Sisterhood – שחר דלאל

בסיום המשחק פרצו האחיות בדמעות של אושר. "לא בגלל שעשינו את הבלתי אפשרי וניצחנו" אמרה ג'וד "אלא בגלל שסוף סוף ההורים שלנו יתחתנו".

4ef04a86d4631.preview-300

 

בריטני גריינר לא האמינה שזה יהיה משחקה האחרון בקריירת המכללות שלה. קבוצתה, ביילור ליידי ברס, היא האלופה המכהנת ורוכבת על רצף ניצחונות של 32 (ו-74 מ-75 משחקיה האחרונים). הדרך שלה לגמר נראתה סלולה, שם תפגוש את המנצחת בקרב הענקיות בין קונטיקט לנוטרדם ורק אז תסתיים אחת מקריירות המכללות הגדולות על הבמה הראויה לה. היא לא הייתה אמורה להסתיים מול יציעים ריקים בשלב כ"כ מוקדם.

*

ריק שימל היה שורטסטופ מצטיין ואף נבחר לשחקן הבייסבול הטוב ביותר של מדינת אורגון בשנתו האחרונה בתיכון. העתיד שלו כבר היה מתוכנן, לא מזמן הוא חתם על מלגה מאוניברסיטת סטנפורד והסקאוטים כבר חזו לו קריירה מקצוענית. ממש לפני שעזב את המדינה החליט ללכת לראות רודאו, שם הוא פגש לראשונה את קסי (Ceci), נערה אינדיאנית, שעבדה שם כסדרנית. האהבה הייתה כבר ממבט ראשון ולמרות גילה הצעיר (15) עד האביב קסי היתה בהריון. ריק סיים את שנתו הראשונה בסטנפורד וחזר למכללה קרובה יותר (פורטלנד סטייט), הוא לא ייתן לרחשים מסביב להפריע לו, הוא היה מוכן להיות אבא.
גם קסי הייתה ספורטאית (כדורסלנית ורצה למרחקים בינוניים). החלום שלה היה לקבל מלגת ספורטאי באוניברסיטה ולהיות הראשונה מהשמורה שלה הולכת לקולג' – חלום שנאלצה לזנוח משום שכבר חבקה 2 ילדים (שיאה ושוני) עוד לפני סיום התיכון.

*

שוני הייתה הילדה השנייה של הזוג שעכשיו העביר את חייו לשמורה, שם הספורט המקומי היה כדורסל. הזיכרון הראשון שלה הוא ההפסד בטורניר המקומי כשהייתה בת 4, חוויה שהתעצמה כשאחיה הגדול שיאה אמר לה "שבנות לא אמורות לשחק עם בנים" והיא גמלה בליבה להוכיח לו אחרת.

מאותו הרגע לא עזבה שוני את הכדור, וקסי, שהייתה אימא מתירנית, נתנה לה להסתובב ולכדרר את הכדור בבית בכל פעם שחפצה לעשות את זאת, החלטה לא פשוטה במשפחה שכבר ספרה 7 ילדים.

שוני הקלה במעט על הצרות של הוריה ואת מירב זמנה בילתה במגרש הכדורסל, בו ניסתה את המהלכים שראתה מהקלטות החדשות שיצאו לשוק – And1 Mixtapes ובנוסף, שיחקה בקבוצה המקומית, שהאמינה בסגנון משחק חופשי מאד שלא כלל תרגילים ועודד יצירתיות – סגנון שנפוץ מאד בקרב האוכלוסייה האינדיאנית (Rezball). שוני, שהייתה ייחודית גם בסגנון המשחק הזה, זכתה בגיל 16 להשוואות לפיט מרוויץ' המנוח, והביסה באופן קבוע גברים מבוגרים ממנה.

בערך בתקופה הזאת, החליטה קסי שזה הזמן להגשים את החלום שלה. היא שלחה קו"ח לחמישה בתי ספר שבהם התפנתה משרת אימון ותיכון פרנקלין בפורטלנד החליט להציע לה את המשרה.
כשהיא קיבלה את ההודעה היא הרגישה משותקת, רק מעטים מעזים לעזוב את השמורה שלמרות חסרונותיה הרבים מהווה חממה נוחה לתושבים האינדיאנים, אבל הפור נפל בגלל שהיא רצתה שלבנות שלה שוני וג'וד (הצעירה בשנה) יהיה סיכוי גדול יותר לקבל מלגה.

*

ג'ונתן הנקוק הוא במאי סרטים דוקומנטריים, שהיה מוכר בעקבות סרטו על כוכב התיכונים סבסטיאן טלפייר. הנקוק שמע את שמה של שוני מסתובב בחוגי הכדורסל בארה"ב, והחליט לעשות את סרטו הבא (Off the Rez) עליה ועל הניסיון שלה להתקבל לקולג' כשברקע העזיבה של המשפחה את השמורה והמעבר לפורטלנד.

