הבארסה-מאניה מחליאה אותי (נדב לפיד)

 

הבארסה-מאניה, להלן טירוף-ברצלונה, אובססיית-ברצלונה, שכרון-ברצלונה, אורגזמת-ברצלונה, היא כמובן עניין מחליא. לא רק מחליא אלא גם מוציא מהדעת ומרתיח את הדם. כל כך מרתיח את הדם, שבבואך לדבר או לכתוב עליו אתה אומר לעצמך: “תרגע", “מוטב להירגע", “חייבים להירגע".

בני האדם אינם אוהבים שמסתערים על מישהו, מיד זה מעורר אצלם אמפאטיה למושא ההסתערות. גם אם תסתער נניח על אנשים כמו נוחי דנקנר, שצריך טלסקופ של נאס"א בשביל לראות אותם ואת האמפטיה שלהם, ישר יהפוך מושא ההסתערות לקורבן. זה מורכב, הם אומרים במין רפלקס של עכברים, אפילו כשזה הכי פשוט בעולם – ביבי זה מורכב, הכיבוש זה מורכב… אז גם ברצלונה היא מורכבת.

חוץ מזה, אתה עלול להפוך תוך חצי שנייה בעצמך לטרנד. חיבת ברצלונה היא כבר טרנד מספיק מאוס כדי לא לצרף אליו את שנאת ברצלונה. זו באמת תהיה תשומת לב מוגזמת לארגנטינאי ולחברים הספרדים שלו. לכן צריך להירגע. אבל למען האמת קשה להירגע.

ראשית בגלל שברצלונה, בהיותה טובה מדי, הופכת את המשחק למין אוסף רגעי הייליטס ותמונות קודאק, כאילו עוד בשידור חי כבר הפך המשחק לתקציר של עצמו. זו המשמעות העמוקה של עקירת התחרות מהמשחק – להפוך את ההווה החי למין עבר ערוך שכזה.

אתה רואה בשידור חי את גמר הצ'מפיונס ונדמה לך שאתה רואה את סיכום הניצחון של ברצלונה על מנצ'סטר בגמר הצ'מפיונס באיזה מגזין ספורט שנתי מצועצע ומרדים. ולא סתם סיכום אתה רואה, אלא סיכום של משהו שארע מזמן, נניח לפני שלוש שנים, כלומר הזדקנת בשלוש שנים, ברצלונה הזקינה אותך בשלוש שנים, וזה למרות שזו עדיין הדקה השישים, והשדרן אומר מבלי להתכוון לכך שהכול עוד יכול לקרות.

ולמרות שאתה רואה את המשחק נניח בערוץ עשר, נדמה לך שאתה צופה בו באיזה ערוץ יורוספורט המתמחה בשידורים חוזרים של אירועי ספורט נושנים ובשעה זו משדר מין הסתם את גמר המונדיאל של 82'. אבל גם המשחק הזה הוא גמר המונדיאל של 82', כי ברצלונה רוצחת לך את ההווה. והווה הוא נשמת אפו לא רק של הכדורגל, אלא גם של ההתרחשות והחיים. ולפיכך ברצלונה היא ההיפוך המוחלט לקבוצה מחייה, היא קבוצה ממיתה.

יאמר מי שיאמר, ואינסוף אומרים, גם באתר הזה, ומעל שאר מדורי הספורט האיזוטריים שלנו, שאין זו אשמתו של הטוב שהוא טוב מדי, ושבכלל, ברצלונה היא יוצאת מן הכלל שכן היא חוצה את גבולות הכדורגל ונוגעת ביופי הטהור. האם ראוי לבקר את מוצרט על חליל הקסם? את צ'פלין על הקולנוע העצום שלו? וכולי.

ובאמת אינסוף פייטנים ופובליציסטים בגרוש ועוד טל מוסרי אחד כבר השתפכו בכל מדיה אפשרית על התופעה האומנותית המתקראת קבוצת הכדורגל של ברצלונה, הישוו אותה לכל סופר וצייר ובמאי קולנוע שמצאו בויקיפדיה, חרזו לה חרוזים וחימשרו לה חמשירים.

עיתון "הארץ" הגדיל לעשות והקדיש מוסף שלם ל"ברצלונה", כתופעה אומנותית. מעבר לכך שהתיאורים המפרכים הללו שוחים בשמאלץ, ולו מישהו היה מקבץ אותם יחד היתה נוצרת שם ערימת תפלויות בלתי אומנותית לחלוטין, נדמה שיש פה חוסר הבנה עמוקה של משמעות המטפורה. לכן, למרות הטירחה, ראוי לעצור ולציין: כשאנחנו אומרים שגילי ורמוט, נניח, הוא גאון כדורגל, אין הכוונה לכך שגילי ורמוט הוא גאון. כלומר, קשה מן הסתם להגדיר מהו גאון, אבל אני די משוכנע שורמוט הוא לא כזה. אני גם מאמין שהוא היה מסכים איתי.

גם צ'אבי הוא לא גאון, גם לא אינייסטה, גם לא גוואדיולה או פפ בפי העם. הוא בוודאי שלא גאון. זו רק השאלה של המילה גאון כדרך להדגיש שמדובר בכדורגלנים מעולים, ובו בזמן להבדיל אותם איכשהו מאינספור כדורגלנים מעולים אחרים, להרטיב קצת את השפה היבשה ולתת דרור לרגשות הגואים בלב.

כך גם כשאומרים שגול זה או אחר הוא יצירת אמנות, אין הכוונה שהגול הזה הוא החמישית של בטהובן. וזאת כיוון שכדורגל אינו אמנות. הוא כדורגל. וכדורגלן עצום הוא לא אמן, הוא כדורגלן עצום. וזה כמובן ממש לא מעט, אנחנו הרי כל חיינו מתעלפים כמו ילדים על כדורגלנים עצומים. 

כל זה מובן מאליו. אלא שכאמור גם באתר הזה וגם במוספי העיתונים וגם ברחובות ובכיכרות ובשדרות התפתח איזה קו מחשבה, שלא מבין שההקבלה של כדורגל לאמנות היא רק מטאפורה, ואומר אותה כפשוטה, כאילו הייתה אמת. ולא רק זה, אלא שהוא חוזר עליה עשרים פעמים בשעה, למקרה שפספסת.

