בואדו – עידו גבעון

לשנה הבאה בבואדו הבנויה

 

2 (1)

יום שישי, ה4.4.14 לא היה עוד יום רגיל בהיסטוריה של מועדון הספורט סאן לורנצו דה אלמגרו. באותו יום חתמו נשיא המועדון, מטיאס לאמנס, ועוזרו מרסלו טינלי עם חברת הקמעונאות הצרפתית "קארפור" על ההסכמים הסופיים שיחזירו את המועדון לביתו. האמיתי. המקורי והיחידי.

כדי להבין את המשמעות של ההסכם הזה, צריך לחזור אחורה, להתחיל מההתחלה ולספר את סיפורה המרגש של קהילה שלמה שרק מחכה לסיים 38 שנים של נדודים.

*

מועדון הספורט סן לורנצו נוסד בשנת 1908 ופעל מאיזור שהיה בזמנו חלק מ"באריו" אלמגרו. היום אותו איזור שוכן בבאריו שנקרא בואדו. לכן, על אף שיוכו הגיאוגרפי לבואדו, המועדון עדיין נקרא סן לורנצו דה אלמגרו.

באריו – העיר בואנוס עיירס, שמונה כמעט 3 מליון תושבים, מחולקת ל48 איזורים, שכונות, שמכונות באריו. הבאריו מכיל לרוב עשרות אלפי אנשים, עם מספר יוצאים מן הכלל.

בשנת 1916 נחנך אצטדיון "הגסומטרו", שלימים ייקרא "הגסומטרו הישן". בתפוסה מלאה האצטדיון יכל להכיל עד 75,000 צופים ובכך היה לאצטדיון הגדול בארגנטינה.

1

עם השנים המועדון גדל והצליח. הוא הוכר כאחד מחמשת הגדולים של ארגנטינה, זכה בתארים ואליפויות וצבר קהל אוהדים גדול ומסור.

הזמן עבר, האצטדיון הלך והתיישן והצורך במתקן החדש כבר היה ברור. רוב הטריבונות באצטדיון היו עשויות מעץ, על כסאות אין מה לדבר בכלל.

בשנת 1960, עדיין תחת המשטר הדיקטטורי בארגנטינה, החליטה העירייה להפקיע את שטחי האצטדיון, אולם למועדון עדיין ניתן זמן לקנות שטחים חדשים ולתכנן את המעבר שלו.

בשנת 65, החליטה העירייה לתרום למועדון שטח בפארק העירוני אלמירנטה בראון. המועדון, מצידו, התחייב לבנות את האצטדיון, בגודל שיספיק ל140,000 אנשים ובנוסף אליו מגרשי כדורגל, כדורסל, טניס, כדורת דשא, אתלטיקה, שחייה, מתקן מקורה לאירועי תרבות, גן ומעון ילדים ועוד כהנה וכהנה דרישות בהם לא היה למועדון מעולם סיכוי אמיתי לעמוד.

*

העדויות השונות חלוקות לגבי העובדות. יש אומרים שתכנון של העירייה לבנות כביש מהיר בשטח שבו עמד האצטדיון הביא להריסתו. יש שאומרים שהמשטר מאוד לא אהב שהאצטדיון שימש בית להפגנות רבות נגד הממשלה ובמיוחד של תנועת "האמהות של מאי" שזעקו בשם בניהם שנחטפו והועלמו. רבים היום סבורים שהמצב הכלכלי, ותו לא, הוא שגרם למועדון למכור את נכסיו. גם לגבי סיבת המצב הכלכלי, אם היה נסיון כושל לבנות מתקן חדש או שמא שחיתות וחולשה כלכלית אופיינית של מועדון כדורגל.

בכל אופן, השטח עליו נבנה האצטדיון נמכר לבסוף לחברת סופרמרקטים צרפתית בשם "קארפור" שפתחה לאחר מספר שנים סניף גדול במקום.

בשנת 1979 שיחקה סן לורנצו את משחקה האחרון באצטדיון המיתולוגי ובמיקום המקורי שלה. תיקו 0-0 היה רק תפאורה ליום הכואב והעצוב בו נפרד העם הסן לורנציני ממגרשו הביתי בבאריו בואדו ויצא לנדודים. הטריבונות נלקחו ושולבו חלקן באצטדיון של איטוזאינגו. בשנת 2007 גם אצטדיון זה שופץ והטריבונות העתיקות מעץ הוצאו למכירה. בין המחזיקים בחתיכות עץ מהגסומטרו הישן ניתן למצוא את מרסלו טינלי וכמובן האפיפיור פרנציסקוס.

