בעקבות משחק 1 – איתי סממה

עשרים וארבע שניות לסוף המשחק, טוני פארקר לוקח כדור ולקראת סוף השעון הוא ניצב מול השחקן הכי מושלם בתולדת האנושות

TJRH

 

ארבע לפנות בוקר,השכמה מוקדמת, מיאמי מול סן אנטוניו משחק מס' 1. שאלה אחת גדולה מהדהדת בראשי ולא מניחה לרגע, למה לעזאזל אני קם בשעה כל כך קשה ועוד בשביל משחק כדורסל. כמעט כל אדם שאני מספר לו על ההרגל המגונה הזה מפטיר לעברי " אתה לא שפוי", "אין לך משהו יותר טוב לעשות בחיים". את האמירות הללו בהחלט ניתן להבין, הרי יש משהו לא טבעי בעובדה שאדם משנה את כל שגרת חייו וגורם לכך שבמשך חודש שלם הוא מסתובב עם עיניים טרוטות, לאור העובדה שאחת ליומיים הוא מתעורר בשביל לחזות בעשרה אנשים שרצים אחרי כדור.

*

עשרים וארבע שניות לסוף המשחק, טוני פארקר לוקח כדור ולקראת סוף השעון הוא ניצב מול השחקן הכי מושלם בתולדת האנושות (ויסלחו לי חסידי מייקל ג'ורדן שאני נמנה עימם, אבל לברון מקיים את כל התכונות שנדרשות משחקן כדורסל שהוא מושלם) ומנסה להגיע למצב קליעה. הוא מכדרר ימינה, חוזר אחורה, מועד ונופל, כמעט מאבד את הכדור, עושה הטעיית קליעה מעל לברון, ומכריע את המשחק. מהלך כאוטי ולא מתוכנן  שיצא מכלל שליטה וכמעט הוביל לכך שמיאמי יהיו בעמדת ניצחון, הסתיים לבסוף בקתרזיס עבור צופה הכדורסל הממוצע שחזה באחד מסלי הניצחון הכי ייחודיים ובלתי צפויים שנראו אי פעם.

*

תחושה בלתי ניתנת לתיאור של הלם, שמחה, התרגשות ושכחה של כל דבר אחר שקיים מעבר לאותו סל שזה עתה חזיתי בו מכננת בי. השעה היא כמעט שבע ( עדיין לפנות בוקר) והראש כולו במקום אחד, כל דבר אחר לא קיים באותו רגע מלבד האופן שבו הסתיים המשחק. לאחר כמה דקות מתחילה לחלחל התשובה לאותה שאלה שריחפה ללא הרף בראשי, ההבנה למה אני חוזה במשחק הזה פתאום נראית כל כך ברורה וטבעית. כל השאלות שנותרות פתוחות מקבלות תשובה אחת ברורה ומוחלטת בדמותה של ההתרגשות הכנה שזה עתה חוויתי, התרגשות כה יצרית ספונטנית ואמיתית שנעלמה מן העולם, והספורט הוא האמצעי שלנו לשמור על אותו יצר טבעי שכה נשחק עם השנים.

*

לדעתי, האופן שבו אנו מרגישים משהו כיום נובע מכך שיוצרים את תחושה זו אצלנו באופן מלאכותי, דבר שהופך מצבים בהם אנו מופתעים ומתרגשים ממשהו שקורה באופן פתאומי, לזן הולך ונעלם.  דוגמא בולטת לכך ניתן לראות בעידן הריאליטי ותוכניות הבידור. כשמגיע מתמודד לתוכנית "דה וויס" בעל סיפור חיים קשה, המוזיקה שמלווה אותו היא מלודרמטית, נוגעת ללב ומטרתה היא לפרוט על מיתרי הרגש שלנו. למעשה כל האופן שבו מציגים את הסיפור של אותו סובייקט נועד לגרום לנו להזדהות עימו וליצור איזושהי זיקה רגשית בין הצופה לבינו. דבר זה מוביל לכך שאט אט נוצרות קטגוריות ספציפיות של מצבים שונים בעולם, שכביכול אמורים לרגש אותנו וכביכול אנו אמורים להזדהות עימם. כלומר, המציאות שבה אנו חיים בעולם מציירת לנו סיטואציות חברתיות מסוימות שלכל אחת מהן נועדה תגובה ספציפית שידועה מראש, ומופעלת באופן אוטומטי .כך למעשה נוצר מצב שכל הליך שבו אנו מתרגשים, הוא תוצר מובהק של העובדה שאנו "אמורים" להתרגש מאותו אובייקט שניצב לנגד עינינו. כאשר ההחלטה של הסובייקט אם להתרגש או לא מופקעת ממנו לאור העובדה שישנם דברים שכל אדם נורמאלי חייב להבינם ולהרגישם.

