מלך ישן VS מלך חדש – אורי קורט

מה באמת חסר לקובי כדי להיות הגדול מכולם

main-pic2

(לקריאת הפרק הקודם "עקרב נשאר עקרב" – כאן)

הרצוי

Success is stumbling from failure to failure with no loss of enthusiasm" Winston Churchill"

למרות התפיסה הנפוצה בקרב רוב האוכלוסיה, כישלון זה לא בהכרח דבר רע. אמנם הניצחון הוא מתוק וההצלחה משכרת, אך לא ניתן ללמוד ממנה דבר. הכישלון לעומת זאת הוא מורה בר סמכא. קובי, גם בגילו המופלג עדיין שואף ללמוד ולהתפתח. תכונה זו עוזרת להסביר איך זה ייתכן שהוא רק הולך ומשתפר משנה לשנה גם בזמן כל כך מאוחר בקריירה, משהו שמזכיר שחקן גדול נוסף בשם MJ. הדמיון בין שניהם, אינו נגמר במבנה פיזי ומוסר עבודה אינסופי, אלא גם בכך ששניהם סטודנטים של המשחק. כיום כבר פרופסורים. שחקנים שמבינים שהמשחק משוחק בראש לא פחות מבגוף (אם לא יותר – בגיל 40 מייקל היה השחקן המבוגר ביותר לקלוע 50 נק' במשחק אי פעם), שכל הזמן חושבים על המשחק, מנתחים אותו ומחפשים יתרונות ונקודות תורפה.

בין העונות, את הזמן שמרבית השחקנים היו מבלים בשכיבה על החוף עם מוחיטו ביד, קובי היה מקפיד לזרוק 1000 זריקות ביום מדי יום ומציב לעצמו רף לקלוע לפחות 700 מהם. או לעבוד על היבט אחר במשחק שלו באופן יומיומי. אבל בעוד שכל שנה הוא הוסיף מימדים ליכולתו האישית, הוא מעולם לא הקדיש יותר מדי מאמץ בלעזור לחברי קבוצתו לשחק טוב יותר.

מייקל, בניגוד לקובי, נקלע באמצע הקריירה לסיטואציה  שתרמה לו רבותבמובן הזה. בעקבות רצח אביו בקיץ של 1993, ולאחר שלוש אליפויות רצופות עם שיקגו, מייקל כינס מסיבת עיתונאים 3 שבועות בלבד לפני פתיחת העונה, כאשר הוא נמצא רשמית על כס המלכות של הליגה, והודיע שהוא עוזב את הNBA על מנת לשחק בייסבול. אנשים באופן כללי די לא ידעו איך לאכול את זה. תדמיינו את לברון ג'יימס, אחרי האליפות השנייה שלו כאשר הוא מולך על הליגה בצורה בלתי מעורערת מודיע ברבים על עזיבת הכדורסל כדי להצטרף לצוות פוקר סטארס.

מטבעם של בני האדם, הלא ידוע והלא מובן במהרה הופך לפסול ולא רצוי, וההחלטה לעבור לבייסבול נתפסה כהזויה וכבזבוז של שחקן הכדורסל הכי גדול אי פעם. אפילו עשרים שנה אחרי, הנטייה הכללית היא לקטרג על המהלך, כשאנשים עד היום מבכים על השנתיים הללו בהן מייקל לא היה על המגרש כדי לבדר אותם עם הטבעות וג'אמפ שוטס. וזה לא מפתיע, כי על פניו נראה כאילו מייקל המיר שתי אליפויות NBA בנסיון כושל לשחק בייסבול, לא עסקה מי יודע מה.