האמירות האלה מכוונות רובן לברצלונה. מילא שהן שטויות. אבל יש בהן נזק. הן מצדיקות את רצח ההפתעה, הספונטניות של העכשיו, על ידי ברצלונה הטובה מדי. שכן ברצלונה אינה נמדדת עוד בכלים של קבוצת כדורגל היכולה לנצח ולהפסיד ועל כן, כשהיא מונעת את האופציה הזו, היא דורכת לכדורגל על כל אוהדיו על הראש. ברצלונה נמדדת בכלים של יצירת אמנות – האם אתה יכול לטעון נגד לאונרדו שהמונה ליזה שלו יפה מדי?

אז מילא שזוהי שטות ביחס לברצלונה ולכדורגל ולמטאפורה, אבל לטעמי זו גם שטות מוחלטת ביחס לאמנות, המבטאת את רוחה המקולקלת של תקופתנו, בה, כידוע, כל אחד הוא אמן, לפחות בעיני עצמו ובעיני החבר הכי טוב שלו.

 נהוג במקומותינו לבטל את הצורה ולקדש רק את התוכן. עמדה שכזו הופכת, נניח את "האח הגדול", למושא לגיטימי לשיח של מבקרי אמנות ובקרוב ליצירת אמנות כשלעצמה. התוכן: אהבה, שנאה, בגידה, נקמה וכולי, הופך פה לעיקר. הצורה – ממתק גס ערוך בפרימיטיביות וחתוך על ידי פרסומות – הופכת למשנית.

מול אלה עומדים מי שמקדשים טוטאלית את הצורה: כל מה שיפה הוא אמנותי. מה שנורא נורא יפה, הוא ממש אמנותי. אלה הם אנשי הברצלונמאניה. ברצלונה משחקת כדורגל יפיפה, ולפיכך הפכה מקבוצת כדורגל לתופעה אמנותית הנשפטת בכלים אסתטיים.

השיפוט האסתטי הטהור הזה, שאין מאחוריו משמעות, או אמירה, או רעיון, כולו התמכרות כביכול לאיזה יופי כשלעצמו, הוא תיאור רדוד ומשעמם מאוד של אמנות. לא רק זה, הוא גם תיאור רדוד ומשעמם מאוד של יופי (במה יפה יותר הדריבל של מסי מהישבן של רוני?), שהופך יופי לאיזו מילה חלולה, משמימה, לא מרגשת. לא מרגשת כמו תמונת קודאק של זריחה על הר, לא מרגשת כמו סלון מצוחצח של חברת "דניש”, לא מרגשת כמו משחק של ברצלונה.   

    

פוסט יום אחרי
סיכום עונת הכדורגל - חלק 1: תופעות בולטות

69 Comments

גמל (סתם גמל) 29 במאי 2011

וואו, איזה בלבול שכל

אוצר בלום 29 במאי 2011

תסבול בשקט

סוס זקן 29 במאי 2011

לפעמים מי שנשמע כמו נודניק הוא באמת כזה.

לא נאה לך – תעביר לכוכב נולד.

שרון רזניק 29 במאי 2011

חופר אך נכון.

ויינר 29 במאי 2011

כמה מילים בשביל להגיד שאתה שונא את ברצלונה?

שמוס 29 במאי 2011

אהבתי כשאמרת בעצם שברצלונה כל כך מבריקה והסטורית עד שאפשר לשדר אותה בערוץ 5 גולד בשידור ישיר. ענק.

עפר ויקסלבאום 29 במאי 2011

נדב,
כמי שצפה בגמר ב 82', וגם בכל אלה שהתקיימו מאז, אני יכול לומר לך שמה שראינו אתמול ב"וומבלי " לא נראה עד כה במגרשים.
קבוצה שמעלימה את היריבה שלה – אחת משלוש הקבוצות הטובות בעולם – למשך כמעט 80 דקות.
קבוצה שמחזיקה בכדור כמעט שבעים אחוז מזמן המשחק.
קבוצה שבועטת פי חמישה למסגרת מהיריבה שלה.
קבוצה שמשלימה פי חמש מסירות מהמתמודדת מולה.
אם זו לא יצירת אומנות, זה קרוב מאד לזה.
ברצלונה ממציאה מחדש את המשחק.
ודאי לא " ממיתה אותו " כמו שאתה כותב.
בשנה הקרובה יותר מאמנים יפיקו לקחים מהמפגשים איתה, יעלו מערכים אחרים כדי להתמודד איתה, חלק מהמאמנים ינסו לגום לקבוצתם לשחק כמו ברצלונה.
התהליך הזה יעשה רק טוב לכדורגל ויביא אותו למחוזות שטרם ראינו.
אני מחכך ידיים ומחכה לעונה הקרובה.
נצל את הפגרה כדי לאמץ גישה יותר חיובית.
נ.ב
ברקוביץ' באמת יצא ליצן אתמול בעמדת הפרשן.
זה לא שסבא שלו נולד בקוסטה בראווה…

קוביכאבלמייקר (אורי המקורי) 29 במאי 2011

לצערי, קראתי את הטור המשמים עד סופו ואני יכול לקבוע בוודאות שכלל לא הבנת אותו.

עמיר 29 במאי 2011

תכלס, צודק

אמט בראון 29 במאי 2011

צודק לגמרי, תופעה די מחליאה.
הגדיל לעשות איזה ד"ר לשקר כלשהו (די אדיוט, לטעמי לפחות) שהופיע היום אצל לונדון וקירשנבאום והשווה את משחק המסירות הקצרות של ברצלונה לשירה ואת הכדורים הארוכים של מנצ'סטר לפרוזה.

היו עוד קבוצות גדולות בהיסטוריה, די לאוננות הזאת.

אורי 29 במאי 2011

בתור מישהו שלא ממש מת על בארסה אני יכול להמליץ לך לקחת פראמין. כל השאר לא ממש ראוי לתגובה

אביאל 29 במאי 2011

משהו ששמתי לב אליו באתר, כמו שיש אוהדי נצחונות, התחילו לצוץ כאן גם הרבה שונאי הצלחות, כאלה שלפני שנתיים היללו את ברצלונה והיום שונאים אותה, זאת כאמור בהתאם לטרנד.

