נתניה בסכנין. פוסט טראומה

אני רוצה להתעלם אבל לא יכול, מתפלל שרק לא יקרה פה אסון

עלי חטיב (צילום: אלן שיבר)

*

ההתמודדות הזו לא היתה פשוטה, בכלל לא, אני אומר לעצמי. ולא כל כך ברור לי למה אני מתכוון, האם למשחק מול סכנין שהיה קריטי למכבי נתניה או להתמודדות שלי, התמודדות של פרסונה אחת בתוך העולם של משחק מול סכנין, משחק של אחרי מלחמה.

כבר דובר כל כך הרבה על הכדורגל והלחימה בדרום. לדחות או לא, לתת לזרים לברוח או לא. מצד אחד נגעלתי לשמוע את קשטן עוקץ את קרויף ואומר ש"בתור יליד הארץ אני חושב שהיינו צריכים לשחק", ומצד שני התאכזבתי לעיתים כמו אלפסי לגלות שלא מספיק שהספורט הישראלי על הרצפה, גם צריך לבעוט בו כמה שיותר וללא רחמים. ואחרי כל הדיבורים, אני צריך לנסוע לעילוט ולהתמודד, כי הרוחות הדרומיות שניפצו אפילו את הבועה התל אביבית שלי מאיימות לפגוע בבועה החשובה מכל, הבועה שבה אני הכי אוהב להסתתר.

לקראת המשחק יש מעט דיבורים אבל גם הרבה מחשבות. אתה יודע שהמצב יעבור לכל אחד ליד האוזן בדרך למשחק, בחניה ובשריקה לסיום. הפחד זה שמשהו יכנס ויסרב לצאת.

למזלה של המשטרה וההתאחדות, המשחק הראשון שסכנין מארחת אחרי הקרבות, נאלץ לנדוד לעילוט בגלל שזרוע. מלחמות כבר לא קורות בחורף אבל שזרוע חייבים. השיח סביב המשחק מקבל נופך אחר, מדברים על דגלים ועל אישורים ועל אבטחה ועל המנונים.

ובתוך כל זה, טל בנין במלחמה. באופן ממש דומה לסניף הירוק שלנו בחיפה, אנחנו מסובכים בתחתית ויש לנו קרב אגואים בין שני כוכבים למאמן ובין הקהל לכולם. אחרי שנים של אנרגיות מכבי נתניה היא קבוצה לא מחויבת וקשה שלא לראות את זה. אז סבע מודח מהסגל ודג'אני סוג של פצוע. שבחון, שריקי וטובארנו פינאס מודחים מההרכב. לואיג'י השוער הראשון פצוע ומגיע עם הילדה הקטנה ליציע בעילוט. לבנין אין מה להפסיד, הוא עולה עם שלושה בלמים ושולח למגרש שני סוגים של שחקנים: את אלו שחייבים לו ואת אלו שיש להם מה להוכיח, ילדים וותיקים כאחד.

*

הדרך עוברת נהדר, במקום לנסוע בכביש עוקף חצינו את ההר וירדנו לעילוט דרך מרכז העיר נצרת. זה אמנם ארוך יותר, אבל שווה את הנסיעה המפותלת כשלפתע נחשפים לפניך הזרקורים. יש מן הבטחה בזרקורים רחוקים בליל חורף.

כשמגיעים למגרש כבר מתחילים להפנים: פה אין פוליטקלי קורקט. המון מאבטחים, המון שוטרים, חנייה מופרדת, קופות מופרדות. ביציע של נתניה שרים את התקוה לפני המשחק, יש דגל ישראל ויש גם דגל פלסטין בצד השני.

האווירה כל כך נפיצה שאפילו שאנחנו מאה אנשים ביציע, יש כאלו שרבים על איפה לשבת. השיח המלחמתי עדיין מהדהד אצל כולם ויותר מתמיד ברור שיש אנחנו ויש הם, ונקודת המבט היא בדרך כלל מלמעלה, התנשאות שמלווה בחשד כי אם נסובב עכשיו את הגב הם יתקפו.

