אגדת מארק סלאבין / רונן דורפן (פורסם לראשונה ב"ישראל היום")

5.9.2012: ארבעים שנה למותו של מתאבק צעיר ואדם נדיר

הסיפור הזה של רונן דורפן, על מרק סלאבין ומשפחתו, הוא בעיני מאסטרפיס. הוא פורסם לראשונה בגליון סוכות של "ישראל היום" לפני כשנה. המתאבק סלאבין, עולה חדש, היה מהפחות מוכרים בציבור מבין משתתפי המשלחת למינכן ומבין ההרוגים.  דורפן צלל אל הסיפור שלו ויצא עם מסמך נדיר. ברשותו, אחרי שלחצתי, הוא מוגש לכם שוב (איתן בקרמן).

***

 החזית המזרחית

1942-1941

1

מחשבות רבות חלפו בראשו של גרישה צ'רניאק בשעות שבהן ישב באוהל העצורים הצבאי הקטן והמתין למותו מכדורי כיתת היורים.

בשעות שבהן הירהר בדמעות במשפחתו, באביו ובאמו, שאותם לא יראה שוב, נזכר שוב ושוב במה שלימד אותו אבא. כמוהו, אריה מנדל היה אדם בעל כוחות גופניים עצומים. עגלון שהיה יכול להניף בידו האחת גלגל מרכבה מברזל. והוא סיפר לו כי אלוהים חנן את בני צ'רניאק בכוחות, אך עליהם לדעת להפעילם בריסון. כי הכוח הוא ברכה ליהודים בזמנים הקשים שנדמה שלעולם אינם נגמרים, אבל הוא גם מקור לצרות.

והוא אכן לא הרים יד על אדם מאז ילדותו. גם לא על האנטישמים הגסים ביותר. גם לא על הגרמנים שהיה חוטף מעבר לקווי האויב להביאם לחקירה. כי ידע שהמוות טמון בכוח אגרופיו.

את אונו העצום הוציא אל הפועל בדרכים אחרות. למשל בתחרויות הרמת המשקולות שבהן היה משתתף בעיר גומל. הוא היה משים עצמו כמתאמץ ונחשל ומחכה שקהל שונאי היהודים יפרוץ בצחוק ובמצהלות ויקלל את היהודי. ואז היה מניף את המשקולת באבחה אחת ומשתיקם.

ועכשיו לא ידע איזה מלאך חבלה נכנס בו באותו הלילה, כשחזר מעבר לקווי האויב והלך למטבח להתקין לעצמו מרק. ושם, אחד הקצינים שהיה בגילופין, לעג לו במילים: "והיכן אפשר למצוא יהודי אם לא במטבח?". ואף ששמע כבר דברים איומים מזה התערפל והנחית מכה אחת על הקצין והרגו במקום. על כך נענש, ויוצא להורג עם זריחה.

ובשעותיו האחרונות ממש הירהר במטפחת הרקומה שבכיסו ובאמו האהובה מאשה-אסתר, שהיתה ידועה כאישה בעלת כוחות אך אלו כנראה נטשו אותה. אמו נתנה לו את המטפחת והשביעה אותו שישמור עליה מכל משמר כי האמינה שבעל המטפחת ישוב בחיים מהקרב.

את המטפחת לא זכה להשיב לאמו. זו מתה עם אביו ברעב בעיר צ'קלוב שבהרי אורל. אך כשפקח את עיניו בבית החולים וראה את פניה היפות של חסיה אשתו שרכנה מעל מיטתו הושיט לה אותה ספוגת דם. לא יכול היה לחייך בגלל כאבי התופת שגרמו רסיסי הברזל הנעוצים בלסתו.

באמת לא יכול היה לחשוב על הסבר אחר מדוע הוא בחיים. יד חזקה ניערה אותו במיטתו אותו ליל הוצאה להורג. "מזדרזים להרוג את היהודי?", שאל באירוניה את מי שחשב לתליין. הלילה עדיין חשך על המחנה ואת ההוצאות להורג היו מבצעים לרוב רק עם שחר.

"אולי תשתוק, צ'רניאק", ענה האיש. שומו שמיים! זה היה לא פחות ממפקד הדיביזיה ששמע על עונשו הצפוי של אחד מטובי לוחמיו ומיהר למקום לחלצו מצרה, ובידו מכתב התנצלות שכתב מזכירו האישי. אם יחתום עליו גרישה יינתנו לו חייו לשלל.

