בייסבול ביפן – אמיר אשכנזי

עם יד על הלב, אם היו שואלים אתכם באילו ארצות מלבד ארה"ב הבייסבול פופולרי, כמה מכם היו עונים "יפן"?  הרי האפשרות שבייסבול פופולארי ביפן נשמעת סבירה כמו האפשרות שריקי הנדרסון, אולי רץ הבסיסים הטוב בהיסטוריה של הבייסבול, לקח את צ'ק מענק החתימה שקיבל מאוקלנד על סך של מיליון דולר, מסגר אותו ותלה אותו על הקיר.  רק כשרואה החשבון של הקבוצה קלט שהצ'ק לא נפרע התגלה הסיפור והקבוצה המליצה לריקי לפדות את הצ'ק ובמקומו לתלות על הקיר העתק.  ועדיין, שני הסיפורים נכונים.

אז איך לעזאזל הבייסבול הגיע ליפן?  שלא במפתיע המקור הוא אמריקאי.  הוראס וילסון היה מורה לאנגלית בקייסי גאקו, מה שהפך מאוחר יותר לאוניברסיטה האימפריאלית של טוקיו.  הוא גם היה יועץ של ממשלת יפן ועזר לה במודרניזציה של מערכת החינוך ובין לבין הוא הציג את הבייסבול לאומה היפנית בסביבות 1870.  את משחק הבייסבול הראשון ארגן אמריקאי אחר, אלברט בייטס שלימד באוניברסיטת קייטאקו, ועדיין, את הפופולריות הגדולה של המשחק בארץ השמש העולה צריך לזקוף לזכותו של אחד, הירושי היראוקה.  כמהנדס רכבות שבילה זמן בארה"ב כסטודנט, וכאוהד מסור של הבוסטון רדסוקס, הלז הקים את הקבוצה היפנית הראשונה, Shimbashi Athletic Club.

קבוצות נוספות קמו לקראת סוף המאה ה-19, ואחת מהן מבית הספר איצ'יקו שבטוקיו קראה תיגר על מועדון האתלטיקה של יוקהומה.  האחרון היה בעצם מועדון של זרים, לבנים, אשר בתחילה סירב לשחק כנגד יפנים.  רק בשנת 1896 התרצה המועדון הלבן ועלה למגרש אל מול הנייטיבס בציפיה לניצחון קל.  רק שהחיים לא תמיד הם מה שאתה מצפה ואיצ'יקו הביסה את קבוצת יוקהומה בתוצאה 29-4.

היה זה המשחק הראשון בין שתי הקבוצות, ומשחק הבייסבול הבינלאומי הראשון ששוחק באסיה.  במהלך השנים הבאות ניפגשו שתי הקבוצות עוד שלוש פעמים ובכולן ניצחה הקבוצה היפנית.  ניצחונות אלו היוו את המוטיבציה הראשונית לאוניברסיטאות רבות להקים קבוצות בייסבול, ולפופולריות שהספורט החל לצבור ביפן.

*

התפתחות הבייסבול ביפן לא נעלמה מעיניהם של האמריקאים.  ב-1913 ערכו השיקגו וויט סוקס והניו-יורק ג'איינטס מסע משחקים עולמי ובמהלכו עצרו גם ביפן למשחקים כנגד קבוצות מקומיות.  ביקורים נוספים המשיכו בשנות ה-20 בעידודו של קנסו לנדיס, הקומישינר באותם ימים.  כאשר בייב רות', לו גריג, ג'ימי פוקס ועוד שחקני על אמריקאים הגיעו לטוקיו בשנת 1934, יותר מחצי מיליון איש חיכו לראות אותם ברחובות.  מסע המשחקים כלל מספר משחקי ראווה, כאשר אחד מהם נערך בגשם ורות' שיחק בבסיס הראשון בעודו מחזיק מטריה ביד אחת.  באצטדיון קושיין באוסאקה קיים לוח המציין את העובדה ש"בייב רות' שיחק פה".  מבחינת האהדה לספורט, בתקופה ההיא בייסבול כבר עבר את הסומו בתור הספורט הפופולרי ביפן, ובאופן קבוע עקבו שם אחרי הוורלד סרייס.

