אמונה ואהדה – אלעד לוי

אמונה היא עניין של רגש, לא של הגיון. גם אהדה.

yofz

 

 

דתי או אוהד, לא פה ולא שם, הדיכוטומיה הזו קורעת אותי עוד מילדותי.

לילה,אור הזרקורים המלאכותי מסנוור את עיניי ומצית את דמיוני.
אצטדיון קריית אליעזר מלא מפה לפה.
אני עומד ביציע 13, המשחק התחיל כבר מזמן אבל אני לא מבחין בנעשה על כר הדשא. אני מסתכל בעיניים כלות מעבר לגדר באוהדים שקופצים בדבוקה אחת.
הם אוהדים אמתיים יש להם מנוי, הם לא מפסידים אף משחק. הקבוצה היא חלק מהזהות שלהם ויותר מזה, הם חלק מהזהות שלה. אני אורח, צופה מהצד. אני מכיר את כל השירים אבל המחנק בגרון עוצר אותי, אני שותק, אני זר.אני מנסה למצוא את החבר'ה מהשכונה, להוכיח להם שהייתי פה.

דקה 90, יוסי אבוקסיס ניגש להרים כדור חופשי; שער, 1-0 דרמטי להפועל תל אביב.
לעזאזל, עד שאני מגיע למשחק… אני חומק במהירות החוצה שאף אחד מהשכונה לא יבחין בי, שלא יצחקו עלי שאני הנאחס של הקבוצה.

*

בוקר, שמש חמימה, בית המדרש מלא מפה לפה. טליתות צחורות מתנועעות קדימה ואחורה.
אני להוט לדבר עם מישהו על המשחק שהיה אתמול במוקדמות הליגה האירופאית, על הרכש החדש והמבטיח שהראה ניצוצות במשחק.
לא, אין למי לספר, אני טומן את ראשי בסידור ומפנטז על הקבוצה הנהדרת שתהיה השנה.
זה חודש אלול, אחרי התפילה יש דרשת התעוררות. שוב פעם אותו סיפור על ריש לקיש, ראש הגנבים, הגיבור הגדול שהיה מקפץ בקלילות בין גדות הירדן וברגע שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות מיד תשכוח ואפילו את בגדיו לא הצליח להביא.

נעבעך עם משקפיים רכון על גמרתו, זהו האידיאל היהודי, הגיבור האמתי.
אין מקום לגלדיאטורים מתייוונים שמתגוששים בזירה, אין מקום לאחד עשר חוליגנים שרצים אחרי כדור (הציטוט היחיד של פרופ' ליבוביץ ששמעתי מפי הר"מ שלי) ובטח שאין מקום לאוהדים שלהם.

*
שבר:
הוא כל כך קיווה שלא יצטרך להגיע לרגע הזה, היה בו איזה חלק (שהושתק מיד) שאפילו ייחל להפסד, רק שלא יצטרך לבחור.
אבל היא לא הפסידה ומחזור הסיום הלך והתקרב כשרק הפרש שערים מפריד בין מכבי חיפה ליריבה השנואה מתל אביב.
כמה דקות לפני שבת הוא הדליק את מערכת הסטריאו בחדר, כיוון את הרדיו על רשת ב' וחיבר אזניות. הוא עדיין לא החליט מה יעשה כשיתחיל המשחק.

שבת בבוקר, הוא מתפלל בבית הכנסת בדבקות. זו שבת, אסור לבקש בקשות, אבל הוא בכל זאת לא עומד בפיתוי ומתחנן לפני אלוהים שיעשה איזשהו נס, שיקרה משהו ולא יצטרך לבחור.

השמש שוקעת, המשחק מתחיל הוא מסתגר בחדרו, כוסס ציפורניים ויושב בחרדה מול מערכת הסטריאו.
צעקות מצדו השני של הרחוב, שער!
הוא לא יכול לעמוד בזה יותר, הוא נשבר, הוא מצמיד את האוזניות לאוזניו- הוא חוטא שחילל שבת, הוא אשם.