תחילה סירב להתנצל. לא יילחם שוב עבור רוסיה שתמיד תתעמר ביהודי, גם אם יהיה הלוחם הנועז ביותר. אבל הגנרל אדם חכם וסבלן היה. הניח לו לקלל כמה דקות ואחר כך חייבו לחתום. ממילא נראה היה שימות בקרוב. הוא יועבר ליחידת הפילוס לביקוע קווי האויב שסטלין היה מעביר אליה חיילים וקצינים שחפץ במותם.

שוב ושוב ראה גרישה את המוות לנגד עיניו. הביט בחבריו לנשק מתים כשהם מברכים את משיחם או מקללים את הגרמני ואת מזלם הרע. עם הזמן הבין שהמוות לא ישיגו. גם כשהתפוצץ הבניין שבו היה בסטלינגרד מפגיעת תותח. אפילו בבית החולים חייך לעצמו כששמע את הרופאים אומרים בינם לבינם שכנראה לא יוציא את הלילה.

מינסק, 1972-1954

5

באהבה גדולה לימדה חסיה את גרישה לאהוב שוב את חייו. ילדה לו ארבע בנות יפהפיות, אך לעיתים הצטערה שלא זכתה ללדת לו בן זכר שיירש את כוחו העצום. אבל האמת היא שגרישה מיעט להרהר בכך. מינסק של ינואר 1954 עדיין היתה עסוקה בשיקום ההרס הגדול של המלחמה אך הוא עצמו היה מוקף בנשים יפהפיות שהגיעו לטיפול במכון היופי המשגשג שהקים. אלו היו מחייכות אליו בהתגרות, אף שבתו אנה כבר עבדה במקום.

המכון גם משך אליו לא מעט גברים יהודים צעירים, שהיו מהופנטים מיופייה של אנה. אפילו כמעט 50 שנים אחר כך, כששכבה חולה בבית חולים בתל אביב עדיין ביקשו הרופאים מבנותיה רשות להמשיך להתקשר ולהתעניין בשלומה.

כחצי שנה התרועעה עם מישה סלבין, מחזר נעים הליכות שאביו זלמן היה אינטלקטואל שהיגר מהעיר ז'לובין. אפילו היה שר בממשלת המחוז. אבל לבסוף בחרה באחיו הצעיר יעקב. סטודנט לאלקטרוניקה שהיה יותר ישיר ורגשן באהבתו אליה. הם התחתנו כשהיא רק בת 17 ובתוך שנה נולד להם מרק.

חסיה לא היתה מרוצה. היא ראתה ביעקב צעיר קל דעת. היא דמיינה את אנה יוצאת ללימודים ומגשימה את החלומות שהיא לא זכתה להגשימם. היא עודדה את בתה לשוב לעבודה ומכיוון שגם היא בעצמה ילדה מעט קודם לכן את בתה הרביעית, מאיה, היניקה היא את שני התינוקות ובכך הגשימה את חלומה – להיניק משדיה בן זכר משושלת צ'רניאק.

אבל אנה היתה מאוהבת ולא עלה על דעתה לזנוח את יעקב. באופייה הבוגר ייחסה את קלות דעתו לגילו הצעיר וגרמה לו באהבה לשנות את דרכיו. הוא השלים את לימודיו והחל לעבוד במפעל "גוריזונט" שייצר את מכשירי הטלוויזיה והרדיו הטובים ביותר בכל מזרח אירופה.

עולם האלקטרוניקה פתח עולמות. בעזרתו קלטו שידורי מוסיקה מכל העולם. יום אחד הגיע למפעל צעיר אמריקני. דיבורו היה מוזר והוא חדור אידיאולוגיה קומוניסטית. הוא היה קצת מטורף אבל יעקב ומישה חיבבו את הבחור שהיו לו תקליטים נפלאים של הזמר האמריקני אלביס פרסלי. שמו היה לי הרווי אוסוולד. שכעבור כמה שנים חזר לארצו ורצח בטירופו את הנשיא ג'ון קנדי. ומי שביקרו בבית וראו את מרק הקטן רוקד לצלילי אלביס, או מביט בעיניים פעורות בציורים, לא יכול היה לדמיין את הכוח הגדול שהיה טמון בו.

אבל הרמזים הופיעו במהרה. יום אחד שיחק עם מאיה, כשדודתו מאשה, הגדולה ממנו בשש שנים, משגיחה עליהם. בחוץ השתוללה סופת שלגים ולפתע הבחינה מאשה שמרק נעלם. היא הוצפה דאגה עצומה עד שלפתע שמעה קול צחוק ילדותי. היא הביטה מהחלון וראתה את מרק מתגלגל עירום משמחה בשלג הטרי.