כאמור, באוניברסיטאות היפניות זכה הבייסבול לפופולאריות הגדולה ביותר.  עוד קודם לביקור של רות' וחבריו, האוניברסיטאות המקומיות החלו לשלוח שחקנים להשתלמויות בארה"ב בניסיון לשפר את קבוצות הבייסבול המקומיות, ובשנת 1925 קמה הליגה הראשונה, הביג-6 של טוקיו.  אמנם לא אלבאמה מול אוברון או מישיגן מול אוהיו סטייט, אבל גם לבייסבול קולג' היפני יש יריבויות וותיקות משלו כשזו שבין וואסדה ו-קיו היא בין המפורסמות שבהן.

לפטי א'ודול היה רליבר ממוצע בניו-יורק יאנקיס ובבוסטון רד סוקס.  את הישגו המשמעותי ביותר בתור מגיש הוא השיג ביולי 1923 כאשר במהלך 3 אינינגים של משחק הוא הצליח לתת לקבוצה היריבה 16 ריצות (למרות שרק 3 נרשמו לחובתו.  היתר נרשמו לחובת טעויות של שחקני השדה).  מאוחר יותר עבר לפטי לחבוט ושם הציג מספרים יפים יותר.  למעשה, בשנת 1929 הוא השיג 254, נתון המהווה שיא של הנשיונל ליג שרק השווה בשנת 1930 על ידי ביל טרי אבל עדיין לא נשבר.  השיא באמריקן ליג נשבר רק בשנת 2004 והועמד על 262 חבטות.  ומי שבר את השיא?  איצ'ירו סוזוקי שהגיע מיפן.  אבל על כך מאוחר יותר.  בתור מאמן בליגות המיינורס זכה לפטי להצלחה רבה כאשר הישגו הגדול ביותר היה כפי הנראה האימון של ג'ו דמאג'יו.  הוא מעולם לא לקח קרדיט על כך ואמר רק שהיה לו השכל לעזוב את דמג'יו לעצמו.

*

לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה שימש לפטי כשגריר של רצון טוב  של הבייסבול האמריקאי ביפן.  הוא ביקר בארץ השמש העולה בכל שנה בין 1933-1937, לעיתים לתקופות של מספר חודשים.  יחד עם שחקנים נוספים הם העבירו אימוני ושיעורי בייסבול בקבוצות הביג-6, ובכך עזרו לשפר את רמתן ולהעצים עוד יותר את הפופולאריות של המשחק.  עד היום לפטי נחשב לאבי הבייסבול היפני והוא חבר בהיכל התהילה היפני.  זכור במיוחד סיבוב המשחקים שהוזכר כבר מ-1934 אותו ארגן לפטי כאשר אל מול קבוצת הכוכבים האמריקאים העמידו היפנים קבוצת כוכבים משלהם, מה שלא עזר להם ב-18 המשחקים אותם הפסידו.

יחד עם זאת החוויה של לשחק מול גדולי השחקנים בעולם נתנה לבייסבול היפני דחיפה נוספת וקבוצת הכוכבים שהקים מטצוטארו שירוקי יצאה ב-1935 למסע משחקים בקנדה ובארה"ב.  שנה לאחר מכן הפכה הקבוצה למקצוענית ובחרה לעצמה את השם טוקיו ג'איינטס מתוך כבוד ללפטי שב-1933-34 שיחק במדי הניו-יורק ג'איינטס.  שש קבוצות נוספות הצטרפו לליגה במהרה ועתיד הבייסבול היפני נראה ורוד.  מלחמת העולם השניה היוותה אתגר לבייסבול אבל גם היא לא הצליחה להכניע אותו למרות ביטול עונת 1945.

שוב היה זה לפטי שחזר ליפן על מנת לעזור בשיקום הבייסבול היפני שאחרי המלחמה.  ב-1950 הוא הביא איתו את ג'ו דימאג'יו ושנה לאחר מכן קבוצת כוכבים עם ג'ו דימאג'יו, אחיו דום דימאג'יו, יוגי ברה, בילי מרטין ועוד.  מה שאמור היה להיות עוד מסע של אחווה בין שתי תרבויות הבייסבול הפך להיות אבן דרך לאחר שקבוצת כוכבים מהליגה היפנית ניצחה לראשונה קבוצה אמריקאית בתוצאה 3-1.  באותו הזמן לערך התרחש עוד מהפך בבייסבול היפני, כאשר וולי יונאמינה, אמריקאי ממוצא יפני, חתם בליגה היפנית.  לא רק שמדובר היה בשחקן שהגיע מהאומה הכובשת, הוא גם הפך במהרה להיות הכוכב בהא הידיעה של הליגה.  סגנון המשחק שהביא איתו תרם גם הוא למתח עם מספר שחקנים מקומיים שראו באינדיבידואליות של משחקו חוסר כבוד למסורת המשחק היפנית, דבר שלא הפחית במאומה מהקריירה הנפלאה של וולי בבייסבול היפני כשחקן ולאחר מכן כמנג'ר.