*

וכך השנים חלפו, והנדודים עשו מאוד לא טוב לקבוצה. היא אירחה את משחקיה במגרשים של קבוצות שונות (ולס, הוראקאן, אטלאנטה ועוד) ובשנת 1981 ירדה הקבוצה לראשונה לליגה השניה. היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שאחת מחמשת הקבוצות הגדולות (ראסינג, אינדפנדיינטה, בוקה, ריבר וסן לורנצו) ירדה ליגה. הקבוצה אמנם חזרה לליגה הראשונה אך לא הצליחה לזכות בתארים במשך שנים רבות. ברחבי ארגנטינה שמעו האוהדים בכל מקום את היריבים לועגים להם "מאיזה שכונה אתם בכלל".

בשנת 1993, נחנך אצטדיונה החדש, אצטדיון "אל נואבו גסומטרו" (הגסומטרו החדש) ע"ש פדרו בידגאיין. האצטדיון אמנם היה חדש, גדול ומרווח אבל היתה איתו בעיה אחת מרכזית. הוא מוקם על הגבול שבין שכונת נואבה פומפז'ה ופלורס.

בכל אופן, זה לא היה בבואדו.

2

סן לורנצו הצליחה באותה שנה לסיים במקום השני ובשנה שלאחר מכן אף זכתה באליפות.

הקבוצה חזרה להתמודד על המקומות הראשונים בארגטינה אבל משהו עדיין היה חסר. עם הזמן הכמיהה לאצטדיון ביתי, בשכונה הביתית, רק גברה והלכה.

צריך לציין את טיב הקשר של מועדון לבאריו שלו בארגנטינה בכלל ובבואנוס איירס בפרט.

בארץ אמנם יש תרבות שונה, אבל בארגנטינה אדם לרוב נולד לאהוד את הקבוצה שלו. הרבה פעמים מינקות לוקחים את הילדים למשחקי הקבוצה המקומית כדי להשריש את האהבה, בלי שום קשר להצלחה ולתארים.

אנשים רבים אמנם אוהדים בסתר קבוצה שניה, כדי לשמור על עניין בליגה, אבל שומרים אמונים רק לקבוצתם המקורית, גם אם היא כרגע בליגה השלישית.

וכך, רוב האנשים אוהדים את הקבוצה שממקום מגוריהם.

התופעה נפוצה אף יותר ברחבי בואנוס איירס, שכן ברוב הטורנירים חצי עד 3/4 מקבוצות הליגה באות מהעיר. היריבויות בין מועדונים משכונות שכנות לוהטות וברחבי כל באריו ניתן למצוא גרפיטי, שלטים, דגלים וסימני השתייכות שונים לפי המועדון המקומי.

1 (1)

בשלט : "אנחנו נחזור…"

בשנת 2007, העירייה העלתה לסדר היום את "חוק ההחזרה ההיסטורית" שמאשר את החזרת המגרשים שככל הנראה אולץ המועדון למכור בזמנו ומבטל את החלטות הממשל הדיקטטורי. אבל החוק לא עבר במלואו והסוף עדיין לא נראה באופק.

ארגוני אוהדים שונים ניסו ליטול יוזמה בדרך זו ואחרת כדי להשפיע על המחוקקים, לגייס כסף לקניית שטחים ולנסות בכל דרך לחזור הביתה. בכל פינה בעיר החלו לצוץ הקריאות והגרפיטי שקורא לחזור לבואדו. בכל שיר של האוהדים השאירו מקום להביע שוב את הרצון האמיתי, זה שמאחד יותר מכל את אוהדי סן לורנצו – החזרה לבואדו.