לקראת סוף בית הספר העממי כבר ניגן נפלא באקורדיון האדום שלו, צייר את נופי מינסק המיוערים, הקשיב לצ'ייקובסקי וקרא שירה של מאייקובסקי. אבל בעיקר אהבה לשמוע אותו שר. שירים יהודיים או רוסיים וכמובן את אלביס. בסתר ליבן קיוו בנות המשפחה שיהיה שחקן טניס. זה נראה להן ספורט אצילי שישלים את דמותו של איש הרנסנס הקטן.

אלא שהעולם שמחוץ לבית היה אחר. וכפי שהיה חייכן וטוב לב בין כתליו, לעולם לא הבליג על ההקנטות האנטישמיות שספגו הוא ואחיו אליק בבית הספר או ברחוב. בתקופות מסוימות לא היה עובר יום אחד שבו לא הסתבכו בקטטות, וחסרי החינוך למדו היטב להעריך את כוחו של הילד היהודי החייכן.

בבית הביטו בכוחו ההולך וגובר בפליאה. כשהיה בן 12 כבר הניף בקלות את אביו בשתי ידיו באוויר. מי שעוד הבחינו בכוחותיו היו מגלי הכישרונות של מערכת הספורט הסובייטית. בגיל 14 אותר ונשלח לבית הספר למחוננים בספורט – "ארמון הספורט של מינסק".

בתחילה לא היה משוכנע באיזה ענף ספורט יבחר וזמן מה נטה לאיגרוף. בלארוס האנטישמית העמידה שורה ארוכה של אלופי איגרוף יהודים, ובהם גדול מתאגרפיה, ולדימיר קוגן, גיבור מלחמה ושבע פעמים אלוף בריה"מ, ובוריס פרופאס שהיה שלוש פעמים אלוף הרפובליקה. יום אחד ישבו גרישה וחסיה בסלון ביתם כשלפתע החלו להרגיש את הבית רועד באופן מוזר ומדאיג. כשהגיעו לחדרו של מרק התבררה הסיבה: הוא התקין לעצמו שק איגרוף מאולתר מריפוד שהפשיט מכיסא מכונית נטושה ותלה על הקיר. אגרופיו זיעזעו את הבית.

אבל בסופו של דבר בחר בהיאבקות מכיוון שאהב את התחכום ואת הצורך להפעיל עוצמה בריסון. גם בשורות המתאבקים היו ליהודי בלארוס גיבורים כמו אולב קראביוב, מנצח המשחקים האולימפיים של 1960, ומיכאל מירסקי, גדול מאמני ההיאבקות של בריה"מ ו-25 פעמים אלוף הרפובליקה. הוא מי שיהפוך את מרק לאלוף.

עניין מרכזי ובולט חוזר ועולה מכל הזיכרונות המדויקים או העמומים של מי שזוכרים את מרק סלבין משנותיו בבית הספר לספורט שבמינסק. איש לא זוכר ילד או מתבגר. וכפי שבגיל 12-10 כבר היו בו כוחות גופניים של אדם בוגר, נראה כי בשנותיו בתיכון כבר ניכרו בו עומק המחשבה, האחריות והמנהיגות של אדם מבוגר.

במשפחה שבה בדרך כלל הנשים היו דומיננטיות ומקבלות ההחלטות הוא הפך למנהיג. מי שקוצץ את עצי ההסקה לחורף בגרזן ענקי. מי שמדבר בלהט ליד השולחן המשפחתי כנגד הממסד האנטישמי שבו נתקל. מי שמוביל באקורדיון את השירה באירועים משפחתיים. מי שמושך עשרות חברים ומעריצים אל הבית.

אחותו הצעירה אולגה מופתעת לא פעם כשהיא מאווררת את בגדיו הישנים. כמה הם קטנים יחסית לזיכרונות. האמת היא שהיה מתאבק במשקל עד 74 קילוגרם והיא זוכרת ענק. אח בכור שלעולם לא החזיק בידה, אלא תמיד הרכיב אותה על כתפיו. וכך הכירה את העולם. לא מגובה עיניה אלא מגובה כתפיו של גיבור.

היא נדהמת לא פעם מאישיות שאותה לא היתה יכולה לחוות כילדה. בין חפציו מצאה לפני כמה שנים ספר פסיכולוגיה כתוב ברוסית. מה היה לו, לספורטאי צעיר נערץ וחסר דאגות, להתעניין בתחום שכזה? במיוחד לאור העובדה שהפסיכולוגיה הוקעה לא פעם בבריה"מ כבורגנית.

