דברים שרואים משם – יוחאי שטנצלר

נ.בי.אי. בטורונטו מרגש כמו הוקי קרח בתל אביב.

יום חמישי, 14:00 בצהריים

שניים עשר ימי עבודה ארוכים הסתיימו להם, עוד שעה יוצא לשדה התעופה פירסון שבטורונטו בדרך הביתה. שני חברי הצוות הנוספים נשארים לשבוע נוסף בכפור הקנדי. מהיתרונות של עבודה בפירמת רואי חשבון בינלאומית.

רצינו לעשות ארוחת צהריים חגיגית אחרונה בטורונטו, אבל אין זמן, המונית מגיעה אוטוטו. אז סיכמנו על פיצה, מהיר וטעים. יושבים בפיצרייה ובולסים, ברקע בטלוויזיה נשים משחקות הוקי.

אולימפיאדת החורף לא מעניינת? אולי אצלנו, מדינה שבה בשיא החורף יש 18 מעלות בצל. בקנדה , טירוף, כמו מונדיאל. אפשר להבין ממדינה השנייה בגודלה בעולם שמרביתה קפואה. קנדה היא אימפריה ומרגישים את האולימפיאדה בכל פינה בעיר.

40 שניות לסיום והקנדיות משוות ל-2-2 מול ארה"ב. זעקה גדולה מכיוון הטלוויזיה וגם המוכר הפרסי בפיצרייה ושני המהגרים הסינים המנומנמים שישבו לאכול משולש מתרגשים. לא הבנתי מה הקטע, אמנם נותרו 40 שניות, אבל היה רשום שזה 40 שניות לסיום ה-Rd3, כלומר לסיום הרבע השלישי. אז מסתבר שבהוקי משחקים שלושה שלישים ואני יצאתי טמבל. המשחק נכנס להארכה, אנחנו יצאנו לכיוון המשרדים. בתוך הבניין השומרת מספרת לנו בהתרגשות שקנדה ניצחה. התרגשנו.

מסתבר שזה היה משחק הגמרוהקנדיות שלא היו במשחק כמעט לכל אורכו, היו בפיגור 2-0 ב-3 הדקות האחרונות ועדיין ניצחו בהארכה וזכו בזהב רביעי ברציפות.

16:30 בצהריים

נציג הביטחון של אל-על שואל אם ארזתי לבד והאם המזוודות היו איתי כל הזמן. מריח כבר את הבית, מנסה להוציא סטטוס בפייסבוק– "ארטיק ענקי בדרך לישראל", אבל לא מצליח להתחבר ל-WIFI.

19:00 בערב

המטוס חג במעגלים, ההמראה מתעכבת בגלל תנאי מזג האוויר, קורא בידיעות ספורט כתבה לקראת מכבי נגד באזל ועוד ידיעה סתמית על בית"ר, בזמן שבקנדה עושים היסטוריה. מעניין איפה יהיה רשום מחר בארץ על המשחק שיהיה פה מחר בעמוד הראשון של כל עיתון במדינה. בינתיים הטייס מודיע שיש תקלה טכנית שמנסים להתגבר אליה ושמקווים לצאת בקרוב.

21:00 בערב

חזרנו ל-GATE. עדיין לא תיקנו את התקלה, זמן הנחיתה המשוער בארץ הוא 3 בצהריים אם נצא עכשיו, מתקרב לכניסת השבת, כלומר…יש סיכוי גדול שלא נצא בקרוב מקנדה.

22:00 בערב

הטייס מאשר סופית – "לא הצלחנו לטפל בתקלה, אנחנו יודעים מה היא, אך לא נספיק לתקן אותה בזמן סביר על מנת שנוכל לנחות בארץ לפני כניסת השבת. אי לכך ובהתאם לזאת, הטיסה תצא רק במוצאי שבת. פרטים נוספים ימסרו בהמשך"

00:30 בלילה

באוטובוס, בדרך למלון שאל-על סידרו לנו. מתקשר לאשתי (7:30 בבוקר בישראל), היא מבינה כבר  לבד כשהיא רואה את השם שלי על הצג שהיא לא נוסעת בעוד כמה שעות לנתב"ג. "אבא לא חוזר היום הביתה", היא אומרת לסער, בני הבכור. "המטוס מקולקל". הגאון, עוד לא בן 3, לא חושב פעמיים ושולף "אני אביא את הכלים שלי ונתקן אותו". מאז הוא חולה, האם יש קשר? לא יודע, אבל לפני זה במשך שבועיים שלא הייתי הוא לא היה חולה.

9:00 בבוקר, שישי

נכנס למשרדי החברה בטורונטו לעוד יום עבודה. כולם מסתכלים עליי כאילו אני רוח רפאים. לא מבינים מה אני עושה שם. בטוחים שאני חיבלתי במטוס. כולם עדיין מדברים על הניצחון של הקנדיות.

14:00 בצהריים

קופאים מקור ויוצאים לארוחת צהריים אחרונה בכיף, הולכים ל-MOXIES שבדרך כלל די ריק בצהריים, בערך כמו כל אזור NORTHYORK  שבטורונטו. אלא שהפעם היה מלא, היה מקום רק על הבר. היום חצי גמר הגברים, שוב קנדה מול ארה"ב טירוף במסעדה, כל פעם שהקנדים עוברים את החצי השולחנות גועשים. ניצחנו 0-1, למה ניצחנו?  בקנדה תתנהג כמו קנדי.