כבר בשנתה הראשונה כמאמנת, עם 2 בנותיה בקבוצה, הובילה קסי את ביה"ס למהפך כשניצחה 21 משחקים (לעומת 5 בעונה הקודמת) והעפילה לטורניר המדינתי. שוני שנכנסה לשנתה האחרונה בתיכון, התחילה לקבל הצעות למלגות מכל האוניברסיטאות המובילות של החוף המערבי. אבל שוני, שבשנתה האחרונה כבר דורגה כשחקנית השמינית הכי טובה בארה"ב, בחרה ללכת דווקא ללואיוויל שבקנטאקי.
"אימא תמיד אמרה לי: 'אלה 4 שנים מהחיים שלך, למה לך להישאר בחוף המערבי כל החיים? תצאי לראות את העולם'" הסבירה שוני את הבחירה. בנוסף, הצוות של הקרדינלס הבטיח לה שהיא תוכל להמשיך לשחק בסגנון שלה – ושוני לא אכזבה: כבר בשנתה הראשונה היא קיבלה את עמדת הרכזת הפותחת ונבחרה לחמישיית הרוקיות של השנה בביג איסט, וזה רק הלך והשתפר כשבשנה הבאה גם הצטרפה אליה ג'וד.

שוני וג'וד הפכו לסנסציה. כשחקניות האינדיאניות הראשונות (מאז רינלדי בסנטי) שמובילות קולג' גדול, הן התחילו למשוך יותר ויותר צופים ממוצא אינדיאני למשחקים שלהן, כאשר במקרים רבים גם במשחקי החוץ מופיעים יותר אוהדים של לואיוויל משל הקבוצה היריבה. "זה פשוט מדהים שבאמצעות משחק כדורסל אנחנו משפיעות על כ"כ הרבה אנשים" אמרה שוני "פשוט מטורף".

*

אבל 2 האחיות הצליחו להשפיע גם על אנשים קצת יותר קרובים אליהן. במהלך השנים נולדו לריק וקסי 8 ילדים אבל הם אף פעם לא מצאו את הזמן להתחתן באופן רשמי "אימא תמיד אמרה שלאינדיאני אין חשיבות אם הוא מתחתן באופן רשמי, מה שחשוב זה שנשארים ביחד" אמרה שוני, "אבל לנו הילדים זה היה עניין גדול מאד!".

כשהבנות הוגרלו נגד ביילור קסי הייתה פסימית: "הן לא הולכות לנצח" אמרה לריק בזמן שנסעו מפורטלנד לאולהומה סיטי, שם נערך המשחק (מעל 3000 ק"מ). "את טועה" אמר לה ריק "זה יום של ניסים, זה יום ראשון של חג הפסחא (היום בו קם ישו לתחייה, ש.ד)".  "ובכן" ענתה לו קסי "אם ניסים באמת יקרו, אז אני אתחתן איתך". מאותו הרגע זאת הייתה התערבות.

*

לואיוויל בהחלט היו זקוקות לניסים, כאשר הן נכנסו למשחק כשסוכני ההימורים חוזים ניצחון של ביילור ביותר מ-24 נק'. לאחיות היה חלק חשוב מאד במשחק הזה. מאמן לואיוויל ג'ף וולץ, האמין שסגנון המשחק של הקבוצה הוא היחיד שיכול לבנות ביילור – הכוכבת שוני תקלע מבחוץ (כדי לא לכנס לצבע שם נמצאת גריינר) ואחותה ג'וד, השחקנית השישית של הקבוצה, תכנס ותלחץ על הגארדיות של ביילור, תחטוף (היא הובילה את הטורניר בחטיפות) ותוביל למתפרצות. "לא משנה מה קורה" אמר לשחקניותיו "אתן לא נכנסות לבצע אם בריטני נמצאת שם".

גריינר, שיכולותיה האתלטיות עוררו סערה בעולם הכדורסל הנשי, הייתה גורם בלתי ניתן לעצירה ולואיוויל, המדורגת 5 באזור שלה, שעלתה לסוויט סיקסטין רק בגלל יתרון ביתיות בשלבים המוקדמים, לא הייתה אמורה להוות יריבה רצינית. בהתאם לתחזיות של סוכנויות ההימורים, המשחק התפתח לתבוסה וחמש דקות לסוף הוא בהחלט היה כזה – 18, אבל ללואיוויל, כאשר האחיות מבצעות את הנחיות המאמן ואף מעבר, ניסים עמדו לקרות.