והם תקפו. לפחות בהתחלה סכנין ניסתה ללחוץ, אבל המערך שבנין העלה עמד בלחץ. יש לנו ילד ג'ינג'י באמצע, עומר צלישר, שעושה הופעת בכורה בהרכב בליגה, והוא שולט במשחק. בלב המאפליה הוא נותן משחק עצום, מתקל כל מה שזז ויודע לאן לרוץ. גרזן אמצע, שלידו גאטוסו נראה כמו פטיש לשבירת החלון במקרה חירום באוטובוסים. אבא שלו היה קצין בסיירת והילד נראה כמו קו ביצורים של איש אחד.

כשנתניה סוף סוף נלחמת, ואפילו מנסה לשחק כדורגל. אנחנו מתחילים לשיר קצת זוהר ולחזק את הבועה. ואז, עם השריקה למחצית, עידן ויצמן מסכנין ועלי חטיב מתקוטטים. עלי יורק עליו ומקבל אדום בחדר ההלבשה. למחרת עלי יגיד שזה בגלל שויצמן קרא לו חמסניק ואמר לך לעזה. מי אמר שאין אירוניה על מגרשי הכדורגל הישראלי.

 במחצית השנייה נתניה הסתגרה, נעלה את השער באופן די מרשים, באופן שהזכיר לי קבוצות אחרות שאני אוהב, מהליגה שטל בנין שיחק בה. לאור התנאים, התוצאה והדרך יכולות להעניק לבנין קרדיט לפחות לעוד שבוע קריטי בו הוא פוגש גם את מכבי חיפה (גביע הטוטו) וגם את בית"ר ירושלים. אם הקבוצה תמשיך להיראות ככה, את הקרדיט שלי הוא יקבל, למרות שכבר חשבתי שאבוד לו.

*

אבל זה לא נגמר עם שריקת הסיום. כי במקום לשלוח איש איש לביתו, מאה האוהדים של נתניה, שהיו מתים לעוף משם ושהחניה שלהם הייתה שניה מהיציע, נאלצו לחכות לפחות חצי שעה בפנים בזמן שאוהדי סכנין יוצאים.

על הדרך, קללות הדדיות. החברים מסכנין שולחים את הנתנייתים למקלט והצהובים מגיבים ב"שישרף לכם הכפר". אני רוצה להתעלם אבל לא יכול, מתפלל שרק לא יקרה פה אסון ומנסה להרגיע את מי שאפשר להרגיע.

כשנכי סכנין מתפנים דרך הדשא על כסאות הגלגלים שלהם, ומתגרים בקהל הנתנייתי, שמגיב בהשלכת טינופת מילולית, אני מתחיל להישבר. מה זה אומר על הקרע? מה זה אומר על השנאה?

אני מאמין שבבסיסם בני האדם רוצים שקט ושלום, אבל לעתים כשאני רואה כמה מהאנשים הקרובים אלי ביותר נכנעים ומשמשים כפיונים במשחק השנאה הערבי-יהודי המיותר הזה, אני קצת נשבר. מזל שיש עומר צלישר ואלבום חדש לאלקטרה. ואחד בדרך לאבי עדאקי.

*

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

לחם עבודה
יומן אליפות צהוב-כחול (9) – הקאת רפלקס הכניעה

3 Comments

בני תבורי 26 בנובמבר 2012

איזה יופי ומעורר מחשבות. למה דווקא הכדורגל מנקז אליו כל כך הרבה שימושים לא ראויים.

תומר חרוב 27 בנובמבר 2012

נראה לי שיש שני סוגים של אוהדים. כאלו שמשאירים את הקשיים של חיי היום יום בחוץ וכאלו שמתעקשים להטיל אותם לתוך המשחק.

גיל שלי 27 בנובמבר 2012

אחלה פוסט

Comments closed