יומן ספרדי (3): ואם הקלאסיקו לא היה קיים?

פוסט מאת רועי בית לוי

מה היה קורה אם הקלאסיקו בין ברסה למדריד לא היה קיים? לעתים, כשאנו עומדים בפעם המי-יודע-כמה מול אירוע שחוזר על עצמו שוב-ושוב-ושוב, אכן מוטב לכל אדם לשאול את עצמו את השאלה הטובה הזאת: מה היה קורה אם העניין הזה לא היה קיים? (כלומר, האם הוא היה חסר לי? האם חיי היו נראים אחרת? ואם כן, אז לטוב או לרע? וכן הלאה).

במקרים רבים, התשובה לשאלה זו תגרום לנו להעריך הרבה יותר את הטקס הקבוע, ובמקרים אחרים היא תוביל אותנו לדחות אותו מעלינו באופן סופי ומוחלט. כך או כך, מרגע שהעלנו על דעתנו עולם שבו הנוכחות הקבועה נהפכת לנוכחות נעדרת, לא תהיה לנו ברירה אלא להביט עליו בעיניים חדשות.

הערב שלפני הערב שלפני ליל הסדר, הוא עיתוי מתאים לדבר בו על מסורות קבועות, גם אם מדובר במסורות של גויים בני גויים. אגב, מחקר אקדמי שפורסם בשנים האחרונות טען כי אחד מכל חמישה גברים ספרדים נושא עמו גנים יהודיים – טענה שמנקזת מיד את הדם מפניו של כל ספרדי ושולחת את עיניו לחפש סביבו ארבעה גברים אחרים בני ארצו ולאתר על פניהם את יוצא הדופן, משום שהוא אפילו לא מעלה על דעתו שיכול להיות שיכול להיות שמדובר בו עצמו.

אין ספק שאחת המסורות המקודשות ביותר לספרדים הוא המורבו המתמשך בין ברסה למדריד. היריבות הזאת, שנשענת מן הסתם על איבה קדומה אך ערנית בין שתי הערים הגדולות והחשובות ביותר בספרד, היא שסתום שמווסת את השנאה הפתולוגית בין "Las dos Españas" (שתי המדינות בספרד, בתרגום חופשי למלותיו של המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו, שמת בעת שנמלט מפני כוחותיו של פרנקו שהשתלטו על העיר ברצלונה).

הסופר והעיתונאי הספרדי המנוח מנואל ואסקס מונטלבאן (איש רנסאנס שכתב על כדורגל כמעט באותה יפעה שבה כתב על שירה, אדריכלות, גסטרונומיה, היסטוריה ופוליטיקה) ניסה לשרטט באחד ממאמריו הזכורים ביותר ספרד שבה לא מתקיימים מדי שנה שני מפגשים (לפחות) בין ריאל מדריד לברצלונה. ואסקס מונטלבאן – אוהד של ברצלונה – פותח את דבריו בהודעה בכישלון: "אינני יכול להעלות על דעתי עולם שבו העימות ריאל מדריד-ברצלונה, אותו דו-קרב ייחודי מסוגו שטומן בחובו את כל הארכיאולוגיה של הדרמה הלאומית הספרדית, לא קיים".

למרות הכישלון, ואסקס מונטלבאן ממשיך לנסות ולהמחיש עד כמה המשחק הזה חשוב: "אם אצטרך להסביר לזר מה חשיבותו של המשחק הזה, איאלץ לעשות שימוש בדוגמה של הקרבות הנוראיים שהתרחשו בין חילות הצפון והדרום במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית".

ואסקס מונטלבאן לוקח, במודע כמובן, את מטאפורת המלחמה בכדורגל לשיא הפסיכודרמטי שלה, גם אם הדימוי העז שבו הוא בחר הוא לא בלתי-הגיוני. במידה רבה, במשך שנים ארוכות הקלאסיקו אכן היה תחליף מסוים למלחמה – או, אם נדייק יותר, המשך סטרילי ומוגבל של מלחמת האזרחים ההיא של ספרד. זו לא היתה בהכרח סובלימציה של מלחמה בין שמאל לימין או בין חושך לאור, כפי שרבים הציגו אותה, אלא בעיקר מלחמה לשם מלחמה. אוהדי ברצלונה שנאו את מדריד כי מותר היה להם ואוהדי מדריד תיעבו את ברסה משום שזה היה אפשרי ואל תוך השנאה והתיעוב הזה הכניסו את ההיסטוריה ואת הווה ואת העתיד ואת כל שאר בנק המטרות האנטיפתיות של היריבות ביניהם.