בשנת 2011 יצאו האוהדים לשתי הפגנות ענק בתביעה מהעירייה לאשר את אותו חוק ההחזרה, אך ללא הועיל. במרץ 2012 יצאו שוב האוהדים לרחובות. כדי להבין את גודל ההפגנה, חובה לראות את התמונות. הרשויות העריכו שבאותו יום שטפו את רחובות העיר כ – 110,000 סן לורנצינים. לא רע בכלל בשביל המועדון החמישי בגודלו, שב-35 השנים הקודמות לאירוע זכה רק 3 פעמים באליפות. תחת הסיסמא "me veras volver" (עוד תראו אותי חוזר) התאחדו האוהדים, תחת הנשיא הנבחר מטיאס לאמנס. מיותר לציין שהאירוע עבר ללא שום זכר לאלימות.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ב15.11.2012, לאחר דחיות אינספור, עברה ההצבעה בבית המחוקקים של בואנוס איירס שאישרה את החוק. האמוציות אמנם היו בשמיים אבל עדיין כברת דרך עמדה לפני המועדון. קבילות רבות של שכנים, בעלי קרקעות ורשת הסופרמרקטים, שעדיין מפעילה סניף במקום, היו עתידים לנסות ולעצור את המהלך.

לבסוף המהלך אושר ולאחר הסכמים עם כל הנידונים בדבר, נחתם החודש ההסכם שמחזיר את המועדון הביתה. בין היתר סוכם כי הסניף של קארפור ייפתח בהמשך באחד הרחובות הסמוכים בשכונה. האצטדיון קיבל היתרים והוצג ולפי האדריכל קלאודיו פאנדו, שתכנן בשנים האחרונות את המתקן החדש, חבל להתייחס אליו רק כאצטדיון כדורגל. "זה לא אצטדיון, זהו מרכז אקולוגי שבו יש מתקנים רבים. בית ספר, מתקנים לציבור, פארק ומדשאות ירוקות. יהיה זה כמו כתם ירוק באמצע איזור אפור בצורה איומה."

האצטדיון צפוי, נכון להיום ולפי כוונת המקימים, להיחנך בשנת 2016 עם ציון 100 שנים לחניכת הגסומטרו המקורי. תחושת בטן שלי שזה לא באמת יקרה תוך שנה, אבל גם אם ייאלצו לחכות עוד שנה, זה כבר לא ממש משנה לאנשי סן לורנצו. מה שהכי חשוב זה שבקרוב הם יעזבו את האצטדיון

שבעיניי תמיד ייזכר בבניה מוזרה ובצינורות מים שמשפריצים בלי הפסקה מים צוננים על הקהל.

4

אלו הם ללא ספק ימים יפיפיים להיות אוהד סן לורנצו. בדצמבר הקבוצה זכתה באליפות, בשבוע שעבר העפילה בצורה סופר דרמטית לשמינית גמר הקופה ליברטדורס והיא ממוקמת נכון לכתיבת שורות אלה (זה דינמי מאוד) בצמרת הטבלה, 7 מחזורים לסיום העונה. אבל מעל הכל, האוהדים כבר יכולים לפנטז על השנים הבאות בבואדו הבנויה.

שבת הגדול (למעשה יום ראשון..)
ואם?

20 Comments

גורדיטו 11 באפריל 2014

מרתק כרגיל, תודה.

אפשר להזמין נושא?
ספר לנו קצת על אטלנטה.
כל המשפחה שלי מויז'ה קרספו, בת דודה שלי גרה במרחק יריקה מהמגרש וסבא שלי היה שכן של קולבובסקי.
הייתי רוצה לשמוע קצת יותר ממה ששמעתי עד היום (וסליחה על החוצפה :) )

עידו גבעון 12 באפריל 2014

להזמין נושא אפשר, אני רק לא יכול להתחייב לזמן מסוים.
יש עוד כמה נושאים על הפרק ובקשות לפניך, אבל נעשה מאמץ, למה לא?

צהוב תמיד 14 באפריל 2014

אם בהזמנת נושאים עסקינן (-:
אודה לשמוע על כל דגלי הפריסה העצומים ביציעי ארגנטינה בכלל ובצילינדרו של ראסינג בפרט.
יצא לי להיתקל בדגלים ע-צ-ו-מ-י-ם שאוהדי ראסינג פרסו באיצטדיון.
יש לך אחלה בלוג, כיף לשמוע על כדורגל דרום אמריקאי, ערש הכדורגל ומקום בו עדיין האותנטיות והרומנטיקה שולטות.

עידו גבעון 15 באפריל 2014

א. תודה על המחמאות

ב. אחלה רעיון לנושא, קליל וחביב, אמצא זמן גם אליו.