*

רק בשנת 1964 הגיע השחקן היפני הראשון למייג'ורס בארה"ב.  היה זה המגיש מסנורי מורקאמי.  למעשה הוא נשלח על ידי קבוצתו, נאנקאי הוקס, להתנסות אצל הסן פרנסיסקו ג'איינטס.  הבעיה היתה שהוא הגיש כל כך טוב, שהג'איינטס החליטו לקנות את החוזה שלו, דבר שהיה באפשרותם לעשות לאור החוזה שחתמו עם ההוקס.  הקושי בכל הסיפור היה שמורקאמי עצמו הבטיח להוקס שהוא יחזור אליהם בתום ההשתלמות אצל הג'איינטס, ולא רצה לשבור את מילתו.  הפיתרון היה שהוא שיחק עונה אחת במדי הג'איינטס ולאחריה חזר לקריירה ארוכה ואכולת חרטות ביפן.  רק 31 שנים לאחר מכן הגיע השחקן היפני המשמעותי הראשון לליגה הגדולה.

הידאו נומו הגיש ללוס אנג'לס דודג'רס החל משנת 1995, בה זכה בתואר רוקי השנה.  שתי העונות הראשונות שלו בליגה היו נפלאות, כשהוא נעזר בשיטת הגשה מוזרה שכונתה tornado delivery ,  באמצעותה הוא שבר את השיא של סנדי קופקס כשפסל 50 שחקנים במהלך 4 משחקים בלבד.  הוא גם שרף בסטיירקאאוט 17  שחקנים של פלורידה במשחק אחד.  הקריירה שלו דעכה החל משנת 1998, אבל את הדלת שהוא פתח לשחקנים יפנים אל המייג'ורס אף אחד כבר לא יכל לסגור.  שחקנים רבים הגיעו למספר מצומצם של עונות, אולם חלקם זכו לקריירה מרשימה.  הידקי מאצוי שיחק במדי היאנקיס במהלך שנות האלפיים, במהלכן זכה עם הקבוצה בוורלד סרייס של 2009 כשהוא נבחר ל-MVP של הסידרה.  לתהילת עולם הוא זכה כמובן בסרט knocked up.  הירוקי קורדה הגיש במדי הדודג'רס החל משנת 2008 וכיום נחשב אולי למגיש מספר 1 של הניו-יורק יאנקיס, במיוחד לאור דעיכתו של סי.סי.סבאת'יה.  יו דארוויש מגיש נפלא במדי הטקסס ריינג'רס, ודייסקי מטסוזאקה הגיש מספר שנים במדי הרד סוקס, אבל על כולם מאפיל איצ'ירו סוזוקי.

איצ'ירו היה שחקן השדה היפני הראשון שחתם במייג'ורס.  גם קבוצות יפניות וגם קבוצות אמריקאיות חששו מהעובדה שבגובה 1.80 ומשקל של 77 קילוגרם הוא פשוט קטן מדי מכדי להתמודד במגרש של הגדולים אולם בסופו של דבר הסיאטל מארינרס לקחו את ההימור על שחקן האאוטפילד הזעיר (יחסית).  כבר בעונת הרוקי איצ'ירו חבט ל-242 חבטות וגנב 56 בסיסים, ובכך הפך לשחקן הראשון מאז ג'קי רובינסון שהוליך את הליגה בשתי הקטגוריות.  ביצועיו באותה עונה הביאו לו גם את תואר רוקי השנה וגם את תואר ה-MVP.  גם בשנים הבאות המשיך איצ'ירו להציג מספרים נפלאים, כשבשנת 2004, בגיל 30, הוא שבר את שיא החבטות לעונה והעמיד אותו על 262.