15:00 בערב

קופאים מקור וחוזרים למשרד, בדרך בטעות נתקעתי בקנדי, לא שמתי לב. הוא ביקש סליחה. טיפוסי.

19:10 בערב

מנסה לנצל את הדחייה בטיסה עד הסוף ולתפוס משחק NBA. מחוץ ל-Air Canada Center מנסים להשיג כרטיסים לטורונטו מול קליבלנד. הספסר מבקש 50 דולר לכרטיס, מתפשר על 20. הכרטיסים ליציע העליון, אבל כמו ישראלים טובים התפלחנו ליציע התחתון, בכל זאת, מלא מקומות ריקים.

כל מה שחשבתם על חווית NBA לא קורה בטורונטו. קבוצה בלי זהות בעיר בלי זהות נותן משחק מביא לאווירה משעממת. ההתרגשות האמיתית מתרחשת כשהמעודדות עולות ואיתן כל מופעי המחצית והפרסים שמחלקים בפסקי הזמן. מוזיקה מתנגנת בזמן המשחק, נראה לי לא הגיוני. בכדורגל זה לא היה קורה. כל המשחק נראה כמו שכונה אחת גדולה, כאילו המשחק עצמו הוא לא העיקר. בעצם, כנראה שזה באמת לא העיקר. בגלל זה אני לא רואה אף פעם NBA עד לפלייאוף. טורנטו מנצחת, אני בתור אחד שמגדיר את עצמו כאחד שמבין ומכיר שחקני NBA, לא מזהה שם יותר מדי פרצופים, וזאת עוד המדורגת שלישית במזרח.

11:00 בבוקר, שבת

קופא מקור ומטייל קצת בעיר, עלינו ל-Cn Tower, אחד המגדלים הגבוהים בעולם, מגובה 350 מר' רואה גורדי שחקים שנראים כמו בדידים. יש משהו יפה בטורונטו למרות שאין לה זהות. היא מורכבת בעיקר ממהגרים מסין, תאילנד, איראן, יהודים, שחורים, פולנים רוסים ושאר קצוות העולם. קצת מזכיר אותנו חוץ מהקטע היהודי שמקשר. אלא שבטורונטו כולם שווים, ההתבוללות חיה ונושמת, זוגות מעורבים הולכים יד ביד, חבורות של תלמידים מצבעים וגזעים שונים הולכים יחד. וכולם מקבלים את כולם. די מרענן.

איך אמר לנו אחד הישראלים בחברה כשלקח אותנו לסיור ברכב שלו: "כולם כאן שווים, לא משנה מאיפה הגעת. כולנו קנדים". זה קרה שנייה לפני שמהגר סיני חתך אותו עם הרכב והוציא ממנו קללה עסיסית.

16:00 בצהריים, ראשון

הגלגלים נוגעים בקרקע. מחיאות הכפיים הרגילות מתחלפות בתשואות סוערות. ברקע "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין. לוקח את הדיוטי פרי, לוקח מזוודות, נפרד מכולם, אחרי יומיים במלון ועוד לילה בשדה הם כמו חברים לנשק. עובר את המכס, יוצא משער הטיסות הנכנסות. סער רץ אליי באמוק וקופץ עליי. יאללה, בערב יש חיפה נגד הפועל.

עונת המלפפונים 33: על אבות בנים ויורשים אחרים
חשיבותו של הקונספט - יניב פרנקו

5 Comments

Yavor 3 במרץ 2014

נהדר – ביטאת בדיוק את תחושותיי בתור מונטריאולי זה כמה שנים. בשישי, שעתיים לפני פגישת הקבוצה שלנו, הבוס שולח הודעה לכולם ש"אני לא רוצה להיות זה שימנע מכם לראות את המשחק של הגברים מול ארה"ב, ואולי לפספס משחק היסטורי כמו זה של הנשים אתמול".
אז ישבנו וראינו אחד אפס קטן, ובסוף שמחנו כמו כולם.

שחר ד. 3 במרץ 2014

טורנטו היתה קרובה מאד לאבד את הקבוצה שלה בתחילת שנות ה-2000.
בדומה לוונקובר ההכנסות היו קטנות (רווחים בדולר קנדי ותשלום באמריקאי) רק ההיסטוריה (העיר הראשונה ששיחקה משחק ב-NBA, ביחד עם הניקס) שמה אותם שנייה בתור למעבר. למזלם היה להם שכל לבחור טוב בדראפט – וינס קרטר וטרייסי מקגריידי השאירו אותם בקנדה.

מאז הם מחליפים GM'S כמו שקבוצת תחתית בישראל מחליפה מאמנים ומחפשים את הנוסחה להצלחה (מכיוון שאף שחקן חופשי לא מוכן להגיע לשם). הם אפילו קצת (בסתר) מתגעגעים לימיו של אייזיה תומאס…

ויקטור מורוז 3 במרץ 2014

מצטער, אבל אחרי שקראתי את המשפט "מהיתרונות של עבודה בפירמת רואי חשבון בינלאומית" לא הפסקתי לחשוב עליו לאורך קריאת הפוסט ולקנא.

oded 3 במרץ 2014

נהדר
תודה

טל ש. 3 במרץ 2014

נהדר יוחאי,
אהבתי.

Comments closed