נבחרת ישראל ל"אליפות העולם לחובבים": יומן המסע / יונתן גל

או.קיי, אנחנו לא אלופי העולם גם לחובבים, אבל קישינב מזמן לא ידעה שמחה כזאת

 

*

קישינב 2012 / "אליפות העולם לחובבים"

איפה להתחיל? במפגש חצות עם השופט הצ'כי במקדונלדס? בטענות הנציג היווני על מעורבות המאפיה המולדבית? בזה שראש המשלחת הטורקית מחזיק בדרכון ישראלי, שלמאמן הגרמני אין יד או שהשופט האנגלי הוא אחיו התאום של ריקי ג'רווייס? ואולי בכלל צריך לפתוח עם רגע השיא – ניצחון ישראלי כביר על נבחרת השיכורים של קפריסין? רק חמישה ימים ביליתי בקישינב עם נבחרת ישראל בכדורגל חובבים, אבל זיכרונות יש לי אין ספור, ולכל החיים.

קצת רקע: לפני עשר שנים הקמנו כמה חברים את "מדינת הכדורגל", ארגון ללא מטרות רווח שהפך עם השנים לגוף המרכזי בכדורגל החובבים הישראלי. אם אתם משחקים כדורגל להנאתכם, יתכן שמתישהו השתתפתם בטורניר שלנו.

עקרונות היסוד של "המדינה" – משחקים רק מאהבה למשחק, בלי כסף, גביעים ופרסים, בלי אלימות ובלי שופטים (השחקנים פותרים מחלוקות ביניהם, כמו בשכונה).

לפני שנה קיבלנו אימייל מסתורי, באנגלית של גוגל-טרנסלייט, מבחור רומני נחמד בשם רזבאן. הוא הזמין אותנו לכינוס היסטורי בפראג, שם הקמנו, יחד עם נציגים מכ-15 מדינות אירופאיות את ה-EMF: פדרציית המיני-פוטבול האירופאית.

מה זה מיני פוטבול? כדורגל חובבים שמשוחק על מגרש דשא-סינטטי מוקטן, חמישה שחקנים ושוער לכל קבוצה, שערים של קט-רגל, 20 דקות מחצית.

בפראג פגשנו את הבולגרים חמורי הסבר, את פיליפ הגזבר הצ'כי המתוקתק, ואת נציגי קזחסטן, שבחרו להקרין למליאה לקט גליצ'ים פרועים של שחקניהם הגאים. דובר שם על אליפות אירופה בקיץ. מולדובה התנדבה לארח.

מודה, לא ממש לקחנו אותם ברצינות. אבל כמה חודשים אחר-כך, והנה אנחנו יושבים על מדרגות בית האופרה של קישינב, שחקני נבחרת ישראל החובבנית ועסקניה, מנסים למצוא הסברים איך לעזאזל חטפנו מהקרואטים החלשים שני גולים בראש.

יום חמישי: עם ג'ימי טורק ב"צ'יקן באס"

כבר בטרמינל אפשר היה להרגיש שמשהו מיוחד עומד לקרות. התגבשנו כקבוצה ברגע שחולקו לשחקנים המדים הרשמיים, כולל סט טרנינג מהודר בכחול. על כל חולצה: דגל ישראל, סמל "מדינת הכדורגל", לוגואים של ה-EMF (וכמובן של הספונסרים הנדיבים שלנו, סלטי "צבר" ומותג DERBY, שבלעדיהם לא היינו יכולים לנסוע אפילו לרעננה).

אבי טיאר, הקפטן, איש שיווק בן 31 מעכו, מסתובב עם נרתיק כזה של ספורטאים מתחת לבית-שחי. בדיוטי פרי כולם מסתכלים עלינו בהערצה, מאחלים הצלחה. כן, אנחנו נבחרת ישראל. יוצאים אל הלא נודע, עם קונקשן באיסטנבול.

