כזה, לא היה ולא יהיה (טל בן יהודה)

הנה תרגיל בשביל כל הספקנים: קחו רגע עם עצמכם ונסו לחשוב על פרישה משמעותית יותר מאז שג'ורדן פרש ממשחק (כלומר, בכל אחת משלוש הפעמים) אני לא יודע אם תצליחו, בטח שלא ב-אן.בי.איי. אנחנו יודעים שהפרישה של שאקיל, כמו האיש עצמו, היא סיפור גדול ועצום.

במקום להתרכז בקלישאה "זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו", עדיף לשלוח אתכם ל-YouTube, שם יש עשרות סרטונים שממחישים את הדמות הצבעונית שלו. הוא לא רק השחקן הדומיננטי ביותר שהיה בליגה, אלא גם חלומו הרטוב של כל קומישינר. לכבוד פרישתו, הנה שלוש נקודות שממחישות לטעמי את גדולתו.

חתוליות

הטענה המרכזית של אנשים כנגד הענק תמיד הייתה "עם גודל כזה זה לא חכמה". מדובר בטענה פופוליסטית של אנשים שלא באמת צפו בשאקיל משחק כדורסל. תחזרו לקלטות (או ליו-טיוב) מסוף המאה הקודמת ותחילת המילניום הנוכחי, כששאק היה בשיאו. אף בן אדם בגודל הזה לא זז במהירות של שאק מתחת לסלים. אי פעם.

לעיתים נראה שהשחקן ששוקל 140 ק"ג ומתנשא לגובה של 2.16 מ', זז על המגרש ומסבסב שחקנים ביעילות של גארד בגובה 1.90 ששוקל 90 קילו. יש רק חופן קטן של שחקנים שנחקקו חוקים כדי לאזן אותם, שאק הוא אחד מהם.

יחסיות

עבירה בכדורסל היא ענין יחסי. פאול שנשרק כנגד שחקן אחד לא בהכרח יישרק כנגד שחקן האחר. ואין צודק מזה כשמדובר בשאקיל. על כל 10-15 עבירות שבוצעו על הדיזלף כשהיה למטה באזור הצבע, נשרקה עבירה אחת. הוא פשוט היה גדול מדי לשרוק כל נגיעה עליו. אם השופטים היו שורקים לאותן העבירות, השאק היה מקבל מספיק אימונים מקו העונשין כדי להעלות את האחוזים שלו ל-70, או לפחות 65.

האם אתם זוכרים את שאק מתלונן לשופטים על העבודה הזאת? האם אתם מצליחים לזכור אותו עם פרצוף מתבכיין כמו כל כך הרבה שחקני כדורסל גדולים אחרים?

רוגע

נסו להיזכר במקרה שבו שאק מאבד את קור הרוח שלו כנגד יריביו. כנראה שלא הצלחתם, וזה לא בגלל שלא היו לו הזדמנויות. ייתכן ומדובר בשחקן שהגיב הכי פחות להכי הרבה פרובוקציות כנגדו.

האק-א-שאק הייתה רק סיבה אחת מוצדקת להחטיף אגרוף לשחקני פורטלנד או למאמנה השפל מייק דאנליבי (וגם לדיויד שטרן שיצר את ה"שלוש שניות בהגנה" כדי לעצור את שאקיל, אבל לא טרח להוציא את "האק-א-שאק" מחוץ לחוק). הזדמנויות נוספות נקרו בדרכו בכל פעם ששחקנים נתלו לו על הכתפיים כשעלה לסל כאילו מדובר בילדודס שמשחקים איתו בגינה, או הפאולים קשים שהיוו "מוצא אחרון" עבור סנטרים אחרים ששמרו אותו (שהיום נחשבים ל-Flagrant).

לא קל להיות הבחור הכי גדול בכל מקום אליו אתה מגיע, זה רק אומר שיש הכי הרבה מקום על הגב שלך כדי לצייר את המטרה. שאק לקח את זה על עצמו בצורה הכי כיפית, חיובית וזורמת שאפשר. אין לי ספק שנתגעגע אליו.