pic-11

מייקל  נתפס כשחקן כל כך טוב, שכאילו היה יכול לקחת שמונה אליפויות ברצף אילולא היה פורש על מנת לבלות את זמנו בבינוניות על מגרש הבייסבול. והרוב המוחלט של האנשים מוצא את זה מטריד. אבל מה שרוב האנשים מפספסים, וזה דבר חשוב ביותר, זה שהשנתיים בבייסבול תרמו ליכולות של מייקל על מגרש הכדורסל באופן מובהק. אין לזלזל בקריירת הבייסבול של מייקל רק משום שלא היה הMVP  של ליגת הבייסבול, או משום שמעולם לא זכה ב 'World series'. כשמייקל זכה באליפויות של 96'-98', אותם שנתיים בבייסבול היו חלק ממי שהוא. כאשר הוא חזר לשחק העיד עליו פיל ג'קסון כי כבר במחנה האימונים היה ניתן לראות שחקן שלם יותר, ומעבר לכל חבר ומנהיג טוב יותר לחבריו לקבוצה. המאבק שלו על מגרש הבייסבול, והכישלון הספורטיבי אותו נחל, היו הזדמנות בשבילו להרגיש איך זה להיות בצד השני, של מי שמנסה בכל כוחו ובכל זאת נכשל.

"What would I do?" Jesus

לפני הפרישה, מייקל היה ידוע ברודנותו ובתחרותיות הבלתי מתפשרת שלו. במילים אחרות – הוא לא ראה בעיניים. הוא היה אמנם שחקן אדיר וחסר מעצורים, אך גם בנאדם בלתי נסבל וכוחני שרוב חבריו לקבוצה די שנאו. משטר הטרור של מייקל בבולס כלל בין השאר חרם שהנהיג על הסנטר ביל קרטרייט אחרי שנמאס לו מהיכולת הבינונית של זה על המגרש, בו אסר במפורש על שאר השחקנים בקבוצה למסור לו, כשזה בתגובה איים לשבור למייקל את שתי רגליו, או מקרה אחר בו נתן לסטיב קר אגרוף בפנים כי זה לא הסכים איתו במהלך האימון (לקריאה נוספת חפשו את הספר The Jordan rules, 1991).

מייקל רצה לנצח וכתוצאה לא היה מוכן לסבול בינוניות או כשלון, ולו הקל ביותר, מאף אחד סביבו. עכשיו תחשבו איך זה להיות איתו על המגרש ברבע הרביעי במשחק צמוד.

כאשר חזר מתלאות המחבט והכפפה, הוא כבר לא היה אותו מייקל. הוא ידע איך זה מרגיש להיות זה שמפשל, ושלא מעיף את הכדור מהאיצטדיון עם כל חבטה. ההבדל הוא שבמקום חרם או מכות, הוא זכה לעידוד ותמיכה ללא עוררין. לאורך כל הדרך חבריו לקבוצה, במקום לגעור בו ולהאשים אותו בגרירת הקבוצה מטה, חיזקו את ידו והרעיפו עליו חום ותמיכה בעוד הוא נלחם על כל צעד ושעל. התמיכה העיוורת שקיבל מחבריו לבייסבול במשך כל אותה תקופה לימדה אותו לפרגן, ולהיות חיובי וסובלני יותר כלפי חבריו הפחות מוכשרים על מגרש הכדורסל. כתוצאה מכך, אנשים נהנו יותר לשחק איתו, והוא הפך להיות מורה דרך נעים הליכות במקום כח דורסני המציב לך ברירה של להיות איתו או נגדו. תוך כדי כך, השכיל ג'ורדן לשמר את יצר המוטיבציה והתחרותיות שלו, ובכך יצר אל-כדורסל מאוזן יחיד בדורו.

מצוייד בחוזק המנטלי והנסיון שרכש בענף הבייסבול, מייקל חזר לליגה חזק יותר מאי פעם כדי להוביל את הבולס לעונת 96'  של 72 נצחונות ו10 הפסדים, שנותר עד היום כמאזן הטוב ביותר אי פעם בעונה הרגילה. הם המשיכו לזכות שוב בשלוש אליפויות רצופות כדי ליצור את אחת משושלות הספורט המפורסמות ביותר בעולם. באופן אירוני, החלק שהכי חסר לקובי בריאנט ברזומה זה איזה שנתיים בבייסבול שישלימו אותו. איזה כשלון ספורטיבי נחרץ בתחום מחוץ לכדורסל שילמד אותו שמותר לטעות, ושגדולתו של מנהיג היא לא רק בשבטו אלא גם בעדנותו.