בעמדת המאמן יש לנו באנקר: ג'ימי טורק, אגדה חיה, שחקן נבחרת ישראל (האמיתית), שבא בהתנדבות ועם המון רצון טוב. התמורה היחידה שלו: כרטיס נוסף שקיבל עבור נאורס בן ה-11, אחד הילדים שג'ימי מטפח בעמותה שלו ביפו. תוך דקות נאורס לוקח על עצמו את תפקיד הקמע, לובש בגאווה את הטרנינג, אקסטרה-סמול. צעיר השחקנים שלנו, עומר שיפמן בן ה-18, לוקח אותו תחת חסותו. מהרגע הראשון ברור שהילד הוא חלק בלתי נפרד מהנבחרת.

למרות החששות של ראש המשלחת, מנכ"ל "מדינת הכדורגל" מורן גרא, אנחנו עוברים את נמל התעופה אטאטורק (אין קשר לג'ימי) בלי לאבד אף אחד ונוחתים בשדה הצנוע של קישינב (מזכיר את תחנה מרכזית עפולה) בהרכב מלא. ואז מתחילות הבעיות.

חברת התעופה, מסתבר, איבדה את המזוודות של השוער הראשון עדי, ושל הקשר המחונן שחר. בתשע בבוקר למחרת אנחנו אמורים להתמודד מול נבחרת קרואטיה, ולשניים מהשחקנים הכי חשובים בסגל אין נעליים.

בנוסף, איש הקשר המולדבי שלנו ייבגני, שמכנה את עצמו יוג'ין, מודיע שהכסף מהממשלה לא הגיע, שהמלון הוחלף, ועל הלינה והאוכל נצטרך לשלם מכיסינו. למרות זאת אנחנו יוצאים החוצה לקור הקישינבי במצב רוח מרומם: מורן אומר שיהיה בסדר, יש כרטיס אשראי של "המדינה".

האוטובוס למלון מיועד לעשרה נוסעים. אנחנו נדחסים 18 פלוס המזוודות. יוג'ין והנהג מדליקים סיגריות. מזגן אין. אלה מבינינו עם עבר של תרמילאות במזרח ובדרום אמריקה אומרים שזה מה שנקרא "צ'יקן בס". ג'ימי אומר: "השכמה ב-6 וחצי". מתחת לערימת מזוודות, קול קטן שואל "בבוקר?!". זהו נאורס. כולם צוחקים.

באישון ליל, אחרי שהתמקמנו בחדרים (ארבעה כוכבים סטייל מזרח אירופה: מגבות של הבקו"ם ומאוורר תקרה), ולמרות שאמרנו שהולכים ישר לישון, כולם נפגשים בלובי וחוצים בהליכה את הפארק המרכזי של קישינב. חייבים לראות את המגרש.

למרגלות בית האופרה אנחנו פוגשים את המשלחת היוונית. לוחצים ידיים, מחייכים בהקלה: עד עכשיו קצת חששנו שמדובר בעצם במתיחה ושאנחנו פה לבד. מסתבר שמצבנו טוב יחסית: היוונים אחרי שמונה שעות באוטובוס מבוקרשט.

גם פיליפ הצ'כי, כתמיד בחליפת ארמאני שלושה חלקים, הגיע לבדוק את השטח – מדובר במתקן זמני, שהוקם במיוחד עבור הטורניר: מגרש קטן, שני שערים, רשתות גבוהות מסביב – והוא ממש לא מרוצה. "איפה שלטי הפרסומת? מערכת הסאונד שהובטחה? ולמה משטח הדשא הסינטטי לא מתוח? יוג'ין הזה, אי אפשר לסמוך עליו".

את הערב אנחנו מסיימים במקדונלדס. לצידנו בתור: אחד השופטים של האליפות, מרטין מצ'כיה. מישהו (לא אני) מציע (בעברית) לשלם לו על הביג-מק. מרטין צוחק. נראה שזאת בדיחה אוניברסאלית.

יום שישי: פרעות קישינב

(ישראל-קרואטיה)

בארוחת הבוקר נחשפת המצוקה העיקרית שלנו במסע: אוכל כשר. רגינה, סגנית הקונסול שבאה לפגוש אותנו והבטיחה גם עשרות אוהדים במגרש, אומרת שבמולדובה קשה מאוד לאכול כשר. ראשי המשלחת, שמאלנים יפי נפש שכמונו, בכלל לא לקחו את זה בחשבון. למזלנו, רועי אמסלם, די.ג'יי מאשדוד, ובני קסה, מאבטח מחדרה, באו מוכנים עם קופסאות טונה ובאגטים מהבית.

