תקשורת הספורט זה אנחנו – רינת ורדי

תקשורת הספורט היא בבואה שלנו. על מה אנחנו בדיוק מתלוננים?

 

התקרית של פרימו בתוכנית "יציע העיתונות" מראה הרבה על תקשורת הספורט, אבל גם עלינו כחברה.

ספורט מוגדר במספר מאפיינים, השניים החשובים שבהם הם התחרותיות והשוויוניות, כולם מתחילים מאותה נקודת פתיחה, 0:0, אבל התחרות, היא מה שמשנה את התוצאה, והתחרויות הזאת, מתבטאת לא רק בספורט עצמו, אלא גם בתקשורת הספורט.

תקשורת ספורט זה ז'אנר תקשורתי מיוחד עם מאפיינים מיוחדים, יש לו מאפיינים מיוחדים ושפה שונה, יש דינאמיקה שונה ומעניינת. לתקשורת ספורט יש השפעה אדירה על הצופים אבל לא רק, זה תחום אמוציונאלי, שיש לו השפעה על חווית הצפיה, על הדרך שבה צופים בו.

*

תקשורת הספורט מתחלקת לשלושה גלים, האחד מ 1913 עד 1984, עד שיצא עיתון "חדשות", הגל השני שהיה בין השנים 1984 עד שנות ה-2000,  והשלישי משנות ה-2000 ועד היום.

כל העיתונים בגל הראשון היו בוסריים, והדיווחים לא היו מודרניים כמו היום , הם עסקו עיסוק כללי במעטפת של הספורט. כל העיתונים בזמן הגל הראשון סבלו מבעיה כפולה:  בעיות כלכליות  ובעיות שיווקו, וכולם גם היו בעלי נטייה פוליטית וסקטוריאלית..

רק ב1954 העיתונות התחילה להתמסד ולהתגבר על הבעיות שלה, קם עיתון "חדשות הספורט" שהיה בעצם חיבור בין כמה עיתונים, והוקם ע"י 7 עורכי עיתונים שכבר עסקו בתחום והחליטו ליצור תקשורת ספורט יותר אובייקטיבית ותביא נורמות גבוהות, העיתון היה מאוד מוצלח ובשיאו הגיע ל40 אלף עותקים, הוא שינה את דפוסי החשיבה וההתייחסות לספורט בכמה ממדים:

היבט תרבותי-עיתון חדשות הספורט החליט שהוא שומר על שפה גבוהה, משלב גבוה, ועברית תקנית ודיוק בנתונים. הוא מחיה השפה הספורטיבית הישראלית, הוא המציא את מילים חדשות כמו "שלושער", כתבו כותרות מפתיעות, והמציאו את משחקי מילים.

העיתון התייחס לספורט כאל ערך חברתי ולכן הוא נתן לספורט את המעמד שמגיע לו, לראשונה החליט להקים כל מיני מפעלים שיתנו לספורט את המקום המגיע לו כמו פרס "שחקן השנה" או "מלך השערים".

העיתון החל לראשונה להתייחס לספורט כמשהו בינלאומי, סיקר אירועי ספורט בינלאומיים ועוד. במישור המקצועי- שינה את התייחסות באופן דרמטי, שינה נורמות סיקור, נתן ציונים לשחקנים לראשונה. הביא את העניין הוויזואלי של הספורט, החזיק צי של 10 צלמים, העיתון התחיל לסקר עוד ענפים חוץ מכדורגל, כבר בשנות ה-50 היו לו מדור של "נשים בספורט", העיתון גם הכשיר את עיתונאית הספורט הראשונה בישראל, פתח גופי הכשרה לעיתוני ספורט וחפשו נשים שיעסקו בספורט.

בהיבט הכלכלי- היה פורץ דרך וביקש למכור עיתון ספורט דרך מנויים, הוא הצליח ליצור מודל כלכלי רווחי. הוא שיתף פעולה עם הטוטו ושם מדור שבועי של טוטו. בעקבותיו הוסיפו עוד עיתונים את המדור.

*

ב1968 נכנסה הטלוויזיה לתמונה, עם הקמתה הוקמה מחלקת ספורט עם תוכנית בשם "מבט ספורט" שהונחתה ע"י דן שילון ורפי גינת ויורם ארבל, התוכנית הפכה להיות אבן שואבת לחובבי הספורט.

בנוסף ל"מבט ספורט" ב1970 קמה תוכנית ספורט בשבת שנקראה "שירים ושערים", לראשונה קבלו עדכונים בזמן אמת מה קורה במגרש.

מה שבעצם מייצר שינוי במערכת הזו זו הפריצה ב1984, אז קם בישראל עיתון חדש שזעזע את כל המציאות התקשורתית ונקרא "חדשות", עיתון זה ניסה להביא לישראל תקשורת אחרת, יותר פופוליסטית, יותר צהובה ונגישה, היה לו שער קדמי ואחורי שהיה הספורט, הוא היה שווה כוח לחדשות עצמן, מדור הספורט שלהם היה מאוד מוצלח, עורך חדשות הספורט היה אבי רצון והוא הקים את הניחוח של הספורט, העיתון סקר ספורט בצורה אגרסיבית וטלטל את כל מה שהכרנו.

בעקבות עיתון "חדשות" גם העיתונים האחרים החלו להגדיל את מוסף הספורט שלהם, כולם ידעו ששם אפשר לתפוס את הקהל, היה צריך לגייס דור עיתונאים חדש והגיוס של העיתונאים החדשים הביא לגל השני של תקשורת הספורט ואנשי הגל הראשון, הרגישו לא בנוח עם זה וניסו להתגונן.

*

עיתונאי הגל הראשון של תקשורת הספורט תיארו את עיתונאי הגל השני כאנשים שאין להם שפה גבוהה, עיתונאים שמתעסקים רק ברכילות, ציינו שכתיבתם עילגת, שהם מייעצים למאמנים מה לעשות ושהם אינם מקפידים על עובדות. ההתגוננות שלהם הייתה אגרסיבית, בתור ניסיון להציל את כבודם ותפקידם, הם טענו שפתאום כל אחד יכול להיות עיתונאי ספורט ולא צריך התמקצעות כלשהי.

