עקרב נשאר עקרב – אורי קורט

גלקטיקוס ב נ.בי.איי? לא נכון...

pic-3

 

חלק 1 –תחילת עידן הגלקטיקוס בNBA

“Fool me once, shame on you. But fool me twice…”

להיווצרות הקבוצה של הלייקרס ב2013 יש סיפור רקע משעשע למדי, שמתחיל אי שם בשנת 1995 (כן, מזמן). טופאק בדיוק השתחרר מהכלא, הסרט 12 קופים יצא לקולנוע  וקבוצת המג'יק מאורלנדו היתה בעליה מטאורית. שלוש שנים בלבד אחרי שבחרו את שאקיל אוניל במקום הראשון, הם לקחו את הנצחון הראשון שלהם אי פעם בסדרת פלייאוף ורצו איתו כל הדרך אל גמר הNBA. מה רק שבגמר חיכתה להם יוסטון המנוסה והבוגרת יותר, שהחזירה אותם הביתה עם הפסד סוחף של 4-0 ושלט ענק על הגב שכתוב עליו 'אתם ילדים'. סיום חמוץ לעונה מתוקה. אבל היי, לפחות הם היו בכיוון הנכון.

רק שלא. האמת המרה היא שאורלנדו באמת היו ילדים, אבל יותר מאשר על המגרש, הילדים האמיתיים באורלנדו היו בהנהלה. משנגמר הקיץ ואורלנדו התעורררה מדיכאון הפגרה שלה היא גילתה ששאקיל הוא כעת שחקן של הלייקרס אחרי שחתם איתם בקיץ, והמג'יק קיבלו בתמורה לשחקן הדומיננטי בליגה בדיוק… כלום. את ההמשך כולם יודעים, שאק המשיך לזכות באליפויות מרובות עם הלייקרס בעוד שאורלנדו שקעה לשנים ארוכות של דשדוש ובינוניות, עם חתיכת קוף ענקי על הגב.

הופה הגיעה לה שנת 2004, ואיתה הזדמנות שניה לאורלנדו עם בחירה ראשונה נוספת וסנטר דומיננטי נוסף בשם דוויט הווארד, שבתורו התכונן לעשות שמות בצבע בליגה בה הגודל מאוד, מאוד קובע.

"History don't repeat itself, it rhymes" Jay-Z


מהר מאוד התברר שאורלנדו לא למדה יותר מידי מארועי הפרקים הקודמים ואחרי מספר שנים של דשדוש, אורלנדו מצאה את עצמה שוב בסדרת הגמר משחקת על אליפות הנ.בי.איי, רק כדי להפסיד שוב באופן מביך וחד צדדי, הפעם לאותם לייקרס ארורים (מישהו אמר ילדים?

 

אורלנדו, לא התכוונה ליפול שוב קורבן לנטישת כוכב ענק ללא כל תמורה, ולכן בקיץ של 2012 כשהווארד נכנס לעונתו האחרונה בחוזה, במקום להמיר חצי קבוצה בשביל להביא מישהו נורמלי לשחק עם דווייט, המנהלים המנוסים של המג'יק עשו מספר טלפונים ובעסקת ענק סיבובית שכללה 4 קבוצות שלחו את דוויט הווארד ללא אחרת מאשר הלוס אנג'לס לייקרס, ובתמורה הצליחו איכשהו לקבל… כלום. כך, בפעם השנייה בעשר שנים, הלייקרס שלחה את אורלנדו אל תהום הנשייה של הליגה בכך שחטפה ממנה את הסנטר הדומיננטי בליגה.

הלייקרס צירפו לקובי ברייאנט, גם את הרכז המהולל סטיב נאש כדי לעשות סדר על המגרש בין קובי, דוויט, פאו גאסול, ושאר הכישרון האדיר והאגו העצום שהצטבר בקבוצה. הם לקחו קבוצה מועמדת לאליפות עם השחקן ששלט בליגה בשנות האלפיים, והוסיפו לה שני שחקני היכל התהילה לטיבול, הולך להיות כיף.

pic-1

הטרנד החדש בליגה

"I'll get by with a little help from my friends" The Beatles

כמה מילים על הטרנד שהשתלט על הליגה בשנים האחרונות, והדרך בה הוא התפתח.