את 11 המופלאים בחר המאמן בקפידה מתוך עשרות שהגיעו למבחנים כמה ימים קודם לכן, הקרם דה לה קרם של 15 אלף שחקנים חובבים הרשומים באתר "מדינת הכדורגל". עם פאסון של יחידת עילית אנחנו צועדים שוב למגרש, הפעם באור יום.

כשמגיעים, שמונה וחצי בבוקר, ההתרגשות בשיאה: סלובקיה-גרמניה, גשם של שערים. טפטוף קל הופך את המשטח המלאכותי לחלקלק. הכדור טס. אנחנו מבחינים בשיטת המשחק הייחודית של הסלובקים: כל 5 דקות או שני גולים, המאמן מחליף את כל ההרכב. ממש כך – חמישה יוצאים, חמישה נכנסים.

הכוכב של ההרכב השני (שהוא דווקא האיכותי יותר), ושחקן האליפות מבחינתי, הוא "הפיראט": בלם אימתני בן ארבעים פלוס פלוס, שמסתיר את הקרחת בעזרת בנדנה של שודד-ים. את הקלישאה על הגרמנים כולם מכירים, אבל בסיום ניצחון דרמטי 4:5 לסלובקיה. כנראה שלמיני-פוטבול חוקים משלו.

במקביל – דרמה מאחורי הקלעים: איתי קרייס, הצלם ואיש המשק, מתרוצץ בין חנויות הספורט של קישינב במצוד אחר נעליים מידה 47 לכוכב שחר (השוער עדי כבר הסתדר עם נעל חלופית של אחד השחקנים). דופקים על חלונות, מעירים זבנים מנומנמים, רצים מסניף לסניף – אבל אף אחד לא מחזיק כאן מידות כאלה. זוכרים את קלשצ'נקו?

בינתיים המשחק עומד להתחיל, ואנחנו עולים למגרש בטקסיות שלא הייתה מביישת את ליגת האלופות (רק בלי המוסיקה. והקהל). אבי הקפטן מחליף דגלונים עם עמיתו הקרואטי לפני הטלת המטבע. שניהם ראו בטלוויזיה כל משחק ביורו בקיץ, הם יודעים בדיוק איך להתנהל במעמד.

*

זהו, ריקי ג'רוויס שורק, המשחק יוצא לדרך. הם גדולים העמלקים האלה, אבל ג'ימי אמר שאנחנו יכולים להפתיע אותם עם הטכניקה והזריזות שלנו. באסיפה הוא שיבח את החלוץ המוכשר שלנו אורי ברנדמן, בן 24 מזכרון יעקב: "יש לך תרגיל, תרגיל 17 אני קורא לזה… תאמין לי, גם בליגת העל אין בלם שיכול לעצור אותך עם התרגיל הזה" (אחר כך שמעתי את אורי מדבר בטלפון עם הבית ומצטט את מאמנו בגאווה).

אבל על המשטח הרטוב קשה לנו לבוא לידי ביטוי. שתי דקות מהפתיחה, המחלה הידועה של הכדורגל הישראלי: כדורי הגובה. הקרואטים מוציאים אאוט, נגיחה, 0:1.

מהר מאוד מתבררת שיטת האימון של טורק: צעקות וקללות בלתי פוסקות. מי זוכר שהוא פה בהתנדבות, שמדובר בכדורגל חובבים? ג'ימי נכנס לזה כאילו אנחנו בדרבי תל אביבי בגמר הגביע. כולם חוטפים ממנו: הבלם שמרחיק בלי לחשוב, החלוץ שמתעקש לעבור עוד שחקן, והשופט האנטישמי כמובן.

