מתחילים מחדש – יובל שובל

עלי וגם עליך רואים את השנים...

huck

 

אני מכיר אותה כבר קרוב לארבע-עשרה שנה. אבא הכיר לי אותה. היא נראתה לי מסקרנת, היה לה מבט נוצץ וזוהר. התאהבתי. אבל אחרים לא אהבו אותה. גם היום לא. היא לא למדה איתי בבית הספר, אבל תמיד דיברתי עליה והם בחרו להתגרות. הם ראו אותה כמכוערת. קראו לה בשמות גנאי. זה הכעיס, לפעמים אפילו נכנסתי לזה כדי לשמור על כבודה. אבל עם הזמן למדתי כי עדיף לתת להם להוציא את כל מה שיושב להם על הלב ופשוט לא להגיב; אולי ככה הם יבינו כי שגם אם יש כאלו שהן לא מלכות הכיתה, עדיין אפשר לאהוב אותן מכל הלב. ככה אני הרגשתי כלפיה.

היא תמיד הייתה צנועה. אף פעם לא הייתה המוצלחת מכולן. היו לה ימים טובים יותר וימים טובים פחות. היא השפיעה עליי תמיד. ובגלל שאנחנו לא שכנים והמרחק בינינו הוא לא קצר, המפגשים איתה תמיד היו מרגשים ומלהיבים. הבית שלה הפך לבית השני שלי, והיא לעומת זאת אף פעם לא ביקרה אצלי, אפילו לא קרוב. אבל קיבלתי את זה בהבנה ו'החלקתי'. אם אני צריך להיות זה שיתניע את עצמו כדי שנוכל להיפגש, אקח את המשימה הזו כבלתי ניתנת לויתור.

*
אני מודה, היא שברה לי את הלב. היא גרמה לי להזיל דמעה. גברים לא בוכים? דווקא כן. בעיקר כשזה נוגע אליה. ובעקבות כך היו ימים ששאלתי את עצמי המון פעמים: למה דווקא בה בחרת? יש כל כך הרבה כמוה, אבל הרבה יותר מוצלחות, הרבה יותר יפות. אתה לא רואה למה היא גורמת לך? אבל הלב היה הדומיננטי יותר בדו-שיח הפנימי בין התת-מודע לבינו. הוא זה שהרגיש את הצבע שהיא מוסיפה לחיים שלי בפעם הראשונה, הוא זה שפתח לה את הדלת והיא לא עזבה מעולם. הוא זה שראה בה כאתגר, כסיפור שאותו אשב לספר לנכדיי בבוא העת. הוא זה שלא ויתר והרים אותה מהקרשים גם כשהיא הייתה עצובה.

היו לי איתה רגעים מדהימים. יצאנו לחופשה באוסטריה ביחד, היא תמיד הזמינה אותי כשהיא אירחה חברות מגרמניה, צרפת, פורטוגל, רוסיה, סקוטלנד. אפילו מרומניה, אנגליה והולנד הגיעו. יש לה חברות מכל העולם. אבל לא משנה מה, היא תמיד בלטה מעל כולן. אמנם החברות האלו הביאו עמן יופי ייחודי, כזה שלא רואים בכל יום בארץ, אבל איך שהוא, תמיד ראיתי רק אותה. ותמיד, אבל תמיד, היא הייתה הרבה יותר יפה.

*

השנה האחרונה שלה הייתה מלאה בעצבות. האור שזוהר מעליה, כמו מלאכים בסרטים, כבה. ראיתי בה כמישהי שאיבדה את הצבע בלחיים, ראיתי בה כמישהי שזקוקה לניעור. היא כבר הגיעה לרגעי שפל שספק אם תצליח להתגבר עליהם בשנים הקרובות. אבל אני מאשים את עצמי. לא הייתי שם מספיק. על כף המאזניים זו הייתה היא מול הלימודים. הפעם הלב הפסיד והראש ניצח. ועדיין היא העסיקה אותי כל כך. וכשנפגשנו, הלב פעם במהירות שיא. החיוך לא ירד מהפנים. בכל פעם היא גרמה לי להתאהב בה מחדש. וכשראיתי את מה שעובר עליה, ניסיתי לעודד. לפעמים זה הצליח. לפעמים לא.

לפני כמה חודשים היא אמרה לי שהיא צריכה הפסקה. שהיא מרגישה שחוקה, עייפה. מותשת. הבנתי אותה. זה היה לא פשוט, אבל האמנתי שזה לטובת שנינו. היא צריכה אנרגיות חדשות. היא צריכה להתארגן מחדש. היא צריכה איפוס, היא צריכה שינוי. והוא הגיע. אחרי כמה חודשים טובים, היא שינתה את פניה, היא שוב זוהרת, כמו שהכרתי אותה לראשונה. היא עדיין לא בשיאה, אבל תמיד הייתי ותמיד אהיה אופטימי לגביה. יש לה אופי ויופי שאין לאף אחת אחרת.

*
זה הדייט הראשון שלנו מזה כמעט ארבעה חודשים. קבענו להיפגש בערב ברחוב שארית ישראל בתל אביב-יפו. לא ארוחה, יותר בילוי משותף. אני יודע שהיא שינתה את פניה, כי ראיתי אותה בלי שהיא יודעת אפילו ממש לא מזמן. היא לא הייתה בשיאה, אבל לא הצלחתי להתאפק אז נסעתי אליה הביתה והשקפתי עליה. הפעם אני מקווה שגם היא מתרגשת לראות אותי, ושתהיה לנו שנה חדשה ומוצלחת. "סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר", כתבה פעם לאה נאור. אני מקווה שההתחלה החדשה בינינו תחזיר אותי הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן. יאללה הפועל.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הניצחון בוילה
יומן אליפות של הניינרס. הכשלון כערך

One Comment

עידו אש 25 באוגוסט 2013

סוף סוף קוראים משהו שהוא לא מכביסטי…… מרגיש אותו דבר, אהבתי מאוד מה שכתבת ישר כוח….

Comments closed