מעטים מבני משפחתו זכו לראות אותו מתחרה. אליק היה הולך לבית הספר לספורט לצפות בו באימונים. רואה את מבטי ההתפעלות וקריאות העידוד הספונטניות למראה הסגנון המהיר והאגרסיבי. את הקלות המפחידה שבה הפך יריבים או הניף אותם מתפרפרים באוויר. לתחרויות הגדולות נסע לבד. והם המתינו לשיחת טלפון, לדיווחי רדיו או לידיעות בעיתון שיבשרו על התהילה ההולכת וגדלה. כמו שזכה באליפות בריה"מ לנוער בלבוב או כשבגיל 18 כבר סייים קרב בתיקו עם אלוף העולם ויקטור איגומנוב.

תל אביב-מינכן 1972

3

אבל בד בבד עם הנסיקה הספורטיבית פיתח מרק סלבין ריחוק ותיעוב כלפי התרבות הסובייטית-רוסית. הוא התקרב מאוד לסבו זלמן סלבין, שסיפר לו על כיתות העברית שהיה מלמד לפני המלחמה ועל כך שכיום הוא אפילו לא יכול לערוך לנכדיו בר מצווה. הוא החל להבין עד כמה עמוקה ומושרשת האנטישמיות גם בסביבת הספורט שאמורה להיות פתוחה ודמוקרטית. הוא החליט שלא לייצג עוד את בריה"מ ולבקש ויזה כדי לעלות לישראל, תוך ויתור עצום על המעמד שלו כספורטאי-על ועל ההטבות שכבר הוצעו לו: דירה, לימודים ומלגה. הוא הוקע מיד כעריק ותאריו נמחקו מהרשומות.

תחילה התכוון לעלות בעצמו. אבל החלטתו סחפה את המשפחה כולה. הסבתא חסיה שתמיד ראתה בו את בנה החליטה שהמשפחה כולה תצטרף אליו. הם היו 17 אנשים בתחנת הרכבת במינסק באותו הבוקר, כשעלו על הרכבת לווינה.

אנשי הקג"ב הסתובבו בתחנה כדי לראות מי בא להיפרד מהאלוף העריק. אבל רבים מספורטאיה היהודים של מינסק הגיעו כדי לומר שלום לאלוף. מיכאל מירסקי הביא לחניכו ציור שמן.

משפחת סלבין השאירה כמעט את כל חפציה מאחור. לאולגה הותר לקחת בובת גומי אחת. הם חצו את פולין ואת צ'כוסלובקיה לפני שהגיעו לווינה. מרק כמעט לא דיבר כל הנסיעה. הוא רק ישב עם אליק ופניו זורחות.

ביומו הראשון בישראל הלך מרק למחלקת ההיאבקות של הפועל תל אביב. זה היה מועדון ההיאבקות הישראלי היחיד שעליו שמע. הוא הגיע למקום וסיפר להם שהוא אלוף הנוער של בריה"מ.

סדרת קרבות מול מתאבקים במספר משקלים, אותם ניצח מרק כמעט מבלי להזיע, הבהירה שהסיפור נכון. כמבחן ליכולותיו הובא לארץ המדליסט האולימפי הצרפתי דניאל רובין. מרק הביס גם אותו בקלות. לפני שעלה על המטוס לאירופה הבטיח מארק לאליק כי ייקח את המדליה מהרוסים.

ב-25 באוגוסט 1972, כשבועיים לפני הטבח, כתב מרק סלבין למשפחתו מהכפר האולימפי במינכן:

שלום אמא, אבא, סבא, סבתא, אליק, אולה ושתי הדודות שלי.

שתהיה לכם שנה טובה, שכולכם תהיו בריאים ומאושרים.

אני כותב אליכם מהכפר האולימפי. זוהי העיר של העתיד. אני לא מצליח להפסיק ולבהות בה. אמרו לנו שערים כאלו יהיו בעתיד. בעוד 150-100 שנים. התנועה של המכוניות היא רק מתחת לעיר.

הגענו לכאן בשלום, בדרך עשינו טיול בשווייץ שהיה יפה מאוד. נתנו לנו חדר מפואר. קנו לנו נעליים וטרנינג "אדידס" בחצי מחיר. אולי אקנה לאבא ולאליק.

גרים איתנו ספורטאים ממדינות רבות. החלפתי איתם סיכות. רק בריה"מ עדיין לא הגיעה. כשיגיעו עוד אראה את כולם.

בינתיים אני מתאמן פעם ביום. קיבלתי 300 מרק אבל לא אבזבז את הכסף על שטויות. כתבתי מכתב לסבא זלמן. לא רמזתי שם כלום. כמו מכתב של ספורטאי סובייטי לסבא שלו.

נלך היום לבית הכנסת ואתפלל שכל היהודים יזכו להגיע לארץ ישראל ולהגשים את החלום שלהם. כמו שאני הצלחתי. מתפלל גם בשביל דוד איזה ומישה שיעלו לארץ – אבל מבין שעדיין אין כל חדש.