הגל השני בשנות ה-90 הלך והתמסד, הוא קיבל לגיטימציה, היה מדובר בעיתונאים רציניים ומדורים רציניים, עיתונאי הספורט של 1987 בעצם התקבלו למחלקות החדשות, בין שמות העיתונאים  ניתן למצוא שמות כמו עופר שלח, רינה מצליח, דן שילון, רפי גינת, בן כספית, צדוק יחזקאלי ועוד.

*

בשנות האלפיים פרץ עוד גל והוא מתחיל לשמוט את הקרקע מתחת לעיתוני הגל השני, פרצה התקשורת האלקטרונית ע"י שלושה שחקנים חדשים שנכנסו למפה:

ערוץ הספורט ב1990- הוקם עם הקמת הכבלים בישראל, הערוץ מוקם באפיק החמישי של הכבלים ונשאר להיקרא "ספורט 5", הערוץ נמצא בבעלות פרטית של אנשי עסקים, התחיל לשדר ספורט ולקראת סוף שנות ה-90 נוספו "חדשות הספורט", הביאו חדשות עדכניות וויזואליות שאיימו על העיתונים, הכוח של העיתונים ירד.

שחקן שני הוא "'צ'רלטון"- חברה פרטית שהוקמה בסוף שנות ה-90 ע"י אלי עזור ופיני זהבי, והיא הייתה חברה שנולדה בהתחלה בלי ערוץ, עכשיו יש להם ספורט 1 וספורט 2, גם הערוץ הזה מאיים על המרחב כי הם משדרים הרבה שידורי ספורט אבל אין להם תוכניות אולפן ולכן האיום על העיתונות הקלאסית הוא קטן אך עדיין קיים.

השחקן השלישי שנוסף בשנות ה-2000 והפך אותה לגמרי זהו אתר "וואן" אשר נמצא בבעלות פרטית, אתר שהחליט להביא את הספורט לקדמת הבמה כמעט בכל מחיר, גם אם העובדות לא תמיד נכונות, הוא מייצר אתגר אמיתי לעיתונות הספורט.

ברגע שהחל הגל השלישי בשנות ה-2000, אותם עיתונאים של הגל השני אמרו את אותם הדברים שאמרו עליהם עיתונאי הגל הראשון על עיתונאי הגל השלישי, ציינו את תקשורת הספורט החדשה כרכילותית ועילגת, שכל אחד יכול להיות עיתונאי ספורט ושבעצם אין לעיתונות זו בסיס.

*

ההתגוננות של עיתונאי הגל השני היא אותה התגוננות  כמו של עיתונאי הגל הראשון אבל נוסף לה עוד מימד שהוא מגדר, תקשורת הספורט בגל השלישי הביאה גל נשי, יש כמה סיבות לכך כמו גל פמיניסטי בתקשורת, גל ויזואלי ועוד.

הביקורת של הגל השני כלפי השלישי כוללת הרבה ארס, גם כי הנשים מאיימות על ההגמוניה בספורט. התקשורת מאוד גברית למרות נוכחות מועטה של נשים, היא מתעסקת בספורט של גברים, לא מפתיע ששני האתרים מייחדים מדור שלם לנשים בקטע של  רכילות שזה "מציצים"  ו"גליצ'ים".

מאפיין נוסף של תקשורת הספורט היום זה האמוציונאליות שלה, בניגוד למדורים אחרים, היא פועלת מהבטן, עיתוני הספורט ממליכים מלכים ועורפים את ראשם מיד אח"כ, מרימים ומרסקים אותם. דוגמא גדולה לכך, היא תוכנית "יציע העיתונות", שם מתעורר תמיד טירוף חושים של אמוציות.

*

מאפיין נוסף של תקשורת הספורט הוא שהיא מאוד חדגונית, 70 אחוז מהספורט זה כדורגל ישראלי, 20 אחוז נוספים מוקדשים לכדורסל ישראלי, והשאר מוקדשים לרכילות, הומור, ענפים נוספים וכדורגל וכדורסל עולמי.

הקרב הגדול בתקשורת הספורט, כמו המאפיין החשוב של הספורט עצמו, הוא התחרותיות, הוא הקרב על המהירות, לא משנה מה נכון ומה לא נכון, התוכן לא באמת חשוב.

קיים קשר חיובי בין נגישותו ואופן פעולתו של האינטרנט לאופן התנהלותם של אמצעי המדיה התקשורתיים הוותיקים הקיימים במרחב התקשורתי, והם מושפעים במידה רבה מזרימת המידע המהיר. יתר על כן, גם אנשי התקשורת (הן באינטרנט והן באמצעי מדיה אחרים) אימצו דפוסי מחשבה שונים מאלה שהיו נהוגים בעבר וזאת בעקבות השימוש הגובר באינטרנט.  מה שהביא לכך שפרסומים "בלעדיים"/"ראשוניים" הם לא בהכרח נכונים, וגם לא בהכרח ראשוניים.

אפשר להרחיב ולומר אף שטביעת המושג "המדיום הוא המסר" על ידי מקלוהן, שינתה צורה במידת מה "לקצב הוא המסר", כך שעצם הידיעה עצמה לא בהכרח משחקת תפקיד משמעותי. זאת אפשר לבסס באמצעות הידיעה שאתר ONE  הינו אתר נצפה במיוחד, על אף הפרסומים הכוזבים שלא פעם מופיעים בו, אשר במקומם עומד זמן פרסום הידיעה והתחרות להיות הראשונים לפרסם. את הפופולאריות של אתר ONE  ניתן לראות בעקבות פרסומה של ועדת המדרוג, שהדגישה את מקומו של אתר ONE  כאתר הספורט הפופולארי ביותר והמוביל בצורה נכרת על האתר המתחרה "ערוץ הספורט".

