להתראות לך, לאס וגאס / דניאל פורת

זהו, נגמרה חגיגת הפוקר, עוברים למשחקים אחרים

כמעט חצי שנה בארץ. את הפוקר החליף השחמט. את מקום השחמט יתפסו בקרוב לימודים אקדמיים. צריך משהו לשקוע בתוכו, עמוק. מומלץ שיהיה ממכר, אבל גם קצת מכאיב, שיהיה אפשר לצאת ממנו, אם, חס וחלילה…

יש הפסד ויש הפסד. להפסד בכלל צריך להיות מתכון ומלאכת אפייתו/צלייתו/טיגונו תוטל על כל הסביבה הקרובה (אם עוד נותרה כזאת). לא לזרות יותר מדי מלח, לא להוסיף שמן למדורה, לתת לו להתבשל די צורכו…

פוקר הוא משחק של חובות על פני שלושה רחובות. ברחוב האחרון, הריבר, אתה שוקע בהן… עולם הפוקר הוא משטר ריכוזי, משטר של "כל כך": כל כך מעט אנשים עושים כל כך הרבה כסף… נוסחת הקסם פשוטה: 80% מהשחקנים בטוחים שהם מרוויחים (לא רק בישראל).

בפועל רק אולי 5% מהשחקנים מראים מגמה חיובית בטווח הארוך, וגם מתוך האחוז הקטן הזה רק מתי מעט יכולים לדבר על שיעורי רווח שמספיקים לקיום בכבוד (ויש כבוד…)

השאר מפסידים ומפסידים ומפסידים, כאילו הפסד הוא תכונה אנושית, כאילו להפסיד זה כמו לשאוף חמצן או לאכול צהריים. היום כולם כל כך מודרניים, ליברלים, פלורליסטים. להפסיד זה בסדר. להפסיד זה אפילו חשוב! הרס עצמי הוא תמצית האנושיות הפגיעה שלנו, יהיה מי שיגיד… בעידן בו כורסת הפסיכולוג היא קודש הקודשים, חשוב שיהיה על מה לדבר, ועדיף שזה יכאב ויקוטלג כ"התמכרות"…

היום גם מתבלים טרגדיות אנושיות במעט הומור. על הגשר שמחבר את מלונות הפאר Wynn ו-Palazzo בוגאס יושבים דרך קבע חסרי בית מקבצי נדבות חמושים בכוס פלסטיק ושלט קרטון. את ה"תעזרו לי, אני בהיריון" (גברים, כטבעם, צריכים היו לחשוב מעט יותר) החליפה הסיסמה "אני לא הולך לשקר, בא לי אלכוהול", שבאה להבהיר את כוונת המחבר, שחותר לנקודות זכות על כנות…

ההחלטה לא לחזור לוגאס היתה לא קלה, מחד, ולא הייתה קלה ממנה, מאידך. תוכניות לעתיד לא נראו באופק, אבל חוסר תכנון מתוכנן שכזה היה במקום, כך נראה… דו-קרב גלפנד-אנאנד היה כמו אות משמיים, והצלילה לנבכי השחמט לא איחרה לבוא.

השקעה רבה בשחמט לאורך זמן לא רב לא מבטיחה רבות. מדובר במשחק מורכב למדי, המצריך תכנון ארוך טווח על הלוח ומחוצה לו. ההתקדמות קלה יחסית בגיל צעיר, ואין קשה ממנה אחר כך. את החוקים לעיתים קרובות לומדים בגיל 5, כך שבני 25 נחשבים ותיקים, וחזרה בסערה מסתיימת לרוב בכוס מים.

לימודים הם השלב הבא, כאמור… פסיכולוגיה וסטטיסטיקה לא היו למעלה בסדר העדיפויות. לא צריך מקצוע שהוא תירוץ לחזור להמר כעבור שלוש שנים: "פוקר הוא משחק של פסיכולוגיה/סטטיסטיקה, עכשיו, עם התואר, זה יהיה אחרת…"

רוקחות נשמע כמו אחלה דבר. שונה, מעניין, בלי שאיפות בשמיים… מקסימום נגמור בזבנות, עדיף מעבודות אחרות בשיכול עיצורים שעיר ההימורים יודעת להציע בשפע, והשפע הוא רב…

עד תחילת שנת הלימודים אין יותר מדי פוקר בחיים. קצת משתעשע באינטרנט (עבריין בהגדרה) על סכומים מצחיקים. על משחקים חיים בארץ אין בכלל מה לדבר. יש דבר שקוראים אותו "משחק חברי". ההבדל בין משחק ב"מועדון" (הווה אומר: כלוב; התכנסות במקלט בעניינים שלא קשורים לאיראן, וכד') לבין משחק "חברי" הוא שבמועדון לא אומרים לך: "עזוב, אח שלי, לך הביתה, נדבר מחר" אחרי שאתה תקוע אלפיים… הטוב שבחברים, בשולחן הוא אויב מר. שמור את חבריך קרוב, ובשולחן, קרוב אף יותר (פרפרזה על…).