זיגמונד המינגווי 29 במאי 2011

לדעתי הנהירה הגדולה אחרי ברצלונה כמייצגת אידאל היופי נובעת מהרצון של הנוהרים לשמור על הלגיטימיות של התפיסה שלהם את עולם הכדורגל. אני אנסה להסביר.
אתחיל בזה שלדעתי ברצלונה היא, בהפרש גדול, הקבוצה הטובה בעולם. אבל גדולתה לא נובעת מיופי ולא מיצירתיות, גדולתה נובעת מפשטות. ברצלונה היא כמו הילד שמסתכל על שאר עולם הכדורגל וצועק "המלך עירום".
בעולם שמקדש את הפרט ונוטף מאגו אבל כנראה גם לא סובל מעודף שכל, קשה לצפות משחקנים, מהירים ככל שיהיו, יפים ככל שיהיו ומוכשרים ככל שיהיו, לוותר על הצגת היכולת שלהם למען משחק קבוצתי פשוט ויעיל. בכל העולם, בכל משחק, כוכבים מנסים להצדיק ולהוכיח את עצמם. בברצלונה אף אחד לא צריך להוכיח את עצמו, צריך רק לזרום עם כולם (בגלל זה גם קשה להעריך את יכולתם של רוב שחקניה בקבוצות אחרות).
בטח פפ גוארדיולה חושב לעצמו, "איך הם לא רואים? איך הם חושבים שאני כזה גאון? בסה"כ אמרתי להם לא להפסיק לרוץ, להשאר קרובים ולמסור לשחקן הפנוי, מה כל כך מסובך?".
ולכן, כל מי ששייך לצד האחר ולא מצליח להבין את ביטול האינדיבידואל לטובת הקבוצה, מצליח לראות רק את היופי התמים של הפשטות מבלי להבין אותה באמת.

אבישי 29 במאי 2011

לייק

מיכל♥ג'וש 29 במאי 2011

וואו. אזה טקסט.

מיכל♥ג'וש 29 במאי 2011

כלומר איזה. מאשימה בטעות הזו את עוצמת הפסקה האחרונה.

דוד מירושלים 30 במאי 2011

לא מסכים בכלל, ואני בכלל אוהד אינטר (כלומר, מהצד הרע לגמרי בסיפור כבר במשך שנה).

אם כשעוברת ברחוב יפהפיה מסובבת ראשים, ובמקום להתחיל איתה אתה אומר לחבר'ה שהיא 'מרגשת כמו תמונת קודאק של זריחה על הר' ורץ לקבוע דייט עם פקידת הקבלה האפרורית בבית ההסתדרות, אתה לא אנין טעם אלא לוזר.

מרתק אותי המופע הזה שמתקיים כרגע, במסגרתו מתאחדים חלקים מאוהדי מנצ'סטר וריאל מדריד (!) שתי הקבוצות המפומפמות והאהודות ביותר בארץ ובעולם עד לפני כמה שנים ומנהלים שיח של 'איזה כיף שאין לנו אוהדי הצלחות' ו'אנחנו מיוחדים ולא נגררים אחרי העדר', כאילו הם אוהדים של סט. פאולי מינימום.
זה טמטום שמשתווה בעיניי רק לסיפורי 'מלחמת בארסה בפרנקו ובפאשיזם' שסיפרו ישראלים אוהדי ברצלונה עד לפני כמה שנים.

המצב הנתון כרגע הוא שברצלונה שיחקה אתמול בצורה יפה, יפה מאוד אפילו. והקריטריון האסתטי לעניין, היה פשוט הנאתם הכללית של הצופים.
זה המצב כרגע, ומי שלא נוח לו עם זה – לגיטימי. הוא מוזמן ליהנות ממראה התחת של ויין רוני (או לשתות ממי הים של עזה).

ניינר 30 במאי 2011

אני אוהד בארסה משנת 1974 אז אי אפשר להגיד עלי שאני טרמפיסט. גם אני לא מאושר מהעובדה שבארסה הפכה לטרנד וכל ילד שני מסתובב עם חולצה של מסי. מזכיר את התקופה של לפני 15 שנה שכל ילד שני הסתובב עם גופייה של שיקאגו בולס. מישהו מהם נשאר אוהד של שיקאגו? אבל כרגע בארסה היא הבולס של הכדורגל עם מסי בתפקיד ג'ורדן ובמקום לחפור כל כך הרבה שב ותהנה מכדורגל מפעים ומרגש בלי כל הבולשיט של אמנות. סתם כדורגל נפלא בניצוחם של שני גאוני כדורגל. כן צ'אבי ומסי הם גאונים בתחומם.

יגאל א. 30 במאי 2011

מאמר מצויין, מצער לראות שאפילו באתר הזה רוב האנשים לא מסוגלים להבין אותו, או, לחילופין, מסרבים להבין.

ניר 30 במאי 2011

אם להמשיך במסורת היפה של בני תבורי לחבר שיר לפוסט, נראה לי שאל.סי.די סאונדסיסטם יהיו הפסקול המושלם לטקסט הזה:

http://www.youtube.com/watch?v=6xG4oFny2Pk

But I was there

עמי 30 במאי 2011

נדב, הוכחת אוצר מילים מרשים. המשך כך.

ניר 30 במאי 2011

נושא המאמר מעניין אך הטיעונים לא ממש משכנעים, ההשתפכות הכללית סביב ברסה יוצרת אנטגוניזם ועם מוסיפים לתבשיל את ההתנהגות של חלק משחקני ברסה (התחזויות סטייל בוסקטס) אז בהחלט אפשר להבין את כוונת הטקסט, אבל למשל להגיד שפפ גוארדיולה הוא לא גאון כדורגל סתם כך זה לא משכנע, פפ בהחלט גאון בתחומו גם אם זה רחמנא ליצלן רק כדורגל ולא אומנות.

בשורה התחתונה יש לי גם תחושת מיאוס מברצלונה שעדיין לא הצלחתי להגדיר לעצמי, ואני יכול לומר שבתור צופה שלא אוהד אף אחת מהקבוצות הרגע המרגש היחיד אתמול היה כשרוני השווה את התוצאה.

הגול של בלטי בגמר מול ארסנל היה מרגש עשרות מונים מכל שער שהובקע אתמול, ואכן מאד התחברתי לפסקה האחרונה שברסה לא מרגשת, אך אני לא בטוח שצריך לומר זאת לגנותם, אין ספק שהעליונות שלהם עיקרה את ההתרגשות, אך זוהי גם גדולתם.

פולדש 30 במאי 2011

לגבי פפ, הגאונות שלו אולי מתבטאת בהיבטים אדמינסטרטיביים יותר. קשה להגיד שהוא הביא איזו בשורה חדשה לעולם הכדורגל. מזלו שפר עליו, והוא קיבל לידיו חבורת שחקנים מוכשרת, שחוזקה מאז בכמה וכמה שחקנים מהרמה הגבוהה ביותר, ועימה הוא עשה עבודת ניהול והכוונה מנטאלית באמת מרשימות. זה לא הופך אותו ל"גאון כדורגל" (גם אם נצליח להסכים על הגדרה, אני נוטה להסכים עם נדב בנושא).