בין הסיבות לכך, מציין ד"ר אילן תמיר בכתבתו ב"עין השביעית", דווקא את עניין הפרסומים הראשונים: "תופעה זו הפכה לאחד מסימני ההיכר של האתר", כותב תמיר, "ובוודאי להסבר המרכזי להצלחתו הבולטת". הוא מוסיף וטוען שהאתר הרגיל את קוראיו למצוא תמיד את מבוקשם ובין היתר, גם ידיעות בלעדיות וראשוניות. אך הביקורת המופנית אליו היא בשל כך שהוא נהיה שבוי במרוץ אחר הידיעה הבלעדית ולכן יש לא מעט פעמים בהן ניתן למצוא באתר ידיעות ראשוניות למיניהן שערכן מוטל בספק.

בהמשך לידיעות של אתר ONE, ניתן לראות גם את  תגובתו של אבי מילר, עיתונאי ותיק בענף התקשורת, שתקף בראיון "זמן השרון" של "מעריב", את אתר ONE: "האינטרנט הרג את ספורט העיתונות. כשאני רואה את ההצלחה של אתר כמו ONE  אני חרד, כי הדבר מעיד על כך שהנוער גדל על ערכים עיתונאיים לא בריאים של הסתרת מידע ושל אינטרסים […] זה אתר שמפרסם רכילות […]". הוא עוד הוסיף ואמר (בהקשר לשאלה האם אתרONE  הוא לא זה שמושך לכיוון זה) שהתנהלות זו היא "למען התחרות".

*

אפשר לשאול את עצמנו מה בעצם קדם למה, שאלת הביצה והתרנגולת, האם זו החברה, אנחנו בעצם, הרודפים אחר העדכונים המיידים והצורך האובססיבי והמיידי הזה או שמא זו הטכנולוגיה ואתרי האינטרנט ששינו אותנו כחברה והובילו אותנו להיות כאלה?

החברה, שהחלה מתרגלת לפעילותו האינטנסיבית של האינטרנט, הזמינות והמהירות, דורשת, במידה רבה, את החדשות שלה כמו מזרק לגופה. העובדה שאפשר לפרסם כל רגע כל ידיעה, מעלה את רף רגישותה של החברה, כך שהיא מרגישה צורך עז להישאר מעודכנת, בייחוד כשזה אפשרי.

חשוב לציין שבעבר הלא רחוק, כשהאינטרנט טרם סיפק מציאות זו, וטרם הפיקו ממנו את המיטב, מהדורת החדשות ניתנה בזמנה, שידורי הרדיו פעלו גם הם בזמנם, כך שלכל אחד מהם היה הזמן הראוי להם- כיום, בתרבות האינטרנט שהולכת וגוברת, המידע נמצא "כאן ועכשיו", כל רגע נתון, עם "עדכונים שוטפים", "מבזקים", "פרסומים ראשונים" ומידע שמצוי לכל דכפין. מה שמוביל לסברה, שאולי החברה היא זו שעיצבה את פני האינטרנט.

*

לכן, ניתן להסיק שהחברה היא זה שהובילה את האינטרנט לרמה חשיפה גבוהה. ניתן לומר כי הצורך החברתי בעדכונים שוטפים על מה שקורה בעולם הוא זה שהוביל למגמת ה"פרסומים הראשונים" והידיעות הבלעדיות, כשהאתרים השונים מנסים לענות על צורך זה, אף במחיר של שגיאה מדי פעם, וזאת במטרה לספק את צורכי הקהל הרחב.

יתכן שהתשובה לשאלה האם הטכנולוגיה היא זו שמובילה למגמה הזאת או שמא החברה היא- תלוי מתי. ישנה אפשרות שתיאוריה אחת תהיה נכונה בזמן נתון ואילו תיאוריה אחרת תהיה נכונה בזמן אחר. המציאות, לפני פיתוח המדיה החדש היא שדווקא תיאורית ההבניה החברתית נכונה יותר, כיוון שטכנולוגיה תקשורתית אינה יכולה לבוא לעולם אם אין צורך חברתי לכך. ברגע שיש צורך ומאתרים אותו "מאמצים" טכנולוגיה קיימת ומשלבים אותה עם טכנולוגיה חדשה על מנת לפתח ולהמציא מדיום חדש. ברמה האסטרטגית החברה היא זו שקובעת, לאחר שאותו מדיום מתפתח וחודר לחברה המצב משתנה ומתהפך, כך שהטכנולוגיה הופכת ליותר חזקה– ומכאן שהמדיום משפיע עלינו מבלי שנרגיש בכך. הדרך בה השינוי מורגש הוא באמצעות ההבניה החברתית החדשה שנכנסת לחיינו.

ניתן להטיל האשמות רבות על תקשורת הספורט, על אתר ONE, על "יציע העיתונות" ועל פרימו, אבל אולי, לפני שאנחנו מאשימים אותם, כדאי קצת להסתכל על עצמנו ועל הצרכים שלנו לאותן ידיעות בלעדיות חסרות שחר, לרכילויות חסרות טעם, ותקשורת ספורט שכבר לא מזכירה במקצת את אותם ימים של פעם.

פוסט-פוסט מודרניזם
מעבר לקשת בענן

46 Comments

ארז (דא יונג) 4 במרץ 2014

סקירה מעניינת, אם כי חסר בה פרט חשוב והוא אזכור של תור הזהב של ספורט "העיר" מתחילת ועד שלהי שנות ה-90. אמנם מדובר היה במדור שבועי, אולם ריכוז הכשרונות בו היה גבוה והתוכן ברמה הגבוהה ביותר.

חלק מהכשרונות האלה הם אלה שגם הקימו את הפלטפורמה הנוכחית – שאני מאמין שאין עוררין על כך שהיא מייצגת תקשורת ותרבות ספורט שונה לחלוטין מזו של וואן – מה שמראה שישנה גם דרך אחרת ואין פה חלוקה חד משמעית של דורות ו"גלים".