ד"ש לכולם

מרק

בשבועות האימונים האחרונים התאמן במינכן עם האלוף ההולנדי ברט קופס ועם האלוף היווני פטרוס גלקטופולוס, שעתיד לזכות במדליית הכסף. השלושה לא דיברו זה עם זה כי לא ידעו שפה משותפת. קופס מעולם לא שמע על המתאבק הישראלי הצעיר וכלל לא ידע שלישראל האלמונית בתחום יכול להיות מתאבק כזה. אבל כשפגש בו נתקל בספורטאי מספירה אחרת. חזק בהרבה מהמתחרה היווני הבכיר. בעיניו היה הריכוז המיוחד של ספורטאי שעומד לזכות בהישג גדול. קופס לא ממש דיבר עם חבריו החדשים משום שלא ידע את שפתם. אבל היה משוכנע שהוא מתאמן מול זוכה מיועד במדליה, אולי אף במדליית הזהב. הוא עצמו הגיע לראשונה למשחקים האולימפיים בגיל 35. בסופו של דבר בחר לא להשתתף בהם.

בבוקר 5 בספטמבר 1972 הלכו אנה ויעקב לבנק. מרק אמור היה להתחרות באותו היום במשחקים האולימפיים. הם לא ידעו מילה בעברית אבל אנה הבחינה בעיתון שהיה מוצג בקיוסק מחוץ לבנק. על שער העיתון זיהתה את תמונתו של משה ויינברג, מאמן ההתאבקות. זה נראה לה מוזר לראות תמונה של המאמן ולא הספורטאי. היא שאלה ביידיש את אחד העובדים שהכירה בבנק מה פירוש הדבר.

ד. השנים שאחרי

2010-1972

2

בהלוויית נכדה הצביעה חסיה על פיסת אדמה לצד קברו הטרי של הנכד שאותו היניקה וביקשה להיקבר שם. בתוך שנתיים נקברה שם, בת 59.

אנה ויעקב סלבין חיו את שארית ימיהם והם חולים. הם לקו בהתמוטטות עצבים בארץ שאליה היגרו ועדיין לא דיברו את שפתה. את ילדיהם אפילו לא שלחו לטיולים שנתיים של בית הספר. אנה היתה נתקפת חרדה בכל פעם ששמעה ערבית בטלוויזיה. דמיינה את הקולות האחרונים בחיי בנה.

כשיצא האח אליק להילחם בלבנון בשורות הצנחנים קיבל לידיו את המטפחת שהצילה את חיי סבו בסטלינגרד. הדם כבר נעלם ממנה. הוא שרד את המלחמה. היה מרוחק תמיד כמה דקות או כמה עשרות מטרים מסכנת מוות ממש. תמיד תהה אם המטפחת לא היתה צריכה להיות עם מרק שם במינכן.

כמו אביו, חשב אליק תמיד שאחיו אפילו לא נישק בחורה. יעקב סיפר פעם בגילוי למראיין מהבי.בי.סי שבנו מת בתול. אליק דווקא ידע שהתעניין בבחורה אחת שפגש במכון וינגייט. דווקא אולגה ראתה כל השנים בחורה בבית הקברות. עם שיער חום, לא רזה ולא מלאה. רצתה לדעת אם היתה אהובתו של אחיה. אך לא יכלה לשאול את הוריה. הם לא דיברו.

במינסק לא היתה יכולה הדודה גניה להתאבל על אחיינה. מאז הגירת המשפחה היה הבית נתון במעקב והיתה בכך סכנה למבקרים. היא הלכה לבקר בבתי חברים כדי להתנחם ולשמוע את הסיפורים על מי שהיה גאוות יהדות מינסק. במהלך אחד מביקוריה שיחק בנה דויד בחומרים מסוכנים, נכווה ואושפז. התקשורת הבינלאומית, בטעות, פירסמה שהדבר קרה בגלל התקפות אנטישמיות.

בז'לובין, מכורת המשפחה, קיבל זלמן סלבין את המכתב מנכדו במינכן. בעיירה כבר היו רק 500 יהודים ובהם בנו אייזה. את דבר הרצח לא פירסמו מחשש להתקפות אנטישמיות.

*   *   *

"לא יכולה לחיות בלי לחשוב שמרק נמצא איתי"



מיקה סלבין היא האחות שיודעת שמעולם לא נועדה להכיר את אחיה. היא נולדה לאנה וליעקב ב-1974, כשהם עוד מצאו מעט כוחות להביא ילדה לעולם. בעולם שבו אחיה לא מת, היא לא היתה באה אל העולם. והיא באה אל העולם רק בעולם שבו נרצח. כשהיתה בכיתה א' סיפרה המורה לתלמידים שיש ביניהם ילדה שאח שלה היה איש מאוד מיוחד.