אבל הדירבונים עושים את העבודה: דקה 8, החלוץ האימתני שלנו חגי "חוגי" נזרי, צלם אינטרנט בימים כתיקונם, מהתל בהגנה הקרואטית הכבדה, זורק גם את השוער ומבקיע תוך כדי נפילה שער היסטורי, הישראלי הראשון בתולדות המפעל.

הביטחון חוזר. השד לא נורא כל כך. האמת? אנחנו יותר טובים מהם בשתי רמות. דקה וחצי אחר-כך, עוד הוצאת חוץ ארוכה, עוד נגיחה, 1:2 לקרואטים יימח שמם.

לפני המחצית מתבררת גדולתנו האמיתית: יכולת לימוד. אודי כחלון, בעל בית קפה חיפאי, מוציא חוץ. רועי התקליטן נוגח ומשווה ל-2:2. טירוף.

בהפסקה ג'ימי חד משמעי: אפשר וצריך לנצח אותם. שחר בינתיים השיג נעליים מאחד הגרמנים ועולה לשחק. הניצחון נראה בהישג יד… ואחריו עליה משלב הבתים… ואולי… יכול להיות? נחזור הביתה עם גביע? בעודנו חולמים, הקרואטים מבקיעים. 2:3 בסיום עם הרבה חומר למחשבה לקראת קפריסין ב-17:00.

*

במלון, מקלחות, ארוחת צהריים יקרה מדי, המסורתיים עם מנה-חמה מהארץ, ושנ"צ. קמים לתדרוך של הצוות המקצועי בעוד מורן מוזעק לישיבת חירום של הוועדה המארגנת: עקב הגשמים שמונה משחקים יידחו למחר.

ריקי ג'רווייס, שבכלל קוראים לו סטוארט, עבד על לוח המשחקים. לפי הסידור החדש אנחנו נפתח מחר בבוקר נגד הרומנים, ורק אחר-כך נתמודד מול קפריסין שחטפה מהם חמישייה. ללא ספק, הסידור החדש משחק לרעתנו. אבל אין מה לעשות.

שישי בערב, ובמקום לחגוג ניצחון אנחנו מוצאים את עצמנו עם כמה שעות מתוחות לשרוף. מחליטים לקפוץ לקבלת שבת בבית-הכנסת המקומי. סוגרים עם עוד צ'יקן-בס ומגיעים לשכונת עוני, ביתם של יהודי קישינב המעטים.

בבית-הכנסת פוגשים את משה, חב"דניק מנצרת עילית שבא לעזור לסבא שלו בתקופת החגים. הוא מספר לנו שפרעות קישינב הנודעות, שבהן נרצחו 49 בחורי ישיבה, התרחשו ממש פה מעבר לפינה. הקהילה הקטנה נאספת, מרוגשת מנוכחותם של האורחים מישראל. אנחנו מניחים תפילין, מקבלים את השבת, ומתפללים לקצת עזרה מבורא עולם מול הרומנים מחר. משה מבטיח לבוא לעודד.

מכאן אנחנו ממשיכים, בעצת סגנית הקונסול, למסעדה בבעלות ישראלית. המקום: הקניון הכי מפואר במולדובה, שנקרא כמובן MALL-דובה. המסעדה, מסתבר, יוונית בכלל, אבל הסניף הצמוד של "פוקס" נותן תחושה של בית.

המלצרית שולפת יין כשר לקידוש, אבל אוי ואבוי, על מפת השולחן ובה תמונות של מנות הבית, אחד השחקנים מזהה טרפה, ראשי קלמרי ליתר דיוק. "מה זה, סוסוני ים! זה בושה לעשות פה קידוש, עדיף לא לעשות בכלל". שוב ראשי המשלחת יצאו פוחזים אליטיסטים. מחליטים להתפצל. החילונים יורדים על קלמרי, כל השאר הולכים ל-KFC, שזה כידוע גלאט כושר.

אחרי האוכל מגלים שאייפד במולדובה יותר יקר מבארץ, שאחד השחקנים, לא חשוב מי, כמעט הפסיד את המכנסיים בקזינו, ושבנות קישינב לא יוצאות מהבית בלי מיני קטנטן ועקבים 15 ס"מ.