על אנשים נואשים נאמר שהם נוטים לבצע מהלכים נואשים. לאחר הפיילוט הלא מוצלח בעליל של הלייקרס ב2004 ליצור קבוצת מפלצות שתטחן את הליגה על ידי צירופו של קארל מאלון (הנואש) וגרי פייטון (שהיה כבר סוס מת), בשנת 2008 היתה זו בוסטון הנואשת שביצעה מהלך נדיר ונועז,שאף גבל בחוסר-ספורטיביות על-פי ספר החוקים הלא כתובים של הליגה. קווין גארנט, פול פירס וריי אלן, מחשש שילעגו להם ממש במפגשי העל-האש של היכל התהילה, החליטו לאחד כוחות ולרדוף יחד אחרי טבעת אליפות ראשונה.

pic-2

הקטע המעניין של אותה קבוצת 2008 היה לאו דוקא הריכוז העצום של הכישרון, כי כבר נראו בעבר בליגה קבוצות מפוצצות בשחקים גדולים ולא צריך לנבור הרבה בארכיונים כדי למצוא דוגמאות. מה שהיה ייחודי זה האופן בו הקבוצה הורכבה.שלושה כוכבים גדולים, שיכלו לשחק בכל מקום שרצו (גארנט למשל, הוא אחד מארבעה שחקנים בלבד בליגה עם סעיף וטו על טריידים בחוזה, שמונע מהקבוצה מלהעביר אותם למקום בו לא חפץ ליבם לשחק, כאשר קובי ברייאנט גם ביניהם), עושים החלטה משותפת להתקבץ יחד בקבוצה. והקטע הכי מגניב הוא שזה אשכרה עבד. בניגוד לקבוצות הגלאקטיקוס המשמימות מהארץ והעולם, הסלטיקס ביצעו את המהפך הבין עונתי הגדול ביותר אי פעם בהיסטוריה של הליגה, כאשר עברו מלנצח 24 משחקים מתוך 82 ב2007 ללנצח 66 משחקים ב2008, והמשיכו לקחת אליפות תוך כדי שהם שוברים מלא שיאי טירוף בדרך.

לא היה צריך לחכות הרבה, וכבר בעונת 2009 ניתן היה לראות את הלייקרס מיישמים את האסטרטגיה המנצחת החדשה, כאשר הם בחרו לצרף לקובי ברייאנט את פאו גאסול ולקטוף מיד את הדיוידנדים, בדמותן של שתי אליפויות רצופות ב2009 ו2010, מה שנקרא Back2Back. בנוסף, הלייקרס, שהם סוג של מכבי ת"א רק בענק ונוצץ עם ג'ק ניקולסון על הקוים, לא הסתפקו בשתי האליפויות, ומיד הצהירו כי בשנה הבאה הם עוד יעשו  Back2Back2Back (ובשנה אחריה Back2Back2Back2Back).

מגמת ריכוזיות החלה לפשוט בליגה. מגמה שרק הלכה והתעצמה עם כוכבים יותר ויותר גדולים שהחלו להתאגד יחד. עידן הגלאקטיקוס הגיע לNBA. השחקנים יזמו, המנהלים היו מבסוטים, והאוהדים קיבלו יותר דאנקים בפחות קבוצות. מה שפעם היה בגדר חילול הקודש, החל להיות לגיטימי, ואותה ליגיטימציה מפוקפקת נתנה את האישור הסופי ללברון ג'יימס להוציא לפועל את המהלך שתכנן עוד מהאולימפיאדה. מהלך שאותו יישםבקיץ 2010 – "ההחלטה".

 

"I'm taking my talents to south beach" LeBron James

לברון הלך לו וכינס את רשתESPN ועוד חצי עולם והודיע בשידור חי שעכשיו משנגמר לו החוזה והוא לא חייב לשחק יותר בקליבלנד, הוא לוקח את כישוריו, ויחד עימם את כל התקוות של תושבי קליבלנד לזכות אי פעם באליפות, והולך איתם למיאמי כדי לשחק עם חבריו דווין וייד וכריש בוש (שבעצמו עשה קטע דומה לטורונטו). יחד הם הולכים לזכות באליפויות מרובות ולאנוס את הליגה במירב השנים הבאות. שחקנים בשנות העשרים שלהם, לא בשלהי הקריירה כמו החברה מבוסטון, אלא בשיאה, הולכים לחבור כוחות ובמקום להיאבק אחד מול השני על האליפות הם הולכים לקטוף אותן ביחד מכל האחרים, שלא יהיה להם דבר לעשות מלבד ליילל בפינה בתנוחה עוברית.