לגבי שתי הפסקאות האחרות שלך, אני די מסכים. אני שונא את מנצ'סטר הרבה יותר מאשר את בארסה, עניין שגם הולך שנים רבות אחורה. ועדיין, כשרוני השווה השתחרר לי "יש", מלווה בתנועת יד מהירה. כלפי עצמי, חשתי שזה רגע משמעותי.

ובארסה של 2005/06 הייתה באמת מרגשת, מהסיבה הפשוטה ששיחק בה אחד השחקנים המרגשים ביותר בהיסטוריה. מסי הוא כדורגלן אדיר, עם שליטה אבסולוטית בכדור בדריבל על שטח קטן ועם מיאוץ שכמעט ולא רואים במגרשי הכדורגל. בנוסף, ההבנה הטקטית שלו מצויינת. צ'אבי הוא מוסר בחסד עליון, שיודע לשחרר את המסירה הנכונה בכל רגע נתון ומצליח לשלוט במרכז השדה גם מבלי להיות שחקן גדול.

רונאלדיניו מרגש. פנטזיסט, שכל נגיעה שלו בכדור (בעונות הגדולות שלו, כמובן) הייתה קסומה ולא צפוייה. מסי תמיד עושה את אותה תנועה, חותך מהאגף לאמצע. צ'אבי מוסר כדורים מאוד קשים, אבל הם לא מפתיעים. רמת הטכניקה הנדרשת היא פשוט גבוהה ביותר רונאלדיניו היה אמן השליטה בגוף ובכדור, אבל זו לא הייתה גדולתו. הקלילות והסנסציוניות של מהלכיו, הם שהפכו אותו למי שמרגש כל אוהד כדורגל (כולל אוהדי ריאל, כזכור). למסי ושאר כוכבי בארסה יש די הרבה שונאים וסולדים.

ניר 30 במאי 2011

אהבתי את ההבחנה לגבי הריגוש שהביא רונאלדיניו לעומת הטכנוקרטיה של מסי, ייתכן וזאת אחת הסיבות לחוסר הריגוש, אבל אני עדיין לא מצליח להסביר לעצמי למה אתמול ישבתי רוב הגמר והשתעממתי כשמולי משחקת אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, לעומת זאת אני יודע שרציתי שמנצ'סטר תכבוש מהטעם הפשוט שיהיה עניין במשחק.

לגבי עניין ה"גאונות" הבאתי את פפ כמשל בלבד, ניתן להתווכח אם הוא גאון כדורגל או לא, זה עניין של טעם. אבל לעומת נדב ששלל את ההגדרה "גאון" בהקשר של כדורגל, אני חושב דווקא שיש מקום לכנות עילויים מסויימים בתחום הכדורגל כגאונים כפי שניתן לעשות בכל תחום.

ניינר 30 במאי 2011

כדאי שתקרא שוב את השטות שכתבת "צ'אבי…מבלי להיות שחקן גדול". אם הוא לא שחקן גדול מי כן? בעצם אתה צודק, הוא לא שחקן גדול, הוא הרבה יותר מכך. אחד הקשרים הגדולים ששיחקו אי פעם את המשחק.

פולדש 30 במאי 2011

ניינר, האמן לי שהתכוונתי להכניס את המילה "הגנה" בין "שחקן" ו-"גדול".

הוא אכן אחד הקשרים הגדולים ביותר ששיחקו את המשחק (ולדעתי הבורג החשוב ביותר במכונה הברצלונאית).

ניינר 30 במאי 2011

מאמין לך, לא יכולתי להבין איך כתבת שטות כזו. אני מסכים איתך לחלוטין, צ'אבי הוא השחקן הכי חשוב של בארסה ואני חרד מהיום שאחרי פרישתו

yoffer 1 ביוני 2011

כבר היום מגדלים את היורש, בדיוק כמו שצ'אבי החליף את גראדיאולה כך בוסקטס יחליף את צ'אבי. אם זה ייקח עוד זמן אז אני בטוח שיש ילד במחלקת הנוער שכבר סומן כיורש האולטימטיבי. ניינר הסר דאגה מליבך…

פולדש 30 במאי 2011

נכון ומרשים.

המוסף של "הארץ" היה באמת מוגזם. לצערי, קראתי את כולו.

הדימויים האמנותיים והרעיונות האסתטיים מגוחכים בעיניי, והקושי של האדם הממוצע לקבל את הסובייקטיביות במונחים האלו, ואת העובדה שאדם אחר יכול להעלותם בהקשר של אינטר דאשתקד (למשל), מבאס (אבל לא מפתיע).

יישר כוח נדב.

דה גאנר 30 במאי 2011

בעייתי העניין הזה של ברצלונה, כן היא כנראה אחת הגדולות אם לא ה..
מצד שני כשאלבס מתפתל על הדשא פה ושם חבריו לא רצים אליו לבדוק את חומרת "פציעתו" אלא אל השופט, לא מאוד אמנותי מצידם.
והכי חמור, כשרוני, ווין רוני מיונייטד, מנצ'סטר יונייטד, השווה אתמול תפסתי את עצמי משחרר 'יששש' ארוך תוך שאני קופץ את ידי.
במחצית נכנסתי להתקלח כדי לנסות למחות מעליי את החרפה שאליה הובילו אותי מסי והמכונאים.

אסף רביץ 30 במאי 2011

נזכרתי למה אני לא אוהב פילוסופים צרפתים- כי תמיד נדמה לי שהם משתמשים ביכולות הניתוח המאוד מרשימות שלהם בעיקר כדי לתרץ את העובדה שהם מאוד לא אוהבים לראות אנשים שמחים.

בר שושני 30 במאי 2011

טור גדול. בחיי. אחד היותר מוצלחים שקראתי כאן ב-BUZZ..

גורדיטו 30 במאי 2011

מעניין שאף אחד מהמגיבים הקבועים לא באמת מתייחס למאמר הזה. אפשר לזהות את הפרובוקציה מקילומטר.
תבלו לכם בשלולית, ילדים

עצמות עצלות 30 במאי 2011

הצלחת למשוך אותי, והתחלתי לקרוא. ברגע שאמרת שכדורגל הוא לא אומנות איבדת אותי לגמרי. מאותו הרגע כל מה שחשבתי על מה שכתבת זה, ואני אשתמש במילים של חכמים ממני, בלבולי ביצים.