*

אחד אפס לחיפה, עדיין תיקו אפס באצטדיון רמת גן, כרגע חיפה אלופה.
הוא לא שמח, הוא יודע כבר מה יקרה.
שבת יוצאת, המשחקים מסתיימים, מכבי תל אביב אלופה- רגשות עזים מציפים אותו.
כעס, כעס על עצמו, כעס על אלוהים, כעס על הקבוצה, תסכול, פחד הכול נוצק יחדיו ומתפרץ בדמעות גדולות וחמות.

 הדחקה:
השנים חולפות ואתה כבר לא ילד, אתה משכיל, מודרני, רואה את העולם בצבעים.

אתה יודע שאין טוב ורע, האל האימננטי מת ונותר רק אל טרנסצנדנטי ומרוחק.
הרגשות מתקהים עם השנים, אתה עדיין עוקב אבל מרשה לעצמך להפסיד משחק בשביל סרט עם החברה, אתה מסוגל לקרוא את העיתונים בנחת גם בבוקר שלאחר הפסד.

אתה אוהד את ברצלונה. לא ממש אוהד, אלא צופה, זה היופי האסתטי שמושך את תשומת לבך. יש את גאודי ודאלי ויש את ריבאלדו, רונאלדיניו, מסי ואינייסטה, זו בסך הכול אמנות אתה משכנע את עצמך.

*

סינתזה:
אחד אפס לצ'לסי משער אדיר של אסיין, כרטיס אדום לאבידל. צ'לסי מפרקת את בארסה ומגיעה לאינספור הזדמנויות (ופנדלים שלא נשרקים), הצד שמשחק בצורה היפה יותר עומד לנצח, אבל אותי זה לא מעניין.
הזמן הולך ואוזל, לא יתכן שככה תגמר העונה המופלאה הזו, לא יכול להיות שהפנטזיות יתנפצו בצורה כזו.
אני מוצא את עצמי עומד חסר אונים מול המרקע הקטן, ממלמל תפילה לאלוהים- "נסה עלינו אור פניך"- אני מתחנן.
שנים שלא דיברתי אתו, ועכשיו פתאום מבלי משים אני משוחח אתו כפי שנהגתי לעשות בילדותי.

דקה 93, שניות אחרונות. עוד כדור גובה נואש, עוד הרחקה קלילה של התרנים של צ'לסי. איכשהו הכדור מגיע למסי בקצה הרחבה מול שלושה שחקני צ'לסי, מסירה לאמצע ופתאום משום מקום, מלאך לבן מניף את הרגל והכדור טס לחיבורים.

הזמן עוצר מלכת, הרמוניה מושלמת. לרגע אחד העולם הזה הוא הטוב שבעולמות, יש אלוהים שעושה צדק בעולם. הקרע שבתוכי מתאחה, הציניות מתמוססת, אני שוב פעם אותו ילד אוהב אדם, אלוהים ועולם.
אני מוצא את עצמי צורח בלי שליטה, רץ הלוך ושוב בחדר ומנופף בידיי ביחד עם גווארדיולה.

אני נרגע כעבור כמה שניות, חוזר להיות שוב אדם בוגר ושקול, אבל אני לא יכול להתכחש ולהתעלם ממה שקרה הרגע- מצאתי את דרכי שוב אל האמונה והיא עברה דרך האהדה.

גביע העולם: סיבובים 2-1
ליגת שוקי ההון - פנסיה

34 Comments

מתן גילור 18 באוגוסט 2013

יפה.
מזכיר לי את האוהדים שעומדים ביציע בשבת וקוראים תהלים.
בתור חילוני, ההתייחסות הזו לאלוהים כעוזי חיטמן בחלום עליכם מצחיקה אותי כל פעם מחדש (ד"א, את ליבוביץ, שציטטת, היא ממש הכעיסה).

אלעד לוי 18 באוגוסט 2013

בספרו המצוין של אבי שגיא 'פצועי תפילה' הוא טוען שם שתפילה היא פנומן ראשוני בקיום שאינו מותנה בשאלת הנמען של התפילה.

