איך זה עובד – אמיר אשכנזי

כל מה שרציתם לדעת על ליגת הבייסבול

Structure

 

 

משנכנס אדר מרבים בשמחה.  ומשנכנס מרץ מתחילים להריח את העונה המתקרבת.  בפוסט הפעם אני אסביר קצת על ההיסטוריה של הליגה, עונת הבייסבול והפלייאוף.

הרבה אגדות קיימות סביב המקור של הבייסבול בארה"ב, אבל אם ניצמד לעובדות אפשר לומר שהמקור למשחק כמו שאנחנו מכירים אותו כיום הוא באוגדן החוקים שארגן מועדון הבייסבול "ניו-יורק ניקרבוקסר".  המשחק הרשמי הראשון בין שתי קבוצות תחת סט חוקים זה התרחש בהובוקון, ניו ג'רזי בשנת 1846, שכהניקרבוקסר הובסו על ידי הניו-יורק NINE.  בתחילה היה הבייסבול משחק של מהגרים באזור ניו-יורק, אולם לאחר מלחמת האזרחים ועם עליית מעמד הפועלים, הספורט החל לצבור פופולריות גם באזורים אחרים בארה"ב.  הקבוצה המקצוענית הראשונה, "סינסנטי רד סטוקינג" הוקמה ב-1869 ושנה לאחר מכן עברה לבוסטון.  ב-1871 הבוסטון רד-סטוקינג יחד עם שמונה קבוצות נוספות מניו-יורק, פילדלפיה, שיקגו ומקומות נוספים הקימו את האיגוד הלאומי של שחקני כדור מקצועניים.  בתוך חמש שנים הארגון יקלע לקשיים שיגרמו למספר בעלים לפרוש ממנו ולהקים ב- 1876 את ה- NATIONAL LEAGUE.  את המאפיינים העיסקיים של הליגה עיצב אי. ג'י. ספלדינג (כן, ההוא מהכדורי סל ועוד) מרגע שהפך לבעלים של השיקגו וויט-סטוקינג.

כמו בכל מקום, ברגע שעסק אחד מצליח אפשר לצפות שיקומו לו מתחרים.  וכך, לנשיונל ליג קמו מספר ליגות מתחרות כשהבולטת שבהן היתה האמריקן ליג שהורכבה בשלב זה מארבע קבוצות.  תנאים טובים יותר משכו לליגה הזו שחקנים כמו סיי יאנג (המגיש בעל מספר הנצחונות הגבוה בהיסטוריה של הבייסבול) ואילצו את הנשיונל ליג בסופו של דבר להכנע ולאחד כוחות עם הליגה הצעירה.  המייג'ור ליג בייסבול נולדה והוורלד סרייס הראשון שוחק בשנת 1903 בין בוסטון ופייטסבורג.

בעולם שנשלט על ידי טייקונים כמו רוקפלר, מורגן וקרנגי אין פלא שגם בליגה החדשה הבעלים הם שקבעו את מהלך העניינים.  לשחקנים לא היו הרבה זכויות ותנאי העסקתם לא עניינו במיוחד את הליגה.  בנסיון לשפר את מעמדם הקימו השחקנים ב-1912 מעין איגוד שאמור היה לעמוד אל מול הבעלים.  קבוצת אנשי עסקים נוספים הריחו הזדמנות והקימו את ה"פדראל ליג" בתקווה למשוך שחקנים בולטים שהצטרפו לאיגוד האמור.  לאחר שנתיים שהליגה פעלה הסכימו ראשי המייג'ורס להקשיב לקולות השחקנים ואפילו להעלות בשכרם (זה של טיי קוב טיפס מ-12 אלף ל-20 אלף דולר לשנה), והפדראל ליג הגיעה לסוף דרכה.  כמובן שעם הירידה מהמפה של הליגה היריבה חזרו בעלי המייג'ורס לסורם ותנאי השחקנים הורעו שוב, כולל שכרם.  זה היה הרקע לסקנדל של השיקגו בלאק-סוקס עליו כתבתי בעבר.