 מבחינה אישית קובי הגיע לרמות בלתי נתפסות של מצויינות. הוא רושם העונה שיא קריירה באחוזי קליעה מהשדה, ועולה על ממוצעי הקריירה שלו בדקות משחק, אסיסטים, ונקודות. מבחינה קבוצתית, הלייקרס מתחת לכל ביקורת. וקובי אומנם שיחק בכמה קבוצות גרועות בחייו, אך גם כאשר הקבוצה התקשתה הוא תמיד היה העוגן היציב שמשחק היטב, ותמיד האשמה נפלה על חבריו לקבוצה. הרי איך אפשר לבוא אליו בטענות כשהוא היחיד שקולע? לכאורה, הפעם זה היה שונה.

הנסיין והניסוי

קובי בריאנט יותר טוב ממייקל ג'ורדן? הוא לפחות ברמה שלו? האם בכלל מותר להזכיר אותו באותו משפט? יותר טוב, פחות טוב – הבור שנחפר בשם הויכוח הסתמי הזה על קובי ומקומו בהיררכיה של היסטוריית הכדורסל כל כך גדול שברגע שנכנסים אין לצאת ממנו. לכן מראש לא ניכנס לפינה הזאת, ולשם הדיון ניקח עמדה לפיה קובי הוא הגדול ביותר מאז מייקל ועד לברון. עם זה כולם יכולים לחיות.

pic-21

למרות הרזומה המפואר של קובי, הוא עדיין בן אדם ורחוק מלהיות מושלם, על המגרש או מחוץ לו (כמו שהיה ג'ורדן עצמו כפי שאנשים אוהבים לשכוח). מכל פגמיו, הגדול והמשמעותי ביותר זה האגו, – האני המפלצתי שלו. בעיני רבים הוא נתפס כאגואיסט גדול שחושב רק על עצמו ולא מעניין אותו אם הקבוצה תפסיד או תנצח כל עוד הוא קולע את השלושים נקודות שלו. אנשים באמת מאמינים שהוא יעדיף להפסיד מאשר לקחת אליפות מבלי להיות הכוכב המרכזי בהצגה (מספרים שבתיכון הוא היה מחבל במשחקי הקבוצה בכוונה כדי שיוכל לנצח אותם בהירואיות בדקות הסיום). טענה זו היתה פופולרית מאוד ב2005 כשהלייקרס, שנה לאחר שהעמיסו את קארל מאלון וגארי פייטון בדיוק סיימו להפסיד את סדרת הגמר לפיסטונס. בקיץ מאלון פרש ללא טבעת אליפות ובלב כבד, בעוד שאקיל נשלח בטרייד למיאמי. לטענת רבים שאקיל הועבר בעקבות תלונות של קובי על גניבת אור הזרקורים, ורצונו להישאר בתור המנהיג היחיד והבלתי מעורער של הלייקרס. באותה עונה, עונת הסולו של קובי, הלייקרס החמיצו את הפלייאוף בפעם הראשונה מזה 12 שנים ובפעם החמישית סך הכל בהיסטוריה של הארגון, בעוד מיאמי נעזרה בשאקיל כדי להגיע עד לגמר המערב, ולזכות באליפות כולה שנה לאחר מכן.

כל מי שראה אותו משחק ידע שלא מעניין אותו כלום והוא הולך לשחק בדרך שלו ואם זה אומר לזרוק 47 פעמים (הישג בהחלט ראוי לציון כשלעצמו), אז זה מה שהוא יעשה. וזה מה שהוא עשה גם באותה עונת 2013 מקוללת בה הגאלאקטיקוס של הלייקרס נראו כמו הפועל אוסישקין. עד שיוטה הגיעה לסטייפלס סנטר ב25 לינואר.