הנקודה כאן אינה ההתייחסות לאלוהים כאל 'עוזי חיטמן' (הוא לא ממש רלוונטי לעניין הזה), אלא התפילה והפניה לאלוהים עצמה שנובעת מתוך הסירוב לקיים וחירות האדם לחרוג מעבר לתנאי חייו.
האהדה- חוסר הוודאות והטלטלות הרגשיות שסוחפים אותנו, היא זו שמעוררת בנו את אותה חירות, ופה מתבטאת החשיבות של האהדה בעידן המודרני.

יריב 18 באוגוסט 2013

מה שהיה מרגיז את ליבוביץ' הוא שזו גישה הומניסטית לתפילה – היא מעמידה במרכזה את האדם המתפלל. ליבוביץ', לעומת זאת, העמיד במרכז ראייתו את האל. לכן התפילה של ליבוביץ' היא טקס נטול תוכן (ברמה האישית), הוא לא ביקש כלום מהאל בתפילה ובעצם אין כל חשיבות בעיניו למילותיה – הוא מתפלל במלים מסוימות בזמנים מסוימים כי כך הורה האל, ובזה זה נגמר.

אלעד לוי 18 באוגוסט 2013

ליבוביץ' לא מעמיד במרכז לא את האדם המתפלל ולא את האל אלא את אקט התפילה עצמו.

כלומר התפילה (וכאן חשוב להדגיש שהכוונה היא לתפילות הקבע) היא מצווה, ולכן התוכן שלה הוא כמעט חסר משמעות ושרירותי. באותה מידה המצווה היית יכול להיות מצווה לקרוא מספר טלפונים.

אכן, ליבוביץ' ראה באופן שלילי את אותם אנשים שרואים בקב"ה קופת חולים ומבקשים כל מיני בקשות.

אבל כאן (אולי להוציא את התפלה בשבת) נקודת המבט היא אחרת: זה נכון שגם פה מופיעות כל מיני בקשות ויש נמען לתפלה, אבל הבקשות הללו היו חסרי חשיבות (גם כשהייתי קטן, זה לא שבאמת חשבתי ש'מעניין' את אלוהים אם מכבי חיפה תיקח אליפות תוך כדי חילול שבת).
הנקודה המרכזית פה היא אחרת; האהדה מוציאה אותך מ'המרחב הבטוח' שלך, מהקיום השקט והשליו ומעוררת בך רגשות עזים. התהליך הזה מוביל למודעות קיומית שונה שהוליכה אותי בסופו של דבר אל האמונה.

פרופ' ליבוביץ' העיד על עצמו שהוא אקזיסטנציאליסט, מהיכרותי עם עמדותיו אני חושב שהוא היה מקבל את ההסתכלות הזו ולא רואה בה 'עבודה זרה' או 'אמונה שלא לשמה'

מתן גילור 18 באוגוסט 2013

אלעד, אם זה מעניין אותך, אז פעם כתבתי על זה:
http://matangilor.wordpress.com/2013/05/13/173/

יריב 18 באוגוסט 2013

ניסוח נכון הוא באמת שבמרכז התפילה נמצאת המצווה (האדם מצווה להתפלל, לכן הוא מתפלל). עם זאת, ראיה זו נובעת מהראיה המבטלת באופן מוחלט את האדם בפני האלוהים, לזו כוונתי באומרי שהאלוהים הוא במרכז – לאדם אין כל חלק בתפילה פרט לכך שהוא מחויב לבצע אותה.

אין לי כל מושג איך ליבוביץ' התייחס (או "היה מתייחס") אל מושג האהדה, אבל קשה לי להאמין שהוא היה משווה בין ענייני קודש (מצוות, בפרט תפילה) לענייני חול. כמובן, בתור אתאיסט זה לא ממש מעניין אותי (כלומר, זה לא החלק המעניין מבחינתי בהגותו של ליבוביץ'). ביחס לאהדה עצמה, אני כן הומניסט, ולכן קשה לי לקבל שבמרכז יעמוד משהו שאינו אדם (או אנשים). קבוצה היא דבר מופשט, מידה כזו של אהדה משולה בעיני לפאשיזם (ברמה הרגשית, לא המעשית), ופסולה ככזו.