במהלך שנות העשרים התעצב המבנה של המיינור ליג כ-"פארם סיסטם" לליגה.  אם בעבר הדרך להשיג שחקנים היתה לקנות אותם מקבוצות מיינורס או לבצע טריידים, עכשיו קבוצות המייג'ורס היו למעשה הבעלים של קבוצות מיינורס ויכלו להשתמש בהן על מנת לשבח שחקנים ולהכין אותם למייג'ורס מתוך המערכת.  המבנה הזה קיים עד היום ומי שהגה אותו היה בראנץ' ריקיי מהסיינט לואיס קרדינאלס שזכור יותר בתור הבעלים שהחתים את ג'קי רובינסון, השחקן השחור הראשון במייג'ורס.

במהלך השנים התמודדה הליגה עם משברים רבים שהשפיעו על כמות הקהל באיצטדיונים.  בזמן המשבר הגדול בארה"ב של שנות ה-20  אנשים לא יכלו להרשות לעצמם את מחיר הכרטיס, הגם שהיה זול יחסית.  על מנת להגדיל את מספר קוני הכרטיסים החלו קבוצות להתקין תאורה שאיפשרה משחקי לילה, ובאותו הזמן החלו גם שידורי הרדיו שעזרו גם הם לשמר את הפופולריות של המשחק.  אתגר גדול יותר הוותה הטלוויזיה שהחלה לשדר משחקים בשנות ה-50.  לפתע לא היה צורך להמצא במגרש על מנת לראות את המשחק.  אתגר זה כבר חייב פתרונות יצירתיים יותר על מנת לשמר את הקהל ודחף לחידושים כגון לוחות תוצאות שירו זיקוקי דינור עם כל הומראן, שלטים שחולקו לקהל ואשר נכתבו עליהם הוראות למנג'רים שנדרשו לציית (הקהל דורש גניבת בסיס), ופעולות ציניות כמו ההחתמה של אדי גאדל על ידי הקליבלנד בראונס.  אדי התנשא לגובה 1.07 מטר ושקל 30 קילוגרם.  ביל וויק, הבעלים של קליבלנד החתים אותו לחוזה ליום אחד וכך ב-19 באוגוסט 1951 עלה אדי לצלחת.  כמובן שהסטרייקזון היה בלתי אפשרי למגיש והוא זכה להולכה אחרי ארבע זריקות ומיד הוחלף בשחקן שאמור היה לרוץ במקומו בין הבסיסים.  כך הסתיימה לה קריירת המייג'ורס של אדי.  הליגה התקוממה כנגד הציניות של וויק ופסלה את החוזה של אדי בטענה שהוא שם את הספורט ללעג.  וויק מצידו ירה בחזרה ודרש שהליגה תבדוק האם פיל ריזוטו, השורטסטופ של היאנקיס וחבר היכל התהילה של הבייסבול לעתיד שהתנשא לגובה 1.68, הוא שחקן נמוך או "גמד גבוה".  בסופו של דבר החוזה של אדי הוכר והוא מוזכר בספרי הסטטיסטיקה של הבייסבול.

כמובן שפעולות מקומיות וקטנות כמו אלו של וויק לא עזרו לבייסבול.  היה צורך בשינוי גדול יותר על מנת לשמר את כוחו של הספורט, ושינוי זה התבטא במעברים של קבוצות בין ערים.  הקליבלנד בראונס עברו לבולטימור והפכו לבולטימור אוריולס.  הבוסטון ברייבס עברו למילווקי והפילדלפיה אייס עברו לקנזס סיטי.  מעברים משמעותיים יותר היו אלו של הברוקלין דודג'רס ללוס-אנג'לס והניו-יורק ג'יינטס לסאן-פרנסיסקו.  הבייסבול הגיע מערבה.  תנועת הקבוצות המשיכה גם בשנות ה-60 כשהברייבס עברו שוב, הפעם לאטלנטה, האייס עברו גם הם שוב מקנזס סיטי לאוקלנד.  הוושינגטון סנטורס עברו למינסוטה והפכו לטווינס ובניו-יורק הצטרפה לנשיונל ליג קבוצה חדשה, הניו-יורק מטס.  העונה גם היא הוארכה ובמקום 154 משחקים הקבוצות שיחקו מעתה 162.