הבדל גדול נוסף , אם כי אולי אני טועה (אני לא צופה/מקשיב לאופירה, יציע העיתונות וכו') הוא שבעוד עיתונאי הגל השני ראו את עצמם כעיתונאים בראש ובראשונה וניסו להוכיח את עצמם בזירה העיתונאית, אנשי הגל השלישי, לדעתי, רואים את עצמם כספקי תוכן בידורי, ולא בהכרח אכפת להם אם הם נתפסים כעיתונאים עם או בלי מרכאות.

איציק 4 במרץ 2014

ארז,
עם כל הכבוד לאתר זה (ויש המון כבוד), הוא עדיין אתר נישה, ולעומתו ONE זה המיין-סטריים. זה מה שכואב, זה מה שמפריע, וזה עוד ילך ויתחזק.

אלעד 4 במרץ 2014

איציק, אבל זה תמיד ככה, בכל תחום. מי שמספק תוכן פופולרי פונה בדרך כלל למכנה המשותף הנמוך יותר, כי כך אפשר לגשת לבסיס רחב יותר של מתעניינים. זה לא הולך להשתנות.

איציק 4 במרץ 2014

אני מסכים וזה לא עושה אותי שמח. אני גם לא חושב שזה אמור לעשות אותי שמח.

אלעד 4 במרץ 2014

If you can't beat them – join them

איציק 4 במרץ 2014

לא הפעם!!!

ranch 4 במרץ 2014

אני חושבת שפה הטעות, ברגע שאתה לא נלחם בתופעה הזאת אתה בעצם מצטרף אליה וטוען שזה בסדר, למרות שאתה לא חושב שזה בסדר. אין בעיה, שיפנו למכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל בינתיים זה בא גם על חשבון אחרים, ובתכלס', זה אתר הספורט הכי נצפה בארץ לא סתם.
ונכון שאפשר להכנס פה לדיונים אחרים ולהמשיך לפני הדור כפני הכלב ועוד אבל זה כבר לדיון אחר… :)

אלעד 5 במרץ 2014

אם זה לא היה ברור, לא התכוונתי ברצינות שצריך "להצטרף אליהם".

ranch 4 במרץ 2014

תודה על התגובה :)

התייחסתי בעיקר לעיתונים יומיים ולכן לא היה אזכור ל"העיר", למרות שאתה צודק ואולי כן היה מקום להכניס אותו.

אני חושבת שדווקא גם אנשי הגל השלישי רואים את עצמם כעיתונאים ולא כספקי תוכן בידורי, אם תשאל כתב בערוץ הספורט מה הוא, הוא יגיד לך שהוא עיתונאי, מבחינתם הם מספקים מידע, גם אם הוא שגוי, ולא בידור.

איציק 4 במרץ 2014

יופי של כתבה.
אני ממש לא מופתע שאבי רצון הוא זה שהתחיל עם ההזניה של עיתונות הספורט ואחריו הלכו רבים ורבים. משה פרימו, אופירה אסייג, והעיתונאים ברקוביץ' את נימני הם המשך ישיר ליכולת הדלות הפושעת של רצון. הם עלו על רבם, אך הוא בטח מחייך לעצמו חיוך של מעצב עיתונות הספורט.
האשמה אכן שלנו, אך לא רק. המדינה יכלה להכפיף את כל "עיתוני הספורט" האינטרנטיים תחת חוקי העיתונות ובכך לא לקחת לאחת כמו אופירה אסייג או לפימו משהו, את תעודת העיתונאי בטענה של דיוחי שקר מגמטיים. יש אטיקה עיתונאית שכל עיתונאי, גם אם הוא עיתונאי ספורט מחוייב בה. מי שלא עומד בה שלא יקבל תעודת עיתונאי. הרי פרימו ואסייג נכנסים לכל אירוע ספורט עם תעודת עיתונאי, אז לקחת להם. רוצים לדווח, שירכשו כרטיס. מסיבת עיתונאים, שימתינו בחוץ. לא יודע האם זה אפשרי, אך מאוד היתי רוצה שכך יהיה. החברה תמיד תיצור ביקוש לרדידות כיוון שלא כולם מחפשים רמה גבוהה. זו נישה שקל להיכנס לתוכה, ראו מקרה ש"ס. ONE זו ש"ס של הספורט. אי-אפשר להילחם בזה רק באמצעות הציבור. המדינה צריכה להילחם בזה בחוקים, בחינוך, ביצירת אוירה אני רדודה. אך ממי אנחנו מצפים… מאלו שהם המציאו את הרדידות. לדעתי עוד לא הגענו לתחתית הבאר, ויש עוד למה לצפות וזה יהיה הרבה יותר גרוע.

פורנוהוליק 4 במרץ 2014

אני לא חושב שחלק הספורט של עיתון חדשות, שרצון היה אחראי עליו, היה דל או ניתן להגדרה כ"הזניה". להיפך. אמנם היה שם הרבה צבע, וכתבות צבע , אבל היו גם ניתוחים מקצועיים ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיינו רגילים לקבל ממעריב וידיעות. מוסף הספורט של חדשות היה גדול יותר, צבעוני יותר, עשיר בהרבה בתוכן ומעמיק ממוספי הספורט של המתחרים. הוא היה טוב בהרבה.

נ.ב.
לא הוזכר בטור שאחרי עיתון חדשות, אבי רצון גם הקים עיתון ספורט חדש. לא זוכר את שמו, רק זוכר שהנייר היה וורוד. נדמה לי שבסגנון של איזה עיתון איטלקי.