אחיה היה השידה ליד הדלת, השידה שבה מונחים חפציו ושאותה אסור לה לפתוח לבד. אחיה היה כל הזמן במבטי האנשים שצפו בה וזכרו אותו. הדמיון הגופני ביניהם היה מבלבל. למרק סלבין באמת היו פנים רכות עם תווי פנים מעט נשיים אפילו.

"שנים חשבתי שאני הוא", היא אומרת, "כשהייתי מנגנת היו אומרים שאני דומה למרק. אז הפסקתי לנגן. הצטיינתי תקופה מסוימת בספורט ושוב אמרו שאני דומה לו. אז עזבתי את זה. שנאתי את עצמי. חשבתי שהכל באשמתי. שבגללי מרק לא בחיים והמשפחה כל כך סובלת".

אפילו כשהיתה בת 18 הזיכרונות לא הרפו. דוד איזה עלה סוף סוף לישראל. כשקיבלו אותו בשדה התעופה פתאום התערפל: "מרק מוי סינוק" (מרק ילד שלי), קרא ורץ לחבק אותה, לפני שהתעשת והתנצל. הוא כבר היה מדען חשוב בבריה"מ אבל חלה מאוד לאחר שבילה תקופה ממושכת בטיפול בנפגעים בצ'רנוביל.

אבל כשהיו פותחים מדי כמה חודשים את השידה כדי לאוורר את החפצים, אהבה גדולה לאחיה היתה מציפה אותה. היא אהבה בעיקר את החפצים האישיים. את הארנק. את המשקפיים. את הבובות שקנה לאולגה במינכן. את בקבוקוני האלכוהול הקטנים שקנה לאביו ובכל שנה התנדף מהם מעט מהנוזל.

בחיפושיה אחר אחיה הגיעה לדירה מסתורית. האישה היתה אישה קטנה בגופה. הדירה מוזרה. ורודה. עם כמה תמונות רבנים.

"אני רוצה את אח שלי", אמרה לאישה שוב ושוב.

היא חזרה שוב על תאריך הלידה: 31 בינואר 1954, אך האישה לא מצאה.

"אולי הוא מת מוות לא טבעי?", שאלה האישה. "כן, כן", ענתה מיקה והאישה ביקשה את תאריך המוות.

"אני רואה בחור יפה. רווק. מתאבק", אמרה וקולה השתנה. מישהו אחר דיבר מגרונה.

"אתה עם אבא?", שאלה מיקה.

"לא. אני נמצא בספרה אחרת. אבא במקום אחר".

והוא המשיך ודיבר:

"הם היו אגואיסטים, הגרמנים. הם לא יודו. תמשיכו במאבק שלכם עם המשפט. אתם תנצחו ואתם תקבלו את הכסף. אף על פי שאמא כבר לא תיהנה ממנו. את לא הכרת אותי, אבל תדעי שהסיפורים היו נכונים. אני כל כך שמח שאת אחותי. חבל שאני לא יכול לחבק אותך. אבל תשמרי על עצמך. אני אחזור. בעוד 15 שנים אני אחזור".

את באמת מאמינה שיחזור?

"אני מאמינה. אבל הוא לא יחזור אלינו. הוא יחזור איפשהו בעולם. אתה בטח חושב שאני לא נורמלית אבל תדע. אני פשוט לא יכולה לחיות את החיים האלו בלי לחשוב שמרק נמצא איתי".

*

4

יומן האליפות של הג'איינטס - מתחילים
הלילה, הלילה / זאב ואריאל

30 Comments

B. Goren 5 בספטמבר 2012

יהי זכרו ברוך.
ב-1972 הייתי תלמיד בכתה י'. הסיפור הזה החזיר אותי אל אותה תקופה ואל אותו זעזוע עמוק שהיה מנת חלקינו. הלכתי אז להלוויה של חמשת הספורטאים שנטמנו בקרית שאול וזו היתה לי הפעם הראשונה ששהלכתי להלוויה כלשהי. סלאבין, חלפין, שפירא, שור ושפיצר, נטמנו בחלקה הקרובה מאוד לכניסה לבית העלמין. מכיון שבשנים האחרונות אני פוקד את בית העלמין הזה פעם בשנה לצורך אזכרה משפחתית, הרי שבכל ביקור כזה אני מתעכב גם ליד חמשת הקברים הנושאים עליהם את סמל המשחקים האולימפיים, מרכין ראש ונזכר.

בקרמן, תודה שהעלית זאת שוב.

איציק 5 בספטמבר 2012

מדהים, מרגש, כואב

שמעון מזרחי 5 בספטמבר 2012

מעולה

פנדלוביץ 5 בספטמבר 2012

מאוד מעניין, נוגע ללב וכתוב נהדר.