אלעד לוי 18 באוגוסט 2013

מתן:
ראשית כל תודה רבה על ההפניה, לי באופן אישי קצת קשה עם פוסטים קצרים שמנסים להעביר רעיונות עמוקים.
שתי הערות שהיו לי בנוגע למה שכתבת:
1) כתבת שהאמונה היהודית היא קיום המצוות. זה לא בדיוק מה שהוא טוען, הוא טוען שהתוכן האמוני הוא הכרעת האדם לקבל על עצמו עול תורה ומצוות. וזהו הבדל משמעותי.

2)בקטע על משיח- ליבוביץ' היה מתנגד מכל וכל לדיבורים על תחיית המתיםגן עדן וגהינום.
הנקודה שלו ב'יבוא' היא שמדובר פה בתהליך שלעולם לא מסתיים.
כמו כל חייו של האדם, מדובר פה בחתירה לשלמות, בשאיפה להרמוניה וההתנגשות שלה עם קרקע המציאות הקרה (החוויה הקיומית האנושית).

יריב- בוודאי שהאדם מופיע במרכז הגותו הדתית של ליבוביץ'. האדם הוא זה שמכריע ומקבל עליו את עול המצוות (וכתוצאה מכך את התפילה).
אלוהים לא יכול 'להכריח' אותך, זו חייבת להיות הכרעה שלך, אתה זה שמעניק למעשה משמעות דתית.

לגבי ההומניזם; גם במרכז דבריי מופיע האדם עצמו, אבל האדם הוא לא יצור מנותק שחי בבועה. הוא ניזון ומעוצב גם על ידי קשריו עם סביבתו והחברה שבתוכה הוא חיי.
בדיוק כמו שמשפחה היא מושג מופשט אבל הרגשות שהיא מעוררת בך הם ממשיים ואתה לא יכול להבין ולהכיר את עצמך בלי להתייחס למושג ולרגשות הללו.

יריב 18 באוגוסט 2013

האדם חייב להופיע במרכז הגותו של לייבוביץ', מכיוון שהאלוהים הוא בהגדרה מעבר לתפיסה האנושית. עם זאת, הרעיון המרכזי בהגותו ביחס לאדם היא בחירתו של האדם להעמיד את האל (בצורה היחידה שהוא יכול להתייחס אליו, המצוות) במרכז חייו.

משפחה היא לא מושג מופשט, או ליתר דיוק המשפחה של כל אדם איננה מושג מופשט. לעומת זאת, "מכבי חיפה" היא מושג מופשט בדיוק כמו "איטליה". הרגשות שהמשפחה מעוררת מתעוררים ביחס לאנשים מסוימים ומוגדרים היטב, בעוד שהרגשות שמתעוררים ביחס למושגים מופשטים כמו "מכבי חיפה" או "איטליה" אינם מוגדרים ביחס לאנשים מסוימים (ליתר דיוק, הם מועתקים בקלות מאדם לאדם). מהות ההבדל היא בקלות ההעתקה של היחס לנציג של המסגרת המופשטת (נציג המדינה, שחקן (ולעתים בעל תפקיד אחר) בקבוצה) לבין אי האפשרות להעתיק את היחס לחבר במשפחה. אתה לא יכול להחליף את האחים שלך באחים אחרים…

אלעד לוי 18 באוגוסט 2013

+ אכן, אני מסכים אתך בנוגע ליבוביץ'.
הנקודה פה אבל היא אחרת. השאלה היא איך מגיע האדם להכרעה הזו (או בכלל לעצם נקודת ההכרעה)?
והתשובה פה היא שיש מצבים קיומיים שמערערים את התודעה מתרדמתה (היידגר לדוגמא מעלה על נס תודעת המוות), אני ניסיתי להציג פה תהליך שונה.

