רוצה את החיים בחזרה – אסף מיכאלי

בחיים של רץ חובב יש גם חיים.

LIF

 

אחד הדברים הברורים בפני כל מי שהצליח להציב לעצמו מטרה ולעמוד בה, היא העובדה שתמיד ישנה עוד מטרה באופק.

ההמשכיות למטרות שאנו מציבים לעצמנו הן למעשה הדלק המנטאלי איתו אנו סוחבים את חיי היום יום.

אדם אשר יתמקד בהשגת המטרה האחת, ללא רצון או יכולת לחשוב על המטרה הבאה, ימצא עצמו במצב שבו המטרה הראשונית שהשיג, מספקת בעצם השגתה ככל שתהיה, לא יכולה למלא את ההווה. אנשים מכל התחומים מנסים להישאר תמיד במצב של עשייה, לא להיתקע על משהו שכבר נגמר.

 משפט מפורסם מעולם הספורט גורס כי אתה טוב בדיוק כמו התחרות האחרונה שלך. כלומר כלל הישגיך בעבר עומדים לזכותך, אולם אתה נמדד תמיד על המצב הרגעי בו אתה נמצא.

ישנם עשרות מקרים בהם ספורטאי על נאבקו בכל כוחם למרות שכבר מזמן היו בקצה המדרון של קריירה ענקית, תמיד ישנה הערכה עצומה וכבוד על הרקורד שלהם, אולם כאשר בוחנים אותם בנקודת הזמן המיידית, אפקט ההרתעה שלהם כבר לא קיים על היריבים שלהם, אין זה גורע מגדולת הישגיהם בעבר, אולם בזמן הווה, כלל ההישגים הללו לא עומדים להם לעזרם.

 כזאת היא התמונה אצל רצים חובבים שאני מסתופף במחיצתם לאחרונה.

אין בינינו ספורטאי על אשר יכולים לאיים על תואר אלוף ברמה ארצית, אולם יש לרוב מוחלט של חברי הקבוצה נחישות יוצאת דופן להעמיד עצמם כל פעם במבחן מקצועי אל מול השינויים הטבעיים שהחיים מזמנים לכל אחד מאיתנו.

האנשים סביבי נחלקים לסוגים שונים, עבור חלקם האימון הוא המקום למקסם בו ביצועים אישיים ולבחון את קצה גבול יכולתם. עבור הרוב,  אנו מודדים את עצמנו ואת היכולת של כל אחד בנפרד להציב לעצמו יעדים ולעמוד בהם.

 היתרון בעולם האימון הספורטיבי הוא שתמיד יש מטרות זמינות, קל להגדיר אותן, יש אתגר גדול בביצוע שלהן והן מעניקות סיפוק של עמידה ביעד נתון.

מכאן כל איש או אישה ייקחו את הצבת המטרות בהתאם להבנתם ולאנרגיה אותה הם מתכוונים להשקיע. אסור לשכוח, האימון החובבני בסדר העדיפויות מגיע בוודאי לאחר קיום חיי משפחה ולרוב גם אחרי מקום העבודה. האימון מעניק לנו כלי נוסף בו אנו מגדירים את עצמנו. אולם בשונה ממקום עבודה או כל מערכת חברתית אחרת, בהצבת המטרות הספורטיביות כל אחד מגדיר את עצמו, את רצונותיו ואת יעדיו, הסביבה יכולה לעודד, להתעלם או להביע סלידה, היא לא יכולה להשפיע על אדם שקם בבוקר והחליט לרוץ עשרה ק"מ.

באופן שבו אני רואה את הדברים מטרה מתנהלת על ציר של ארבעה שלבים, הראשון לא תחום בזמן, שניים קצרים באופן יחסי, השלישי ארוך בהרבה והוא הקשה מבין השלבים השונים.

 החלק הראשון,  הוא הגדרת תוכנית המטרה. חלק זה עלול להמשך שנים, אני סחבתי בבטן את הידיעה שאני רוצה לרוץ מרתון למעלה מחמש עשרה שנה. יש כאלו שארוע מסוים בחיים הגדיר עבורם מטרה באופן מיידי, כך שחלק זה הוא יותר אמורפי, קשה  לקמט אותו, אבל מרגע שנלקח, המטרה הוצבה והיעד קיים, עד שלא תעשה מעשה, העניין יכרסם בך.

 החלק השני הוא הגדרת תוכנית הפעולה, למעשה כאן נערך דיון המקביל ליציאת צבא לקרב, המוח מתפקד על תקן הרמטכ"ל, שאר חלקי הגוף על תקן חברי המטכ"ל והיועצים המקצועיים כל אחד על פי חשיבותו מעבירים את המידע שברשותם, ומכאן משתקללות הנסיבות לכלל ההחלטה ודרך הפעולה.