בשיאו של כל הבלגן, ולאחר עקביות מרשימה ב17 השנים האחרונות, הלייקרס עלו לשחק מול יוטה, ואיתם עלה על המגרש קובי אחר. קובי שלא מעניין אותו לקלוע נקודות. הקובי החדש סיים את המשחק עם יותר אסיסטים מזריקות לסל, והלייקרס המרוטים ומוכי הכשלון פירקו את יוטה ב18 הפרש. במשחק הבא קובי שוב מסר יותר פעמים משזרק לסל וסיים משחק שני ברציפות עם 14 (לשם השוואה, השנה מוביל את הליגה באסיסטים רג'ון רונדו עם 11 למשחק ואחריו כריס פול עם 9). וכדובדובן, הלייקרס ניצחו את הקבוצה שהחזיקה את המאזן הטוב בליגה באותו זמן לניצחון שני ברציפות.

במשך אותם שני משחקים,הלייקרס בפעם לראשונה בעונה הציגו כדורסל משובח, אנרגטי וקבוצתי. הפער העצום בין הפוטנציאל של הקבוצה, לבין המימוש בפועל החל להצטמצם. הלייקרס המשיכו לנצח עוד שלושה משחקים וייצרו לעצמם רצף נדיר של 5 נצחונות שבהם קובי מסר אסיסטים ללא הכרה, הקבוצה שיחקה מעולה ותקוות הפלייאוף של הלייקרס התחילו לפרכס בסימני חיים.

pic-31

בשלב הזה כבר ניתן היה להבין בבהירות מה מזמזמים להם כל חפרני הליגה – קובי שינה את משחקו לחלוטין ועכשיו הוא מנצל את כל כשרונו כדי ליצור מצבי קליעה נוחים לחבריו לקבוצה, והקבוצה בתגובה התעוררה לחיים. הכדור נע לו מצד לצד ונגע בכל השחקנים המרוצים. אנשים התחילו לעשות הגנה וכולם נראו אנרגטיים על המגרש ומבסוטים. הלייקרס, כך זה היה נראה, מצאו את הנוסחה להצלחה. או יותר נכון קובי מצא.

 המבחן

מעניין לראות איך בקבוצה בה משחקים ארבעה שחקני היכל התהילה, בסגל שעל הנייר נחשב מהחזקים בעידן המודרני של הNBA, עדיין התחושה הכללית היא שהכל תלוי בבריאנט. ברחבי הליגה הדיבור כולו התנקז לקובי ולשינוי שהוא עשה במודע במשחקו, ולכך שרק חוסר האנוכיות שלו יכול לסחוף את הלייקרס קדימה אם בכלל. כל עוד קובי ימשיך לשחק קודם כל בשביל הקבוצה ולדאוג שהכדור ינוע בין כולם, הלייקרס עלולים בטעות עוד להפוך את הקערה על פיהולרוץ לאליפות.

יש משל מפורסם על הצפרדע והעקרב, שבגדול מה שהוא מספר זה על עקרב אחד שרוצה לחצות את הנהר, אבל הוא לא יודע לשחות אז הוא מבקש מהצפרדע שתעביר אותו על הגב. הצפרדע לא טיפשה אז היא מסרבת כי מי רוצה עקרב על הגב באמצע נהר, אבל העקרב משכנע אותה בעזרת הטיעון הלוגי לפיו גם הוא רוצה להגיע לצד השני ולכן אין לו אינטרס לעקוץ את הצפרדע ולטבוע יחד איתה. הצפרדע חייבת להודות שזה הגיון בריא ומסכימה. באמצע הדרך העקרב לא שולט בעצמו, עוקץ את הצפרדע ושניהם טובעים. החלק הטיפה מאולץ במשל הוא שלפני הטביעה הצפרדע שואלת את העקרב למה הוא עקץ אותה, והוא בתשובה אומר לה – מה לעשות, אני עקרב.

pic-41

המשל מציג השקפה פסימית משהו על החיים, לפיה לאדם יש טבע בסיסי אותו הוא לא יכול לשנות. כלומר למרות שקובי אמנם שינה את משחקו והשאיר את ה"אגו" בחדר ההלבשה, הוא בעצם רק מנסה לחצות את הנהר, ובאמצע הדרך יחזור לדרכיו העקרביות והלייקרס יטבעו. מכיוון שעתיד הלייקרס העונה יוכרע כמעט באופן מוחלט על פי משחקו של קובי, עולה השאלה האם קובי יכול לנצח את הטבע שלו ולא לעקוץ את הלייקרס עד שיגיעו לסדרת הגמר ויקחו אליפות היסטורית.