עצמות עצלות 30 במאי 2011

חשוב לציין שאני אוהד של השדים האדומים ולא של ״מרכז השעמום הבינלאומי״ לדברייך

מיכאל 30 במאי 2011

ברצלונה היא תופעה יחודית בענף הפופולרי בעולם.
לטעמי לא היתה קבוצה שהביאה כל כך הרבה חידושים לענף ותיק ושמרני מאז איקס. יש לה גם חסרונות (צדקנות, גאווה לאומית), היא לא מושלמת, היא אנושית.
לא צריך לאהוד אותם אבל מה פשר השנאה הקיצונית הזו לברצלונה של אוהדי קבוצות אחרות.
אני מציע לכל השונאים בכל פוסט להחליף כתרגיל את המילה ברצלונה בשם קבוצתם האהודה ולשפוט אם מה שכתבו.
פרגוסון שאי אפשר לחשוד בו באוביקטיביות התבטא באצילות (בניגוד לצדיק מוריניו)

אזי 30 במאי 2011

תשמע, אני גם לא אוהב את ברסה… אבל מרחת טקסט שלם על כלום…
טרמפיסטים זה אף פעם לא דבר טוב… ואין שום ספק שהיא היום הקבוצה הטובה בעולם by far
אבל אין מתח במשחק של, אין מלחמה…
זה משחק שאמור להיות גברי! ראגבי להמונים.
שחקנים שרצים ונלחמים וכועסים ומקללים ומתלכלכים.
לראות משחק של בארסה זה כמו להשוות את מלחמת לבנון לדו קרב במלחמת הכוכבים עם חרבות מלייזר…

פאקו 30 במאי 2011

אשריך – אתה נון קונפורמיסט.

כסיפוביץ 30 במאי 2011

אחד המורים שלי לאומנות, איש יקר שאת שמו לא אחשוף אך אומר שהוא אחד האוצרים הטובים והידועים בארץ, איש רוח ואומנות בכל נים בגופו אמר שהכדורגל הוא האומנות הפוסט מודרנית בשיאה.
אני רק יכול להגיד שבמשך 4 שעות מרתקות אותו אדם שאין לו שום קשר לכדורגל הסביר את מהותו של המשחק והקשר לאומנות פוסט מודרנית.
ברצלונה היא המוצרט של הכדורגל
צ'אבי הוא ואסילי קנדינסקי של הציור המופשט
זה שפופלריות גורמת לדחייה לא אומר כלום לגבי החוויה שהקבוצה הזאת נותנת לבני אדם בעולם מוכה צער

מולי 30 במאי 2011

אני חושש שעלי לא להסכים עם כותב המאמר בנקודה אחת עקרונית:

בכל תחום שהו אפשרי שתיושם אמנות. השאלה האמיתית היא מהו ההבדל בין אמנות טובה ואמנות גרועה? התשובה לטעמי היא האיכות, או יותר מדויק: האיכות של אוסף המיומנויות הנדרשות ליצירה.

כשם שבאמנות יש מדרוג איכויות, כך בכדורגל יש מדרוג איכויות.

כאשר מגיעים במדרג לרמה הגבוהה ביותר של האומנות והמיומנות ומוסיפים משהו חדש – זו כבר אמנות.

נרצה או לא ברצלונה עונה על כל אלו, היא הטובה ביותר ובהפרש גדול בתוך חוקי המשחק, המיומנות בה מגיעה לשיאים חדשים וההיא הביאה לנו משהו שלא נראה עד כה – מכאן שזו אמנות ומכך ההערצה.

ואגב, שים לב שזו אינה בהכרח אהדה, זו במפורש הערצה.

כסיפוביץ 30 במאי 2011

מולי
ההבדל בין אומנות גרועה לטובה הוא החוויה, ולכן אי אפשר לשפוט אומנות באשר היא משום שהחוויה היא דבר סובייקטיבי. דבר שלא נמדד באיכות.
ברגע שהחוויה הופכת למשהו גלובלי כך גם היא מגיעה לעוצמות אחרות.

האדם הוא זה שקובע את מדרג האיכויות ולכן ישנם אנשים כמו כותב הטור שלא רואים במשחק של ברצלונה מעשה אומנות, אך החוויה הגלובלית מן המשחק אכן מראה שזו הרמה הגבוהה ביותר של אומנות.
עם זה אף אחד לא יכול להתווכח אלא אם כן יש לו קש בראש

אזי 30 במאי 2011

אמת
אבל אני מעדיף את בלומפילד על מוזיאון ישראל any day.

barakbl 30 במאי 2011

יחיו הקנאים ויסבלו.

הזורע ברינה 30 במאי 2011

"דניש"? קודאק? האם נרדמתי והתעוררתי בשנות השבעים?
מה הנקודה בכלל? אפשר להתכחש ליופי? לריגוש?
נכון, זו לא "אומנות". זו יותר יצירה חד פעמית, שמתפתחת ומאלתרת את עצמה מכורח הנסיבות והתנגדותו של היריב, שמשמש יותר כמגבלה שנכפית על היוצר, כמו טופוגרפיה לאדריכל ופחות כקנדידאט להצלחה.יצירה שלעולם לא נוכל לשחזר אותה ובכך עצמתה.
הייתי רוצה להיות בראשו של כל כדורגלן מקצוען שאינו בסגל של ברצלונה.
להבין מה חולף בראשו. איך הוא מסביר לעצמו את רצף הפעולות, שכל אחת מהן הוא וחבריו ודאי יודעים לבצע בנפרד, אבל איך מחברים אותן לכלל תזמור מרהיב שכזה.
קונצרט מותר לומר?

דורפן 30 במאי 2011

השוואה של כדורגל לאמנות בצורה מרצינה נעשית על ידי שני סוגים של אנשים.

1. אנשים שבליבם בזים לכדורגל אבל אוהבים את זה ומתביישים בכך ומתעקשים לקשור את זה למשהו אחר.
2. אנשים שלא מבינים כלום באמנות. יש עיתונאים שיכולים לכתוב ששער של מסי הוא כמו ציור של פיקאסו אבל אם הם מגיעים למדריד הם לא טורחים לסור לריינה סופיה לראות את הגוארניקה.

ברצלונה היא לא אמנות כי היא קבוצת ספורט.

לעומת זאת הכותב חוטא בכך שאומר שהם אינם גאונים. כמו בכל תחום של החיים גם בספורט יש גאונים. אלא אם הוא משתייך לקבוצת האנשים הראשונה שבזה לספורט בליבם.