איציק 4 במרץ 2014

הספורט של חדשות היה לא רע בכלל, אך הוא הראשון ששם דגש מאוד חזק על איך זה נראה, ופעמים ראות על חשבון המה כתוב בו. זו תחילת המידרון, ועד כמה שאני מכיר את רצון, הוא גאה במידרון זה.

ranch 5 במרץ 2014

עיתון "חדשות" היה יחסית איכותי לעומת מתחריו והמציא מושגים חדשים שאנו משתמשים בהם עד היום, נכון שהוא נתן הרבה מקום לוויזואליות אבל גם לתוכן.

ranch 5 במרץ 2014

אני לא חושבת שהמדינה יכולה להלחם בזה, אי אפשר להחשיב את וואן כעיתון, למרות שבאמת קשה לי לראות את אופירה ופרימו כעיתונאים עם תעודת עיתונא, וזה בעיקר מראה על הזילות של המקצוע.
לפחות כרגע, קשה לי לראות את זה יותר גרוע, אני ממש מקווה שזה לא יקרה.
תודה עלה תגובה :)

מעיין אוהד מכבי 4 במרץ 2014

סקירה מעולה ומעניינת. אני פסימי כי בעיניי פני תקשורת הספורט כפני החברה ולהיפך.

התקשורת הפכה למעצבת ולקובעת דעת הקהל, במקום לדווח עליה, וזה מצב מסוכן ולא תקין (לו היה קורה בתחומים אחרים שאינם ספורט היה קם קול זעקה ציבורי).

הכי גרוע הוא שהצעירים גדלים על תרבות ה"פרסום הראשון" וזה מחלחל לתחומים האחרים בחייהם. העיקר המהירות, למי איכפת אם זה נכון או לא.

בעיניי האכזבה הגדולה ביותר היא ערוץ הספורט. ההדרדרות המהירה שלו ממקום מפלט שאפשר היה למצוא בו תכניות איכות לגוף עתיר בפרסומות סמויות ופחות סמויות עם כתבים "צהובים" כגון פרימו ופשכצקי פשוט פוגע בתרבות הספורט.

זה לא מפתיע בעיניי שהעניין הציבורי בספורט הולך ויורד, ושהספורט הופך לאלים יותר. התקשורת פשוט מדירה את רגליהם של הצופים מהמגרשים ומהמסכים, במקום לתת מוצר איכותי שימשוך את הדור הצעיר.

אני אפילו לא מתחיל לדבר על החשיפה לענפים אחרים (אפילו באנגליה עתירת הצהובונים נותנים כבוד לענפים אחרים ומדווחים עליהם כמו שצריך).

רועי 4 במרץ 2014

"לו היה קורה בתחומים אחרים שאינם ספורט היה קם קול זעקה ציבורי", אתה טוען שזה לא קורה בתחומים אחרים ?
יש לי רק מילה אחת – YNET.

ירושלמי 4 במרץ 2014

1+

זו עיתונות הספורט שהלכה בעקבות שאר הדומיינים העיתונאיים. הם הרי לא המציאו את השיטה רק למדו איך להשתמש בה.
כשיש לך היום ידיעה חדשה שאתה בא לפרסם ככתב או כעורך, אתה מיד שואל את עצמך כיצד לכתוב אותה בצורה שתשרת את האינטרסים שלך בדרך הטובה ביותר.

ranch 5 במרץ 2014

ועדיין, אי אפשר להגיד שתקשורת הספורט לא לקחה את זה כמה צעדים קדימה.

ranch 5 במרץ 2014

התקשורת תמיד הייתה כזאת שקובעת את סדר היום, יש לה כוח משמעותי, וזה קורה גם במקומות אחרים ולא רק בספורט.

אני לא חושבת שהעניין הציבורי בספורט הולך ויורד כי בכל זאת אתה יכול לראות את ההמונים ממלאים את יציעי הכדורגל ואף את הכדורסל.

לגבי הענפים האחרים – זה כבר בזיון בפני עצמו, אבל לצערנו זו ההגמוניה השולטת.

תודה על התגובה :)

פורנוהוליק 4 במרץ 2014

טור מעולה. באמת.

אני חושב שאי אפשר להתסכל רק על התפתחות תקשורת הספורט במנותק מכלל התקשורת במדינה. השינויים בעיתונות הספורט כפי שהוצגו כאן באופן כ"כ יפה ומסודר קרו כחלק משינויים בכלל העיתונות בארץ. אם זה בירידה בכמות המלל ועליה בשטח המוקדש לתמונות, בטורים אישיים על חשבון ידיעות אובייקטיביות, הבעת דעה כחלופה לידיעה מבוססת.

הרושם שלי הוא שכפי שציינת בכותרת – תקשורת הספורט היא אנחנו, אבל יותר מכך *התקשורת* היא אנחנו, בלי המילה ספורט.

ranch 5 במרץ 2014

צודק, ועדיין אני חושבת שתקשורת הספורט לקחה את זהה רחוק מדי, הידיעות הכוזבות נמצאות בעיקר בתקשורת הספורט ובמיוחד התחרות על הסיפור הבלעדי, בתקשורת עוד איכשהו מנסים לשמור על אמינות, ובעיקר יותר מחוייבים.

ranch 5 במרץ 2014

ותודה על התגובה :)

עמית זילברבוש 4 במרץ 2014

סקירה מעניינת.
לצערי את מדגישה את מה שאני אומר לעצמי כל הזמן וזה שאין לנו את מי להאשים אלא את עצמנו. ברור שמה שהתקשורת נותנת לנו זה מה שאנחנו רוצים, כי היא רק "rating driven".
לכן, כל עוד הרצונות שלנו לא ישתנו, אנחנו יכולים להמשיך לצפות לקבל 4 תכניות בישול בשבוע, ואז 4 תכניות אח גדול בשבוע ומאיר ורוני, ורוני ופרימו ופרימו והאסאמאסים ואסאמאסים והאח הגדול…
אכן מבאס.