כמה משחקים העניינים התגלגלו יופי, אבל הלייקרס פעלו על זריקת אדרנלין, ובמוקדם או טיפה פחות מוקדם ההשפעה שלה תפוג. ברצף הנצחונותהראשון הלייקרס שיחקו כל כך טובשהם כמעט ולא פיגרו באף משחק, ואפילו לא היו קרובים להפסד. היה בלתי נמנע שמתישהו הלייקרס ימצאו את עצמם בערב חלש, מחטיאים בלי הפסקה וחוטפים בראש מאיזו קבוצה בינונית. וכשזה יקרה וסוף המשחק יתקרב וההפסד יהיה מעבר לפינה, מוחשי ומאיים, או-אז האצבעות של קובי יתחילו לעקצץ מרוב רצון לזרוק לסל ולקחת את המשחק על עצמו. רגעים כאלו רק ילכו וירבו במהלך יתרת העונה בה הלייקרס יעשו את הריצה שלהם אל עבר הפלייאוף, וכל רגע כזה יהיה רגע בו יעמוד קובי במבחן אל מול מיליוני עיניים בוחנות שיהללו אותו על כל החלטה נכונה ויקרעו אותו לגזרים על כל טעות.

 המבחן שמולו ניצב קובי אינו שונה במהותו מכל מבחן אופי אחר. את מנסה להפסיק לעשן, ואחרי שלושה ימים שלא נגעת בסיגריה את רבה עם החבר שלך, ובדיוק הבוס שלך צעק עליך, והסיגריה מבצבצת לה מהמגירה ונראית מתוקה מתמיד. אתה נוסע לחופשה בוגאס ומבטיח לעצמך שלא תפסיד יותר מאלף דולר בפוקר. על היום הראשון אתה כבר אלף וחמישים בבור,לא מצליח לנתק את עצמך מהשולחן.

בתמצית, אלה הם אותם רגעים בחיים שמגדירים אנשים, לכאן או לכאן. אלו הם רגעי המאבק מול האויב הכי אכזר שתיתקל בו, שמכיר אותך יותר טוב מכולם ולכן יודע איך לתקוף ואיפה ללחוץ –אתה!יש כאלו שמוותרים לעצמם בטוענה כי "ככה אני, אי-אפשר לשנות בנאדם". ככה הוא האלכוהוליסט, אוהב את המשקה, מה לעשות. המתנערים ממש אפילו יאמרו שכך יצר אותם אלוהים. אולי קובי הוא כזה, אוהב את הסל. אולי הוא פשוט רוצה לנצח והפתרון שהוא מצא זה לזרוק עוד ועוד לסל כדי לצבור יותר נקודות לקבוצה.

אסטרטגיה אולי יעילה לטווח הקצר, אך כבר הוכיחה את עצמה כבעלת תועלת שלילית. ככל שקובי לוקח על עצמו יותר, חבריו לקבוצה מרגישים פחות חיוניים, ותפוקתם הולכת ופוחתת בקצב גבוה יותר ממה שקובי מסוגל להעלות את תרומתו. כך עד שהלייקרס מוצאים את עצמם בדיוק במצב בו היו בתחילת העונה – לא מסוגלים לנצח משחק. אפקט דומה מתקבל בעקבות הדלקת הסיגריה, שבאותו רגע נראית כמו מפלט חמים מתלאות היום, אך בסופו של יום תחושת האכזבה והרגרסיה רק מתווספות לתחושות שהובילו אליה וגוררים למחרת עוד כעס ומרמור שמובילים לעוד סיגריה במעגל שמזין את עצמו באופן תמידי.