שבת: רומניה – קפריסין – קוקו בר

(ישראל-רומניה)

בשבת זאת כבר אופרה אחרת. השמיים מתבהרים, שלטי הפרסומת מקיפים את המגרש, ויוג'ין כבר מסתובב עם ערימות של יורו במזומן, מחזיר חובות לראשי המשלחות וסוגר חשבונות בבתי-המלון.

ליד המגרש יש גם די.ג'יי שמנגן את מיטב להיטי היורו-טראש של 2008 ואפילו כרוז, גרסת קישינב לדידי הררי, קשיש שידו האחת אוחזת את המיקרופון והשנייה רועדת מפרקינסון כשהוא מספר לקהל מה קורה ברוסית, רומנית ואנגלית, שנשמעות כולן אותו דבר.

אנחנו מגיעים למתחם בתחושת אין ברירה – חייבים לנצח את רומניה. מסביב אנגלים מרוסקים (חטפו שביעייה ממונטנגרו), סלובנים מדוכאים (שישייה מסלובקיה אהובתי) וקזאחים גאים (ניצחו את יוון).

*

המשחק היחיד שמעניין אותנו הוא בין יריבותינו בבית ב'. תיקו טוב לנו, אבל הקפריסאים הסימפטיים מקבלים בראש גם מקרואטיה (שוב 0:5), מה שאומר שרק ניצחון ישאיר אותנו בתמונה.

הם חמודים, החבר'ה מהאי השכן. המאמן שמנמן עם סיגריה, סוג של שלמה שרף מודל 83'. אלא שבניגוד לשליימה הוא לא הכי כבד בקבוצה: יש גם בלם או שניים שלא תזיק להם דיאטה, חלוץ אפור-שיער ואיזה סטלן לא ברור שבא עם חברה שלו וסתם מקפיץ כדורים בפינה. בקיצור, נבחרת של חבר'ה, בטח מכירים מאיזה פאב בניקוסיה וחשבו שיהיה מצחיק לבוא.

לפני המשחק אנחנו באים ללחוץ יד לרומנים, מסכמים מי יעלה בכחול ומי בלבן. הם בכלל מעדיפים לא להופיע. מישהו אומר משהו על וויסקי וכולם צוחקים. את שלוש הנקודות מולם אנחנו רואים כמובנות מאליהן.

זהו, זה קורה. מר פרקינסון נאבק בשמות השחקנים שלנו בזמן החימום, גורם ל"עדי איטח" ו"אודי כחלון" להישמע כמו קללות של צוענים. בהמנונים אנחנו מחסירים פעימה. בעיקר כי השחקנים שרים את "התקווה" במהירות כפולה. צועקים את ה"ארץ ציון" האחרון כשה-MP3 ששלחנו ליוג'ין עדיין תקוע ב"הומייה".

המשחק יוצא לדרך וקל מאוד לשנוא את היריבה. הקפטן והשוער, ברנש חתולי עם קרחת, שמזכיר את פפה ריינה, כל הזמן צועק ורץ את כל המגרש לדבר עם השופט. לפניו הבלם מס' 8, עוד טיפוס מגעיל, בנוי כמו קיר בטון, אף פעם לא מחייך, רק מכסח ומניע כדור בשקט מאחור. כשחוגי נכנס בו ומבקש סליחה הוא נוהם משהו, בטח גזעני, לא מוכן אפילו ללחוץ יד.

אנחנו מתמודדים איתם כשווים מול שווים ומגיעים להזדמנויות אבל בדקה ה-11, דאבל פס מושלם נגמר עם בעיטה בין הרגליים של עדי, 0:1. אנחנו לא נשברים. ג'ימי עושה ניסיונות, שולף שפנים, כולם נותנים את התחת. המשחק חם, סטוארט שולף צהובים על ימין ועל שמאל. אנחנו יורדים למחצית עם הרבה אמונה. פרעות קישינב לא תחזורנה.

דקה 28, מהלך טיקי-טקה מהסרטים: שיפמן לרועי שבנגיעה ממשיך לחוגי שבנגיעה קובע 1:1. זה ייתכן, זה אפשרי. מיד אחרי הגול המומנטום איתנו, שלוש הזדמנויות מול השער אבל זה לא נכנס.