עם זאת, אין ספק שבמרוצת הזמן (ובמיוחד דברים אמורים ב-35 השנים שחלפו מאז מותו של הגנרליסימו פרנקו), העוצמה הרגשית של המורבו עברה שינוי. היא לא פחתה, חלילה, אבל בהחלט תועלה רובה ככולה אל המגרש הספורטיבי עצמו. המשחק שהיה בעבר ביטוי של השנאה – כלומר, סמל לדבר אחר – נהפך כעת לדבר עצמו. כתוצאה מכך, היריבות הספורטיבית של הקלאסיקו חשובה היום הרבה יותר מהעימות התרבותי-פוליטי-היסטורי בין שתי קבוצות האוהדים שביניהן הוא מעמת.

התהליך הזה היה אטי ומתעתע, אבל נדמה שכעת כבר אי אפשר להחזירו לאחור. ואכן, כבר לפני יותר מעשור סיכם את ואסקס מונטלבאן את הרעש הגדול סביב מפגשי קלאסיקו במשפט: "בכל שנה האוהדים של שתי הקבוצות מודעים יותר ויותר לעובדה שאנחנו מגלמים תפקיד שנכתב לנו לפני שנים רבות, כמו שני ילדים שמשחקים בבוקרים ואינדיאנים וכל אחד מהם משוכנע מעל לכל ספק שהוא נמצא בצד של הטובים… אני חייב להודות שבכל שנה קשה לי יותר למצוא את הכוחות להוציא מתוכי את הילד הכחול-אדום שהייתי, אבל בכל שנה אני עדיין ממשיך להעמיד פנים שהמשחק בין ריאל מדריד לברצלונה הוא מלחמה על הזהות שלי ושל ספרד כולה ואני ממשיך להגיד לעצמי שאם לא היה לנו משחק כזה, בטח היתה פורצת פה עוד מלחמה, גם אם זה לא נכון".

ובכן, מה באמת היה קורה אם לא היה קלאסיקו בין ריאל מדריד לברצלונה (שלא לדבר על ארבעה ב-20 ימים קצרים)? לא הרבה, כנראה. סביר להניח שלא היתה פורצת מלחמה בגלל העדרו ומצד שני גם אף מלחמה לא היתה נמנעת בשל כך. חיינו היו דומים מאוד לחיינו כיום, אולי רק קצת יותר משעממים מבחינה ספורטיבית.

מחר: כדורגל, סוף-סוף!

ההפסד לסיטי
ועכשיו למשהו אחר לגמרי!

16 Comments

ארז (דא יונג) 16 באפריל 2011

אבל רועי, את משפט הסיכום אפשר להרחיב לכל ענף הכדורגל הרי. האנושות לא תכחד ומדינות לא ייחרבו, אבל עדיין , תודה לאל שהוא קיים.

לגבי הקלאסיקו, אחד מהדברים היפים בו, כמו בכל יריבות ספורטיבית, היא המחזוריות שבו. מחזוריות שדווקא הרבה שנים של צפייה בכדורגל עוזרים לך להבין ולראות בפרספקטיבה הנכונה.
לפני עשר שנים תקופת הצלחות כמו הנוכחית של ברסה הייתה מכניסה אותי לדכאונות ועצבים. היום, למרות הקבוצה הגדולה מהצד השני, אני יודע שזה קורה ושזה משתנה. ולפעמים צריך להוריד את הראש ולעמוד בפרץ, כי עוד שנה או שנתיים, או אפילו החל מהיום בערב (טוב, אולי מיום רביעי), המרנגס יהיו אלה שיחזרו לקטוף תארים בעוד הבלאוגרנה יחזרו לתקופות כמו תקופת גספארט, או שלהי תקופת רייקארד.

צור שפי 16 באפריל 2011

ניתן היה לחשוב שהעובדה שראש ממשלת ספרד סאפאטרו הוא אוהד בארסה תשים סוף למימד הפוליטי-לאומי של המשחק שהרי אם ראש פירמידת השלטון המרכזי במדריד מתגאה באהדה למוסד הספורטיבי הקטלוני המובהק ביותר הרי שהסיפור הפוליטי נגמר. זה לא ככה. קודם כל סאפאטרו לא נחשב לאוהד "אמיתי" אלא כאחד שהחליט במודע לאמץ את בארסה בדיוק במטרה להראות שהענין הפוליטי נגמר (באופן דומה אבל לא לגמרי זהה החליט יורש העצר הנסיך פליפה להיות "אוהד" של אתלטיקו כמשקל נגד לאביו המלך המדרידיסטה). שנית, בארסה עדיין מזוהה עם הבדלנות הקטלונית, הנשיא הקודם של המועדון לאפורטה הפך אותו לכלי פוליטי לקידום האג'נדה הבדלנית שלו וגם השתמש בו לקידום הקריירה הפוליטית שלו שהביאה אותו אל תוך הפרלמנט הקטלוני. לאפורטה היה כזכור זה שאמר שקטלוניה היא מדינה באירופה בין ספרד לצרפת.
כל זה כמובן לא מעניין את חברת "אאודי" שהיא המאמצת של שני המועדונים ומפרסמת היום מודעות בכל העיתונים של שתי מכוניות קרטינג מסוג "המכוניות המתנגשות" עם הלוגו שלה, אחת כחולה-סגולה והשניה לבנה תחת הכותרת "ההתנגשות הגדולה". שיחקו אותה.