משנת 2001, שנת הרוקי שלו, ועד שנת 2010 איצ'ירו נבחר ברציפות למשחק האולסטאר וגם זכה בכפפת הזהב (תואר הניתן לשחקני עמדה על ביצועיהם בהגנה).  השדה הימני בו שיחק כונה "Area 51" על שם המספר שעל גבו.  הזריזות שלו, שלא פחתה גם בשנים מאוחרות יותר, משחק ההגנה שלו, כמו גם יכולת החבטה הנהדרת הפכו אותו לאחד מכוכבי המייג'ורס הגדולים ולא לחינם החתימו אותו היאנקיס בשנת 2012, בגיל 38.  כיום איצ'יירו רחוק רק 258 חבטות מהשגת 3000 חבטות במייג'ורס ויש לזכור שהוא הצטרף לליגה בגיל 27.  בשיקלול עם הקריירה הקודמת שלו ביפן, לאיצ'ירו יש יותר מ-4000 חבטות.

*

מעמדם המובטח של השחקנים היפנים במייג'ור ליג בא לידי ביטוי בחוזה שחתמו לאחרונה היאנקיס עם המגיש מסאהירו טאנאקה.  עם ממוצע נצחונות של כמעט 75% בליגה היפנית ו-ERA של 2.3, היאנקיס הניחו על השולחן חוזה של 7 שנים על סך 155 מיליון דולר וזאת עוד לפני שטאנאקה זרק אפילו זריקה אחת במייג'ורס.  ההערכה לליגה היפנית באה לידי ביטוי גם בנדידה של שחקנים מהמייג'ורס לליגה היפנית.  נכון שמדובר בעיקר על שחקנים שלא מצאו את מקומם בהרכב של קבוצות אמריקאיות, אבל כששחקן כמו קוין יוקוליס חותם על חוזה בקבוצת טהוקו ראקוטן גולדן איגלס לעונת 2014, גם אם בשלהי הקריירה, יש בכך אמירה על איכות הליגה היפנית.  גם איכות המתקנים ביפן לא היתה מביישת קבוצות מייג'ורס.  מגרשים כמו איצטדיון מאזדה זום-זום  בהירושימה, איצטדיון יוקוהמה, והטוקיו דום היכול להכיל 55,000 צופים היו יכולים להוות מגרשים ביתיים לרבות מקבוצות המייג'ורס.  ימים רבים חלפו להם מאז שרות' בייב וחבריו השפילו את שחקני הליגה היפנית ב-18 ניצחונות רצופים.

אז היכן ממוקמת הליגה היפנית בהשוואה למייג'ורס?  יש כאלו האומרים שמדובר בליגות השוות ברמתן.  טענה זו נשמעת אופטימית מדי ומגיעה לרוב מכאלו אשר יש להם אינטרס בליגה היפנית כמו טריי הילמן שהיה מנג'ר בקנזס סיטי רויאלס ואחר כך ביפן.  סקאוטים רבים טוענים שהליגה היפנית ממוקמת מעט מעל ליגת המיינורס הבכירה בארה"ב (הטריפל A) אבל מתחת למקצוענים.  כאשר בוחנים סטטיסטיקות מוצאים תימוכין לטענה זו.  לדוגמא, קייסי מגהיי העלה את מדד ה-OPS (מדד המשקלל עליה לבסיס פלוס עוצמת חבטות) מ-0.632 ל-0.891 בעונתו הראשונה ביפן.  קפיצה דומה ביצעו שחקנים נוספים כגון טוני בלאנקו, נייג'ר מורגן והשחקן עם השם הנפלא ביותר בעולם הבייסבול – Lastings Milledge.  גם מגישים משפרים את ביצועיהם ביפן, לדוגמא דניאל קבררה שהוריד את ה-ERA שלו מ-5.10 בעונתו האחרונה במייג'ורס ל-3.09 בעונתו הראשונה ביפן.  ברנדון דיקסון שהיה שחקן מיינורס בארה"ב הציג ERA של 2.77 ביפן.  כמובן שקיימים גם שחקנים שהדרך למזרח לא הטיבה עימם בהכרח, אבל באופן כללי אפשר לומר שהסקאוטים של המייג'ורס צודקים והליגה היפנית מקבילה לליגת מיינורס מובילה.