ביילור לא היו מוכנות לוותר בקלות. בחמש הדקות שנותרו הן הצליחו לחזור, כשהן מוציאות את הכוכבות של הקבוצה בחמש עבירות (בניהן שוני), לוחצות את ג'וד, לחלץ עבירה כשנותרו 9 שניות לסיום ולהוביל בנקודה. ללואיוויל היה כדור אחרון וג'וד שידעה שילחצו אותה, משכה איתה את השחקנית שלה ופינתה למוניק ריד נתיב פתוח לסל שם היא סחטה עבירה מגריינר כשנותרו 2 שניות על השעון.

כדורסל הנשים אינו מתאפיין בד"כ בהפתעות ובדרמות כמו במשחק הגברים, אבל כלוח התוצאות הראה בסיום המשחק שלואיוויל ניצחה, לא הייתה הפתעה גדולה מזו.

בסיום המשחק פרצו האחיות בדמעות של אושר "לא בגלל שעשינו את הבלתי אפשרי וניצחנו" אמרה ג'וד "אלא בגלל שסוף סוף ההורים שלנו יתחתנו".

לואיוויל המשיכה את מסע החלומות עד לגמר שם הפסידה ליריבתה לחטיבה קונטיקט.

*

זאת השנה האחרונה באוניברסיטה של שוני. בסיניור דיי (משחק הבית האחרון בעונה הרגילה) הקדישה את האוניברסיטה את היום לאזרחים האינדיאנים בארה"ב ו-22,163 מהם הופיעו למשחק נגד היריבה הנצחית קונטיקט (הן הפסידו העונה רק 4 משחקים, 3 מהם לקונטיקט), כאשר חלקם נוסעים במשך ימים שלמים, מכל רחבי ארה"ב, רק כדי להגיע למשחק.

קשה להסביר את החשיבות של האחיות לקהילה האינדיאנית. לראשונה זה שנים, יש להם מודלים לחיקוי מובילים שניתן להסתכל עליהן. אבל יותר חשוב, לראשונה זה שנים, גם התקשורת האמריקאית מדברת עליהם בהקשרים חיוביים במקום לדון בבעיות האבטלה, האלכוהוליזם וסמים שקיימות בקהילות ובשמורות.

*

אתמול בלילה נקבעו העולות לפיינל פור. למשחקה מול מרילנד הגיעה לואיוויל כמועמדת הברורה לניצחון כאשר, בנוסף לכל, המשחק התקיים באולמן הביתי – שכרגיל היה מלא.
המשחק שהיה צמוד לכל אורכו הסתיים הפעם באכזבה. שוני, באופן צפוי, היתה השחקנית המובילה במגרש וקלעה 31 נק', אך 7 האיבודים שלה היו הגורם המכריע במשחק. מרילנד הצליחה לכפות עליהן את סגנון המשחק שלהן, הוציאה מפוקוס את יתר השחקניות, גרמה לאיבודי כדור מרובים (ג'וד עם 4 וסה"כ 21 איבודים לכלל הקבוצה) והצליחה לנצח ב-3 נק'.

שוני סיימה את קריירת המכללות שלה עם טעם מר, אבל גם עם תחושה של סיפוק. "זה מאכזב, לא רציתי שזה יגמר" אמרה שוני, "הייתה לי הזדמנות להשוות את המשחק, אבל זה אחד מהמים האלה שבהם זה לא היה אמור לקרות. אם זה צריך להיגמר, לפחות שזה יגמר כאן מול הקהל שלנו".

השלב הבא הוא הדראפט, בו צפויה שוני להיבחר בסיבוב הראשון, בעוד ג'וד צפויה להחליף אותה אותה בחמישייה הפותחת של לואיוויל.
זה אולי היה המשחק האחרון של השתיים באותה הקבוצה, אבל הדרך שלהן לא נפרדת. לפעמים ספורט הוא רק ספורט, לפעמים הוא הרבה יותר מזה…

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

allez, allez, courage!
ההפסד בפריז

22 Comments

בני תבורי 2 באפריל 2014

איזה סיפור!

דורפן 2 באפריל 2014

לפעמים חייבים פשוט להודות שאין מקום כמו אמריקה.

אריאל גרייזס 2 באפריל 2014

פשוט נהדר

נדב 2 באפריל 2014

תודה

אלון 2 באפריל 2014

תענוג

Amir A 2 באפריל 2014

איזה תענוג – גם הסיפור וגם האופן שהוא מסופר.

Amir A 2 באפריל 2014

ובכלל הסיפור של האינדיאנים בארה"ב הוא משהו מיוחד. החל מהדחיקה שלהם לשולי החברה, מה שהביא לאבטלה, בערות ואלכוהליזם, דרך האוטונומיה שנותנים להם בשמורות שלהם, מה שמביא לפשיעה ולכיבוס הכביסה בתוך השמורה (בדומה למה שקרה/קורה בקיבוצים בישראל) וכלה בחוסר היכולת שלהם להתמודד עם הכספים שנופלים עליהם בעקבות מתן ההיתרים לפתוח קזינואים בשמורות.