שנת 1969 היתה אולי השנה המשמעותית ביותר מבחינת שינויים במבנה הליגות.  עד אז התקיימו שתי ליגות, האמריקן והנשיונל, עם 10 קבוצות בכל ליגה והוורלד סרייס שוחק בין האלופה של כל ליגה.  בשנה הקודמת היו אלו הדטרויט טייגרס שגברו על הסיינט לואיס קרדינלס בתוצאה 4-3.  בשנת 1969 נוספו שתי קבוצות לכל ליגה ובנוסף חולקה כל ליגה לחטיבה מערבית וחטיבה מזרחית, עם 6 קבוצות בכל אחת.  לפלייאוף נוסף שלב שבו נקבעה קודם כל אלופת כל ליגה במשחק בין אלופות החטיבות.  התרחבויות נוספות של הליגה היו בשנים 1977, 1993 ו-1998.  בשנת 1994 קמה בכל ליגה חטיבה נוספת, ה-CENTRAL, וכיום מונה המייג'ורס 30 קבוצות המאורגנות בשתי ליגות כאשר בכל ליגה 3 חטיבות.

קבוצות הנשיונל ליג

חטיבה מזרחית:

אטלנטה ברייבס, וושינגטון נשיונאלס, ניו-יורק מטס, פילדלפיה פיליס, מיאמי מארלינס

חטיבה מרכזית:

סיינט לואיס קרדינלס, פיטסבורג פיירטס, סיסינטי רדס, מילווקי ברוורס, שיקאגו קאבס

חטיבה מערבית:

לוס אנג'לס דודג'רס, אריזונה דיימונדבאקס, סן דייגו פאדרס, סן פרנסיסקו ג'איינטס, קולורדו רוקיס

קבוצות האמריקן ליג

חטיבה מזרחית:

בוסטון רד-סוקס, טמפה ביי רייס, בולטימור אוריולס, ניו-יורק יאנקיס, טורונטו בלו-ג'ייס

חטיבה מרכזית:

דטרויט טייגרס, קליבלנד אינדיאנס, קנזס סיטי רויאלס, מינסוטה טווינס, שיקגו וויט סוקס

חטיבה מערבית:

אוקלנד אתלטיקס, טקסס ריינג'רס, לוס אנג'לס איינג'לס, סיאטל מארינרס, יוסטון אסטרוס

מהלך העונה

כל קבוצה משחקת 162 משחקים בעונה.  על מנת לאפשר קיום עונה ארוכה כל כך מבחינה לוגיסטית, קבוצות משחקות אחת כנגד השניה בסדרות הנמשכות בדרך כלל 3 או ארבעה משחקים רצופים המתקיימים לרוב יום אחר יום (אם כי יום מנוחה בין משחקים או שני משחקים ביום אחד יכולים להתקיים).  לדוגמא, היאנקיס והרדסוקס יפגשו בעונה הבאה ל-6 סדרות עם סך של 19 משחקים.

העונה תיפתח ב-22 למרץ בסידרה של שני משחקים בין הדיימונדבקס והדודג'רס שתתקיים בסידני, אוסטרליה.  בארה"ב ישוחק המשחק הראשון ב-30 למרץ כאשר הדודג'רס והפאדרס יפגשו במשחק ה-"סאנדי נייט בייסבול" הראשון לעונה.  קבוצות המייג'ורס ישחקו ללא הפסקה עד פגרת משחק האולסטאר שיתקיים ב-15 ביולי.  בבייסבול יש חשיבות למשחק האולסטאר היות והקבוצה שתגיע לוורלד סרייס מהליגה שזוכה במשחק תזכה לארח ארבעה מתוך שבעת משחקי הסדרה במידה וזו תגיע למשחק שביעי.  משחקי הליגה הסדירה יסתיימו ב-28 לספטמבר וב-30 לספטמבר יתחיל הפלייאוף.  הוורלד סרייס אמור להיפתח ב-22 לאוקטובר.