+ לא, אתה לא יכול להחליף אח באח אחר, אבל אתה כן יכול להחליף אהבה באהבה אחרת. וזה לא קל, אבל גם כששחקן עוזב לקבוצה יריבה זה לא פשוט וזה מרגיש כמו בגידה (לעולם לא אסלח ללואיס פיגו).
בכל אופן מושא הרגשות הוא בכלל לא העניין פה, מה שחשוב בעיני זה הרגשות עצמן.

יריב 18 באוגוסט 2013

היכולת להעתיק את הרגשות ממושא אחד לאחר הוא תכונה של הרגש עצמו (או של האדם המרגיש, אם תרצה), לא של המושא. אהבה רומנטית היא אולי הקבלה טובה יותר, אבל אני חייב לתהות אם אחרי העזיבה של פיגו לקח לך זמן להיות מסוגל להיקשר מחדש לשחקנים? אתה מכיר מישהו שזה קרה לו? במובן מסוים יש דמיון בכך שאתה חש נבגד מחשיפת אי המוחשיות של מרכיב בזהות שלך (הזוג/הקבוצה), אבל יש הבדל מהותי במידת המופשטות של אותו מרכיב, ולכן ביכולת שלך להמשיך ולהשתמש בו כמרכיב בזהות שלך…

אלעד לוי 19 באוגוסט 2013

לא ברור לי מדוע לטענתך מושג מופשט לא יכול לשמש כמרכיב בזהות שלך.
למעשה כל מרכיב בזהות שלך (ולא נכנס כאן לשאלה אם בכלל קיימת כזו זהות) חייב להיות תואר מופשט (אפילו המושג בן בן אדם)
או כמו שאמר אנתיסתנס "סוס, אני יכול לראות, אבל את הסוסיות אני לא יכול לראות."

יריב 19 באוגוסט 2013

הזהות שלך אינה מופשטת, רק התיאור שלה מופשט. כלומר, כשאני אומר שאני יהודי אני מתאר בצורה מופשטת אוסף של מאפיינים קונקרטיים של הזהות שלי, לא מתאר קשר למושג המופשט "העם היהודי". כמובן שכל אחד מאיתנו משתמש בתיאורים מופשטים זהים לתיאור אוספים שונים של מאפיינים קונקרטיים – כך זה בהפשטות וכך זה בשפות אנושיות. עם זאת, להרבה אנשים קשה לחשוב על זה בצורה זו. אולי הסיבה היא שזה מרחיק אותם משותפיהם להגדרות המופשטות (מכיוון שכל אחד משתמש במושג המופשט בצורה שונה). בכל מקרה, אם אתה חושף את העובדה שההגדרות האלו מופשטות זה פוגע בהם.

נורמן בייטס 18 באוגוסט 2013

תודה רבה

איציק אלפסי 18 באוגוסט 2013

מקסים. מתחבר מאוד לתחושות והקונפליקטים המתוארים כאן.

גיא 18 באוגוסט 2013

"יש אלוהים שעושה צדק בעולם"

אני מקווה שאתה לא מדבר על הגזל של 2009. צדק זה הדבר האחרון שהיה שם

דור בלוך 18 באוגוסט 2013

מקסים ומרגש, תודה על השיתוף.

תולעת 18 באוגוסט 2013

נהדר. גם אני גיליתי את אלוהים במגרש.

אלעד לוי 18 באוגוסט 2013

ליבוביץ' לא מעמיד במרכז לא את האדם המתפלל ולא את האל אלא את אקט התפילה עצמו.

כלומר התפילה (וכאן חשוב להדגיש שהכוונה היא לתפילות הקבע) היא מצווה, ולכן התוכן שלה הוא כמעט חסר משמעות ושרירותי. באותה מידה המצווה היית יכול להיות מצווה לקרוא מספר טלפונים.

אכן, ליבוביץ' ראה באופן שלילי את אותם אנשים שרואים בקב"ה קופת חולים ומבקשים כל מיני בקשות.

