יומן ספרדי (8): הרוח של חואניטו, הכדורגל של מוריניו

מוריניו בדילמה. בין אתוס מוריניו לאתוס ריאל

פוסט מאת רועי בית לוי

עוד מחזור ליגה, עוד שני ניצחונות קלילים על יריבות שעל הנייר היו אמורות להוות מכשול אמיתי. ריאל מדריד וברצלונה רמסו אתמול את הליגה הספרדית עמוק יותר אל הבוץ (6-3 של מדריד של ולנסיה, השלישית בטבלה, ו-2-0 של ברסה על אוסאסונה היציבה) והתפנו אל האתגר האמיתי שעוד נותר להן העונה: ליגת האלופות. לברסה זה יהיה משחק חוץ שלישי ברציפות נגד מדריד מחוץ לביתה (שניים במדריד ואחר בוולנסיה, בגמר הגביע). חתיכת אתגר.

חואניטו, שחקן ריאל מדריד המנוח, שנחשב לאחד הסמלים הגדולים של המדרידיסמו (גם בגלל השערים היפים שכבש במדים הלבנים, אבל בעיקר בגלל הקנאות המוחלטת שלו למועדון), אמר פעם לקראת משחק של מדריד בגביע אירופה: "90 דקות בסנטיאגו ברנבאו יכולות להיות נצח לקבוצה האורחת".

ואמנם, ביום רביעי, בדקה השביעית של משחק חצי גמר ליגת האלופות הראשון, תוכלו לשמוע את האוהדים האמיתיים של מדריד שרים ""Illa, illa, illa, Juanito Maravilla, לזכרו של חואניטו (ששיחק במדריד עם חולצה מספר 7), כמו בכל משחק ביתי מאז מות בתאונת דרכים – אבל הפעם, אחרי הרבה שנים רכות ועקרות מדי בזירה האירופית, נדמה שגם יהיה אפשר להרגיש משהו מרוחו של חואניטו שורה על השחקנים של מדריד.

אמנם, בסגל של מדריד אין שחקנים נוקשים ואכזריים כמו חואניטו (שהורחק לתקופות ארוכות ממשחקים באירופה אחרי שתקף קוון, ירק על שחקן יריב (חברו לשעבר במדריד, אולי שטיליקה) ודרך על פניו של גרמני אחר, לותר מתיאוס הצעיר), אבל בשני המשחקים האחרונים נגד ברסה בהחלט ראינו קבוצה של שחקנים רעבים ונחושים שמחפשים את הכדור כל הזמן, גם אם הוא נמצא במקרה ליד הרגל של שחקן בכחול-אדום.

ריאל מדריד תמיד היתה ספינה שנעה בין שני נמלי בית: מצד אחד מדובר במועדון שמקדש את ה-señorismo  – כלומר, את המכובדות והמהוגנות – כזה ששחקניו יודעים ללחוץ יד אחרי הפסד ושהנשיא שלו לעולם לא יקפוץ משמחה ביציע הכבוד אחרי שער ולעולם לא יקלל את השופט אחרי שריקה שנויה במחלוקת. מצד שני, ריאל מדריד הוא מועדון שזכה לכינוי "La Bestia Blanca" – כלומר, "המפלצת הלבנה", בגלל הנחישות האכזרית שלו (הן בשוק ההעברות ופעמים רבות גם במגרש עצמו). חואניטו ייצג היטב את הצד הקשוח של מדריד, כמו שעשו אחריו מנואל סאנצ'יס ופרננדו היירו, ביו השאר, בעוד שאת הצד האלגנטי והממלכתי יותר ייצגו היטב פרנסיסקו חנטו, אלפרדו די סטפאנו וראול.

השילוב הזה, בין התאווה חסרת הרחמים לניצחון לאיפוק האסתטי, הוא זה שהפך את ריאל מדריד למועדון גדול, שמספר האנשים שאוהבים אותו בדבקות יכול להתחרות רק במספר האנשים ששונאים אותו עד מוות.

שני משחקי הקלאסיקו האחרונים הביאו למדריד החדשה של מוריניו נקודת ליגה כמעט חסרת משמעות וגביע אחד יוקרתי מאוד, אבל נדמה שהדבר החשוב ביותר שריאל השיגה הוא ביטחון עצמי מחודש. ביטחון עצמי כזה, אגב, היה הסמל המסחרי של חואניטו, שעליו מספרים שהיתה לו את שלוות הנפש להתעורר בבוקר של משחק קלאסיקו נגד ברצלונה ולשאול בנינוחות גמורה את שותפו לחדר, מגן שמאלי חסון ועצבני בשם חוסה-אנטוניו קמאצ'ו, "תזכיר לי, נגד מי אנחנו משחקים היום?"

הלחץ הבלתי-פוסק כמעט על הכדור בכל חלקי המגרש, הגנת העטלף (11 שחקנים תלויים על המשקוף) אחרי כיבוש השער בגמר הגביע והיציאה המבוקרת לעקיצות מתפרצות השתלמו למדריד בסיכומם של שני המשחקים הראשונים. תושב החוץ ז'וזה מוריניו הצליח להחדיר באוסף שחקני הרכש שלו (רק שחקן אחד שפתח ב-11 בגמר הגביע גדל במועדון הלבן – השוער איקר קסיאס) מעט מהמנטליות המפלצתית (במובן הטוב של המלה) של מדריד. עם זאת, נדמה שבשני משחקי חצי הגמר מול ברסה, מוריניו יצטרך למצוא את הדרך להקנות לשחקנים שלו גם כלים שאתם יוכלו לשחזר גם את החצי השני של המורשת של מדריד: זה שמחייב אותם לשחק באופן חיובי ומכובד (כלומר, לשחק כדורגל טוב).

