רק אתם, המשפחות השכולות, תוכלו להבין (מאשקה ליטבק)

פוסט מאת מאשקה ליטבק

עוד מעט קט תשתנה האווירה בארץ, שירים שקטים ינגנו ברדיו, הקריין ינמיך את קולו בהודעה על מועד הצפירה, תוכניות אומר על נופלים ימלאו את חלל האוויר, גם הטלוויזיה תתרום את שלה להרגשת העצב האפרוריות.

מאיפה הם באו ככה לפתע בראשית מאי? פתאום כל הארץ מצטרפת לכאב האישי שלי? הכאב הזה של השכול הוא רק שלי ואיתי בכל רגע מחיי, ומה לי ולפומביות הזו של יום הזיכרון עם כל התפאורה האפורה.

כמו תשלום מס כולם מרכינים ראש ומסתכלים עלינו כאילו אנחנו מעולם אחר. המילים הגבוהות והריקות האלה של מנהיגנו, עם נוסח עברי של מילון אבן שושן, כי הם לא יודעים לדבר אחרת, כי הם לא עומדים במקום בו אנחנו עומדים. אנחנו, שאיבדנו את היקר ביותר לנו עומדים במקום הנמוך ביותר בעולם, וממנו אנחנו זועקים זעקה אדירה אל המנהיגים שיעשו שלום ותיפסק האלימות, שלא יהיו יותר משפחות שכולות בארצנו ובאזור שלנו. האם הם מקשיבים?

הם לא שומעים אותנו, כולם יחד מצטרפים למקהלה אדירה של 24 שעות עצב, שעות של שירים שקטים, תוכניות יזכור על בנים שנפלו, אמירות כמה הוא היה יפה, פרח ממש, ותהיו חזקים אנחנו איתכם. מניחים זרים ושלוש יריות משמר כבוד.

אחר כך הם הולכים.  להדליק משואות ומיד לאחריהן זיקוקים. החוב שולם, המס נפרע. אפשר להמשיך הלאה בחיים 

האם הם זוכרים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו יותר מיום זיכרון אחד בשנה? יום ההולדת, יום האסון, יום הזיכרון של היחידה, יום הזיכרון של המדינה.

ואני, 63 שנה בתוך זה, נולדתי לשכול ונושאת בתוכי כל השנים את הבלוף הזה של יום הזיכרון עבורנו המשפחות השכולות. נולדתי אחרי שאבא שלי נהרג על הגנת נגבה, ואני נושאת את שמו, ו-23 שנים אחר כך נהרג אחי במלחמת ההתשה כקצין מילואים בסיירת שריון. גם הוא השאיר אחריו אלמנה ושני ילדים קטנים יתומים, דור שני לשכול במשפחתנו. לצערי אין אנחנו המשפחה היחידה בישראל שאיבדה שניים מבניה במערכות ישראל.

אוזניי כלו לשמוע את הנאומים עם המילים היפות, עיני כלו לקרוא בכל שנה את מכתבו של שר הביטחון למשפחות הנופלים.

מה שיש לי ביום זה אלה אתם, אחי ואחיותיי המשפחות השכולות. איתכם אני מרגישה הרגשה אמיתית של שותפים לגורל הנורא של השכול. אתם מבינים את כאבי ואני איתכם,  יחד נאבקים למען השלום והפסקת האלימות. שלא יהיו יותר משפחות שכולות כמונו.

בואו נעבור את היום הזה, ובלבי אני מחבקת כל אחד ואחת מכם, ואני יודעת שאתם מחבקים אותי. רק בכוח משותף של הכאב שלנו נגיע לימים אחרים,  ימים של שקט, שלווה ושלום, ועמם נשא תמיד את מה שאבדנו.

 רק אתם תבינו אותי,

שלכם ואתכם לעד,

מאשקה ליטבק, קיבוץ נגבה

ליגת שוקי ההון העולמיים: sell in may and get away
והרי התחזית למשחק העונה: מנצ'סטר יונייטד - צ'לסי

15 Comments

תומר חרוב 8 במאי 2011

פוסט מרגש, עצוב, חשוב מאוד וכנראה שגם נכון למרות שכמו שאת אומרת, אני לא באמת יכול להבין.
בדיוק עברתי ליד חנות פרחים שקרובה לביתי וראיתי אותם מכינים זרים וחשבתי על העיוות הזה שיש בזיכרון הממלכתי שבא לידי ביטוי בזרים האלה ואיך שהוא לא ממש משקף את השכול. אולי הוא מה שהחברה רוצה לעשות מהשכול.
גם אפשר מאוד להתחבר לדברים שלך מבחינה אקטואלית, כשמדברים על הכבאים כחללים או לא חללים וזה נראה די טיפשי משום שבשביל המשפחות עצמן הם לא חללי מערכות ישראל, הם אבות ואחים ונכדים והם אינם. וכל הסיפור הזה הוא בעבור הון פוליטי כזה או אחר.
בכל מקרה, ריגשת אותי מאוד.