אבל כאן (אולי להוציא את התפלה בשבת) נקודת המבט היא אחרת: זה נכון שגם פה מופיעות כל מיני בקשות ויש נמען לתפלה, אבל הבקשות הללו היו חסרי חשיבות (גם כשהייתי קטן, זה לא שבאמת חשבתי ש'מעניין' את אלוהים אם מכבי חיפה תיקח אליפות תוך כדי חילול שבת).
הנקודה המרכזית פה היא אחרת; האהדה מוציאה אותך מ'המרחב הבטוח' שלך, מהקיום השקט והשליו ומעוררת בך רגשות עזים. התהליך הזה מוביל למודעות קיומית שונה שהוליכה אותי בסופו של דבר אל האמונה.

פרופ' ליבוביץ' העיד על עצמו שהוא אקזיסטנציאליסט, מהיכרותי עם עמדותיו אני חושב שהוא היה מקבל את ההסתכלות הזו ולא רואה בה 'עבודה זרה' או 'אמונה שלא לשמה'

בני תבורי 18 באוגוסט 2013

טקסט נפלא ודיון נפלא. תודה.

Amir A 19 באוגוסט 2013

באותו משחק צפה גם אוהד של הקבוצה השניה. ובדקה ה-90 גם הוא התפלל וביקש מאלוהים שהתוצאה תישאר על כנה. אז אני לא מבין, "יש אלוהים שעושה צדק בעולם" או ש"אין אלוהים שעושה צדק בעולם"

אלעד לוי 19 באוגוסט 2013

כמו שאמרתי לעיל, 'אלוהים' פה הוא שולי. זו רק דרך ביטוי לבטא את התחושות והרגשות האלה של הרמוניה מושלמת בין התשוקות שאך לפני רגע נראו כבלתי ניתנות למימוש לבין המציאות.
התחושות האלו, זה מה שחשוב, זהו הפתח אל האמונה.

Amir A 19 באוגוסט 2013

לא מצליח להבין את הלוגיקה במשפט "התחושות האלו, זה מה שחשוב, זהו הפתח אל האמונה."

אלעד לוי 19 באוגוסט 2013

יהיה קשה להסביר את הרעיונות הללו בכמה מילים, אבל בכל זאת אני אנסה:
האדם המודרני שבוי בתוך קיומו הקונקרטי, בהנתנות העובדתית היומיומית, החיים הבטוחים, הבנאליים והאפרוריים. הוא חי בתוך חממת נוחיות שמרדימה אותו (ובמיוחד את תודעתו).

כדורגל, הרגשות והתשוקות שהוא מעורר באדם, מימד אי הוודאות והאקראיות שהוא כולל בתוכו, כל אלו מסוגלים לרגע קט להוציא את האדם מהמרחב המוגן, לחשוף אותו לחוויות קיומיות שונות.

המסלול מהקיום אל הדת מתחיל בחווית הניכור, בתשוקת האדם לחרוג 'אל מעבר', מעבר לקיום הקונקרטי שלו, מעבר לסופיות.
לכן הרגשות הללו שאותם ניסיתי לתאר זו תחילת הדרך אל האמונה (לפחות בשבילי).

Amir A 19 באוגוסט 2013

לא מצליח להבין את הקפיצה הלוגית מ"תשוקת האדם לחרוג 'אל מעבר'" אל הדת.

אלעד לוי 19 באוגוסט 2013

זו לא קפיצה 'לוגית'.
אתה מוזמן לקרוא את הספר "קירקגור: דת ואקסיסטנציה" של אבי שגיא.

Amir A 19 באוגוסט 2013

אני חושב שאם אתה מעלה טענה כלשהי מן הראוי שתוכל להסביר אותה ולא לשלוח את המגיבים לספר זה או אחר.

יריב 19 באוגוסט 2013

הדת מציעה הסבר פשוט ונוח לקיומו של "מעבר" כולל דרכים קונקרטיות להקשר אליו, זה הקשר.

Amir A 19 באוגוסט 2013

אבל גם מיליון אפשרויות אחרות יכולות להסביר את קיומו של המעבר.

יריב 19 באוגוסט 2013

אמונה והוכחה הן דרכים שונות לשכנוע (עצמי). כאשר אתה מספיק מעוניין בתשובה ואין דרך להוכחה, האמונה יכולה להיות מאוד קורצת.