אריאל גרייזס 2 באפריל 2014

הקזינואים זה לטעמי הטרגדיה המודרנית הכי גדולה שלהם. זה לא רק שהם לא יודעים איך להתמודד עם הכסף, זה מונע בעצם את ההתפתחות שלהם. בשביל מה ללכת לאוניברסיטה אם הקזינו עוזר לשמורה לכלכל את עצמה? כל הקונספט של שמורה הוא בכלל בעייתי לטעמי. סוג של בכיה לדורות, הריכוז שלהם במין גטו כזה

שחר ד. 2 באפריל 2014

ממה שאני נתקלתי בעצמי וממה שקראתי, יש עדיין המון חשדנות כלפי אנשים "אחרים", והגישה הזאת היא שגורמת להם "לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית".

עוד נושא שאפשר להצביע עליו כבעייתי הוא היחס שלהם כלפי האנשים שעוזבים את השמורות, שמזכירה את הגישה בארץ בשנים הראשונות של המדינה ("נפולת של נמושות").
אחד הדברים שהפריעו מאד למשפחה כשעברו לפורטלנד (ומסוקרים בהרחבה בסרט) היתה הביקורת שנתקלה בה האמא ממשפחתה שלה (קריאות כגון "את חושבת שאת יותר טובה מאיתנו" נשמעו לדבריה באופן תכוף).
לדעתי (ואני לא אנתרופולוג), הם קצת תקועים בין הרצון להתקדם לבין הרצון לשמור על המסורת – שתיפגע בהכרח כאשר יתערו יותר בחברה.

Amir A 2 באפריל 2014

תגובות כאלו תמצא בכל מקום בו מישהו עוזב את הקבוצה שלו על מנת להתקדם. ככה מוצאים בישראל את ההאשמה שמישהו "אישתכנז" או בארה"ב את הביטוי "אוריאו" (שחור בחוץ אבל לבן בפנים) לאפרו-אמריקאים שיוצאים מהגטו ופונים לאפיקים של חינוך גבוה וכדומה. זו הדרך של אוכלוסיות נחשלות לא להביט במראה.

שחר ד. 3 באפריל 2014

לא הכרתי את הביטוי "אוריאו", גאוני.

עידוקוליס ליפשיץ 2 באפריל 2014

האמת?
סיפור נדיר ומדהים.

משה 3 באפריל 2014

סיפור מדהים שמסופר נפלא.
אני רואה פה בעיקר עוד טרגדיה אמריקאית שמקדשת את המצליחים וזונחת את כל השאר.

שחר ד. 3 באפריל 2014

תודה משה.

אני חושב שיש בסיפור קצת יותר מזה. האחיות מהוות דוגמה לכאלה שיצאו מהמסלול הרגיל, הלכו בדרך (שנתפסה בזמנו) כלא נכונה והצליחו.
אני מאמין שהדרך שהן בחרו "יפתחו את הראש" לצעירים נוספים שירצו לפנות לדרך שונה מתכתיבי החברה.

משה 3 באפריל 2014

זו בדיוק הבעיה בדרך האמריקאית בעיני. כמה צעירים מוכשרים מספיק יש כדי ש"יפתחו את הראש" וילכו בדרכן ? מה עם הרוב שיישאר בשמורה ויחיה חיים נחשלים ?

Amir A 3 באפריל 2014

למה אתה מייחס את זה לדרך האמריקאית? אין נחשלים שנשארים מאחור בעיירות הפיתוח בישראל? בערים העגומות של מזרח גרמניה לשעבר? בכפרים העלובים בערבות רוסיה? בפאבלות שמשקיפות על ריו?

משה 5 באפריל 2014

אני חושב שזה קיים בכל העולם אבל בארה"ב זה מוקצן מאוד. אני חושב שלמרות שאנחנו צועדים בצעדי ענק לכיוון עדיין יש מרחק לא קטן שעלינו לעבור כדי להגיע לאותם מקומות. בנוסף לכך סיפורי ההצלחה השוליים בעצם ההגדרה הם החלום האמריקאי.

משיח 3 באפריל 2014

יפה, תודה

עורב סגול 3 באפריל 2014

סיפור יפה שמסופר בצורה מותחת ויפה.
עקבתי מעט אחרי טורניר הנשים בשנה שעברה, וההפתעה שבהדחה של ביילור וגרינר היתה עצומה. לא הכרתי את הסיפור שמאחוריה

אורי ח 4 באפריל 2014

מקסים.

avri 4 באפריל 2014

As usual, fantastic.

shohat 7 באפריל 2014

מצוין.

Comments closed