אין להאשים בכך את ישראל. בפוקר פשוט אין חברים. זה כלל שאין בסיסי ממנו. הכסף מדבר, צריך לכבוש, וכל האמצעים כשרים. בדרך כלל תשמע את "לך הביתה, נדבר מחר" כדי להבטיח שבאמת תחזור מחר, שהמכה היום לא תהיה כואבת מדי. ניטעת האשליה שיש מי שדואג ואכפת לו ממך, שזה לא הכל כסף. שחקן טוב ינסה לקחת לך את כל הסחורה; שחקן מצוין ידאג שתיתן לו את כל הכסף שלך ותחייך…

קשה להגדיר אותי כמכור. כרוקח לעתיד הקדמתי תרופה למכה ובימים קשים הדחף היה רק לקטוע את הרצף הרע, לעצור, לקום, לנשום עמוק, להירגע… להבין מה קרה, ולבסוף, אם נדרש הדבר, לקום וללכת.

לצאת מהבור בכוח לא היה ברפרטואר, גם לא האשמת היריב, המחלק או תחתוני המזל. השקעת זמן ואנרגיה בלימוד המשחק ושיפור עצמי היא תנאי חשוב, אבל לא מספיק. להיות טוב, אין די בכך. צריך להיות ממש ממש טוב, צריך חוסן מנטאלי, יציבות (פחות או יותר) בחיים מחוץ למשחק. זה הרבה יותר ממה שיש לרוב האנשים, שכמעט אף פעם לא מודעים או מוכנים להודות בכך.

את המחשבות מרוקן בנגינה על פסנתר. מוצרט ובטהובן, יחי ההבדל הקטן, גם להם לא חסרו בעיות. ההעדפה היא עדיין לשופן – מלנכוליה נוגה, נזכר בארועים שאולי מעולם לא התרחשו, מפליג בדמיון. כשאתה ילד, עילוי, אתה מסרב לנגן. כעבור 15-20 שנה אתה לא רוצה לעשות שום דבר אחר… מאוחר מדי? מאוחר מדי למה? (עונה בשאלה), אין לפסול תוכנית אלטרנטיבית כשעוד לא נמצאה תוכנית מקורית.

***

דניאל פורת ב"דה באזר"

ליגת שוקי ההון: עמדת ההגנה
יומן אליפות צהוב-כחול (4) – מכבי שירותי בריאות

4 Comments

IDO 25 בספטמבר 2012

בהצלחה דניאל.
תמיד עדיף לבחור קריירה שעושה טוב ותורמת לסביבה. גם הגמול שלך יגיע מזה

MOBY 25 בספטמבר 2012

רוקחות זו עוד בחירה רעה.
אתה תגלה די מהר שזה מקצוע מוצף וככזה אתה הולך לעבוד (גם בסטאז וגם אחר כך) ללא הכנסות.
את הסיסמאות של הקבצנים כבר ראינו לפני 10-15 שנה בניו יורק.
בהצלחה

שמעון כסאח 25 בספטמבר 2012

דרך צלחה דניאל.

בזמנו המ"מ שלי במילואים למד רוקחות, החבר'ה היו מתבדחים על חשבונו על כך שהוא ילמד כמה שנים רק כדי להיות מוכר בחנות תרופות.
אחרי שצחקנו נעבור לחלק האומנותי, בכל מקצוע יש משרות נחשקות ואת אלו שפחות, מי שטוב בסופו של דבר ימצא את מקומו.

אם היית הולך ללמוד פסיכולוגיה בת"א היית פוגש את ביטנסקי ואז לפחות היה לך תירוץ מדוע אתה שורף את זמנך בבליצים במקום לשבת ללמוד.

אחד 25 בספטמבר 2012

שמונים אחוז אומרים שהם מרוויחים…שווה טור מדעי.

Comments closed