הפלייאוף

עד שנת 1969 הפוסט-סיזן בבייסבול הורכב מסידרה בודדת בין הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר בנשיונל ליג והקבוצה עם המאזן הטוב ביותר באמריקן ליג.  עם החלוקה של כל ליגה לשתי חטיבות בשנת 1969 נוסף סיבוב נוסף לפלייאוף, כאשר בסיבוב הראשון התמודדו אלופות החטיבות בכדי לקבוע את האלופה של כל ליגה ורק בסיבוב השני התקיים הוורלד סרייס.

עם ההתווספות של קבוצות נוספות למייג'ורס הפכה המשימה של הגעה לפלייאוף קשה יותר ויותר.  בנוסף, החלוקה של כל ליגה לשלוש חטיבות בשנת 1994 יצרה את הקושי של מספר אי זוגי של מתמודדות פלייאוף בכל ליגה.  על מנת להתגבר על קשיים אלו הוחלט להוסיף לפלייאוף קבוצה נוספת, ה-"ווילד קארד".  בכל ליגה זוהי הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר מבין אלו שלא זכו באליפות החטיבות.  הפלייאוף הורחב לשלושה סיבובים, כאשר בסיבוב הראשון מתמודדת קבוצת הווילד קארד כנגד הקבוצה עם המאזן הטוב ביותר (אלא אם הן הגיעו מאותה חטיבה, או אז היא תתמודד נגד הקבוצה השניה בטיבה) ושתי הקבוצות הנותרות מתמודדות ביניהן בסידרת הטוב מ-5 הנקראת Division Series.  בסיבוב השני, ה-League Championship Series,  מתמודדות מנצחות סיבוב זה על אליפות הליגה והסיבוב השלישי הוא הוורלד סרייס.  שני הסיבובים הללו מתקיימים בפורמט הטוב מ-7.

השינוי האחרון במבנה הפלייאוף נכנס ב-2012, כאשר קבוצת ווילד קארד שניה נוספה, ושתי קבוצות הווילד קארד בכל ליגה נפגשות ביניהן למשחק בודד שמכריע מי תזכה להתמודד ב- Division Series אל מול אלופת החטיבה בעלת המאזן הטוב ביותר.  מבנה זה מאפשר ל-10 מבין 30 קבוצות הליגה להתמודד בפלייאוף.

ונסיים הפעם עם אחת הפואמות המפורסמות יותר בשירה האמריקאית (ברצינות):

Casey at the Bat by Ernest Thayer (1888)

בקולו של ג'יימס ארל ג'ונס

The outlook wasn't brilliant for the Mudville Nine that day;

The score stood four to two, with but one inning more to play,

And then when Cooney died at first, and Barrows did the same,

A sickly silence fell upon the patrons of the game.

A straggling few got up to go in deep despair. The rest

Clung to that hope which springs eternal in the human breast;

They thought, if only Casey could get but a whack at that –

They'd put up even money, now, with Casey at the bat.

But Flynn preceded Casey, as did also Jimmy Blake,

And the former was a pudding and the latter was a fake;

So upon that stricken multitude grim melancholy sat,

For there seemed but little chance of Casey's getting to the bat.

But Flynn let drive a single, to the wonderment of all,

And Blake, the much despised, tore the cover off the ball;

And when the dust had lifted, and the men saw what had occurred,

There was Jimmy safe at second and Flynn a-hugging third.

Then from 5,000 throats and more there rose a lusty yell;

It rumbled through the valley, it rattled in the dell;

It knocked upon the mountain and recoiled upon the flat,

For Casey, mighty Casey, was advancing to the bat.

There was ease in Casey's manner as he stepped into his place;

There was pride in Casey's bearing and a smile on Casey's face.

And when, responding to the cheers, he lightly doffed his hat,

No stranger in the crowd could doubt ’twas Casey at the bat.

Ten thousand eyes were on him as he rubbed his hands with dirt;

Five thousand tongues applauded when he wiped them on his shirt.

Then while the writhing pitcher ground the ball into his hip,

Defiance gleamed in Casey's eye, a sneer curled Casey's lip.

