוזיקה עתיקה נוגה. "דאולנד ולאוטה" עושים לו את זה. גל עדיין בודק את הסטופקס. יכול להיות שבאמת הגיע הזמן לנעליים חדשות בשבילו.

*

 שיר מספר 8 (דני סיגל) 

יש אלופה ראשונה לעונת 2010-11
תבחרו (Take 2)

19 Comments

צור שפי 21 במרץ 2011

משובב נפש. ושוב אינני יכול שלא להזכיר את hala madrid המנון הלבנים, המבוצע באופן מלא הוד והדר על ידי האוהד פלאסידו דומינגו כל פעם שה-11 עולים לדשא של הברנבאו.
ורק בדבר אחד, שולי אבל לא לגמרי, אני חולק עליך: "זרעוני חמניות מומלחים בעדינות"?, בבלומפילד?? מה שאני מכיר זה את הגרעינים השחורים הלא טריים והעטופים טונות של מלח גס שחורך את הגרון ושחייבים ללוות בהרבה מים. ואני לא איזה אשכנזי חננה, זותומרת אני כן אשכנזי אבל כזה שסובל ממוטציה גנטית ואוכל הכל כולל הכל עם סחוג, ככה שאף אחד לא יכול להאשים אותי ברגישות יתר. אז או שהבאת את הגרעינים מהבית או שישבת בשער 1…

דני 21 במרץ 2011

ז'תומרת שאת הצדיקים המנומסים ראית שם?

צור שפי 21 במרץ 2011

אתה מתכוון בשער 5? כמובן, למעט כמה חוטאים, כולם שם במעלת צדיקות יתרה, גם אם על מידת הנימוס של חלקם ניתן להתווכח.

דוא"ל לא נחוץ 21 במרץ 2011

איזה יופי של סיפור……

אזי 21 במרץ 2011

תמיד הפחידה אותי מוסיקה קלאסית
מתקשר לי עם רוצחים סדרתייים
אני עם ספורט מעדיף מוסיקה רועשת וכועסת… רוק טוב כזה..

אלקו 21 במרץ 2011

בתור אוהד כדורגל חולה וחובב מוזיקה קלאסית חולה לא פחות זה ממש סיפור מרגש
וכשאתם רואים ליגת האלופות תמיד תזכרו שההימנון גם הוא על פי יצירה של הנדל הגדול (zadok the priest)

דוד מירושלים 22 במרץ 2011

שטוקהאוזן, אלוהים ישמור…
טכסט נפלא.

B. Goren 22 במרץ 2011

נפלא דני. אין כמו באך בעיקר אחרי שמכבי מנצחת.

דני 22 במרץ 2011

מה שמותיר לנו מרווח הגון בין השמעה להשמעה…

B. Goren 22 במרץ 2011

תהיה אופטימי.

תושב חוזר 22 במרץ 2011

מה זה השטויות האלה? או במלים אחרות – גדול! אחלה סיפור.
הפרסונל פייבוריט שלי: "דקה לפני שהיא, כנהוג, מסיימת את חייה טרם עת עקב שברון לב בסופה של שרשרת אירועים מסובכת ורבת תפניות ואי הבנות" – תמצית האופרה בשורה אחת מדוייקת ושנונה

דורפן 22 במרץ 2011

נהדר

תפקיד ראשי 22 במרץ 2011

יותר טוב מאייל גולן *
לא ליאור נרקיס

גל ד 22 במרץ 2011

זו אותה Denny Siegel שהיתה מופיעה מדי פעם ב Whose Line Is It Anyway, או שאני מפספס משהו?

דני 22 במרץ 2011

בדרך כלל שואלים אותי אם אני קרוב של בגסי או סטיבן, והתשובה היא לא ולא.
אני לא עוקב אחרי Whose Line Is It Anyway, אבל בפעם אחרונה שבדקתי, לא הופעתי שם.

B. Goren 22 במרץ 2011

דרך אגב דני, רק היום גיליתי את שיר מספר שמונה.

ירון 25 במרץ 2011

דני, סיפור עצום. גיליתי גם את הפוסט הקודם שלך על הדרבי של ה 5:0. פשוט תענוג.

דני 29 במרץ 2011

תודה!

Comments closed