איציק 4 במרץ 2014

זה לא רק זה. אלו תוכניות זולות יחסית ולערוצים שווה להרגיל אותנו לזה. זה התחיל לעט, תוכנית אחת בשבוע לא בשעות הפריים, ולעט לעט דחפו עוד ועוד עם מינוף נכון, עד שרוב הציבור שנקראה המכנה המשותף הנמוך ביותר ומטה, ספג/ספח את זה והפך את הג'אנרים הבזוים הללו למיין-סטרים. עכשיו מספרים שזה מה שהציבור דורש, אך מי מיכר את הציבור בזה???

ranch 5 במרץ 2014

וגם כאן יש את שאלת הביצה והתרנוגלת, האם אלו באמת רצונות שלנו או שגרמו לנו לחשוב שאלו רצונות שלנו?
תודה על התגובה :)

אריאל גרייזס 4 במרץ 2014

יופי של טור.
שתי מחשבות:
1. אהבתי מאוד את השורה התחתונה, שקודם אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו לפני שמאשימים את התקשורת. הפתרון הכי קל זה להגיד – התקשורת חרא – אבל יש סיבה לזה, התקשורת נותנת לאנשים את מה שהם רוצים. מי שמצפה מהתקשורת להיות הסמן הימני המוסרי במדינה, חי באשליות.
2. הזכרת לשניה את הנושא של הזווית הנשית ואת הארס שמיוצר כלפי הגל השלישי בגלל כניסה של נשים לעיתונאות הספורט. אני חושב שזה משהו ששווה הרחבה הרבה יותר (יום האשה הבינלאומי אוטוטו, הזדמנות מצוינת, אולי אני אנסה לעשות את זה בעצמי אצלי בבלוג). הנטיה הראשונית שלי היתה לזלזל באמירה הזאת אבל במחשבה שניה יש משהו בזה, אבל צריך לבחון את זה משני הכיוונים – האם העיתונות הנשית היא זאת שמעוררת ארס או שדווקא העובדה שנשים בתקשורת בחרו את הזווית הכי שטחית (רכילות וכו') היא זו שמביאה לארס כלפיהן. האם לנשים בתקשורת הספורט בכלל יש סיכוי להכניס רגל בדלת אם הן לא מתעסקות בנושאים "נשיים" ומנסות להיות פרשניות מקצועניות (הניסיון הנוכחי ומיעוט קטן להפליא של נשים בספורט בארץ מוכיחים שכנראה כרגע אין הרבה סיכוי).
בקיצור, זה משהו שצריך להשקיע בו קצת יותר מכמה שורות ושווה חשיבה

שחר ד. 4 במרץ 2014

אריאל,
מי אמר שזה מה שאנחנו רוצים? אתה רואה ירידה בצריכה של ספורט במידה ויעלו את הרמה? (אני מוציא מהמשוואה את וואן)

אריאל גרייזס 5 במרץ 2014

אני רואה את הקהל נודד למקומות שבהם יתנו לו את הזבל הזה, כן. לא סתם וואן הוא האתר המוביל בספורט בארץ

ranch 5 במרץ 2014

האמת שהבאת לי רעיון, גם בדיוק היום מישהי פנתה אלי בנושא בהקשר לכנס של נשים עיתונאיות בספורט ששתינו נכחנו בו.
חלק מהעניין זה או שהנשים מאמצות את הנושאים שנחשבים יותר "נשיים" ומציגות אותם ככאלה או שהן מאמצות לעצמן חזות/התנהגות גברית שתצדיק את המקום שלהן שם.
אבל זה בהחלט מתאים לטור בפני עצמו.
תודה על התגובה ועל הרעיון לטור הבא :)

אריאל גרייזס 5 במרץ 2014

מסכים, וזה נכון לדעתי לגבי עוד תחומים "גבריים" כביכול, כמו פוליטיקה למשל או אפילו ניהול.

Amir A 4 במרץ 2014

כל עוד יהיה מדובר במקצוע שמעורב בו שכר אז זה יהיה המצב. השאלה היחידה שתכתיב את רמת העיתונאות זה כמה X שקלים נטו נכנסו לכיס של הבעלים/עיתונאי/עורך על כל שעת עבודה. המטרה של כל אדם, בין אם בעיתונות, בעבודה בנמל, בחברת ביוטכנולוגיה או בממשלה היא להגדיל את ה-X הזה. אפשרות אחת היא להגדיל את ההכנסות והאפשרות השניה היא להקטין את ההוצאות. וכל התוכניות האמורות/אתרים "עיתונאיים" כמו שציינו כאן עושים בדיוק את זה.
הסיבה שאתרים כמו דהבאזר מציגים רמה אחרת של דיון היא שהמרכיב הכלכלי הוצא מהמשוואה.

איציק 4 במרץ 2014

אני חושב שזו הפשטה מאוד חזקה של העיניין. גם לעיתונאי יש אמירה ויש את היושרה שלו (למי שיש). יש מולים אשר יש להם אג'נדה והם מוכנים להפסיד כסף בשביל זה. יש כאלו שפונים לקהל נישה למרות שמראש יודעים שההכנסה לא תהייה גבוהה אך זה יקר להם. יש עוד כל מיני סיבות שבגללם למשל לא סגרו את קול המוזיקה למרות שמבחינה עסקית לא שווה להחזיק אותו. בספורט יש המון עיניין של אגו, אני ראשון, לי יש את הכי גדול, וכל השאר משני. כתוצר לואי (חשוב מאוד) זה כנראה גם מכניס הרבה יותר כמו כל דבר הפונה נמוך מהמכנה המשותף הנמוך ביותר.

Amir A 4 במרץ 2014

נכון שזו הפשטה, אבל לפעמים החיים באמת פשוטים. אפילו הארץ, עיתון עם אג'נדה מאוד ברורה, עבר למודל של מינויים אונליין. המקרים האחרים שאני יכול לחשוב עליהם זה איזה מליארדר שרוצה להשפיע על דעת הקהל, אבל אז, כמו כאן, העניין הכלכלי לא רלוונטי. כאשר מדובר על הכנסה שהעיתונאי/עורך צריך אותה בשביל לחם במכולת האידיליה קצת הולכת לאיבוד. עברו הימים של בוב וודוורד וקרל ברנשטיין.

איציק 4 במרץ 2014

ועדיין איך תסביר את מקרה קול המוזיקה?

Amir A 4 במרץ 2014

Token.
איפשר לקברניטי רשות השידור להרגיש אינטלגנטים. מבטיח לך שאם הפגיעה הכלכלית היתה משמעותית, הערוץ הזה היה נופל אחרי שניה.