תומר חרוב 5 בספטמבר 2012

יפה לקרוא אותו שוב. היכולת למלא את הדימוי של ספורטאים באנושיות(וזו לא פעם ראשונה) מדהימה. גם בסיפור כזה, גם בדיווחים מהאולימפיאדה, זו זווית הראיה פשוט נהדרת, ככה צריך לכתוב על ספורט.

MG 5 בספטמבר 2012

איתן ורונן תודה רבה.
יופי!

Abby Wambach 5 בספטמבר 2012

חבל על דאבדין ולא משתכחין.
ותודה שגם בזכותכם הם לא נשכחים.

matipool 5 בספטמבר 2012

אין מילים .
סיפור מדהים ומרתק וכתיבה נפלאה .
תודה שאתם קיימים .
יהי זכרם של מארק סלאבין וכל חללי הרצח במינכן ברוך .

פאקו 5 בספטמבר 2012

סיפור נהדר. ייתכן שלולא אותם רוצחים, התקוות שלנו למדליה היו נענות בשלב הרבה יותר מוקדם.

אלעד ב. 5 בספטמבר 2012

מרתק ביותר…

דורפן/בקרמן – מי הייתה אותה אשה שאחותו הלכה אליה? מעלה באוב או משהו כזה? (אני שואל בשיא הרצינות)

אריאל גרייזס 5 בספטמבר 2012

אני זוכר שקראתי את זה כבר פעם ואהבתי. מה שכן, אני גם זוכר שחשבתי שהקטע האחרון על המעלה באוב די מיותר ולא שייך.

דורפן 5 בספטמבר 2012

ואני זוכר את ההערה הזו שלך אז – וחשבתי עליה – ואשתדל לענות עליה טוב יותר.

אנשים מספרים לך סיפורם, כמו שהם חוו אותו ועל פי העולם שלהם. הכי טוב זה להעביר אותו הלאה כמו שהוא.

אריאל גרייזס 5 בספטמבר 2012

יכול להיות. אני באמת לא במקום לשפוט כי אף פעם לא יצא להעביר סיפורים בצורה כזאת. מהצד של הקורא, זה מין קטע שלא מוסיף לסיפור אלא להיפך – מוריד ממנו.
שוב, זה עדיין סיפור נפלא. ממה שהבנת – באמת היו ציפיות למדליה מסלאבין?

דורפן 5 בספטמבר 2012

אני חושב שבישראל לא היו יותר מדי ציפיות כי לא היו מודעים לסלבין כל כך. אסתר רוט הייתה כוכבת המשלחת. אבל אולי אהרוני או מאשקה זוכרים יותר.

אבל אם מסתכלים על הדומיננטיות של ברית המועצות ביווני רומי, את העובדה שניצח מדליסט אולימפי, ניצח באימונים את מי שיזכה בזהב ועשה תיקו כמה חודשים קודם לכן עם אלוף העולם – נראה לי שהיה שם איזשהו סיכוי – למרות גילו הצעיר.

ההולנדי שדיברתי איתו נשמע לי מאד משכנע. והוא היה מאמן אולימפי בכיר הרבה שנים – בעצם הוא עדיין מאמן בגיל 75.

דורפן 5 בספטמבר 2012

ואני תוהה למה זה מוריד מהסיפור? כי זה כאילו מביך ולא מכובד?

השיפוט שלנו כקוראים את העולם המיסטי הזה (אני בוודאי לא מאמין בו) עדיין לא משנה את התמונה.
אבל זו הדמות. רצח אחיה לפני שנולדה גרם לה לחיפוש מיסטי אחריו. זה מה שהתרחש ואני חושב שזה בהחלט רלוונטי. כל אחד רשאי להחליט אם זה עצוב או אולי מעורר תקווה. אבל זה מה שהתרחש.

אריאל גרייזס 5 בספטמבר 2012

המםם, שאלה טובה. קודם כל, כמו בכל דבר שקשור לתרבות, זה הרבה יותר עניין של הרגשה מאשר משהו מוצק. הרבה פעמים אתה קורא משהו ואומר – זה טוב או זה רע, בלי להיות מסוגל לשים את האצבע בדיוק על למה זה ככה. אני זוכר שכשהייתי במוזיאון מירו בברצלונה (פעם היו נוסעים לשם לא רק בשביל כדורגל) ידעתי שאני ממש נהנה מהציורים למרות שהיה מדובר בציורים שבחלק גדול מהם הם לא יותר מכמה קווים מופשטים לגמרי.
אם אני בכל זאת ינסה לשים את האצבע על הנקודה שמפריעה זה שהכתבה עצמה היא כתבה של עובדות. משהו עיתונאי, שגם אם יש בו גלוריפיקציה מסוימת (במיוחד בחלק הראשון) הוא עדיין נשען על עובדות. ואז מגיע הקטע האחרון – ואין לי בעיה שהיא הולכת למגידת עתידות, רק השיחה שהיא מנהלת שם מרגישה כאילו גם זה חלק מהעובדות – כשזה כמובן לא – ואיכשהו זה לא מרגיש מחובר לכל השאר. כאילו, הסיפור מספיק טוב בלי להוסיף לו קישוט מיסטי.
אבל אני מבין את הנקודה שלך