יותם מ 17 באפריל 2011

אפרופו סאפאטרו,

גם פרנקו בחר בריאל ממניעים פוליטיים בלבד וגם לא תמיד תמך בהם. ובכלל לא ממש התעניין בכדורגל.

נעל קרועה 16 באפריל 2011

בלי הקלאסיקו נישאר רק עם הכדורגל האנגלי
עדיף להתאבד במצב כזה

חכם בדיעבד 17 באפריל 2011

רועי,
אתה אלוף בלכתוב מילים יפות מבלי להגיד כלום. ולצטט משורר שאיש מקוראיך לא יודע מיהו ומה מקומו בתמונה הכללית…
ככה זה עם שחקני רכש. חבל.

רועי 17 באפריל 2011

1. תודה על המחמאות. לכתוב מלים יפות זה דבר נהדר 2. לדעתי, דווקא אמרתי איזה משהו. אולי לא כל כך גדול, אבל משהו 3. חבל שאתה לא יודע מי זה אנטוניו מצ'אדו ועוד יותר חבל שנדמה שאתה די מבסוט מזה (אגב, גם אני לא יודע "מה מקומו בתמונה הכללית". אני אפילו לא יודע מה זה תמונה כללית ואיפה משוררים מתים צריכים להתמקם בה)

חכם בדיעבד 17 באפריל 2011

חבל שאתה נעלב. לא זו הייתה כוונתי.
אני מכיר את כתיבתך עוד מלפני מספר שנים, מאתר בארסה מאניה. ה"חבל" היה מכוון להבדל בין כתיבה יפה ופיוטית, שלמרבה הצער נופלים אליה הרבה בכתיבה על ספורט, לבין ניתוח שמאפשר לקורא ללמוד משהו שלא ידע( משהו שאני מוצא בהתמדה אצל רוב הכותבים באתר זה, ועל כן הוא מקום אליו אני חוזר שוב ושוב) בעיני . אם אני יודע או לא יודע מי זה אנטוניו מצאדו לא רלבנטי, מכיוון שאני קורא הדיוט שקורא במדורי ספורט כדי שיעזרו לו להבין את התופעה שהוא רואה. ההערה הספציפית נגעה דווקא לואסקס מונטלבאן,שאתה מצטט בהרחבה, מבלי להסביר לי כקורא, מדוע דווקא הוא, ולא לדוגמא עורך המונדו דפורטיבו, הוא הדעה או התיאור שאתה מביא.לזה התכוונתי בתמונה הכללית.

חג חירות שמח

סופרפלי 17 באפריל 2011

טקסט יפה, אני באמת לא מבין למה כותבים באתר מגיבים לטרולים.

יותם מ 17 באפריל 2011

האבסורד הוא, ואם אינני טועה, שאחד ממיסדיה של ריאל היה סוחר טקסטיל קטלאני. ובכלל, נשיאה בזמן מלחמת האזרחים היה במחנה הרפובליקאי.

דורפן 17 באפריל 2011

שגם הוצא להורג

אלעד אחד 17 באפריל 2011

ובכלל, במלחמת אזרחים גם מדריד וגם ברצלונה היו מהמעוזים האחרונים של הרפובליקנים לפני שנכבשו בידי הפשיסטים.

כסיפוביץ 17 באפריל 2011

בלי קשר לכדורגל אני אנצל את המקום להמליץ למי שלא קרא את "צלה של הרוח" של קרלוס רואיס סאפון.
ספר פשוט מהפנט ומצמרר על ברצלונה של אחרי מלחמת האזרחים.

פולדש 17 באפריל 2011

!!!

ספר פשוט מופלא. מי שקצת ביקר ותייר בברצלונה יהנה ממנו אפילו יותר.

ללייני מיטשל 17 באפריל 2011

כרגיל, רועי, תענוג
ואם כבר ספרים אמליץ על "חמניות עיוורות" של אלברטו מנדס

רועי 17 באפריל 2011

מצטרף להמלצה על "חמניות עיוורות"

Comments closed