עופר פרוסנר 12 באפריל 2014

אחלה פוסט. הייתי בנואבו גסומטרו ב-0:3 על בוקה ב-2005, וזכורה לי השכונה המקיפה אותו שנראתה כמו מחנה פליטים. האיצטדיון באמת בנוי מוזר, קצת מזכיר לי את זה של הורקאן רק בלי הפינות.

האמת שהייתי רוצה לשמוע קצת על הפרימרה בי מטרופוליטנו, ומה קורה שם מבחינת איצטדיונים וקבוצות – זו ליגה לגמרי משוגעת ממה שאני זוכר ולפעמים עוקב :)

עידו גבעון 12 באפריל 2014

הפרימרה בי זו הליגה השלישית (רק מיישר איתך קו). כרגע 2 העולות לשנה הבאה כבר כמעט הבטיחו את העלייה, ואין דרמות יוצאות דופן ממה ששמתי לב. מעניין שמשחקי דרבי בליגה כזו, כמו למשל של אטלנטה מול צ'אקריטה עדיין ממלאים אצטדיונים (בסדרי גודל של בלומפילד בערך).

בבי נאסיונל, הליגה השנייה, יש בהחלט עניין כל שנה והשנה במיוחד, כאשר אינדפנדיינטה מגלה על בשרה כמה קשה לעלות ליגה. כרגע המצב שלה לא מעודד במיוחד, היא סובלת ממכת פציעותו ובשבוע שעבר איבדה את המקום השלישי וירדה עד למקום החמישי, במרחק של 13 נקודות מהמקום השני שמוביל לעלייה ישירה !

red sox 14 באפריל 2014

רק תיקון קטן עידו – אין יותר משחקי עלייה/הישרדות. 3 עולות, 3 יורדות.

עידו גבעון 14 באפריל 2014

אני עדיין סקרן מאוד לראות אם באוגוסט באמת חוזרים לליגה ארוכה. ואיך בכלל תיראה הליגה בשנה הבאה.

ואני מניח ששנינו כאן בשעה הזאת מאותה הסיבה :) עוד שבוע מהיום אנחנו יכולים להיות חכמים הרבה יותר, אחרי משחקים מול ולס ואסטודיאנטס.
(או שאתה עדיין מעכל את הניצחון של ליברפול)

red sox 14 באפריל 2014

משחק מוזר מאוד. המחצית הראשונה יכלה להיגמר עם 0-3 להם. בשנייה ריבר יכלו לשים חמישייה. נגמר טוב. בארוברו ענק, מקווה שזה לא רציני.

עידו גבעון 14 באפריל 2014

יש לנו בעיה מתמשכת וחמורה בסיומת. מזל שאנחנו מגיעים למספיק הזדמנויות כדי להבקיע.
המחצית הראשונה היתה יכולה להסתיים, כמעט באותה מידה, גם 3-0 לטובתנו.
כל הטורניר הזה משוגע ומוזר מאוד.

דניאל 12 באפריל 2014

אכן תענוג לקרוא
גם אני הייתי בנואבו גסומטרו בשנת 2007 במשחק של סן לורנצו נגד לאנוס. אני וחבר ישבנו ביציע הישיבה של אוהדי לאנוס. סן לורנצו ניצחו 0-1, בסיום המשחק פתחו אוהדי סן לורנצו דגלי פריסה גדולים והציגו תצוגת עידוד מרשימה. לא יכולתי להישאר אדיש והתחלתי לצלם אותם ואת עצמי כשהם ברקע. כאמור הייתי ביציע של לאנוס ופתאום כמה אוהדים של לאנוס שעמדו ב"פופלר" רצו לכיוון הגדר שהפרידה ביני לבינם והתחילו לסמן לי כל מיני דברים לא נעימים :), ברוך השם שלא קרה כלום, אבל היציאה מהאצטדיון הייתה אחת המלחיצות…

red sox 13 באפריל 2014

נפלא, כרגיל.
לקאורבו יש את אחד מבסיסי התמיכה הנאמנים והטובים מכולם ומגיע להם לשחק בבית (בניגוד לאצטדיון ביתי).
שתי אנקדוטות:
* מי שהיה באזור בואדו/אלמגרו יודע כמה נכונים דבריו של האדריכל המתכנן. אזור קשה יום בליבה של העיר שהמילה "אפור" עושה איתו חסד. כתמי הצבע היחידים שם הם אכן הגרפיטי על הקירות שעידו היטיב לתאר.
* מי שלא פגש תייר אוסטרי שקנה במחיר מופקע כרטיס למשחק של סן לורנצו ולקח מונית לאלמגרו רק כדי לגלות שהקבוצה מגיעה מבאריו אחר והאצטדיון נמצא בכלל בבאריו שלישי, לא ראה תסכול מימיו.