חזרתם המוצלחת של קאקה וגונסלו היגואין למשחק הקבוצתי נגד ולנסיה (שהסתכמה בחמישה שערים – שניים של קאקה ושלושה של לה פיפיטה) היא סימן לכך שמוריניו יכול לבחור לשלב בהתמודדות הכפולה באירופה בין הרוח שהביאה לו בציפורניה החבולות את גביע המלך לסגנון מרגש יותר שיכול לקרב אותו לגביע ליגת האלופות. התירוצים על מחסור בשחקנים יצירתיים כבר לא יתפוס. האילוצים מפנים השבוע את המקום להחלטות.

במה יבחר מוריניו – בשילוב שאפיין את ריאל מדריד במשך כל ההיסטוריה הארוכה שלו או בדרך שהכניסה אותו עצמו לספרי היסטוריה?

תשמעו בדיחה
חחחחחחחחחחחחחחחח

17 Comments

יאיר אלון 24 באפריל 2011

איזה יופי :-)

זיזו 24 באפריל 2011

גם ארבלואה הגיע ממחלקת הנוער.
הוא גם מתנהג כמדרידיסמו אמיתי.

רועי 24 באפריל 2011

אתה חצי צודק. ארבלואה התחיל בסראגוסה, אבל הגיע בגיל צעיר יחסית למדריד

זיזו 25 באפריל 2011

בנוער.

אייל 24 באפריל 2011

נקודת מבחן עצומה דוקא לפפ וברצלונה. הפסד במפגש הכפול ונגמר המסע לקבוצה הכי….. ולמאמן ה……
נצחון והדיון יכול להמשיך.

הופ 24 באפריל 2011

למה? גם בשנה שעברה ברצלונה לא הגיעה לגמר ובכל זאת הדיון המשיך.

אייל 24 באפריל 2011

שימוש בכרטיס השחרור מהכלא או הטענה לתקלה חד פעמית אפשר רק פעם אחת ודי. לא?

הופ 24 באפריל 2011

לא יודע אם זה כמו במונופול. ברצלונה בכל זאת עומדת לקחת את אליפות אחת הליגות הבכירות באירופה. ואם בשנה הבאה היא כן תיקח את הצ'מפיונס?
נראה לי שהדיון יימשך כל עוד בארסה מציגה כדורגל כזה ולוקחת לפחות תואר אחד חשוב כל שנה.

הופ 24 באפריל 2011

אני מציע אפשרות 3: מוריניו ינסה לשלב (שוב, כמו באינטר) בין הדרך האישית שלו לאופי הקבוצה. בתחילת העונה היו הרבה דיבורים על מסורת של כדורגל התקפי בכל מחיר בריאל איהה מוריניו יצטרך להתמודד. דווקא מהפוסט הזה עולה שהסגנון שלו הרבה יותר מתאים לקבוצה ממה שחשבתי.

הופ 24 באפריל 2011

איהה=איתה (וגם: קריאה של קאובוי, 4 אותיות)

נעל קרועה 24 באפריל 2011

וויה פתח מול אוסאסונה ,זה תרגיל של פפ?
אני מקווה שפפ ישחק עם 5 קשרים,ומסי בחוד
וכל ההצהרות על"אנחנו יודעים לשחק רק התקפה" נועדו לבלבל את מוריניו

ארז (דא יונג) 25 באפריל 2011

צריך לזכור שמוריניו בנסיונו (?) להכניס את ה"תרבות המדרידיסטית" למועדון צריך להתמודד גם עם נשיא (+עושה דברו ולדאנו) שמאז הקדנציה הראשונה נראה שהאג'נדה שלו, אם יש בכלל כזו, לא ממש כוללת את רוח המועדון בתוכה.

אביאל 25 באפריל 2011

עניין שחקני הבית הוא טוב ויפה על הנייר, אינטר של שנה שעברה הוכיחה מול ברצלונה בלי שום שחקן בית ואפילו בלי שחקן מקומי מחוייבות לקבוצה, לסמל ולשיטת משחק שמזוהה עימה, לכן אני לא רואה משמעות אמיתית שבהרכב של ריאל שיחקו או ישחקו רק שחקן בית או שניים. מוריניו כנראה יודע להחדיר בשחקנים מספיק מוטיבציה, לא משנה איפה הם גדלו ובשביל מי הם משחקים.

pralia 25 באפריל 2011

במשפט האחרון שלך הוכחת כמה שאין לך מושג בכדורגל, חבל שהבמה הזו נותנת לך יד להכתים את המאמן הכי גדול בהסטוריה כתמים של מישהו שלא טרח לעקוב אחרי כלום מהקיירה שלו, עושה רושם שקראת פרק או שניים מההסטוריה של ריאל מדריד אבל זה לא מספיק כדי לדבר על הגדול מכולם. אם היית חופר קצת יתר לעומק היית מבין שמה שאתה חושב שמייצגים את כ"א מהם עולים בקנה אחד.

רועי 25 באפריל 2011

רגע, כדורגל זה המשחק הזה עם הרשת, הכדור הצהוב הקטן והמחבטים, נכון?

pralia 25 באפריל 2011

או, אתה עולה על זה, לרב נוטים לחשוב שכדורגל זה משחק קבוצתי, כשאתה משחק נגד the special one זה יותר דומה לטניס, משחק בו הצד המנטלי חשוב לא פחות מאשר היכולת על המגרש.

Yair 25 באפריל 2011

מוריניו? זה האיש שהכתרת פה עכשיו למאמן הכי גדול בהיסטוריה? או שפספסתי משהו בטקסט…

Comments closed