pic-4

מאז מיאמי כבר הספיקה לזכות בשתי אליפויות, ועושה רושם שהפנקס עוד פתוח. כאן, היו אומרים מומחי כלכלה שגם מתעניינים בכדורסל, יש לנו בועה. רק שהבועה הזאת היא לא במחירי הכרטיסים, ולא במשכורות השחקנים. כשל-השוק הוא בערכו של המוצר שהושטט בעבר על ערכי התחרותיות, החתירה למטרה, ונצחון ספורטיבי בכל מחיר. במוצר שפעם הציע תקווה והצלחה כנגד כל הסיכויים. דור האוהדים של פעם, אלה שרצו להיות כמו מייק, לנצח את כל אויביהם המרים בסדרות גמר מפרכות ולתת הופעות הירואיות ולשחק חולים ולקלוע סלי ניצחון ולשחק בייסבול, הדור הזה נעלם. במקומו קיבלנו את מה שמגיע לנו – דור שרוצה לנצח על ידי השתלטויות עוינות והסכמים תוך כדי קטיפת דיווידנד האליפויות. זהו עידן המעצמות. זמן הקפיטליזם – גדול יותר זה טוב יותר. מובן מאליו שאם זה גדול, נוצץ, אטרקטיבי ובNBAזה איכשהו קשור ללייקרס.

בענף הכדורסל, כמו כמעט בכל ענף אחר, מילת המפתח היא איזון. ידוע שאגו של ספורטאי כוכב שמרוויח מליונים, מזיין דוגמניות וממלא איצטדיונים זה לא הדבר שהכי קל לנהל, ולכן יש צורך בסגל מאוזן עם אנשים בעלי תכונות אופי שמחמיאות לאגו הגדול של הכוכב שלך. אך הלייקרס בחרו באסטרטגיה שונה, הם העמיסו כישרון יותר ממה שאתה מעמיס פולקע בליל הסדר, כשכל שנה אתה יודע שזה ייגמר ברביצה חסרת אונים על הספה והמחשבה שהיית צריך להפסיק הרבה לפני כן.

ממש כמו בועת ה"סאב פריים" לפניה, בועת הגלקטיקוס התפוצצה בקול נפיחה רמה. הלייקרס פתחו את העונה עם 4 הפסדים מתוך 5 המשחקים הראשונים, מיד קפצו לפטר את המאמן, סטיב נאש נפצע בערך במשחק הראשון לרבע עונה, דוויט הווארד כנראה הסתנוור מאור הזרקורים של LAומהבזקי המצלמה ושלח את הצל שלו לשחק באיזור הצבע, בזמן שהוא עצמו היה עסוק בלשלוח חיוכים ולדפוק פוזות לצלמים,ופאו כנראה נבהל מהצל הענק שהטיל עליו דוויט, שהסתובב לידו באיזור הצבע, ושכח איך משחקים כדורסל.היה על הפנים. הלייקרס הפסידו המון בהיעדרו של סטיב נאש, ומשחזר המשיכו להפסיד באותה מידה. העונה כבר התחילה לקבל בשר והלייקרס נראו כמו הנמושות של הליגה.

בד בבד, ובאופן מנוגד לחלוטין למצב הקבוצה, לקובי ברייאנט היתה את אחת מפתיחות העונה הטובות בחייו. הוא הוביל את הליגה כולה בנקודות, קלע ברמה של שיא קריירה מהשדה, היה איפשהו בחמישייה הראשונה בליגה מבחינת דקות משחק ועוד מלא שיאים אישיים מגניבים. בעונה ה17 שלו בליגה, הוא שיחק את הכדורסל הכי טוב ששיחק בחייו. היה נדמה כאילו קובי הוא היחידי בקבוצה שזוכר שהשמות על הגופיה לא מנצחים משחקים, ועדיין צריך לשים את הכדור בסל מדי פעם. אבל לא משנה כמה קובי שיחק טוב, ההישגים האישיים היו בעוכרו כל עוד הלייקרס המשיכו להפסיד והשחקנים נראו זקנים, עייפים, ובכלליות לא מעוניינים כל כך אחד בשני או במשחק. בתחילת ינואר הלייקרס מצאו את עצמם 30 משחקים לתוך העונה (בערך שליש) עם מאזן שלילי, ומה שהתחיל כבדיחה (עצובה) החל במהרה להתעצב לכדי מציאות מדאיגה – הלייקרס לא הולכים להיכנס לפלייאוף בפעם השישית בלבד בהיסטוריה של המועדון.

pic-5

דבר כמו הלייקרס לא בפלייאוף לא הולך לעבור בשקט. ולחשוב שלפני פתיחת העונה כל דבר פחות מאליפות היה נחשב לאכזבה. באיזו מהירות ציפיות משתנות.