 ואם לא רמת מייג'ורס, לפחות הבייסבול היפני מעלה חיוך על הפנים.

 בסקירה הפעם נעזרתי רבות בשני מאמרים נפלאים:

http://www.tofugu.com/2013/03/26/japanese-baseball-history-beginning/

http://www.tofugu.com/2013/04/09/japanese-baseball-history-modern/

חשיבותו של הקונספט - יניב פרנקו
סיפור על אהבה וחושך - שחר דלאל

25 Comments

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 3 במרץ 2014

כתבה מעניינת מאוד שכתובה היטב. תודה לך

אריאל גרייזס 3 במרץ 2014

יופי של סקירה, חידשת לי הרבה. מה שמעניין לטעמי זה החזרה של הבייסבול האמריקאי ליפן חמש שנים אחרי סיום מלחמת העולם השניה, למרות המשקעים העצומים בין המדינות כתוצאה מאותה מלחמה

Amir A 3 במרץ 2014

כן, גם אותי זה ריתק. למעשה הבייסבול האמריקאי שמר על קשר עם יפן מיד עם סוף המלחמה, ואפשר להניח שאנשים כמו מקארת'ור ראו בזה כלי לקשר עם האוכלוסיה המקומית. לגבי היפנים עצמם, אני חושב שהם לא ראו בבייסבול איזה ספורט אמריקאי שהם ניכסו לעצמם אלא ספורט שהוא כבר יפני אמיתי.
והכי חשוב, אולי זה מראה שספורט יותר חשוב ממלחמה. הרי בואו נודה על זה, כשאנחנו יוצאים למלחמות פעמים רבות אנשים לא מבינים על מה ולמה לעזאזל הם נמצאים בשדה הקרב. לעומת זאת בספורט אנחנו תמיד מבינים.

red sox 4 במרץ 2014

זו אמירה מאוד שטחית לומר שהיו "משקעים עצומים" בין המדינות האחרי המלחמה. מי שלמד על ההיסטוריה של יפן המודרנית יודע שביפן של אחרי המלחמה היה תהליך מרתק של כניעה במובן המנטאלי לצד הכניעה המדינית-צבאית. היפנים, לא בלי אינדוקטרינציה אמריקאית, קיבלו בהכנעה את ההשפעה האמריקאית שאחר כך היוותה את הבסיס לשיקום הספקטקולרי שיצר את יפן כפי שאנחנו מכירים אותה היום. כמו במקרים רבים בהיסטוריה, הספורט היה חלק מתהליך גדול בהרבה.

זה מאוד קאונטר-אינטואיטיבי לחשוב על כך שאחרי 2 פצצות אטום ואחרי הכנעה כל כך אגרסיבית ה"משקעים" לא היו של שנאה או יצר נקמה, אבל זו האמת במקרה הזה.

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

זה מעניין מאוד מה שאתה אומר, אבל תחשוב על זה שיש משקעים בשני הצדדים. האמריקאים לא סלחו ליפנים מהר על התקיפה בפרל הארבור. ואכן, זה מאוד קאונטר אינטואיטיבי, עד כדי כך שאני מתקשה לקבל את זה – אפילו אם על פני השטח זה היה ככה.

יהודה 3 במרץ 2014

כל הכבוד על ההשקעה

אריק האדום 3 במרץ 2014

יש גם סצנת בייסבול חזקה בקובה, לא?

Amir A 3 במרץ 2014

בהחלט. בליגה כיום יש 24 שחקנים קובנים פעילים לעומת רק 14 מיפן. ואם חושבים על גודל המדינות אז כמובן מדובר על פער הרבה יותר גדול. כמובן שהמעצמה מספר 1 מלבד ארה"ב מבחינת שחקנים במייג'ורס זו הרפובליקה הדומיניקנית ואחריה וונצואלה.

שחר ד. 3 במרץ 2014

תודה אמיר. חידשת לי הרבה (הייתי בטוח שהבייסבול הגיע רק בתחילת ה-20 ולא לפני).

אפשר להוסיף גם שיפן זכתה ב-2 מ-3 אליפויות ה-World Baseball Classic. הטורניר שאמור להוות את אליפות העולם האמיתית עם השתתפות השחקנים המקצוענים (אם כי אפשר לתהות אם זה באמת ככה כשארה"ב לא הצליחה עדיין לזכות במדליה…).