pic-51

קובי בתגובה עשה שוק חשמלי למערכת וזה עבד. הקבוצה התרעננה וניצחה חמישה משחקים ברצף. עד שהגיע המבחן הראשון. המשחק מול מול פיניקס כמו בכל המשחקים האחרונים, כשקובי מחלק אסיסטים לכל דורש והקבוצה מובילה בבטחה מהרגע הראשון היטב אל תוך הרבע הרביעי. או-אז התרחש המפנה הקלאסי. החבר'ה של הלייקרס התחילו להחטיא, החבר'ה של פיניקס התחילו לקלוע, ושלוש דקות לסיום הפרש צנוע אך יציב של 10 נק' הצטמק לו לכדי שוויון שהפך ליתרון של פיניקס ב2 חצי דקה לסוף וההפסד כבר הגיע לפינה והחל לחפש הכוונה לאן לפנות. באותה חצי דקה קובי החטיא שתי זריקות קשות וסיים עם 2 מ7 מהשדה ואפס אסיסטים בדקות האחרונות של הרבע הרביעי והלייקרס הפסידו את המשחק.

 במבחן הראשון שלו במערכה קובי הפסיד ובגדול. אחרי שסיים משחקים שלמים עם פחות מעשר זריקות מהשדה בנצחונות שלמים, הוא זרק שבע פעמים בשתי דקות הסיום, והלייקרס הפסידו.פסילה ראשונה.

החזירו אותו בשם האהבה
ההפסד לווסט ברומיץ'

19 Comments

רועי מ 28 בספטמבר 2013

לא קראתי שום ספר על מייקל, ולכן יכול להיות מה שאני אומר לא נכון בעליל.
אבל כנראה שהרצח של אביו השפיע הרבה יותר על השינוי שחל בו. בכל מקרה חבל שפרש. 8 היה מספר יותר יפה, והיה הרבה יותר קשה לאחרים לטעון לכתר שלא מגיע להם.

סטס טישקביץ' 28 בספטמבר 2013

האם באמת מה שחסר לספורטאי-על באשר הם, על-מנת להפוך למכונת ספורט משומנת, זאת באמת רוח הקבוצתיות? זה איזשהו ניגוד שטבוע בספורט, יכולתו של האינדיבידואל אל מול שיתוף הפעולה הקבוצתי, סך החלקים עולה על השלם או להיפך?

נקודה נוספת, האם הדרך של ספורטאיי צמרת אגוצנטריים לספוג ערכים של קבוצתיות ואמפתיה היא בהכרח דרך כשלון ספורטיבי / אסון חיים?

בלינדר 28 בספטמבר 2013

שינויים במערכת נוצרים רק כשהמערכת לא יציבה. לא צריך להכשל או לעבור אסון בשביל אבל אלה אכן אלמנטים שגוררים שינוי.

חבל שהמיתוס שאפשר ללמוד יותר מכשלונות מאשר הצלחות ממשיך להתקיים. לא רואה שום הסבר לוגי לזה.

ניימן 28 בספטמבר 2013

אימפריות נופלות.. (=התנוונות בגלל הצלחה).

אני יכול להמשיך ולכתוב על זה עוד הרבה והרבה, אבל היות וקראת לזה "מיתוס", אני לא בטוח שאתה מעוניין בכך..

בלינדר 28 בספטמבר 2013

לפי הדוגמה של האימפריות, אני לא בטוח שאני ואתה מתכוונים לאותו דבר. ההתנוונות שרמזת אליה היא לא בגלל הצלחה, היא בגלל הדרך שבה מתייחסים להצלחה וזה אינדיבידואלי (או במקרה של אימפריות חברתי-תרבותי, אני מניח).

אני לא רואה למשל איפה ג'ורדן, ביל ראסל, מג'יק או לארי בירד התנוונו בגלל ההצלחה שלהם. אחרת יוצא ממה שאתה אומר שהצלחה היא תמיד רעה.

ניימן 1 באוקטובר 2013

האימפריות לא היו דוגמא, אלא פתגם.