פונסה דה ליאון 8 במאי 2011

בכל פעם שמישהו ממשפחה שכולה מדבר או כותב יש לי רק דבר אחד לעשות: לסתום את הפה. לא רוצה להתווכח, לא רוצה להוכיח, לא רוצה להסביר. מי שבן משפחתו נהרג עבור המדינה תמיד צודק. גם זה שזה שנגד המשחק של מכבי וגם זה שבעדו. בדרך כלל בחיים אני נחשב לאדם די טיפש, אבל בהקשר הזה אני מקיים את "והמשכיל בעת ההיא יידום".

לכותבת: אני משתתף בצערך ויגונך 365 יום בשנה.

matipool 8 במאי 2011

מי שיכול לכתוב תגובה כזו , לא יכול להיות אדם טיפש .
תן לעצמך קצת קרדיט .

סימננטוב 8 במאי 2011

מתקשה לבחור את המילים ומצטרף לדברי תומר חרוב ריגשת אותי.

matipool 8 במאי 2011

עצוב ומרגש .

דניאל 8 במאי 2011

תודה על החיבור ליום הזה מאשקה.

דורפן 8 במאי 2011

מאשקה

גדלתי עם סבא שהיה אח שכול, אבל שכול שנפל בין הכסאות של יום השואה ויום הזכרון. אח של סבא שלי עזב את החווה בדרום אפריקה והלך להלחם עם מתנדבי דרום אפריקה בגרמנים ונהרג בקרב האחרון של היחידה שלו.

אז הוא לא היה "יום השואה" כי הוא מת כחייל בצבא שניצח את הנאצים והוא לא היה "יום הזכרון" כי זה לא היה "מלחמות ישראל" – למרות שהוא ואחיו הלכו למלחמה בגלל שהיו יהודים ולא היה להם ספק למה הם נלחמים. אז לא היה לסבא שלי תאריך לאומי. רק, כפי שאת מציינת, יום הולדת ויום מוות וקבר באיטליה שנפקד על ידי מישהו מהמשפחה לעתים רחוקות ביותר.

אני לא יודע מה הוא חש בימי הזכרון הללו. אני חושד ששמח במידה מסויימת שנותנים לו לחיות עם העניין הזה בשקט בלי להיות מוזמן לטקס ולשמוע את נאום ראש המועצה. הוא כבר לא היה בין החיים כשאחד מנכדיו מת בשירות הצבאי שלו (הוא הוכר כחלל צה"ל למרות שזה לא קרה בפעולה מלחמתית) אז גם לא היה לו מקום להשוואה בין המקרים.

אני חייב לומר שאני הולך לטקסי האזכרה היהודית לבן דודי (לא כל שנה כי אינני בארץ אבל משתדל) ולא הולך לטקסי יום הזכרון. הוא עדיין האדם היחיד שאני זוכר את היום שנולד ואת היום שמת. אבל כפי שאת כותבת: הדחיסה של ההזדהות עם הנופלים ליום אחד בשנה היא לעולם מלאכותית ובשנים האחרונות גם כללו בעניין את חללי הטרור. אני מבין את חשיבות הסמיכות ליום העצמאות מבחינת הזכרון הלאומי אבל זה משאיר גם טעם של "בואו נרכז הכל ביום אחד ובמכתב אחד של שר הבטחון".

אבל אני זוכר את הטקסים הללו מילדותי. היטבת לתאר זאת. משפחות הנופלים באמת עמדו בנפרד ברחבות הטקסים. והילדים שלהם באמת היו משוחררים משיעורי בית ספר באותו בוקר כדי להיות עם המשפחות. ובאמת הסתכלנו עליהם כמישהו מעולם אחר וכילדים קטנים בוודאי אפשר לסלוח לנו שכבר חשבנו על הקומזיץ של יום העצמאות.

אין לי מסקנה מכל זה וגם אינני ממשפחה שכולה. אני משער שזה יום שמנסה לאחד. אבל אין לו באמת סיכוי לעשות זאת. יש את מי ששילמו ויש את מי ש"משלמים מס" .