כסיפוביץ 30 במאי 2011

רונן
ברצלונה היא לא אומנות
המשחק שלה כן.

זה לא אומר שמשחק בין מנצסטר לארסנל או בלקפול לא יכול ליצור חוויה גדולה יותר מהמשחק של ברצלונה.
מה שקרה לא מעט פעמים העונה

דורפן 30 במאי 2011

המשחק שלה אינה אמנות אלא בהגדרה מאד מרוחקת. הרי אפשר תמיד לכתוב ספר תחת הכותרת "אמנות המשא ומתן בין מעסיקים לעובדים". אם אתה סתם משתמש באמנות כדימוי.

הוא לא אמנות כי ברצלונה עולה למגרש במטרה אחת בלבד. לנצח. היא נשפטת באמת רק על הדבר הזה. היא שופטת את עצמה רק על הדבר הזה. כל יתר הדברים הם תכונות טובות שלה – שהיא מנצחת בדרך כזו ולא בדרך אחרת – אבל במשחק כדורגל מוגדר המנצח כמי שהבקיע יותר שערים.

כדורגל אינו אמנות כי הוא ספורט. ברצלונה היא ספורטאים שעוסקים בספורט. לא באמנות.

כסיפוביץ 30 במאי 2011

הכוונה היא בחוויה מהמשחק.
עזוב אם זו ברצלונה או חטאפה, מסי או גורדן.
ספורט הוא ספורט אבל היופי בו שהוא מביא לפעמים חוויות בעוצמות שחוצות גבולות רציונלים.
כך היה עם גורדן לדוגמא.
אין אדם שיכול לתת דעתו על עוצמות רוחניות ואם ישנה קבוצה או אינדיבידואל שמעלים את העוצמה הרוחנית באקט מסוים אז שם נוצרת האומנות

כסיפוביץ 30 במאי 2011

גילוי נאות- אינני אוהד ברצלונה
ובמקום אומנות הייתי צריך לכתוב אמנות…

תומר חרוב 30 במאי 2011

צריך להבדיל בין אמנות לאסטתיקה. לא כל דבר שהוא אסתטי הוא אמנות.
המשחק של בארסה הוא בין היתר אסתטי וגם זה עניין של טעם כי ככה זה באסתטתיקה, ואני מצאתי גם במשחקה של אינטר בשנה שעבר המון אסתטיקה.
זה גם עניין מאוד סטריאוטיפי בסופו של דבר (וזה טיב הכדורגל) הרי היו קבוצות ששיחקו בצורה מאוד יפה ושובה לעין בעבר אבל בברצלונה נוהגים להסתכל רק על העניין הזה, פחות מדברים על כך שהמשחק שלהם יעל בטירוף למרות שאם באיין הייתה משחקת ככה היו משייכים את זה ליעילות הגרמנית. בסופו של דבר הכדורגל שבוי בסטריאוטיפים של עצמו ולכן הקבוצות האנגליות תמיד תהיינה לוחמות(מסצ'רנו ופויול הם לוחמים לא פחות), הגרמניות הן יעילות והאיטלקיות הן הגנתיות (השיטה של בארסה היא הגנתית לא פחות מהתקפית).

עידן 30 במאי 2011

נהנתי לקרוא את הטור ומסכים בגדול, אבל רוצה לחדד: אין לי שום בעיה בכלל לקרוא לברצלונה קבוצה מהגדולות שהיו ולאפיין את הכדורגל והשחקנים שלה כאמנות וגאונים. הבעיה שלי היא שהתוצר משעמם אותי, וזהו. כמו שאדי מרפי אמר פעם, אי אפשר לאכול את אותו הקרקר כל הזמן, גם אם זה הקרקר הכי טעים בעולם.

נמו 30 במאי 2011

בהחלט מעניין. הכתבה, ואף התגובות.. נדמה לי שאין אחד בעולם שיכול לקבוע האם ספורט זה אמנות. אמנות, מעצם היותה מה שהיא- היא עניין אינדיבידואלי. המרחק בין בידור לאמנות משתנה מתקופה לתקופה, ונדמה לי שהמשולש ספורט – בידור- אמנות, הוא מאוד אישי מכיוון שיש אנשים שמסוגלים להזיל דמעה על מסי או ג'ורדן, ואילו אנשים אחרים אשכרה יזפזפו לכוכב נולד, על מנת לצפות בבידור (או אמנות) אחרים.. נדבקתי ברוח בלבולי הביצים.

גלעד בלום 30 במאי 2011

כפי שמישהו כבר כתב פה בתגובה-מדובר בבלבולי ביצים,הדיון עצמו הרבה יותר מעניין מהכתבה שהיתה מבולבלת ולא ממש מובנת.

אנסה בכל זאת להתייחס-

1)אמנות זה כל דבר שנעשה ברמה הכי גבוהה,גם לנקות זבל ברמה גבוהה זה אמנות,לתפור סוודר,להכין ארוחה טובה ובוודאי ובוודאי ספורטאים או קבוצות ספורט שמגיעים לשיאים של רמה.היו קבוצות בעבר שעשו מה שברסה עשתה השנה(אליפות המדינה וגביע אירופה) וגם קבוצות שהפגינו עליונות כמו זו של ברסה,ההגדרה אמן חלה גם עליהם,ברסה לא הראשונה,ליברפול הגדולה,איאקס,מילאן.להרכיב קבוצה כמו ברסה שמשחקת כדורגל כמו כדורסל למעשה זו אמנות.לשחק כמו מסי זו אמנות,כמו שמייקל ג'ורדן היה אמן וד'ר ג'יי וגם ג'ון סטוקטון וג'ון מקנרו ולאנס ארמסטרונג(גם להתחמק בהצלחה מלהיכשל בבדיקות סמים זו אמנות).אלו ואחרים הם ספורטאים שמעניקים לך השראה,זו ההגדרה שלי לאמנות,שאתה יוצא נפעם.