מה שאני אומר זה ש"אפשר ללמוד יותר מכשלונות מאשר הצלחות". כמובן שלא יצא מזה שלהצליח זה רע – רק יוצא מזה שלומדים מכך פחות (וכן, אני מכליל כמובן).

לטעמי ג'ורדן התפתח והשתנה כשחקן הרבה יותר בשנים בהן הוא נכשל, מאז בשנים בהן הוא הצליח. על אחת כמה וכמה קובי.

לארי וראסל? לא מכיר מספיק את הסיפור שלהם כדי לענות לך.

האם האימרה מכלילה? כמובן. אין אמרות שהן אמת מוחלטת בחיים. אבל אני לא מסכים שזה "מיתוס" כמו שאתה טענת.

סטס טישקביץ' 29 בספטמבר 2013

הסבר לוגי אפשרי לעניין ההצלחה/כשלון זאת העובדה שמרבית האוכלוסיה האנושית מנסה לשמר הצלחה במידת האפשר, בבחינת "אם זה עובד למה לשנות", מה שכמובן מביא להתנוונות, בזמן שהאחרים, שעובדים קשה ממך, ממשיכים להתקדם.

זה מאד נפוץ בפוקר, כאשר שחקנים רבים שהצליחו בעבר, הפסיקו ללמוד את המשחק ולהתפתח איתו, וכעת הם לא מצליחים לנצח בסכומים נמוכים בהרבה מפעם.

נבות 28 בספטמבר 2013

ג'ורדן הספיק באמצע להפסיד סדרת פלייאוף לאורלנדו, עם שאקיל הצעיר ואקס שיקגו הוראס גרנט.
אמנם הוא חזר רק לקראת סיום העונה (אמצע מרץ) הסדירה, ולא ברור עד כמה היה חסר לו כושר או התאמה לקבוצה, אבל הוא הפסיד שם, ולדעתי שיקגו וג'ורדן לא היו זוכים ב8 אליפיות רצופות ולו בגלל שיש שינויים בסגל שהיו הופכים את הקבוצה לחלשה מדי (עזיבת גרנט, רודמן עוד לא הגיע ושינויים אחרים).

גיל 28 בספטמבר 2013

אי אפשר לומר שזה באשמתו כשהוא לא בכושר משחק שהוא רגיל אליו.

Oded 28 בספטמבר 2013

זה לא היה גורדן – הוא שיחק עם 45 על החולצה…

אריאל גרייזס 28 בספטמבר 2013

הוא החליף באמצע ל-23, זה לא עזר

פורד פרפקט 28 בספטמבר 2013

שמח שיצא לך לראות את הסרט "Jordan rides the bus" שמתארים שם את החזרה של ג'ורדן לנ.ב.א הרבה יותר בוגר ומבין איך הוא צריך להתייחס לחברים שלו בקבוצה כדי לעשות אותם ואת הקבוצה טובים יותר.

על לברון אין כרגע מה להוסיף. הוא עדיין צעיר אבל מוכיח את היכולת שלו להתקדם מדי עונה. חוצמיזה לברון הוא שחקן שיתן לך טריפל דאבל או מאוד קרוב לזה כמעט בכל משחק. וסגנון המשחק של לברון הרבה יותר מתאים לזה של מג'יק ולא לזה של ג'ורדן. יכולת השליטה שלו בכל התקפה כשהוא בעמדת הרכז עם הגב לסל פשוט מדהימה.

קובי באמת לא היה ולא יהיה מהחביבים ומהאהובים עלי בטח ובטח מהעובדה שהשאיפה שלו לשים הרבה נקודות על הלוח נראתה כיותר מעניינת אותו מאשר לנצח כקבוצה. שיעדיף את הזריקה הקשה והעיקר שתהיה שלו מאשר שמישהו פנוי עם סיכויים טובים יותר ייקח אותה. זה שדרק פישר הראה לו שאפשר אחרת לא נראה לי לימד אותו.
ובקשר לזה שקובי לקח צעד אחורה ופירגן לחברים שלו באסיסטים ממש לא עושה עלי רושם. אחרי כל כך הרבה שנים בליגה הוא סוף סוף הבין מה הוא מסוגל לעשות עם הנתונים הפיזיים שלו ואינטיליגנציית המשחק שבחר להתעלם ממנה כל כך הרבה זמן? בשורה התחתונה קובי הבין שהפרשנים הולכים לפרק לו את הצורה אם הלייקרס לא יגיעו לפלייאוף וזה עוד מהמקום השמיני….