וסיפור אחרון לפני סיום, מפיו של ג'ף רוס, ה-Roastmaster General. לפני שרוס היה צריך לעלות לבמה ולרדת על שאק לפני אולם מלא באנשים, הוא ניגש אליו ושאל אם יש משהו שהוא מעדיף שלא יגיד עליו. שאק התקרב לרוס ואמר לו: "כשאני על המגרש, אף אחד לא אומר לי להגביל את עצמי – אני לא רוצה בשום פנים ואופן שתגביל את עצמך על הבמה". זה שאק.

וזה ג'ף רוס, שלא עצר את עצמו, אל תחמיצו אף שנייה:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

קפטן הו קפטן (האם הוא עדיין רלוונטי?)
אצבע אלוהים - פואמה לירית לקאמבק היסטורי

14 Comments

יריב 3 ביוני 2011

הפרישה הזו לא כל כך משמעותית מבחינת המשחק, רק מבחינת התקשורת. הסיבה לזה, כמובן, היא ששאקיל דעך משמעותית וזו הסיבה שפרש. זו גם הסיבה לזה שאין כמעט בכלל פרישות משמעותיות, רוב השחקנים מחכים עד שהפרישה לא תהיה משמעותית לפני שהם פורשים.
לגבי חוק שלוש השניות, אם אינני טועה הוא פשוט צמצום של איסור ההגנה האזורית שהיה קיים עד לפני עשור. עד אז כל סוג של הגנה אזורית, בפרט נוכחות שחקן חוסם בצבע שאינו שומר שחקן ספציפי מהקבוצה המתקיפה, היה עבירה טכנית. בעשור האחרון מותר לשמור אזורית, אסור רק החלק המסוים הזה של הגנות אזוריות אירופיות. לא נשמע כמו משהו שמכוון נגד שאקיל.
לגבי האק-א-שאק, זה לא עובד. אי אפשר לבצע את זה בדקות האחרונות (עבירה רחוק מהמהלך בשתי הדקות האחרונות – שתי זריקות וכדור מהצד). אם מבצעים את זה לאורך כל המשחק אז גם נגמרים לך השחקנים וגם אתה נותן לקבוצה השניה קצת יותר מנקודה להתקפה (בהנחה שמדובר בקלע גרוע כמו שאקיל, אם הוא סתם קלע גרוע של 60% אז 1.2 להתקפה). ממוצע הליגה בעונה הרגילה היה השנה 1.073 נקודות להתקפה, אף קבוצה לא הגיעה ל1.12 להתקפה. בהינתן שאתה מוותר על האפשרות למתפרצות באסטרטגיה הזו, זה משתלם, אולי, אם ממול משחק בן וואלאס. העובדה היא שזה באמת לא עבד נגד הקבוצות של שאקיל (אפשר להתווכח על פיניקס), ולכן הדיונים על שינויי חקיקה הסתיימו בלא כלום. אם זה לא שבור, אל תנסה לתקן זאת.

יריב 3 ביוני 2011

מה שכן, כזה לא היה ולא יהיה. ככה זה בני אדם, אין שניים דומים.

אנונימוס 3 ביוני 2011

אפשר קצת להרחיב ולהסביר את שינוי הכללים שעשו לכבוד שאק?
בתור מי שלא כ"כ עוקב אחרי נ.ב.א, פעם ראשונה שאני שומע על זה

אלעד 3 ביוני 2011

מסכים עם הטענה המרכזית שלך, אם השנה הייתה 2006.

בר שושני 3 ביוני 2011

רג'י מילר פרש אחרי ג'ורדן, זו היתה פרישה מאוד מאוד משמעותית. היה פסטיבל שלם סביב הפרישה שלו (ובצדק גמור).

שאקיל דווקא כן איבד את העשותונות לפעמים. הוא כמעט הרג את בראד מילר, למשל.

http://www.youtube.com/watch?v=B10qzaH5eQk

(יש לו מזל גדול שהוא לא פגע, אחרת הוא היה היום בבית סוהר.)

העצב הגדול באמת סביב הפרישה של שאק הוא, שאם הליגה שיעממה אותי בשש-שבע שנים האחרונות כי היא הפכה לליגה של רובוטים, שאומרים את מה שחשוב להגיד ולא אומרים שום דבר אחר, אז עכשיו אחרון המוהיקנים עובד. אחרון האנשים שכשהם מתראיינים, אתה רואה שהם אומרים מה שהם חושבים, ולא מה שיועצי התקשורת שלהם אמרו, או מה שהם חושבים שלא יפגע בחוזה שלהם עם נייק.