גיל 5 בספטמבר 2012

התגובה הראשונה שלי הייתה דומה לשלך. זה נראה כל כך לא שייך וקצת זול, ומקהה את הסיפור העצום הזה. מצד שני, רונן מספר פה סיפור בלי לשפוט ואני חושב שהוא מאיר איזה פן באישיות שלה גם אם הוא נשמע לא מחמיא במיוחד.

גיל 5 בספטמבר 2012

וכשאני חושב על זה, הבעייה פחות עם הסיפור עצמו ויותר עם זה שהוא מסיים את הכתבה. כמשצפים לאיזו שהוא קתרזיס, זה נקרא כמו משהו קצת זול שלוקח את הכתבה לכיוונים אחרים. איכשהוא המוקד עובר מסלאבין לאחותו, אבל בלי קשר, סיפור עצום שמעלה אינספור שאלות של מה היה אילו.

תומר חרוב 5 בספטמבר 2012

לדעתי זה מה שיפה. המוקד עבר לאחותו כי ככה זה קרה, היא נולדה אחריו וכולם ראו בה אותו. הציפייה לקתרזיס לא באמת יכולה להתמלא כי זו המציאות של השכול ובעצם הסיפור שלה הוא הסיפור הטראגי, אישה שחיה את חייה בידיעה שאלמלא השכול הזה היא בכלל לא הייתה נולדת.

נבות 5 בספטמבר 2012

גורלם של היהודים הנודדים מרתק. סיפורי מסע טובים משלבים אתגרים ,סכנות ,הפתעות ,מוות, מפגשים, דרכים ומעברים, הם תמיד חוצים כמה עולמות ושכבות .
למשפחה שלנו יש שורשים באותו אזור ממנו באה משפחת סלאבין ,הם עזבו ב-1926 ובאו לכאן. מעט מידי ידוע לנו על אבות המשפחה ולי זה מאד חסר. בהעדר פרטים וסיפורים הדמיון משלים את התמונה. הסיפור של משפחת סלאבין מיוחד ומסופר ברגישות ואותנטיות.

טל בן יהודה 5 בספטמבר 2012

מתי שהוא נתקלתי בגרסא באנגלית של המאמר וקראתי אותו סמוך ליום הזיכרון האחרון. מאמר שמאד נהניתי לקרוא בזמנו ונהנה להיזכר בו היום.

אור שחולם להיות אלבס 5 בספטמבר 2012

אני שמח שיש לי זכרון נורא וגם אם קראתי לא זכרתי וזכיתי לקרוא שוב. ממש מרגש~!

דניאל 5 בספטמבר 2012

אכן מאסטרפיס.

אבו צ׳יצ׳ריטה 6 בספטמבר 2012

Wow. Thank you

סימנטוב 6 בספטמבר 2012

וואו
תודה

יריב ס. 6 בספטמבר 2012

עצוב ומרגש, אני קורא ובוכה.
רונן, תודה על הסיפור ועל הדרך האנושית והנהדרת בה אתה כותב

מאשקה 7 בספטמבר 2012

דורפן, מרגש וכואב.
תודה לך שהעלת כאן את זכרו אחרי 40 שנה.

מיכאל 7 בספטמבר 2012

נפלא. כתוב ברגישות אין קץ. ממש מסע הסטורי שאתה מצליח לראות את התמונות במציאות עד לדמעות במורד הגרון

דורפן 7 בספטמבר 2012

מאשקה, מיכאל – תודה. מטבע הדברים זה היה אחד הסיפורים שהכי היה חשוב לי לכתוב והפידבקים שלכם נותנים הרגשה מאד טובה.

אדריאנה ציונה לוין 22 ביולי 2013

פשוט מרגש כמה האדם עובר עד גורלו שנקבע.
אכן יהודי גאה, ואני גאה בך מארק על מי שהיית ועדיין בליבנו.
גאווה ובהערצה על כל פועלך.
סיפור היהודי הנודד אך הגאה בשיא תפארתו.
תודה.

Comments closed