למשהו אחר וקטן, ציינת את כריס פול שהגיע לבדיחה שנקראת הקליפרס ועשה מהם קבוצה מפחידה בעיקר בזכותו כי הוא עושה מהשחקנים המוגבלים שסביבו (גריפין,ג'ורדן ושות) מפלצות. אתה אומר 9 אסיסטים בממוצע אבל זה לכל העונה ולא למאמץ של שבועיים

אורי קורט 28 בספטמבר 2013

אין ספק שלמסור 9 אסיסטים לאורך עונה זה יותר מרשים מ14 לשבועיים, אבל הכוונה היתה בכלל כדי לתת אמת מידה למי שהנתון לא מדבר אליו (אם הוא לא עוקב בקביעות אחרי כדורסל).
לגבי החלק של הזריקות, המטרה היא להציע את התיאוריה שלפיה האנוכיות במשחק של קובי נובעת מכך שהוא גם מעוניין בתשומת הלב והתהילה מחד, וגם כי מאוד חשוב לו הניצחון, והוא אינו סומך על חבריו לקבוצה שיקלעו. במצבים כאלה הגבול הוא מאוד דק וניתן ליפול משני צדדיו. למשל בעונה הזאת (או שעברה) היה משחק של מיאמי בו לברון מסר בשניות הסיום להאסלם שהחטיא מאיזור העונשין והם הפסידו את המשחק, ואז הרבה ביקרו את לברון על זה שהוא מסר במקום לקחת את הזריקה. אז הגבול הוא דק והתיאוריה היא שקובי פשוט מעדיף לקחת את הזריקה ואת הסיכון להחטיא אותה על עצמו מאשר להעביר אותו הלאה כי הוא לא בוטח באף אחד, אולי חוץ מדרק פישר.

נ.ב
אחלה סרט

גיל 28 בספטמבר 2013

יש כאן כמה אי דיוקים לטעמי. ג'ורדן לא פרש בגלל רצח אביו וכמעט בטוח היה פורש גם אם היה חי. הוא פשוט הרגיש רווייה מהמשחק. ג'ורדן לא היה כל כך כישלון בבייסבול. הייתה שם שביתה שזירזה את החזרה שלו לליגה אבל כנראה שהיה יכול להפוך לשחקן לגיטימי בליגה. בנוסף, אני חושב שאנשים דווקא כן העריכו את הצעד שלו, בטח היום, ומעטים חושבים שהיה יכול לזכות ב8 אליפויות רצופות. מה שכן, היה כנראה יכול לזכות בעוד אליפויות אם השושלת לא הייתה מתפרקת ב98.

יריב 29 בספטמבר 2013

אפשר גם לציין שג'ורדן לא קלע 50 נקודות אחרי גיל 40. הפעם האחרונה שבה הוא הגיע ל50 נקודות היתה ב 29.12.2001, כשהיה בן 38 ו 10 וחצי חודשים, אחרי גיל 40 הוא הגיע פעם אחת מעל 40 נקודות, 43 נקודות ב 21.2.2003.

מוטי בננה 29 בספטמבר 2013

המשפט שאני מכיר מהמשל וזה פשוט משפט מיתי: "מצטער זה חזק ממני"

סטס טישקביץ' 29 בספטמבר 2013

עקרב נשאר עקרב…:}

שי 30 בספטמבר 2013

יש בלבול קל לגבי סטיב קר. אם ג׳ורדן אכן חבט בו, זה היה בימי השושלת השניה, כי בראשונה הוא לא היה, ואז יש סתירה פנימית לא מבוטלת במאמר

ניר 30 בספטמבר 2013

מיאמי הגיעו ב 2005 לגמר המזרח ולא לגמר המערב.

Comments closed