דורפן-אני לא צריך ללכת למוזיאון ולראות ציורים או פסלים כדי להגדיר כדורגל כאמנות.כשאני רואה משחק כמו הגמר בשבת כאוהד אוביקטיבי כל מה שאני מחפש זה מתח ואמנות.כשאני רואה קבוצה שמגיעה למשחק השיא של העונה ופועלת כאילו שזה משחק ליגה מול לבנטה,מבקיעה שלושה גולים שבהם השוער לא נוגע בכדור,שניים מהם היו בעיטות של דיוק(זה לא אמנות להשחיל לוואן דר סאאר?),הגול של מסי היה של בעיטה חזקה.חוץ מזה הקבוצה הגיעה לעוד 4-5 הזדמנויות ולמעשה נתנה משחק די מושלם למעט העשר דקות הראשונות,זו בעיני אמנות,כפי שהרצף של דיוקוביץ הוא אמנות,כי אני מרגיש נפעם,ההשראה וההנאה היא בדיוק,אבל בדיוק אותה הנאה מציור של פיקאסו או מסימפוניה של בטהובן או שיר של הביטלס.זה שברסה עולים כדי לנצח זה לא סותר,זה ההבדל בין ספורט לאמנות,אמנות היא למען היצירה ,ספורט זו יצירה למען הנצחון,השילוב ביניהם הוא הסיבה שאני אוהב ספורט,כל ספורטאי שמגיע לרמה גבוהה מאד הוא בעיני סוג של אמן והספורט והאמנות אמנם לא זהים אבל הם בהחלט בני דודים ראשונים.

2)לשנוא קבוצה זה דבר הכי אדיוטי בעולם,וביחוד אם הסיבות הן "נמאס מהטרמפיסטים",או "הם צבועים בגלל שעשו פרסומת ליוניצף",או הכי אדיוטי "הם יותר מידי טובים",או "מה זה הטיקי טקה הזה".

אני שופט אותם אוביקטיבית לחלוטין,מה אכפת לי מהם?אני יש לי את הקבוצות שלי כבר,אבל כמובן נהנה לראות כדורגל טוב ומה שברסה משחקת זה כדורגל פשוט טוב.דורפן כבר הזכיר את זה בטור מסוים כשהשווה אותם לנאדאל,זה די נכון.הם משחקים את משחק האחוזים,המון מסירות לכאורה עקרות אבל הם מתקדמים בשטח המגרש וכשהם קרוב ל-16 של היריב עוד מסירה אחת "פשוטה" והנה ווייה או מסי מול השוער.זה פשוט,זה גאוני,זה יעיל אבל זה מה זה קשה,הקבוצה היריבה יודעת את זה ואין לה מה לעשות מול זה.ממש כמו נאדאל בשיאו.ההבדל הוא שאותי נאדאל משעמם אבל ברסה לא.

3)כל הפסטיבל סביב ברסה שהוא למעשה הנושא כאן מעלה את הקריזה לאנשים כמו נדב לפיד אבל יש כאן גם צביעות הפוכה.אנשים לא ממש מזכירים שהמפתח לכל השיטה של ברסה הוא הלחץ על הכדור והכושר הגופני המטורף של כל 11 הגמדים שיש לה בהרכב,כלומר הם לא רק קבוצת ההתקפה הגדולה בתבל אלא גם בעלת משחק ההגנה היעיל והיציב ביותר.כשמילאן עשתה את זה זה היה בסדר?

משחק המסירות הקצרות-אני זוכר את ליברפול בשנות השבעים משחקת עם הרבה מסירות וגם ברזיל לא בדיוק משחקת על כדורים ארוכים.אין פה חידוש,מה שיש פה זה שלמות.החידוש הוא שכל ה-11 כולל השוער
שולטים בכדור ומסונכרנים בצורה מושלמת,מדוב במדיניות של מאמן שנפטר מאינדיבידואליסטים כמו אטו,רונלדיניו ואיברהימוביץ.זה ראוי להערכה.

כבר מעל מאה שנים כמעט כל קבוצה שמבקיעה גול מנסה בדקות שאחר כך להחזיק בכדור ו"להרוג את המשחק",אבל כשברסה עושה את זה אז היא "צינית" ומשעממת,למה?כי היא עושה את זה כל כך טוב?
הם לקחו צורת משחק והפכו אותה ליעילה בצורה מטורפת באופן כמעט מדעי,הם אפילו לא מרימים קרנות כבר,פשוט מתחילים את המשחק מדגל הקרן,למה להרים כדור ולתת לווידיץ לנגוח אם אפשר להתמסר ולהיכנס עם הכדור לתוך הרחבה עם דאבל פאס?זה כמו שרפא מריץ את היריב עוד כמה חבטות ולא עולה לרשת כי למה לו?מי יכול להתחרות מולו מהקו האחורי?(חוץ מדיוקו).

בקיצור לא מבין את העליהום שלך,קבוצה מעולה,מרגשת עם שחקנים נהדרים,בהחלט יצירת אמנות,פפ גאון,מסי ושני הגמדים באמצע גם גאונים,לא מסכים עם אף מילה שכתבת(ממה שהבנתי)

גפן 30 במאי 2011

וואו .חזק !

לכותב הפוסט עצמו,מיותר להגיב

הכלבים נובחים והשיירה עוברת

יוסי 18 ביוני 2011

מבדר שגפן נוקט באותה שיטת פיסוק חתרנית שנוקט בה גלעד בלום (ריווח לפני הסימן ולא אחריו).

דורפן 30 במאי 2011

גלעד – אבל למה לאנשים חשוב להגדיר כדורגל כאמנות כשמה שברצלונה עושה הוא מאד פשוט – ספורט ברמתו הגבוהה ביותר. כאילו לאנשים יש בעיה שמשהו הוא "רק" ספורט ולא אמנות. האם כשרואים בחורה יפה אומרים שהיא אמנות בגלל שהיא יפה? האם מזג אוויר יפה הוא אמנות? האם עיר יפה היא אמנות?

Lazybones 30 במאי 2011

In Barcelona's case, a beautiful city is art. you can ask Gaudí.

סופרפלי 30 במאי 2011

"אומנות (אֻמָּנוּת, להבדיל מאָמָּנוּת – אמנות) היא מלאכה הנעשית על ידי בעל מקצוע שהגיע לדרגת מומחיות בתחומו (אֻמָּן, להבדיל מאָמָּן). מבחינה פילוסופית ההבדל בין אמנות לאומנות הוא ערך השימוש שלה. יצירת אומנות נוצרה על מנת להשתמש בה שימוש מעשי. לדוגמה: כוס יכולה להיות יצירת אומנות אך מה שמבדיל אותה מיצירת אמנות היא שהאומן לא יכול לעשות כוס עם חור בתחתית משום שזה יפגע באפשרות השימוש היעודית של הכוס – שתייה, לעומת אמן שיכול לייצר כוס עם חור ללא שיקול אם זה יפגע באפשרות של השימוש שבה. באמנות – השימוש אינו מהווה שיקול בעת היצירה ובמחשבה על התוצר הסופי. הרחבה בנושא זה ניתן לראות בעבודותיו של מרסל דושאן, ביקורת כוח השיפוט של עמנואל קאנט ועוד הוגים ואמנים רבים וטובים."