איציק 4 במרץ 2014

ניסו לסגור אותו, והיתה מחאה, לא גדולה, אם איום לטביעה (אני יודע כי היתי אחד החותמים), ועובדה שהם לא סגרו. הטענה לסגירה היתה שזה ערוץ הפסדי, וזה לא החזיק מים כי מרשות ציבורית זה לא הקריטריון היחיד, וגם איכות חייב להיות ערך.

ranch 5 במרץ 2014

ואם זה לא יהיה מקצוע שמעורב בו שכר אז הזילות בו תהיה הרבה יותר גדולה לדעתי, אי אפשר לראות את דה באזר כיצוג כללי כי המטרה שלו מראש הייתה אחרת. היום פשוט אין דרישה וגם לא אמונה בעיתונאים איכותיים, וגם כשיש כאלה נותנים להם נישה קטנה או שמתאימים אותם לאג'נדה הכללית של העיתון.
תודה על התגובה :)

תומאס נוימן 4 במרץ 2014

במציאות המודנית יש דרישה גם לרכילות ספורט, ורוב האתרים, וגם מדורי הספורט, מספקים אותה. אני לא רואה בכך בעיה כלשהי. הבעיה העיקרית היא שהתחרות על הראשוניות ובלעדיות הביאה לכך שאין עוד ערך לעבודה עיתונאית. כפי שכתבת – את עורכי/בעלי האתר לא מעניין אם הידיעה נכונה, מעניין אותם שהיא ראשונה ובלעדית. רוב המועסקים כיום, לפחות באתרים כדוגמת וואן (אבל לא רק – גם פרימו ופשכצקי למיניהם), אינם "עיתונאים" במלוא מובן המילה. נכון, יש להם מקורות והם מנסים להביא ידיעות. אבל הם לא עושים את העבודה העיתונאית הקלאסית והבסיסית, שאיננה אמורה להתשנות עם הזמנים – אימות הידיעות, הצלבות עם מקורות אחרים, קבלת תגובה מסודרת. וזה במקרים הקלים. במקרים הקשים – אותם "עיתונאים" מהדור החדש פשוט ממציאים ידיעות שלא היו ולא נבראו. לצורך כך הם משתמשים בכלי עיתונאי חשוב ועתיק – "המקור האנונימי". כאשר אתה מייחס ידיעה או אמירה ל"מקור בכיר בהנהלה" או ל"שחקנים בקבוצה" – דבר לא מונע ממך להמציא דברים. וה"עיתונאים" החדשים מנצלים את זה לרעה. בכמעט 100% מהמקרים הם יודעים שהם לא יצטרכו לתת את הדין על כך, כי לא מוגשות תביעות דיבה (אותן ניתן להגיש רק אם הידיעה מבזה או משפילה את מושא הסיקור שלה), כך שהעיתונאים לא נדרשים לתת דין וחשבון לגבי כיצד השיגו את ה"סקופ", האם המקור היה אמין, האם הצליבו עם מקורות אחרים וכד'.
בנוסף, כיום, בעידן האס.אמ.אסים והוואטספ, הרבה מהעבודה העיתונאית נעשית דרך הסלולר והדבר מביא למקורות מפוקפקים ביותר ולידיעות שקריות רבות.
הפארסה הזאת נחשפה בצורה מובהקת במקרה של פרימו ביציע העיתונות. פרימו קיבל "סקופ" כביכול ממקור אנונימי, דרך הסלולר, בשידור חי, ו"בער" לו לחשוף את זה בשידור (ראשוניות). הוא לא טרח לאמת מי המקור, הוא לא טרח לבדוק את זה עם מקורות נוספים ולא טרח לפנות להתאחדות, למכבי ת"א או לקרלוס גרסיה עצמו בטרם פתח את הפה והביך את עצמו. והרי זה רק קצה הקרחון שנחשף בעקבות התרגיל המבריק של אותו אוהד מכבי. יש מן הסתם עוד מאות ידיעות כאלה, שמתבססות על מקורות מפוקפקים ביותר. זו הזניית עיתונות הספורט. זו כבר לא עיתונות – זו בדיחה עצובה.

איציק 4 במרץ 2014

השאלה היותר מטרידה למה מועצת העיתונות לא עושה כלום בעיניין. אולי לא ניתן להעמיד את ה"עיתונאים" לדין אך מועצת העיתונות רשאית בועדת האטיקה לשלול להם את תעודת העיתונאי. כאשר יש כמות כזו של פשלות המצטברות מאותו ה"עיתונאי" אז אפשר לפעול נגדם. אם אני לא טועה בראש המועצה עומדת שופטת בית המשפט העליון בדימוס, הגברת דורנר. לה לא צריכה להיות עמדה הן כראש מועצת העיתונות והן כשופטת בדימוס…

Amir A 4 במרץ 2014

סעיף 5 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות:

בדיקת העובדות
5. א. לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.
ב. דחיפות הפרסום לא תפטור מבדיקת נכונות הידיעה כאמור.
ג. העובדה כי ידיעה התפרסמה בעבר לא תפטור את הבא להסתמך עליה בפרסום מבדיקת מהימנות הידיעה.