פאק, אפילו ג'ורדן המלוקק היה מרואיין יותר מעניין מכל מי שמשחק היום בליגה. איזה זוועה.

נשארנו עם ליגה של חליפות.

תום 3 ביוני 2011

ומי אם לא רון ארטסט הוא זה שמתקל את שאק לרצפה ושניה אחרי מנסה לשים את הורי בהד-לוק.

בני תבורי 3 ביוני 2011

יופי של פוסט, טל. קטע מטורף עם מילר, בפאול שלו על שאק הוא (מילר) חוטף בומבה בפרצוף מ…אוקלי ואחר כך ניצל פעמיים, אחת כששאק מחטיא אותו והשנייה שאוקלי מפיל את שאק ובעצם מסיים את המכות.
אני זוכר עוד קרב ששאק התחיל ונדמה לי שעד היום הוא די מצטער על כך. באחד המשחקים הוא החליט להתעסק דווקא עם צ'ארלס בארקלי. בארקלי, איש חכם שכמותו, ידע שהסיכוי שלו נגד שאק לא קיים, אלא אם ידאג להשוואת גבהים ולכן התכופף, משך לשאק את הרגליים, השכיב אותו ומשם הדרך לטחינה רצינית של פרצופו של שאק ללא כל תגובה מצידו, הייתה קצרה ומוצלחת. אחר כך הם נהיו די חברים אם אני לא טועה.

בוריס 3 ביוני 2011

מילר, בארקלי, גם סטקהאוס ,רודמן וביינום, יש לו דווקא רקורד יפה

בני תבורי 3 ביוני 2011

רודמן? תשמור אלוהים, איתו לא הייתי מתעסק בחיים.

Tal 3 ביוני 2011

שאק תמיד התגאה בניסיונות הבלתי פוסקים שלו to get into the opponent head. חצי מהתגרויות, 'מכות' ירידות, דאנקים וכו' היו חלק מהמשחק הפסיכולוגי שלו.

ייתכן והוא לא איש מבריק במציאות, אבל יש לו אינטלגנציה ריגשית גבוה מאוד.

חוץ מזה, שחקן עם רוח קרב ורוח ספורט כמו של שאק, וכריזמה מתפוצצת כזו (ואף אחד לא יצליח למכור לי שמדובר בתדמית יח"צנית בלבד) לא ניראו אף פעם על המגרשים.

שאק, אתה מס' 1, נתגעגע.

יונתן מתניני הלילה של רמה"ג 3 ביוני 2011

כתבה מצויינת, הוידאו הזה סתם בשביל ההמשכויות לתגובתו של בר שושני
http://www.youtube.com/watch?v=2cUzJn83n9k&feature=related
מצויין.

יונתן מתניני הלילה של רמה"ג 3 ביוני 2011

בארקלי דופק לו דאבל לייג,
הטלה טובה בהתחשב בזה שהוא כדורסלן, מזל שלא הלך לאומניות לחימה.

טל בן יהודה 4 ביוני 2011

טוב, מסתבר שמוחי מחק כמה מהתקריות האלה :)
אבל טוב לראות אותם שוב – הקטע של בארקלי מעיף את שאק את הכדור, נראה לי כאילו זה היה אתמול…

מה שכן – כל הסרטונים האלה גרמו לי להתגעגע ל-NBA של פעם… לליגה שדיוויד סטרן עוד לא הצליח לעקר מטוסטסטורון ולהפוך את ה-NBA לליגה של כוסיות מרוסנות מאמוציות טבעיות של גברים המתעסקים בספורט (לפני ה-NBA הפך ל: No Ball Association), דברים שאפשר לראות רק בהוקי ופוטבול.

עומרי 5 ביוני 2011

אני חושב שזה לא מקרה ששני קטעי הוידאו שהובאו כאן הם מעונת 2000. עונת האמויפי של שאק היא אולי העונה הדומיננטית ביותר של שחקן בעידן המודרני, עונה בה לא הייתה שום דרך לעצור אותו פרט לליכלוכים.

Comments closed