Amir A 3 במרץ 2014

אני חושב ששנות ה-20 מסומנות כי אז קמה הליגה הראשונה, הביג-6. אבל כמו שקראת, בייסבול היה כבר חזק בסצינת הספורט היפנית קודם לכן.

אלעד אחד 3 במרץ 2014

תודה רבה, מעניין מאוד.
ישנה סצינה יפהפיה של מרדף במשחק בייסבול ב"STRAY DOG" של קורסוואה.

Amir A 3 במרץ 2014

נו, אם מזכירים את אקירה קורוסוואה בתגובות לפוסט שלי סימן שאני עושה משהו נכון.

אלעד אחד 4 במרץ 2014

בהחלט!

אמנון ג 3 במרץ 2014

תודה. פוסט נהדר.
אגב , לא מצליח להסביר למה ספורט כמו בייסבול מצליח בענק במדינות מסוימות וזניח לגמרי במדינות אחרות. לא מוצא מכנים משותפים.
בהקשר לבייסבול ביפן – מנחם לס כתב לפני הרבה שנים מאמר מרתק על תופס יהודי בשם מו ברג שהשתתף במסע ליפן (כנראה זה מ 1934 ) ,טיפוס מרתק שרק ענף הבייסבול יכול לנפק. המאמר פורסם נדמה לי גם ב"דה באזר" בעבר ובכל מקרה מצוי גם כפוסט אורח בבלוג "טופס 630".
בלי קשר – צריך לדעתך להתייחס ברצינות לתוצאות הקבוצות במשחקי ההכנה שהחלו לפני מספר ימים ?

Amir A 3 במרץ 2014

זה מה שריתק אותי, העובדה שלמרות ההבדלים התרבותיים העמוקים בין ארה"ב ויפן, עדיין בייסבול השתרש בשתי המדינות.
לגבי תוצאות הקבוצות באימוני האביב, אני לא חושב שיש איזה טעם להתייחס אליהן. למעשה אני חושב שגם אין טעם להתייחס למשחקי העונה בחודש אפריל ואולי אפילו במאי. לוקח לשחקנים, במיוחד למגישים, זמן להתאפס.

red sox 4 במרץ 2014

מצוין אמיר, תודה.

למי שמתעניין בבייסבול, ביפן ובקשר ביניהם – הספרים של רוברט וויטינג הם ספרי חובה. במיוחד "You Gotta Have Wa" שנחשב לספר מפתח בחקר תרבות יפן המודרנית בכלל והוא אחד מספרי הספורט הטובים שקראתי. גם יתר הספרים שלו (וביניהם The Meaning of" Ichiro" על ההתפתחות של איצ'ירו מילד שמתאמן עם אבא שלו בפארק בסיזיפיות ועד התהילה ומה שזה עשה ליחסי ארה"ב-יפן בכלל, כולל חלק נרחב ומעניין על הידאו נומו שפרץ את הדרך לאמריקה לאיצ'ירו והאחרים).

כבר המלצתי פה פעם על הספרים של וויטינג בפוסט ספרי הספורט של אריאל, אבל לא יזיק שוב.

דורפן 4 במרץ 2014

עשיתי פעם כתבה במונדיאל על כדורגל, סומו ובייסבול ביפן. ועיתונאי יפני נתן לי אבחנה למה בייסבול הוא הספורט מספר 1 וכדורגל לא ישתווה אליו. ״בבייסבול כל אחד יודע כל הזמן מה בדיוק הוא אמור לעשות״. הכמעט-טקסיות הזו שרואים גם בסומו – מאד מתאימה כנראה לתרבות היפנית.

Amir A 4 במרץ 2014

בהקשר של התרבות היה מעניין לקרוא על תגובות של שחקנים להצטרפות של וולי יונאמינה לליגה. הוא שיחק כמו שאמריקאי משחק – רץ בכוח בין הבסיסים, מתנגש בשחקנים שעומדים בדרכו, מנסה להגיע לבסיס הראשון גם על באנט וכדומה. היו נגדו הרבה טענות על חוסר כבוד לספורט וליריבים. האינדיבידואליות לא התאימה אז. מה שבפני עצמו קצת מפתיע לאור העובדה שבייסבול היה דווקא הספורט הקבוצתי הראשון שאומץ ביפן במאה ה-19, שעד אז דווקא היתה אומה של ספורט אינדיבידואלי (סומו והאבקות). בשבילי התרבות היפנית היא אניגמה אחת גדולה.