באתר של המועצה יש את האפשרות להגיש תלונה. מישהו מאמין שזה יעזור?

ranch 5 במרץ 2014

אני חושבת שגם הרכילות מאוד בעייתית, ברגע ששיש לך מדור שלם שמתעסק ב"תראו מה לבשה החברה לשעבר של שחקן הכדורגל…" זה הופך את העניין למאוד זול ואפילו לא קשור בעקיפין לספורט וזה בעייתי.
ראיתי פעם סרט בשם "חשיפה", על בחור שהיה כתב בעיתון נחשב ובמשך זמן רב כתב כתבות שלא היו ולא נבראו והביא מלא מקורות, בסוף, גילו שאחד הסיפורים שהוא כתב לא היה נכון, שהוא פשוט המציא אותו ואז במבט לאחור גילו שיותר מחצי מהכתבות שלו היו שקריות, שכל המקורות שהוא הביא היו אנשים כמו אח שלו וחברים שפשוט שיתפו איתו פעולההאו שהוא הביא מספרים שלא ענו בהם או שלא היו זמינים.
בסרט הזה לפחות, עוד ניסו להביא מקורות, בתקשורת של היום, אין אפילו את הנסיון, זה לא משנה מי המקור ואם בכלל יש כזה, העיקר להגיע לידיעה הבלעדית והראשונית.

ranch 5 במרץ 2014

ותודה על התגובה :)

עדי אבני 5 במרץ 2014

קודם כל, אחלה כתיבה. נהניתי.
מעבר לכך, כפי שציינו כבר, הייתי משווה זאת לנעשה בתקשורת הכללית, ומוסיף שלב רביעי:
* שנות השישים- אמצע השמונים: עידן הממלכתיות בתקשורת. נסיון לסיקור עיתונאי אובייקטיבי וממלכתי. כך בעתונות הכללית (ובערות הממלכתי הבודד) וכך בהתייחסות לספורט.
* אמצע השמונים- אמצע התשעים: עידן הניו- ג'ורנליזם. עיתון העיר וחדשות כמשקפות של המגמה, ששמה את העיתונאי ואת הקורא כחלק מהסיקור. הרבה יותר כתיבה אישית (עלי מוהר), לראשונה התייחסות מקצועית (אשר לוי, שניהם ב"העיר") ובמקביל הבנה שספורט הוא בידור וצבע, לא רק תוצאות ומשנתו של דה קוברטאן.
* אמצע תשעים- אמצע האלפיים: עידן הרב- תרבותיות. פריצת הכבלים וערוץ שתיים. הרבה יותר פלטפורמות קיימות שמובילות גם לראשונה להתקלות עם סטנדרטים זרים ומכאן להשפעה על עולם התקשורת הישראלי. זה נכון לגבי חדשות ערוץ שתיים וללמידה שלו ממקבילות זמינות כמו ה-CNN שהיה נוכח בכל בית, וזה נכון בערוץ הספורט ונקיטת סטנדרטים של מצויינות גם כלפי הספורט המקומי (באיכות שידור. בהקמת "חדשות הספורט"). במקביל, דעיכה של הגל הניו-ג'ורנליסטי הקודם שהסחורה שלו פתאום נראית הרבה פחות נוצצת מול ערוץ שתיים והכבלים- סגירה של חדשות וצמצום עתון העיר, כשלון היומון המחודש "חדשות הספורט" של רצון.
* אמצע האלפיים- ימינו: עידן הפוסט מודרניזם: הקמת ערוץ 10 והכשלון הרייטינגי של טלעד , ובמקביל עליית האינטרנט והזניית מעמד העיתונאי בעקבות כך (גסיסת הפרינט) הובילו לעידן הציני שבו כל ערך אחר הפך משני לרייטינג. סטנדרטים של איכות או נסיון לערכים הוא משני. בצד הספורטיבי זה נראה בעיקר עם עליית אתר וואן (ויישור הקו של יתר אתרי הספורט הפופולריים) ועליית ערוצי צ'ארלטון במחיר מופקע (וה- raise שעשה לו ערוץ הספורט עם ערוצי הגולד והלייב). זה נכון גם ברמת הפלטפורמה וגם ברמת הסיקור העיתונאי, כפי שכתבת.

רון 5 במרץ 2014

ranch כתבה מעניינת מאד.
אני רוצה להסכים עם מי שכתבו לפני שהבעיה טמונה בנו כחברה ולא באתר ONE או ערוץ הספורט ואפילו לא באתר YNET בכל הנוגע לחדשות "לא ספורט".

כמו שבוני גינצבורג אוהב להגיד, אני רוצה "להתחבר", לנאמר על האינטרנט.
החלק הכי עצוב בעניין הוא, שמקורות רבים שבהם ניתן לצרוך את הספורט היומיומי שלנו, קיימים בזכות האינטרנט אנחנו אלה שמחפשים את המיידיות על חשבון האיכות כי האיכות קיימת.
העצלות שלנו כחברה מונע מאיתנו לחפש איכות – כמו בטלויזיה ריבוי ערוצים לא בהכרח אומר שרק ה"זבל" מתרבה איתם אלא גם ה"איכות"
פשוט צריך קצת יותר להתאמץ ולחפש, ולא להסתפק באותו מוכר וקצת פחות לעצום עיניים, ולתת שיאכילו אותנו בכפית.
מי שבאמת אוהב ספורט יתאמץ וימצא כי יש ויש (דה באזר כדוגמא, תמשיכו ככה!)
ומי שלא יתאמץ לצרוך, מגיע לו את אופירה, פשכה, פרימו ושאר ירקות.

נולי 5 במרץ 2014

טור מעניין מאד. תודה. רציתי רק להוסיף שמעבר לרכילות, הולכת ומתרחבת התופעה החמורה של ״פרשנים״ באולפני ערוצי הספורט, שנגועים בניגודי אינטרסים מובהקים בכל הנוגע למושאי ״פרשנותם״, או סתם מונעים על-ידי קנאה וצרות עין, אשר מוצאים את ביטויים ב״דיעות המקצועיות״ כביכול שהם משמיעים. הדבר מוצא ביטוי מובהק בתוכנית ״יציע העיתונות״, שעוד לא הבנתי מה הקשר בינה לבין עיתונות ומי שם בדיוק עיתונאי (גם רסקין מתעסק בעיקר בשפיכת שמן על המדורה ושלהוב היצרים של ה״פרשנים״…)

דורפן 8 במרץ 2014

סליחה – אני לא מוכן ״להסתכל על עצמי״ אני לא סובל את יציע העיתונות, אני לא הסיבה שהיא משודרת והיא לא משפיעה עלי. אשם מי שמעלה אותה. העובדה שהגורם הוא בעל זכויות שידור אז אנשים צופים בערוץ בכדי לקבל את ליונל מסי – לא עושה אותם שותפים לדבר עבירה.

Comments closed