ואז בדקה ה-32 איבוד כדור ומתפרצת, החארות בצהוב שוב מובילים. דקה 40 כולם עולים להציל את המולדת, מזניחים את העורף והם כבר סוגרים את הסיפור, 1:3 בסיום. את רבע הגמר נראה מבית האופרה.

*

 

ההתמודדות עם הכישלון היא הרגע שבו אנחנו באמת הופכים לקבוצה. אורי האמוציונאלי מסתגר בצד, מזיל דמעה. בני שם אזניות ועוצם עיניים. הילד נאורס מרוסק. אנחנו נותנים לעצב להציף אותנו אבל לאט לאט קמים, מנחמים, מקבלים ומשחררים, ומתחילים לנוע לכיוון המקדונלדס.

השמש בינתיים יוצאת לה והמולדבים מתפנקים בפארקים ובשדרות. ברחוב הראשי אנחנו פוגשים חבורה של סטודנטים ישראלים-ערבים שלומדים כאן רפואה. הם מצטלמים עם ג'ימי טורק כאילו היה ג'סטין ביבר. הכל חיוכים ושיחות על כדורגל. לרגע נראה שיכול להיות בסדר.

אחרי מנוחה, שיחות אישיות בלאונג' של קומה 7 ופיצה מ"אנדיס פיצה" (הפיצה היחידה בעיר, סניף כל מאתיים מטר), מתחילים להתכונן לקפריסין. שריקת הפתיחה נקבעה ל-23:00. על פניו, משחק לפרוטוקול. אבל בשבילנו זה גמר גביע. משחק על הכבוד, והכבוד זה כל מה שנשאר לנו. לא רוצים לחזור הביתה עם אפס נקודות.

הפעם מסתדרים טוב להמנון. אבי הקפטן עוצם עיניים כמו בופון. קובי מנדה, מכוכבי "מדינת הכדורגל" בקבוצות כמו "הפורום" ו"ארמני צפון חולון", מקבל מג'ימי הזדמנות בהרכב וצועק את "התקווה" בכל הכוח. גם דרור יוסף, שוער משנה, חובש, ואתנחתא קומית מהלכת, עולה בשישייה הפותחת.

כמה פעמים היינו בסרט הזה? מוקדמות מונדיאל או יורו, לא סופרים את הקפריסאים ואז חוטפים? כבר בדקה השלישית, אחד מצמד התאומים הזהים שלהם חולף בקלילות על-פני ההגנה השאננה שלנו וקובע 0:1. זה השער הראשון באליפות מבחינתם והם חוגגים אותו כמו שצריך: הכובש מוריד חולצה (בשלב הזה מתחילים להריח את אדי האלכוהול), רץ לרחבה שלהם ועושה גליץ' על הבטן (על דשא סינטטי זה מאוד כואב. אלא אם כן אתה מאוד שיכור). אחד החברים שלו מנסה להוריד לו גם את המכנסיים.

שחר לביא מחזיר אותנו למשחק בדקה ה-14 עם נגיחה כמיטב המסורת הקרואטית, 1:1. מההפסקה אנחנו חוזרים כמו אריות וכבר במהלך הראשון חוגי כופה שער עצמי, 1:2 לישראל. אפשר ממש לשמוע את אנחת הרווחה בספסל של ג'ימי. אבל במקום לדרוס אנחנו נותנים להם לחזור. לא עוברות חמש דקות ואיזה קפריסאי שיכור נשכב על קובי ברחבה (אולי רצה לישון?) ומרטין, הצ'כי ההוא מהביג-מק, נותן להם פנדל הכי מפוקפק בעולם. דרור מזנק נכון אבל זה נכנס, 2:2.

*

הדקות חולפות והמחשבות רצות. מה הבעיה שלנו? למה אנחנו לא יכולים להיות כמו כל המונטנגרים והסלובקים האלה? פשוט לעלות ולשחק כדורגל? הרי יש לנו את הכישרון. אנחנו יודעים לשחק כדורגל, זה לא מסובך. ואנחנו משחקים מול חבורה של שתיינים וכרסתנים. מה הקטע, כוסומו?! למה כשיש דגל ישראל על החזה פתאום הרגליים שוקלות מאה טון? ממה אנחנו מפחדים?

