רגשות מעורבים 2 – יוחאי שטנצלר

טוב, בדיוק בשביל זה המציאו את גיל ההתבגרות, לא?

ngurc

 

 

בפוסט הקודם סיפרתי לכם איך בכל מדינה בדרך כלל יש לי פייבוריטית, אבל איך שהוא דווקא בליגה האנגלית לא הצלחתי לסגל לעצמי קבוצה אחת שאני הולך איתה כל הדרך. כילד בשנות ה-90 התחלתי עם ליברפול בעיקר בגלל רוני רוזנטל אבל מעבר לכך לא נתפסתי, שנות ה-90 השחונות, הסגל הבינוני של בניטז, הרכישות המוגזמות והכושלות בעידן שאחריו (מישהו אמר אנדי קארול, סטיוארט דאונינג וצ'ארלי אדם?) פלרטטתי עם ארסנל ואני עדיין תמיד שמח בחלקה (למרות שהוא די דל בשנים האחרונות) וגם לצ'לסי יש מקום בליבי בזכות אגדות כמו למפארד ודרוגבה וכמובן שתמיד אני מייחל להצלחה של ישראלים (ליברפול ווסטהאם עם בניון וגרנט עם צ'לסי). אבל דבר אחד תמיד היה ברור לי – היריבה היא מנצ'סטר יונייטד. הווינריות המעצבנת הזאת, המזל משמים, שתי זכיות בליגת האלופות שלא הגיעו להם, קישור שכולל את דארן פלטשר, מייקל קאריק ופול סקולס. כמו כן מנצ'סטר של שנות ה-90 הייתה השליטה הכמעט בלעדית של הליגה האנגלית וכנראה בגלל זה שנאתי אותם. היה הרבה יותר קל להתחבר לניוקאסל המרגשת וארסנל האטרקטיבית.

 *

לימים למדתי להעריך את הגדולה שלה, הלחימה חסרת הפשרות, האופי אבל כמובן שהמשכתי לשנוא אותה. קפצתי עד השמיים כשהסיטי לקחו אליפות, למרות שמה לי ולקבוצה של שייח'ים? ועדיין, היה נחמד לראות את השדים האדומים מהצד השני של הבלתי יאמן. אבל כשחושבים על זה, השנאה הזאת למנצ'סטר למעשה התבססה תמיד על אדם אחד. אלכס פרגוסון. אין מקרה בכדורגל העולמי שבו DNA של מועדון מבוסס לחלוטין על בן אדם אחד לאורך כל כך הרבה זמן. אז את מי אני בעצם שונא? אותו או את המועדון? השאלה הגדולה הנשאלת היא האם המועדון ימשיך להיות המועדון הכי ווינר בליגה האנגלית, כזה שבפיגור 2-0 בחוץ מול אסטון וילה אתה יודע עדיין ש-3 הנקודות חוזרות למנצ'סטר? או שמה הקסם פג? ופתאום כריס סמולינג, טום קלברלי ורפאל יאבדו את כוחות העל שלהם ויחזרו להיות בני תמותה בינוניים רגילים? קשה לומר, עדיין יש להם את ואן פרסי הפנומנלי והשחצן ורוני הבריון.

*

 את העונה היא התחילה בצורה סבירה שעדיין לא מעידה לגמרי על הכיוון. ניצחונות במגן הקהילה ובמחזור הפתיחה, לעומת תיקו מאופס עם צ'לסי. בקרב הענקיות הייתה לי העדפה קלה לקבוצה של מוריניו, אבל לא הרבה יותר מזה. אולי פשוט פחות אכפת לי? קשה לומר. מחר היא מול ליברפול, קבוצה שפעם אהבתי ועושה קולות העונה שתדבר בצמרת עם כמה רכישות מוצלחות ושני ניצחונות בשני המחזורים הראשונים. ואסור לשכוח שהמשחק יהיה באנפילד וניצחון לכל אחת מהן תהיה חתיכת הצהרת כוונות עבור שתי הקבוצות. מי מגיעה פייבוריטית? לא ברור, אבל הפסד של היונייטד עוד עשוי להפוך אותה בהמשך לאנדרדוג חביבה, ובמקרה כזה אני עלול בטעות אפילו לרצות שינצחו במשחק או שניים…

בעצם…לאאאאא….אין סיכוי.

 ***

קצת פיקנטריה בגרוש: השיר "אוהב לשנוא אותך" שוחרר לאוויר בספטמבר, 1991, בדיוק לפני 22 שנה. כחודשיים אחרי שיונייטד זכתה בגביע המחזיקות, התואר הראשון בעידן פרגי.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

הוזה מוריניו - דור בלוך
ההפסד בליברפול (חוץ)

4 Comments

יוני (המקורי, מפעם) 1 בספטמבר 2013

יונייטד הגיעו לגביע המחזיקות אחרי שזכו בגביע, אז זה לא התואר הראשון שלו איתם.

מעבר לזה, כאוהד ארסנל, בהתחלה, סוף האייטיז, יונייטד היו מועדון גדול ולא יותר. לא באמת תחרות על האליפות. ואחר כך, לפחות ב-7 השנים האחרונות, זה הפך להיות מעורר קנאה. האובססיביות של פרגוסון לתארים, לעומת הפרצוף הפאסיבי של ונגר.

אמיל 1 בספטמבר 2013

מזדהה לחלוטין עם מה שנכתב בטור. גדלתי על שנאת היונייטד, שנאה שגברה עם הרקורד המדהים של סר אלכס. השנאה שלי התמקדה באפרוריות היחסית לעומת ניוקאסל וארסנל, השחקנים חסרי הכישרון שלא היו מצליחים באף קבוצה אחרת לולא המנג'ר הפנומן ( חוץ מקנטונה וגיגס ). לאחר כניסת האוליגרכים הרוסים והשייח'ים, השנאה ירדה לאמפתיה?! לא עלינו, אבל כבוד תמיד היה שם.

ברוקס רובינסון 1 בספטמבר 2013

תמיד שאלתי את עצמי את מי מר שטנצלר אוהד באנגליה, וסוף סוף יש לי תשובה. ובמלים אחרות: לא כל דבר צריך להפוך לפוסט בדה באזר.
שנה טובה.

Amir A 2 בספטמבר 2013

למה לא להפוך את זה לפוסט בדהבאזר? הנה, בזכות הפוסט הזה של שטנצלר אנחנו יודעים שאתה קיים.

Comments closed