 החלק השלישי הקשה ביותר לטעמי הוא ההכנות לשבירת השיא ולהעפיל אל עבר הפסגה האישית שלך. בעולם הספורט מדובר על תהליכים סיזיפיים, לרוב פיזיים מתישים ביותר או לחלופין עבודת נמלים חסרת תהילה על מנת להגיע לרגע השיא ממוקד, תהליך זה יכול להמשך חודשים של אפרוריות חסרת תהילה, אולם ההבנה שהתהילה וההגשמה יגיעו רק באופן הזה מניעים את גלגלי האינרציה לפעול ולהגיע מוכן לחלק הרביעי.

 החלק הרביעי הוא נקודת הקצה, ייתכן והיא תדרוש מאמץ גדול ביותר בנקודת זמן מוגדרת, אולם ביחס להכנות מדובר על פעולה אשר אנו רואים אותה כברת ביצוע באופן די מוחשי, ולרוב אין ספקות לגביה.

 מה שיהפוך את העומדים במטרות לקבלני השגת יעדים באופן קבוע תהיה היכולת להתחיל את החתירה למטרה הבאה  מרגע שמבינים ששלב שלוש בתהליך העכשווי נכנס לרוטינה של האינרציה.

היכולת הזו תפריד אלופים סדרתיים מאלופים נקודתיים.

במהלך אחת הריצות האחרונות שלי בקרב חברי הקבוצה, כתשובה לשאלה של מה יהיה אחרי, נאמרה התשובה " אני רק רוצה את החיים שלי בחזרה"

אם מדובר על שאפתן נקודתי חייו יחזרו אליו מייד בתום השגת המטרה. אולם אם מדובר באדם הישגי, עליו להבין שאלו החיים שבחר לעצמו, מרדף בלתי פוסק כמעט אחר הגשמת המטרות, והסיפוק שהן מביאות עימן, אולם צריך להבין שלעיתים יש לכך מחיר, מחיר שלא כל אחד רוצה או מוכן לשלם.

 בהיותי אחד מחברי קבוצת עצמה, אני יודע שברוב המקרים לכל אחד מאיתנו יש יעד להשגה מעבר לפינה, לא תמיד הוא מיידי, אבל לרוב הוא שם. לכן אני יודע שהתשובה לשאלה על השבת החיים היא לא רלוונטית, מפני שההישג של אתמול הוא הנורמה של מחר, לכן תמיד יש עוד מטרה ועוד עבודה קשה להשיגה.

זוהי למעשה הגדולה של אימון ספורטיבי, אתה מבין שבעצם האימון האנרצי, אתה מייצר לעצמך את היכולת לקבוע מטרות גבוהות יותר.

איך זה עובד - יוחאי שטנצלר
הניצחון על קרדיף

8 Comments

אריאל גרייזס 28 בינואר 2014

התחושה הזאת כשאתה מסיים מרתון ראשון היא של "מה עכשיו?". סוג של תחושה שהשגתי את המטרה האולטימטיבית, איך אני ממשיך מפה?
יש כאלו שלוקחים את זה למקומות קיצוניים (לדעתי) של מירוצי אולטרה או איירון מן למינהם. יש כאלו שמחפשים להשתפר – לי למשל אחר המרתון הראשון ההרגשה היתה שיכולתי הרבה יותר אם הייתי מתאמן יותר נכון (ונמנע מפציעה שהיתה לי תוך כדי שמאוד האטה אותי).
אבל אחרי שעשיתי את המרתון השני והשגתי תוצאה שאני באמת גאה בה ושכדי לשפר אותה אני אהיה חייב להתאמן הרבה יותר חזק – מחויבות שלא הייתי מוכן לה, הגעתי למקום שהוא מאוד נוח – גיליתי שאני פשוט מאוד נהנה לרוץ וזה לא כל כך משנה המטרה הסופית. כן, אני נרשם למירוצים שונים, שניים-שלושה בשנה, כדי שתהיה לי מוטיבציה להתאמן חזק, אבל אני כבר לא רודף אחרי התוצאות או מרחקים חדשים. אני מקבל את היכולת שלי ופשוט נהנה לרוץ ולשמור עליה. אז אני כבר לא ארד מ-40 דקות ל-10 ק"מ או משלוש וחצי שעות במרתון – וזה בסדר מבחינתי.
אני חושב שזה מקום טוב מאוד להיות בו, גם אם הוא טיפה פחות תחרותי

אלכס דוקורסקי 28 בינואר 2014

נהניתי לקרוא את הטור של אסף, וגם את תגובתך, אריאל. איש – איש וגישתו.