ואז מגיעה הדקה ה-40. הזדמנות אחרונה. כדור ארוך. ההגנה הקפריסאית לא מצליחה להתמודד עם עקב ערמומי של רועי. אורי בא ונותן ריפעטיל לרשת. ישששש!!! ניר קנורפל, עוזר המאמן, פורץ למגרש. מרטין שורק לסיום. פתאום קולטים את משה מהבית-כנסת שבא עם האישה לראות אותנו, ומבינים איך קרה הנס. ובעוד אנחנו ב"אל אל ישראל", ניגש אלינו אחד הקפריסאים, אולי כובש השער, אולי אחיו התאום, ואומר את המשפט של האליפות הזאת: "וואן אוקלוק, קוקו קלאב!"

השעה שבין סיום המשחק ועד לדייט עם הקפריסאים במועדון של קוקו מוקדשת לטיפוח האגו והגוף. עדי, השוער החתיך, דודו אוואט לעשירים, הודף פניות של מולדביות צעירות. אורי ושיפמן דופקים נעלי יציאה. דרור עם מצלמת ווידיאו מחלק דרקונים למתלבש המצטיין. מרגישים כמו אליפות.

הולכים לחגוג בקוקו קלאב, המקום הכי חם בקישינב. הוודקה זולה והבחורות… מאוד גבוהות. נבחרת קפריסין כבר תפסה שולחן פינתי ועושה שמח. הנשואים שבינינו מרימים כוסית אחת וחותכים למלון. מה שקרה אחר-כך רק קוקו יודע.

יום ראשון: הגמר הגדול וישיבת המליאה

יום ראשון הגיע ואיתו השמש. זקני קישינב טענו שזה היה היום היפה בתולדות העיר האפורה. רוכבי אופניים מילאו את הרחובות, בכיכר המרכזית הופעה בלקאנית, ועל מדרגות בית האופרה הצטופפו להם כאלפיים צופים לחזות בגמר הגדול בין מונטנגרו לרומניה.

רזבאן אירגן גביע, מה זה גביע, יותר גדול מזה של הצ'מפיונס. מסביב למגרש, הזדמנות בשביל ראשי המשלחת למינגלינג עם עמיתים מרחבי אירופה. כולם הגיעו במצב רוח טוב. הקזחים, סוג של חייזרים, נראים כמו סינים, מדברים רוסית ומתפללים למוחמד, הצטופפו בפינה אחת. הגרמנים, כל אחד אוחז בקבוק בירה של 2 וחצי ליטר, שרו "יול נבר ווק אלון".

פגשנו את ראשי המשלחת הטורקית, שהיו אחראים על ארגון טקס הגמר. לאחד מהם קוראים רפי. יהודי מאיסטנבול שמחזיק בדרכון ישראלי ואחות במושב בורגתה. ג'יאנלוקה עם האייפד שלו הוביל את נבחרת איטליה, שכנתנו למלון, כולם עם שוקיים מגולחות ותספורות מעוצבות, לשירת ההמנון הכי טוב באירופה.

המשחק נגמר בניצחון של הרומנים 1:2, וכשהשוער המעצבן שלהם הניף את הגביע גם אנחנו מחאנו כפיים. המונטנגרים חגגו עם צלחת הסגנית כאילו זכו באליפות. גם הצ'כים והסלובקים קיבלו מדליות על מקומות 3-4.

החברים מקפריסין זכו, בצדק, בתואר הקבוצה ההוגנת של הטורניר, והיו אחראים על הזיקוקים בסיום. אחרי המשחק ראינו אותם מתחבקים עם הטורקים והיוונים. מדינות יוגוסלביה לשעבר רקדו יחד, ואפילו האנגלים והגרמנים חלקו בירה. שוב הוכח כי הכדורגל הוא השפה התרבותית המדוברת והמחברת בעולם.