ברסה זה אֻמָּנוּת, באך אָמָּנוּת.

רונן דורפן 30 במאי 2011

אנחנו בהסכמה מלאה על זה. אני התכוונתי שהם לא art אלא בין היתר craft או אפילו genius craft

סופרפלי 30 במאי 2011

מסכים אתך לגמרי ולא מבין את התנפלות על נדב.

פאקו 30 במאי 2011

ההתנפלות נובעת (לדעתי) מהתחושה של המגיבים שהכתבה מנוסחת בצורה ארכנית ולא קוהרנטית, מהתחושה שהכותב ניסה לעלות פה על גל אנטי קונפורמיסטי (מקווה שאין פה סתירה מובנית) מהסוג של – "כולם בעדם אז אני נגדם", או בקיצור מהריח החזק של בלבולי ביצים, כפי שאמרו (לדעתי בצדק) לפני.

סופרפלי 30 במאי 2011

אני חושב שהכתבה מנוסחת מצוין, ומעלה טיעונים אחרים לגמרי מאלה הלעוסים לעייפה בעד ונגד ברצלונה, שחוזרים על עצמם גם בתגובות (אתם מקנאים, ברצלונה מלוכלכים, וכו').

יו 31 במאי 2011

אבל קיבלתי מברצלונה (בחמש אפס) חוויה (רגשית) של ART ולא של CRAFT

סופרפלי 30 במאי 2011

נדב כתב את זה יפה: "קו מחשבה, שלא מבין שההקבלה של כדורגל לאמנות היא רק מטאפורה, ואומר אותה כפשוטה, כאילו הייתה אמת. ולא רק זה, אלא שהוא חוזר עליה עשרים פעמים בשעה, למקרה שפספסת".

יו 31 במאי 2011

האמנות היא רק מטאפורה

סופרפלי 30 במאי 2011

אני מעתיק סיכום קצר של מה שאמר קאנט על אמנות, וההבדל בינה לבין "קראפט", הוא גם מחלק בין אמנות שנועדה לשעשע ולבדר, לבין אמנות גבוהה:

Art is distinguished from labor or craft – the latter being something satisfying only for the payoff which results and not for the mere activity of making itself.

Art (not surprisingly, like beauty) is free from any interest in the existence of the product itself.

Arts are subdivided into mechanical and aesthetic. The former are those which, although not handicrafts, never-the-less are
controlled by some definite concept of a purpose to be produced.

The latter are those wherein the immediate object is merely
pleasure itself.

Finally, Kant distinguishes between agreeable and fine art. The former produces pleasure through sensation alone, the latter through various types of cognitions

אורי 30 במאי 2011

הטעות המרכזית שלך: גילי ורמוט לא גאון. פפ גאון גם גאון. אני יכול לפרט (כדורגל, פסיגולוגיה, ניהול ) אבל טרחנת מספיק בעצמך. שם עצרתי למרות שראיתי שכתבת עוד הרבה. אנחנו אנשים קטנים ונחמד שיש לנו טלוויזיה לראות בה גדולה. רק חמלה למי שעוצם את עיניו וצורח לא נכון (וכמובן – לסתום את האוזניים כדי לא לשמוע פרשנים ישראלים מותר)

ערן 2 ביוני 2011

יו, אלוהים, כמה אפשר להיות שלילי? ברצלונה היא גם לא כוס התה שלי, אבל את התצוגה שלהם (וחס וחלילה לא אקרא לכך "אמנות") מול היונייטד אני אזכור עוד הרבה זמן. אפשר לשנוא את ברצלונה ואת כל האספקטים שמתלווים להיותם הקבוצה הטובה בעולם (וגם את זה אפשר ורצוי לעשות בלי להיסחף כמו שקרה בפוסט הזה עשרות פעמים) אבל זו באמת קבוצה טובה. זה לא היה תקציר ולא נעליים, זו היתה הקבוצה הטובה בעולם. הרבה שנים לא היתה קבוצה כל כך משומנת, גם שונאי ברצלונה יכולים להנות ממנה וממה שהיא מראה – קבוצה כשרונית ומאומנת היטב. גם היא תרד יום אחד מגדולתה, היא לא תזכה באליפויות ספרד לנצח, ואז יהיה לה את שלוש השנים בהן היא היתה הקבוצה הטובה בעולם, ושהקנאים יתפוצצו.

אסף 27 באפריל 2012

אדון לפיד היקר,
אמנם אני מסכים עמך שהתופעה הזו שכולם אוהבים את ברצלונה היא תופעה מרגיזה. אם אני אראה עוד ברמנית אחת עם חולצה של מסי אני אקיא. כדורגל זה עניין רציני וצריך להתייחס אליו ככזה. וגם לא צריך לנתח אותו כמו שירה, גם בזה אני שותף לדעתך.

דווקא בגלל שהכדורגל זה דבר רציני- במיוחד כדורגל ברמות הגבוהות ביותר, שמשוחק על דשא מול 11 מקצוענים אתלטיים, צריך להעריך את ברצלונה. לעולם קבוצה לא עשתה את מה שברצלונה עשתה למשחק הזה.
היא שכללה אותו לרמות שכמעט הוציאו אותה מהגדרות של קבוצת כדורגל רגילה. זה אגב לפעמים בעוכריה (מדי פעם צריך הרמה טובה וגול בראש..ולא דאבל פסים באמצע).

הנזק הכי גדול של הברסה מאניה הוא ששיגעון זה גורם לאחרים להשתעמם מכדורגל שהוא לא ברצלונה. זה כמובן בעייתי מאוד- כי בעצם יש רק ברצלונה אחת, ורוב הכדורגל יותר דומה לבולטון נגד אברטון, או הפועל כפר איכסל נגד בית"ר נתניה. וטוב שכך. אחלה משחק.

בקיצור- ההערכה הגדולה שלי לברצלונה אינה מבוססת על ניתוחי שירה, ולא על טרנדיות, על הבנה עמוקה של משחק הכדורגל (כמי ששיחק ומשחק עדיין גם על מגרשי דשא גדולים), הבנה שגוררת מסקנה מתבקשת אחת- שברצלונה היא קבוצה על הגבול של חייזרית.

Comments closed