שחר ד. 4 במרץ 2014

חשוב לדעת שהכדורגל הבריטי שאב המון מהבייסבול בארה"ב. כל המבנה של הליגות של אנגליה מועתק מזה של הנשיונל ליג שקמה ב-1876 (לעומת הליגה האנגלית שהוקמה ב-1888).

אני חושב שבעניין הזה מדובר רק בקדימות שבה המשחק הופיע במדינה.

Amir A 4 במרץ 2014

לא להאמין, אבל הרגע סיימתי לכתוב את הפיסקה בפוסט הבא שמתארת את מהלך העניינים שהביא להקמה של הנשיונל ליג ב-1876.

טל בן יהודה 5 במרץ 2014

מאד מעניין, לא הכרתי בכלל את כל ההיסטוריה המוקדמת של המאה ה-19. תודה על זה.

פרט פיקנטי הקשור לבייסבול-יפן-ארה"ב ואחד מטיולי הכוכבים שהזכרת.

עוד שחקן שהיה באותה משלחת של גריג ורות' ב-1934 היה מו ברג, שחקן בייסבול יהודי. זו למעשה הייתה הנסיעה השנייה שלו ביפן למטרה הזו.

אמנון ג' מעלי הזכיר את המאמר של לס בדה באזר על מו ברג, אבל משום מה לא הצלחתי למצוא אותו בגוגל.

בכל מקרה, בטיול המדובר, מו הגיע לביקור של אזרחית אמריקאית בבית חולים מרכזי בטוקיו, ושם הוא הצליח להתגנב לגג של בית החולים, ומשם צילם את כל העיר. הצילומים הללו, שימשו יותר מאוחר את הצבא האמריקאי בהפצצות הראשונות על טוקיו לאחר פרל הרבור, ונמצאים עד היום במוזיאיון ה-CIA בוושינגטון.

גם ספר נכתב על מו ברג: The Catcher Was a Spy
(משחק מילים על הספר ההוא…)

ירוק 6 במרץ 2014

מעניין מאד (לא המשחק, הכתבה…) אמיר – תודה.

בהקשר דומה – יצא לך במקרה לראות את הטריילר לסרט החדש בכיכובו של ג'ון האם על סוכן שחקנים אמריקאי שמביא חבר'ה הודים ששיחקו קריקט לשחק בייסבול בארה"ב?

הבנתי שזה מבוסס על סיפור אמיתי – נשמע שזה סיפור מרתק. אולי אתה (או דורפן) יודעים לספר עוד. ואם זה משהו טריוויאלי שכל חובב בייסבול מכיר – אני מתנצל על הבורות :)

Amir A 6 במרץ 2014

הסיפור של שני החברה האלו היה יותר קוריוז מאשר משהו אמיתי. שניהם הוחתמו בפייטסבורג פיירטס, אחד המועדונים הכושלים יותר במייג'ורס במהלך השנים האחרונות (למרות שבשתי העונות האחרונות הם התקדמו יפה), והאחד שוחרר מהר מאוד. השני (סינג) עוד מחזיק מעמד בציפורניים ברמה של מיינורס, אבל לא עושה רושם שהוא יהפוך למשהו יותר מזה. מה שדורפן יכול בטח לענות יותר טוב ממני זו השאלה האם השניים האלו יכולים לפתוח את הדלת לבייסבול בהודו, היכן שהקריקט שולט.

ירוק 6 במרץ 2014

תודה רבה – באמת מעניין. האם יש בליגה כאן בכלל שחקנים ממוצא הודי (אני מתכוון לכאלו שגרים ואפילו נולדו בארה"ב)? בכל מקרה, מקווה שדורפן יקרא את זה וייתן קצת יותר פרטים.

ונדמה לי שאני אלך לראות את הסרט – הוא עושה רושם של קיטש הוליוודי לתפארת, אבל הסיפור הוא אחלה סיפור.

Amir A 6 במרץ 2014

סרט שהופק על-ידי דיסני לא יכול שלא להיות קיטש.

Comments closed