בערב הוזמנו לישיבה חגיגית של הוועד הפועל של ה-EMF. הגרמני קטוע-היד והבריטי רמזו שזה יהיה נחמד אם בעתיד הטורניר יתקיים במערב אירופה, ואם אפשר גם לדאוג שלפחות אחת מה"גדולות" תגיע לשלבי ההכרעה כדי שהארגון לא ייתפס כמשהו קיקיוני של הגוש המזרחי.

יוג'ין הגיע, מותש וחיוור, אחרי ארבעה ימים של לחץ אטומי (הוא גם שיחק ארבעה משחקים במדי מולדובה ואף הצטיין). תאנוס מיוון מביע חשש שהמזומנים המפתיעים הגיעו מגורמים מפוקפקים. ברונו מקרואטיה קרא להרחיק את מולדובה מהארגון לשנתיים בגלל כל הפאשלות, ופיליפ קרא להדיח את יוג'ין מהוועד המנהל (אבל לא מהאסיפה הכללית). בקיצור – פוליטיקה. רזבאן ניסה להרגיע, הסביר שהכסף בא מחברת דשא-סינטטי. ורק אנחנו התחלנו לפנטז על אילת 2014…

יום שני, חוזרים הביתה בלי גביע

בדרך חזרה לארץ, שכללה נהג צ'יקן-בס שפשוט נטש את הרכב וברח בריצה באמצע שכונת בלוקים מאיימת (וחזר שנייה לפני שמורן הוריד את כולנו מהרכב מחשש לפיגוע) וגם המתנה בת 5 שעות באיסטנבול, חשבתי קצת על המשמעות של להיות חובבן. חובבן זה מחיבה, וחיבה זו אהבה. המקצוענים אולי טובים יותר, מוכשרים יותר, חזקים יותר. אבל רק אנחנו החובבים יכולים להגיד שאת המשחק הזה אנחנו משחקים, פשוט מאוד, מאהבה.

 ***

משניים יוצא אחד
ליגת שוקי ההון: חטאתי פשעתי

11 Comments

עודד 9 באוקטובר 2012

יונתן, תמיד ידעתי שאתה כשרון, אבל הפעם גם הוכחת את זה. מתי תתחיל לסקר משחקים גם בטורנירים?

BOOBY G 9 באוקטובר 2012

ווידיאו אחד שווה איזה 1,200 מילים:

דניאל 9 באוקטובר 2012

מעולה!

שי 9 באוקטובר 2012

מסיכם עם דניאל, פשוט פנטסטי!

מיכאל 9 באוקטובר 2012

טקסט ענק. מצחיק. כיף לקרוא!!! ליווי של מספר נבחרות לטורנירים במזרח אירופה עזר לי לראות בסרט בראש את התיאורים הצבעוניים שלך

ארז 9 באוקטובר 2012

מעולה
היה ממש כיף לקרוא.
תמשיכו לבלות

ilan 9 באוקטובר 2012

אהבתי, יפה מאד…

קובי 9 באוקטובר 2012

הייתתההה חוויה מדהימה לקח לי שבוע לחזור לשגרה..
כל הכבוד על הסיקור פשוט לגזור ולשמור העברת בדיוק את הכל החוויה שעברנו שוב תודה לכולם..מקווה שנפגש שוב שנה הבאה..:)

הסוציולוגית 9 באוקטובר 2012

אחלה פוסט. מצחיק ומרגש. סחתיין, יונתן!

אלי הירוק 10 באוקטובר 2012

נשמע כמו אחלה של מפעל, וכשמדובר בנבחרת אני תמיד מוכן להתגייס.
אם שנה הבאה אתה מארגן עוד עשרה כרטיסים, אני מביא לך עשרה אוהדים שיצטרפו למשלחת ויעשו לכם באלגן חבל על הזמן.
מולדובה, אוקראינה, בלארוס, רומניה – לא חשוב איפה. אנחנו איתכם באש ובמים.

יאיר 10 באוקטובר 2012

** זהירות תוכן שיווקי **

תודה לסלטי צבר :)

Comments closed