And now the leather-covered sphere came hurtling through the air,

And Casey stood a-watching it in haughty grandeur there.

Close by the sturdy batsman the ball unheeded sped-

"That ain't my style," said Casey. "Strike one," the umpire said.

From the benches, black with people, there went up a muffled roar,

Like the beating of the storm-waves on a stern and distant shore.

"Kill him! Kill the umpire!" shouted someone on the stand;

And it's likely they'd a-killed him had not Casey raised his hand.

With a smile of Christian charity great Casey's visage shone;

He stilled the rising tumult; he bade the game go on;

He signaled to the pitcher, and once more the spheroid flew;

But Casey still ignored it, and the umpire said, "Strike two."

"Fraud!" cried the maddened thousands, and echo answered fraud;

But one scornful look from Casey and the audience was awed.

They saw his face grow stern and cold, they saw his muscles strain,

And they knew that Casey wouldn't let that ball go by again.

The sneer is gone from Casey's lip, his teeth are clenched in hate;

He pounds with cruel violence his bat upon the plate.

And now the pitcher holds the ball, and now he lets it go,

And now the air is shattered by the force of Casey's blow.

Oh, somewhere in this favored land the sun is shining bright;

The band is playing somewhere, and somewhere hearts are light,

And somewhere men are laughing, and somewhere children shout;

But there is no joy in Mudville — mighty Casey has struck out.

אני כועס על קוביצה
עונת המלפפונים 34: צביעות? YNe(o)t?

13 Comments

שחר ד. 8 במרץ 2014

פרט מעניין, השיקאגו וויט סטוקינגס שהזכרת בתחילת הכתבה הם לעשה השיקאגו קאבס (באמצע הם גם נקראו קולטס) ששינו את שמם ב-1902.

הבעלים של שיקאגו וויט-סוקס הנוכחיים, צ'ארלס קומיסקי, בחר את השם הזה ב-1900 על מנת ליצור הזדהות מיידית עם העיר שיקאגו.

אריאל גרייזס 9 במרץ 2014

אז מה, אין טור על פנטזי?

Amir A 9 במרץ 2014

התקווה שלי היתה לעורר קצת עניין בספורט שלא מוכר כל כך בישראל. אני יודע שזו תקווה קלושה מלכתחילה, אבל חשבתי שעם התמדה אולי אפשר יהיה ליצור כאן איזו בועה נחמדה לאלו שלא מכירים את הספורט. להכנס לדיוני פנטזי זה כבר לאנשים שכבר מכירים את הספורט יותר לעומק.
וחוץ מזה, אחרי שלקחתי את שתי הליגות הישראליות בעונה אחת (כן, כן) פנטזי קצת איבד את המשיכה. אחרי הכל, בלי אתגר אמיתי אין מוטיבציה. (-:

אלון רייכמן 9 במרץ 2014

אחלה פוסט על ספורט שהוא כולו מסורת ותרבות אמריקאית שורשית.
ובכל זאת, מבין ענפי הכדור השונים (אפשר לקרוא לזה ענף כדור, נכון?) הוא זה שהכי פחות מתאים לעידן המודרני.
ועדיין, למי איכפת. הבילוי המשפחתי והמסורת שווים את זה.

Amir A 9 במרץ 2014

יש כאן גם מרכיב, לדעתי, של גיל. ככל שאני מזקין אני מגלה שבייסבול מושך הרבה יותר. הקצב האיטי יותר, הבניה של המשחק, הכל יותר מתאים לי מאשר משחקים אחרים תזזיתיים הרבה יותר. ועדיין, ברור שהעולם שייך לצעירים ושלהם אין את היכולת להנות ממשחקים איטיים יותר.
יש כאן עכשיו פרסומת של טי-מובייל שמנסה לשכנע לקוחות לעבור אליהם מחברות סלולר אחרות. אחד הדברים שהם עושים זה לשלם עבורך את הקנס הכרוך בשבירת חוזה מוקדמת עם החברה הקודמת. אתה יכול לחשוב שאם מדובר בטיעון כלכלי אז הפרסומת תהיה יותר מדודה, ותציג מאפיינים שמתאימים יותר למבוגרים. אחרי הכל, מי משלם בדיוק את חשבון הסלולר בכל חודש? ועדיין, הפרסומת כולה מלאה בצעירים קופצים על סקייטבורדים, מנפחים בלונים מבזוקה ועושים שטויות של טיינאיג'רים. כל הפרסומת בנויה בקצב ובמעברים שגורמים לי התקף אפילפסיה בכל פעם שאני רואה אותה במקרה. אין מה לעשות, לגיל יש השפעה ובחזית שמים ספורט שמתאים לצעירים.