red sox 13 באפריל 2014

אגב, אם אתם מרחמים על אוהדי סן לורנצו, מה תגידו על אוהדי קלוב אלמגרו שהאצטדיון ה"ביתי" שלהם נמצא בכלל מחוץ לתחומי העיר (קרוב לבית הקברות היהודי למי שמכיר)?

fish & chips 13 באפריל 2014

כיף לקרוא , תודה

האוהדים של סן לורנסו הם פשוט תענוג

לקח לחבר ארגנטינאי שלי ( אוהד של באנפילד ) הרבה דיבורים בשביל לשכנע אותי להיכנס למשחק כדורגל בארגנטינה ( גם בגלל שזה רחוק מאוד , וגם בגלל שאישית אני לא אוהב את הסגנון של הכדורגל הארגנטינאי )

עד היום הוא צוחק עלי , על שזה שתוך כדי השפעות של " צלצולים " באוזניים מיד אחרי המשחק , הרגשתי צורך להודות לו על השכנוע

ולחשוב שכל זה למרות אצטדיון מהמדכאים בעולם ובלי גרם של אקוסטיקה …

מאז , יש לי פינה חמה בלב לסן לורנסו ולאוהדים המדהימים שלה , שלפי דעתי נחשבים לאוהדים מהטובים בעולם

אפילו בליגת הכדורעגל פחים וסמרטוטים בישראל , מנסים לחקות ( בעליבות כמו תמיד יש לציין ) את השירים והמנגינות שלהם , אוהדי מכבי והפועל תל אביב

רועי 13 באפריל 2014

בספר ״כדורגל באור ובצל״ של אדוארדו גלאנו, הסופר משחזר מפגש בינו לסופר הארגנטינאי אוסבלדו סוריאנו, אוהד מושבע של סאן לורנסו. השניים נפגשו בסופר מרקט שקם במקומו של המגרש המיתולוגי וסוריאני משחזר את אחד השערים שנכבשו בו, בין מחלקת הגבינה למחלקת הנקניקים. שמח שלסיפור הזה יהיה סוף טוב…

red sox 13 באפריל 2014

האם אדוני המתרגם?

רועי 15 באפריל 2014

אכן, אבל כשחיפשתי את הספר כדי לצטט במדויק את הקטע היפה והמרגש – לא מצאתי…

red sox 15 באפריל 2014

היית צריך רק לבקש.
כך או כך, עבודת תרגום פנטסטית.

אמנון 15 באפריל 2014

רועי "לקח" לי את התגובה. אני אפרט יותר.

מדובר במכתב ששלח הסופר הארגנטינאי אוסוואלדו סוריאנו לידידו אדוארדו גליאנו ובו מתוארת סיטואציה ממשחק שהתקיים בשנת 1962 בין סאן לורנצו לבוקה ג'וניורס (ע' 113-112 בספר).

סוריאנו ואליל נעוריו החלוץ חוסה סאנפיליפו עומדים בתוך בניין סופרמרקט של רשת קארפור במקום שבו היה המגרש המיתולוגי ומשחזרים מהלך של שער בין המדפים הגדושים מצרכי מזון וכלי בית.

סאנפיליפו שלובש חליפה כחולה ונעליים מצוחצחות קיבל את הכדור ליד מקום צנצנות המיונז כיום. הוא מועד קצת. הכדור בורח לו להיכן שנמצא כיום מדף האורז. הוא בועט פצצה לכיוון שער בוקה שעומד בו אנטוניו רומא-היום באזור סכיני הגילוח החד פעמיים- ומכניע אותו. וכל הלקוחות והקופאיות כמעט שוברים את כפות ידיהם במחיאות כפיים.

נ.ב
אני רק סיכמתי את הקטע עקב העניין של זכויות היוצרים. בנוסף אני סבור שלרוב הקוראים של הפוסטים על הכדורגל הדרום אמריקאי יש את הספר ולכן הפניתי לעמודים הרלבנטיים.

חג שמח לכולם.

ארז (דא יונג) 16 באפריל 2014

יופי של טור. נהניתי לקרוא.

Comments closed