 הרשת הוצפה בתמונות ובלוגים שלכלכו על הלייקרס ובעיקר התמקדו בלקלל את קובי ברייאנט על כך שהוא לא מוסר. יותר ויותר אנשים החלו לתמוך ברעיון לפיו משחקו הטוב של קובי, למרות עונתו היעילה ביחס לעצמו, לא משאיר מקום לשחקנים אחרים סביבו לפרוח, ולכן בעצם אחראי למאזן המפסיד של הקבוצה. האמריקאיים, שהם אלופי העולם בסטטיסטיקה, החלו לשלוף נתונים מאשימים כמו למשל זה שלקבוצה מאזן שלילי במיוחד כאשר קובי קולע מעל 30 נק', וחיובי בהרבה כשהוא משחק רגוע וקולע מעט. עם כל הפסד נוסף הקבוצה נראתה יותר ויותר רע, והפלייאוף התרחק לאיטו. השחקנים התלוננו אחד על השני בתקשורת, והפער מהמקום השמיני גדל. היה ברור כי אם הלייקרס יפשלו השנה הולך להיות בלגן בקבוצה, ועבור קובי המזדקן, לא בטוח שהוא יזכה לראות עוד הזדמנות לריצה לתואר.

ההפסדים היו חייבים להיפסק.

(נתראה בשבוע הבא, בחלק 2 – הבייסבול של קובי)

 

טרנט ריצ'רדסון והאגו של אירסיי
מכת ברק

13 Comments

סטס טישקביץ' 19 בספטמבר 2013

הסתכלות מעניינת מבחינת ראייה מאקרו-כלכלית על הNBA בפרט, ועל ספורט תחתרותי בכלל, האם עדיין יש מקום ל"נאמנות למועדון", שחקן-בית וכו', בעידן שבו לא רק שהכסף מדבר, אלא שהוא צועק בקול רם, הורס כל חלקה (ספורטיבית) טובה, וגורם לכך שרבים וטובים מעדיפים לעבור לספורט השכונתי-קהילתי, ליגות נמוכות יותר, קולג'ים וכו'.

איך עוצרים את מפולת הקפטיליזם הזאת? איך זה בכלל הגיוני שאנשים שמחשיבים את עצמם בתור ספורטאי-על, שמים פס כה עמוק על ערכים ספורטיביים בסיסיים, ואיך זה יכול להיות שאנשים ממשיכים להעריץ אותם??

מעבר לכך, אני לא חושב שזה מקרי שכאשר הקבוצה שלו בשפל שלה, קובי בראיינט פורח וזורח, סוג של הביצה והתרנגולת :}

אורי קורט 20 בספטמבר 2013

אמנם ניתן לקבול על התופעה אבל כמו שיש ספורטאים שנשארו נאמנים לקבוצתם ופרשו בלי טבעות על טהרת הערכים הספורטיבים (כמו רג'י מילר), יש גם כאלו שעשו את המהלך ופרשו עם טבעת אחת או יותר. הנקודה היא שבסופו של יום האנשים האלה עושים כל אחד מה שטוב עבורו, וזו זכותם. הרעיון שלי היה יותר לבודד את התופעה מאשר להלין עליה. העולם מתפתח באופן טבעי ומי שמצפה ממנו שיעמוד במקום צפוי להתאכזב תמיד.

יריב 20 בספטמבר 2013

אני לא מבין מה הכוונה ב "על טהרת הערכים הספורטיביים". מה לא ספורטיבי (או מנוגד לערכים ספורטיביים) במעבר קבוצה?

אריאל גרייזס 19 בספטמבר 2013

אני חייב לתקן כמה דברים – פאו גאסול הגיע לליקרס ב-2008, לא ב-2009 והטרייד עליו בזמנו היה לא פחות שערורייתי מזה שהביא את קווין גארנט לסלטיקס. בנוסף, גארנט, פירס ואלן לא ׳החליטו׳ לשחק ביחד. בניגוד למה שקרה עם לברון ובוש, פה היה טרייד שההנהלה ביצעה ולא היתה פה שום החלטה משותפת.
בכלל, הפוסט הזה מריח לי קצת יותר מדי מאוהד קובי מתוסכל שרואה את לברון לוקח אליפויות. התאגדויות של שחקנים טובים בקבוצה אחת היה תמיד. הסלטיקס והלייקרס של שנות התשעים היו עמוסות סופרסטארים – הן החזיקו בשלב כלשהו ארבעה ואפילו חמישה הול אוף פיימרים באותה קבוצה. אישית אני מעדיף לקבל 5-6 קבוצות ממש טובות מאשר 15 בינוניות להחריד כמו שהיה במרבית שנות התשעים