Zak 10 במרץ 2014

מעניין מאוד. רציתי לשאול למה הכוונה בכך שהוקמה קבוצה מקצוענית כבר ב 1869? מי ששיחק שם ממש התפרנס מבייסבול? עוד שאלה בנוגע למספר המשחקים בעונה – אם הבנתי נכון, אז בניגוד נניח ל NBA, בביסבול השחקנים לא משתתפים בכל המשחקים בעונה אלא רק בחלק. האם זה לא יוצר בעיות שונות כמו אכזבה אצל הקהל שרוצה לראות כוככ מסויים שבאותו היום לא משחק ודברים בסגנון.

Amir A 10 במרץ 2014

הי זאק. בדיוק כמו שזה נשמע. ב-1869 כמה אנשי עסקים הבינו את הפוטנציאל והקימו קבוצה מקצוענית. תשעת השחקנים היו חתומים על חוזה שחייב אותם להתאמן ולצאת למסע משחקים. הם שיחקו מחוף לחוף מול מועדונים מקומיים וסיימו את השנה במאזן של 57 ניצחונות ו-0 הפסדים. מבחינת השכר, השחקן בעל השכר הגבוה ביותר בקבוצה קיבל 1,400 דולר באותה העונה. אין לי מושג כמה זה שווה במונחים של ימינו. סכום זהה בשנת 1913 שווה כיום כ-33,000 דולר. מה שכן, העול הכלכלי הביא להתרסקות הקבוצה ב-1870 ולמעבר לבוסטון.
לגבי מספר המשחקים בעונה, מגישים פותחים משחקים פעם בחמישה משחקים, כדי לשמור על היד. הם פשוט לא יכולים להגיש בתכיפות גבוהה יותר כי זה יביא לפציעות. בתור אוהד אתה יודע לרוב מראש את סדר המגישים ויכול לנבא מי יגיש באיזה משחק. החובטים לעומת זאת יכולים לשחק כמעט בכל משחק. קח את מיגי קבררה, ה-MVP בשנתיים האחרונות. ב-10 השנים האחרונות (אני לא מחשיב את עונת הרוקי שלו) הוא שיחק בממוצע 157 משחקים בעונה מתוך 162. אני חושב שזה מבהיר את התמונה.

זיגי 10 במרץ 2014

שלא לדבר על קאל ריפקן ג'וניור, שעצר מרצונו רצף לא נתפס של 17 שנה, בהן שיחק את כל 2632 המשחקים.

Zak 10 במרץ 2014

אכן מבהיר את התמונה :) תודה

סימנטוב 12 במרץ 2014

רספט! הפוסטים שלך נפלאים אני לא כל כך עוקב אחרי בייסבול בשנים האחרונות (התזמון לא נוח) אבל בואינה אתה מכניס כאן כל כך הרבה אינפורמציה וצבע בחיים לא הייתי מגיע לקרוא את זה. חשבתי שהיו פחות שינויים במבנה הפלייאוף.
תודה.

Amir A 12 במרץ 2014

תודה. אם תמשיכו להגיב אולי נטפס מהפינה השמאלית התחתונה קצת יותר גבוה.
(-:

יהודה 15 במרץ 2014

אני מקווה שזה לא חוצפה
אבל חסר תרגום

Amir A 15 במרץ 2014

צודק! אז קודם כל הנה קישור לתרגום:
http://caseyatthebatinhebrew.blogspot.com/
ודבר שני, בפוסט הבא שיפורסם היום או מחר אני אשים את התרגום המלא.

Comments closed