*

דוגמא נוספת להתפוגגותו של הרגש הספונטאני, ניתן למצוא בכך שכל דבר שמשווקים לנו ישר זוכה לייחוס שמראש מבטל את היכולת שלנו להיות מופתעים ממה שאנו עתידים לקבל. כאשר אנו באים לראות משהו חדש, פעמים רבות יקדימו לספר לנו עד כמה אותו דבר הוא "מדהים" או "מרגש" ובהתאם לתיאורים אלו תהיה הציפייה שלנו כלפיי אותו אובייקט. לכן כשנבוא ונתעמת עם אותו דבר חדש בחיינו, ישר נבחן אותו בעיניים שכבר יודעות על מהותו, ומחפשות את אותו הבטחה שאמורה להתקיים באמצעותו. כשלעיתים היא באמת עונה על קנה המידה של אותה הבטחה שתיארה אותה. אך לעיתים היא גם מתגמדת בעוצמתה, לנוכח העובדה שלפעמים האופן שבו אדם אחד תופס את המושג "מדהים" לא עונה בקנה אחד עם ה"מדהים" אצל האחר. עקב כך כל מימד של הפתעה אמיתית הפך להיות דבר שכבר כמעט ולא ניתן למצוא בעולם.

*

לכן כשאתה קם בבוקר לראות כדורסל מה שאתה בעצם מבקש זה לחזור להרגיש חי. לחזור להתרגש באופן פתאומי, ספונטני, מנותק ובלתי מתווך. מבלי שאף גורם יאמר לך איך אתה אמור לעשות זאת, ומה המשמעות של אותה פעולה שאתה רואה. כי כשאתה יושב לבד בספה וצורח כמו משוגע שטוני פארקר קולע סל, אף אחד לא מכין אותך לכך מראש, אף אחד לא מנגן לך מנגינה שאמורה לגרום לך להזיל דמעה, ואף אחד לא אומר לך שאתה צפוי לחזות במחזה "מדהים" ו"מרגש".  המחזה הזה פשוט מתהווה לנגד עינייך מבלי שאתה מוכן לקראתו, ושהוא קורה לנגד עינייך במלוא תפארתו אין שום תחושה שיכולה לתארו ולהחליפו בעולם. כי אין דבר יותר מופלא מפשוט להרגיש משהו כה חזק ובוער באופן כה פתאומי, שגורם לך לחוש אקסטאזה שמשכיחה ממך את הקיום של כל דבר אחר בעולם. כי בעצם הספורט לא רק גורם לנו להרגיש חיים, הוא גם גורם לנו להרגיש חופשיים באמת. כי ב"עולם שבו האדם חופשי אך בכל מקום כבול הוא באזיקים" , אין דבר יותר מבורך מכמה רגעים קטנים שיוצרים חופש אמיתי.

תקשורת הספורט- בית חרושת לספינים
יורו תשע"ג (3). אנה מוכשרת, המון פוטנציאל

9 Comments

שמעון ששונוב 9 ביוני 2013

אין מילים. אותה הרגשה שכל חובב NBA מרגיש בכל אותם הלילות. פוסט גדול !

אוריה 9 ביוני 2013

חזק ביותר…

מוטי בננה 9 ביוני 2013

מדויק עושה חשק לקום ב-4 כל בוקר שיש בו משחק

אייל 9 ביוני 2013

וואי איזה טור מתיש. ועוד שלושה ימים אחרי המשחק…
מה גם שחובב כדורסל שמתאר את המשחק כעשרה אנשים שרודפים אחרי כדור הוא לא באמת חובב ספורט אמיתי בעיניי.
פרוש בשיא חביבי.

מייקי 9 ביוני 2013

גבר, תקן קצת את שגיאות הכתיב (זה אתה חוויתי) וההגיה. זה שורט בעיניים.

בני תבורי 9 ביוני 2013

תוקן, תודה על ההערה.

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 9 ביוני 2013

אייל, משפט זה כאמור נאמר בציניות כפרפראזה על דבריו של ליבוביץ על משחק הכדורגל. קצת ציניות והומור אף פעם לא הרגו אף אחד.

ומייקי תודה אתקן זאת בהמשך…

משה 9 ביוני 2013

שחקן לא יכול להיות הכי מושלם אי פעם ולהתאייד כשצריכים אותו כל משחק שני. זו עוד גניבת דעת בהקשר של לברון.

הארכיון 9 ביוני 2013

התאפקתי. הקלטתי את המשחק וצפיתי בערנות בדרמה ב2 בצהריים יום שישי על מסך ענק. נהניתי בטירוף וכך אני הולך לעשות כל הגמר.

Comments closed