אסף מיכאלי 28 בינואר 2014

אריאל אני מבין את כוונתך

אולם מטרה עבור חובבן לא חייבת לקבל מספר כמו3:15 למרתוי,
היא יכולה להיות מטרה של קיום אימונים רצופים לאורך זמן, או שמירה על יכולות הגוף. הנקודה היא לדעתי שאף אחד לא רץ סתם, כל מי שרץ מתחזק מטרה מסוימת

אריאל גרייזס 28 בינואר 2014

ברור, לכן אמרתי שגם אני עושה מירוצים – חצי מרתון פה, הר לעמק שם – בשביל ליצר איזה שהיא מטרה ויעד. אבל אם פעם הייתי מתאמן למירוץ במטרה לשפר את השיא, היום אני מקבל את העובדה שאני לא יכול לעשות את זה בכל פעם (כלומר, זה דורש ממני השקעה גדולה ממה שאני מוכן לתת) ופשוט חי עם זה. אולי זאת הסיבה שעוד לא התחייבתי למרתון נוסף, למרות שעברה כמעט שנה וחצי מהאחרון, כי אני יודע שמדובר בהתחייבות מאוד גדולה, לא משנה איזה תוצאה אתה רודף.
אני חושב שהבונוס מזה מגיע שאני לא מרגיש "חייב לצאת לרוץ" כמו שהיה בתקופות שרדפתי אחרי תוצאות (אני טיפוס מאוד תחרותי). חלק נכבד מהפעמים זה פשוט כי אני רוצה לצאת לרוץ וזה כיף לי. (ולפעמים זה בשבת בשש בבוקר בקור כלבים לעשות 24 ק"מ, ואז צריך להכריח את עצמך..).
אבל כמובן, כמו שאלכס אמר פה – זה מאוד אינדבידואלי. כל אחד מה שמתאים לו

אסף מיכאלי 28 בינואר 2014

אריאל זה כל העיניין
אצלנו המטרה בספורט לא צריכה להיות נשגבת
המטרות שלנו מתפרסות לעוד תחומים כמו קריירה.
עצם העובדה שאתה מתחזק את עצמך ליכולת לרוץ 24 ק"מ
היא המטרה הספורטיבית שלך עכשיו. לכן אתה גם נהנה מהדרך
שנינו יודעים שביום שתחליט אתה תחדד את פעולותיך למען מטרה ספורטיבית
כלשהי. זה הגדולה בלהשיג מטרה ועוד מטרה בלי הפסקה,
הידיעה שתמיד תוכל לצאת לאתגר חדש.

פאןפאן 29 בינואר 2014

מדהים – אבל אנחנו באותו רציונאל.
אני אוהב ריצה ואוהב לרוץ עד לרגע שרגליי יסרבו להתנתק מהקרקע באופן רצוני.
יחד עם זאת, בשל היכרותי הרבה עם העולם הזה (אבא מרתוניסט, שגרת ריצה ארוכה משפחתית מגיל 14) ידעתי שזה בור ללא תחתית מבחינת צריכת זמן.
בגלל זה קרעתי את התחת באימונים של המרתון הראשון (והאחרון עד כה) שלי לפני שנתיים כדי שאסיים בתוצאה טובה (מוח תחרותי מזוין) ולא יהיה לי תירוץ לעשות מקצי שיפור.
כל חבריי , אנשי הברזל באשר הם, שגרירי שבט הטראומריים או סתם דודים של סעיד אוויטה, אמרו לי חכה חכה, אי אפשר לעצור אחרי המרתון ואנחנו נפגש על שטיח בקו הזינוק איפושהו כשאתה מסריח ממשחה לחימום שרירים או דביק מווזלין במקומות רגישים.
הרופא שלי נשבע לי בכל היקר לו שזו התמכרות שאין מוצא ממנה (אלא אם אתה ב80% שנפצעים מהעיסוק בזה)ושהיא מזיקה במקרה הטוב והרסנית ברוב המקרים הנפוצים.
בינתיים אני מחזיק מעמד. נותן 25 ק"מ בשבוע (2 ריצות), לפעמים 40 כשאני מתחרמן על ארוכה של סופ"ש , אבל זהו. לא תחרויות, לא שעון, לא מד דופק ורק חיוכים ומוסיקה כיפית באוזניים.
אולי שהילדים יגדלו יהיה לי יותר זמן פנוי ואז אשתגע, בינתיים שומר על אש קטנה ובעיקר נהנה מהאנדרופינים.
אצלנו בחבורה אומרים : איש איש באמונתו יחיה :-)

אופיר 30 בינואר 2014

לא לפגוש חברים בשישי בערב כי בשבת קמים ב-04:30 כדי לרוץ 30 ק"מ?
לחפש בחנויות טבע פלצניות פסטה מחיטה מלאה?
להכנס למשבר בכל פעם שיש כאב קטנטן בשוק?
לנסות לבדוק אם אפשר לדחוף ריצה של שעה בנסיעה לחו"ל?

לא רוצה את זה יותר, תודה. 30-40 ק"מ בשבוע זה יופי-טופי בשבילי.

אסף 31 בינואר 2014

אופיר אכן תיאור מדוייק של המצב אצלנו בבית לאחרונה.
בעיקר בימי שישי
אבל אחרי המרתון, נראה לי ש 30-40 ק"מ על פני 4 אימונים שבוע זה אכן יופי, יופי

Comments closed