Amir A 19 באוגוסט 2013

במילים אחרות אין קשר לוגי בין תחושת ה"מעבר" ובין האמונה בדת. ובעוד שישנם אלו הטוענים שהאמונה היא תוצר של תחושת ה"מעבר" (כפי שמתואר בפוסט כאן) השאלה המעניינת יותר היא האם תחושת ה"מעבר" היא תוצר של התניה כלפי אמונה. מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?

יריב 19 באוגוסט 2013

אמונה היא מהגדרתה לא תוצאה של מהלך לוגי.

אלעד לוי 19 באוגוסט 2013

אמיר, בדיוק מהסיבה הזו לא נגעתי בפוסט עצמו בפילוסופיה עצמה, אלא רק הבעתי חוויות מסוימות (שייתכן ואנשים אחרים יתחברו אליהם ויתכן שלא).
בתגובות אני מרשה לעצמי קצת יותר לדבר על פילוסופיה אקזיסטנציאלית, אבל לצערי קשה להסביר בתגובה של כמה שורות.

אתה מתעקש לדבר על 'טענות' ועל לוגיקה. אני מנסה לתאר פה תהליך אישי שלי. מן הסתם החוויה עצמה לא חייבת להוליך דווקא אל הדת, כל מה שהיא עושה זה פותחת בפניך מרחב אפשרויות חדש וזו הייתה בחירה שלי לקחת אותו לכיוון הדתי. אין פה שום 'הכרח' לוגי, אבל בלי אותן חוויות לא הייתי מגיע בכלל לאפשרות הבחירה.

Amir A 19 באוגוסט 2013

אלעד, אתה אומר שבלי החוויות האלו לא היית מגיע לאפשרות הבחירה. השאלה שלי היא האם הכיוון היה הפוך. הנטיה לדת קיימת (מסיבות אלו או אחרות) ומה שהיא מחפשת אחריו זה רק צידוק לצאת לעולם. ובתור שכך אין בחוויה שאתה מתאר שום דבר מיוחד אלא רק מה שאתה משליך עליו כתוצאה מנטיה שכבר קיימת אצלך.
סתם שאלות למחשבה. לאור העובדה שאת הדיונים הפילוסופים נטשתי לפני כ-20 שנה אז אעדיף לסיים כאן.

אלעד לוי 19 באוגוסט 2013

הבעיה היא בשימוש בלשון של 'הצדקה'.
אין שום הצדקה לדת ואין שום הכרח לוגי שמנביע את הדת.
אם תשאל אותי למה אני דתי? התשובה שלי תהיה פשוטה (ודיברנו לעיל על לייבויביץ' זו גם תשובתו)- כי ככה אני רוצה.

הדבר היחיד ש'מיוחד' בחוויה שתיארתי היא שהיא מעוררת אותך מהתרדמת של נוחיות וחיים אוטומטיים ומחייבת אותך לבחור. זו כמובן לא הדרך היחידה 'להתעורר', אבל זו בהחלט גם כן דרך.

אם אתה רוצה דוגמא למה הדבר דומה:
אני מניח שאתה (כמו רוב בני האדם) קם בבוקר, הולך לעבודה ועושה את כל התהליך הזה באופן אוטומטי בלי לחשוב עליו בכלל, בלי להיות מודע לבחירה שלך ללכת לעבודה.
אבל תתאר לעצמך שמחר בבוקר רגע לפני שאתה יוצא מהבית אתה מקבל טלפון שאומר לך שהיום אתה לא צריך להגיע לעבודה.
פתאום נפתח בפניך מגוון שלם של אפשרויות למה תוכל לעשות באותו יום, וכאן כשאתה תבחר באחת האפשרויות הללו זו תהיה באמת בחירה.

אז בהחלט יתכן שאני אבחר ללכת ללמוד תורה בבית המדרש ואתה תבחר ללכת להצגת תאטרון. זה לא באמת משנה מה תהיה הבחירה, צלצול הטלפון בבוקר לא 'מצדיק' אותה בשום אופן, אבל הוא זה שפתח בפניך את מגוון האפשרויות האינסופי.

Comments closed