מאשקה 9 במאי 2011

דורפן, בעלי הוא ניצול שואה ( היה ילד בתקופת השואה וניצל בנס ), שבוע לפני יום השואה הוא "מתחרפן" כל פעם, ושבוע אחרי זה רובצת מעלי עננה שחורה שמעכירה את חיי היום יום שלי.
ככה זה כבר הרבה שנים, והשנה נסענו לחופשה מיד אחרי פסח, חזרנו בטיסה מסרי לנקה ביום השואה, במהלך הטיסה בעלי כל העת הסתכל בשעונו ואני לא קלטתי מה הוא עושה. לפתע הוא קם מכיסו למעבר ואומר לי: "עכשיו 10 בארץ ויש צפירה ליום השואה". קמתי גם אני, ופתע אני רואה עוד זוג אנשים רקמים ועומדים במעבר, הסתכלנו זוג מול זוג, וברורו היה לנו שהם ישראליים כמונו. אחרי 2 דקות הם ניגשו אלינו ואמרו שלום, גם אנחנו עמדנו דום בשרגעי הצפירה בארץ. המטוס היה של חברת התעופה הירדנית. ככה הם חיינו, ואני מרגישה שהאבל, הכאב, הגעגוע והאסון שקרה לי הוא שלי פרטי, וגאה שעם ישראל יודע להעריך את אלה שנתנו את היקר להם מכל חייהם למען המדינה.בכל זאת המילים הגבוהות של מהיגי המדינה מפריעות לי ונשמעות לי לפעמים קצת ציניות לפעמים, כמו תשלום מס. כמו שאמר שמעון מזרחי אמש אחרי ההפסד ליוונים :" המשחק נגמר לפני צפירת יום הזיכרון". אפשר להמשיך הלאה, אנחנו את שלנו עשינו.

בני תבורי 8 במאי 2011

מאשקה יקרה,
בעוד שלוש שעות אנחה את טקס יום הזכרון בקיבוץ כדרכי בעשרים וחמש השנים האחרונות וכמידי שנה אדבר על אנשים שלא הכרתי ועל כאב שלא ידעתי מקרוב. דבריך ילוו אותי שם.

צור שפי 8 במאי 2011

מאשקה יקרה,

יכול להיות שהיה עדיף שלא אגיב כאן כלל אבל, בניגוד למגיב קודם, אני לא מאמין ב"משכיל בעת ההיא יידום". רציתי לשלוח לך חיבוק גדול ובמקביל לומר לך שאני לא מסכים עם האמירה שלך שמנהיגינו אינם עומדים במקום שבו עומדות המשפחות השכולות. ראש הממשלה שלנו הוא כבן גילך וכמוך גם הוא איבד אח במערכות ישראל. בנו של השר בני בגין נהרג בתאונת אימונים ואלה רק שתי דוגמאות מהזיכרון המיידי, יתכן שיש עוד. אין סיבה להניח שהכאב שלהם שונה מזה של שאר המשפחות השכולות. מנהיגינו סופגים מאיתנו אש וגופרית כל השנה, לרוב בצדק. כדאי שביום הזיכרון לא נעמיד אותם מצדו האחר של מתרס שלהבנתי איננו קיים. המילים שהם משמיעים בטקסים בבתי הקברות (כשאני בארץ אני תמיד בקריית שאול ליד קבר של חבר) הן טקסיות ושדופות לא בגלל שהם אינם מבינים את הכאב אלא בגלל שמילים בדרך כלל אינן מסוגלות להתמודד אתו.
מקווה שלא פגעתי בך, לא התכוונתי לפגוע.

ניר 8 במאי 2011

מזוית של מי שצורף למועדון השכולים במלחמת לבנון השניה, אני מסכים עם התגובה הזאת.

מאשקה 9 במאי 2011

צור, לא פגעתי בי ואף תגובה כאן לא פוגעת בי. את מה שאני מרגישה שנים רבות, הוא עטוף בשכבה עבה של עור פיל מרוב יושן של אבל , כאב וגעגוע – אירועים וטקסים.
בנימין נתניהו לא מדבר כמעט ביום הזיכרון, ומה ששמעתי ממנו עד היום אלה רק דברי טעם קצרים, כי הוא עומד איפה שאני עומדת, אבל שאר בנאומים בע"פ ובכתב שמגיעים אלי בכתב כל שנה: מנשיא המדינה, הרמטכ"ל, שר הביטחון, המפכ"ל וכו', מתישות אותי בניסוחים שלהם על יפי הבלורית והתואר, ושאנחנו חזקים ונחושים מול פני האויב.
ואני רק רוצה שלא יהיו יותר משפחות שכולות כמוני.
אני לא רוצה לשנות סדרי ארץ ועולם בנושא השכול, כתבתי את הרגשתי בנושא זה, וזה בא מתוך תוכי שלי לשתף אחרים.

דובי מילר 8 במאי 2011

ריגשת אותי.
אחת השאלות שאני מעלה לדיון בשיעור חינוך ביום הזיכרון היא האם אנחנו צריכים יום מיוחד בכדי לזכור את כל אלו שנפלו? האם עצם זה שאנחנו חיים כאן לא מספיק? אני אוהב לשמוע את התגובות והדעות של התלמידים.

Comments closed