איציק 19 בספטמבר 2013

אני לא יודע עד כמה ההרחבה הועילה כלכלית ל-NBA אבל מבחינת האיכות והעיניין היא בהחלט פגע. הכישרון התפזר עוד יותר, ומספיק להיות בינוני פלוס כדי להיות מועמד לפחות לגמר האיזורי.
אני מניח שהכוונה לליקרס ובוסטון של שנות ה-80 ולא ה-90, אבל שם במקרים רבים השחקנים הגיעו דרך דראפט, גדלו במועדון (הגיעו לא ככוכבים) או טיפין טיפין ולא התארגנות שחקנים דוגמאת מיאמי. צריך לזכור שבשנות ה-80 הדראפט לא היה כמו עכשיו שנותן סיכוי רב יותר לקבוצות החלשות לבחור ראשונות, לכן גם ליקרס ובוסטון בגדולתן יכלו לדוג דג גדול, ואפילו כריש רציני.

אריאל גרייזס 20 בספטמבר 2013

שנות השמונים, כמובן. ונכון, זאת לא היתה התארגנות מכוונת אז אבל כמה התארגנויות ראינו בתקופה המודרנית? אחת בדיוק, זו של לברון. כששאק חתם בלייקרס בתור שחקן חופשי, למשל, לא היה שם כלום כמעט. אף אחד לא ידע שקובי יהיה קובי ובטח שפיל ג׳קסון עוד לא היה שם. קארל מאלון וגארי פייטון חתמו בלייקרס? הם היו אז שחקנים זקנים (כמו האש) השנה וזה לא שונה מוולטון שחותם בסלטיקס העמוסים בשנות השמונים או בדרקסלר שחותם ביוסטון בשנות התשעים. דברים לא כל כך משתנים, זה רק אנחנו שמחפשים נבלים חדשים

איציק 20 בספטמבר 2013

אני מסכים, רק ציינתי עובדה. מה שמדאיג מבחינתי במקרה החד פעמי של ההתארגנות, שמקרה חד פעמי יוכל להוות דוגמא למיקרים נוספים ויהפוך אותו רב פעמי. זה יעקר את התחרות ויצור טוסף כוכבים שמשתעשעים לעצמם באיסוף טבעות. בגלל זה אני מאוד מקווה שמיאמי יפלו כמה שיותר מהר.

עידן. 20 בספטמבר 2013

האמת שכבר בפסקה הראשונה יש טעות די משמעותית (משמעמידה את כל הטענה באור לא מדיוק)- שאקיל אוניל לא עזב אחרי העונה בה אורלנדו הפסידה בגמר ליוסטון אלא נשאר לעונה נוספת (עונת 72 הנצחונות של ג'ורדן התמקמבק).

אורי קורט 20 בספטמבר 2013

צודק, ב2008 הם רצו לגמר והפסידו לבוסטון ואחרי זה ב2009 לקחו אליפות, טעות שלי אך הרעיון עצמו של בניית מעצמות כדורסל ריכוזיות לא נפגע. בנוסף, הטרייד התבצע באמצע עונת 2008, אחרי המהלך של בוסטון בטרום העונה.
מה גם שהמהלך של בוסטון אמנם התבצע באופן רשמי על ידי ההנהלה ולא בצורה בוטה כמו במיאמי, אך עדיין השחקנים היו אלה שעמדו מאחוריו. כאמור, לגארנט יש סעיף בחוזה שמונע מהקבוצה להעביר אותו למקום בו הוא לא מעוניין לשחק, משמע היה על מינסוטה לקבל את האישור שלו לשחק בבוסטון בשביל להעביר אותו, מה שהגיע רק אחרי דיבורים שלו עם ריי אלן על לבוא ולאחד כוחות עם פול פירס בסלטיקס.

גל דגון 23 בספטמבר 2013

אריאל, איפה היית שנה שעברה? הטרייד על פאו הפך עם קצת ניהול נבון את ממפיס מקבוצת one and done לקבוצה שנמצאת על סף הקונטנדריות.

מיקו גוטליב אהלן סבבה 22 בספטמבר 2013

הבעיה של הNBA בתחום הכוכבים זה לא שהשחקנים חושבים רק על כסף, אלא בדיוק הפוך. גם וייד, גם בוש וגם לברון היו מרוויחים יותר אם היו מקבלים חוזה מקסימום בקבוצה קטנה יותר.

Comments closed