חוזרים לרמת גן – ניסים ימין

יש להם ויש להם ויש להם, אבל אנחנו חוזרים לרמת גן.

HNHI

 

13.4.14

אבק ממשחקי הליגה שקע. אנחנו פירקנו, הם התפרקו. בעולם מושלם עושים אחד ועוד אחד ונותנים לנו את הכרטיס לגמר עוד לפני המשחק. בעולם שלנו, הם בליגת העל ויש להם את האריה, פדרו גלבאן, שרואה את נתניה והופך להיות שילוב של הבעיטות החופשיות של אריאל אורטגה וחוש השערים של קלאודיו קאניג'ה (יסלחו לי חובבי מראדונה ומסי, זה הארגנטינאי הכי מרגש אי פעם. בטח כשלוקחים בחשבון כמה בינוני הוא היה).
במפגשים קודמים איתם, טל בן חיים ועומר דמארי תפרו אותנו בלי הפסקה. היום יש להם את לידור כהן. הוא השחקן הכי מסוכן שלהם העונה. גם הזר הפיני שלהם לא רע, למרות שבתקופה האחרונה הוא לא משהו.
ובל נשכח את העובדה הבאה: יש להם חלוץ זר בשם רוטקוביץ שהגיע בינואר ולא כבש. למה זה הנתון הכי מסוכן, אתם תוהים? כי הכי הרבה שחקנים כבשו את השער היחיד בקריירה שלהם נגד מכבי נתניה.
יש להם את שני חלוצי העל, האימתניים, המופלאים, הפנטסטיים והאקסטראווגנדיים – ויקטור מרעי (מר שער לעונה. מדהים איך הדבר הזה משחק בליגת העל) ורועי דיין שעונה טובה בעכו סידרה אותו לחצי חיים.

*

יש להם צעירים מוכשרים – גידי קניוק, דיא סבע, חגי גולדנברג ואותו לידור כהן מלמעלה שעושה רושם של שחקן מבטיח.
יש להם את ניצן "פעם הייתי האח הבכיר" דמארי ואת מרואן "וואו! הייתי באנקר באולימפית בגלל שאני כל כך מוכשר" קבהא.
יש להם את נאור פסר, אחד מהנבחרת ההיא שהגיעה ב-2007 לאליפות אירופה הראשונה שלנו. גם עומר פרץ היה שם, והוא אפילו היה שחקן הרכב בצד ימין. לא הבנתי איך הוא הועדף על שכטר שבכלל לא נסע לאליפות, אבל איפה שכטר היום ואיפה עומר פרץ (עמוק עמוק בתוך הלב, ואין הישג יותר גדול מאהבה!).)

יש להם זר פיני בירידה, יש להם בלם עם שם של חלוץ שפעם שיחק בהפועל פ"ת ודפק לנו שלושער, אבל לא נראה לי שזה יקרה ביום רביעי.

בעיקר יש להם קבוצה בליגת העל. בקצב של ליגת העל, במשכורות של ליגת העל, בכושר הגופני של ליגת העל.
הם יותר טובים. הם יותר מוכשרים, חזקים, טכניים, יפים וגם נוהגים יותר טוב משחקני מכבי נתניה. הם פייבוריטים. אחרי שסיכמנו את זה בפרק הראשון של יומן חצי הגמר, אפשר להתעסק במה שחשוב באמת, אבל זה בפרק הבא.

 14.4.14

 אין בי עוד אהבה או שנאה לאנשים האלה. בעץ החיים יש לנו גזע משותף, במציאות אני עלה שנשר מזמן. כך הם מסבים עכשיו לשולחן הסדר, זאת השנה ה-15 או ה-16 בלעדיי, אני כבר לא באמת סופר, ולמרות המחיר שבטח אשלם יום אחד, אני יודע שעשיתי את זה בדרך שלי, וגם אם אני טועה, גם אם זה לא בסדר, אני מוכן לשלם עד הסוף.

ביום רביעי אגיע לרמת גן מפוצץ מאהבה. אין בי גרם של שנאה. לא ללוזון, לא למכבי פ"ת, לא לליאוניסיטו גלבאן, לא לברדה, לא לב"ש, לא לרד קאמלס, לא לדגלים האדומים שלהם, אפילו לא לקובי דג'אני.
אגיע לרמת גן מפוצץ מאהבה ולא נשאר לי מקום לשנוא.

כשקולות השירה עולים בחלוני מהשכנים, אני מזמזם בלב "עם הדגל ביד ושיר אחד בלב" ומכין את סלט האבוקדו הכי טוב בארץ ויודע שטוב או רע, אלה הם חיי בשלב הזה.
אני לבד אך לא בודד, כי אני חולק מחשבה אחת אלפי אנשים ברחבי המדינה.
אני מתקשה אך לא נשבר, כי אני הולך עם הדגל ביד ושיר אחד בלב דרך כל הקשיים של החודשים האחרונים, בהם רציתי לזרוק לפח מקום עבודה של 10 שנים, את החברות הכי טובה שידעתי בחיי, לוותר על חלומותיי הרומנטיים ולגדל עורב ונחש, כדי שמישהו יידע מי אני כשאמות.

*
אני רק נושם אבל יודע שעוד אחיה, כי ביום רביעי אעמוד באיצטדיון רמת גן עם שמש בעיניים והנודניק התורן שכל תכליתו בחיים היא להושיב את כולם כי הוא לא יודע שאנחנו פה ובקבוצה השנייה נושמים את הרגע הזה כבר שלושה שבועות ולשבת זה פשוט לא בא בחשבון, ותפעם בי הרוח הזאת ששומרת אותי מכל רע, שמניעה אותי דרך הקשיים, שמזכירה לי שיש לי עוד בשביל מה, הרוח הזאת שמנפנפת את הדגל שבידי, הרוח שמזכירה לי שגם אם אין לי משפחה מורחבת במובן הביולוגי שלה, יש לי משפחה אחרת וכשאכנס בשערי היציע, שוב איהפך להיות "מישהו". שוב אהיה חלק ממשהו.

כמו כל ערב משפחתי, זה עלול להיגמר באסון, זה ברור לי.
אם אתם תפסידו ביום רביעי, אפסיד אתכם.
אם אנצח, אתם תנצחו איתי.
אם נסבול, נסבול ביחד.
אם נהיה מאושרים, זה יהיה המקום היחיד בעולם שארצה להיות בו.

כי ככה זה.
אתם תקועים איתי עד המוות, וגם אחריו, כשיכתבו על המצבה שלי "פעם אחת הוא היה מישהו", אתם תדעו שזה היה באיצטדיון רמת גן ביום החג האמיתי שלי, כשאחרי שנים של כלום, אני שוב מפוצץ באהבה.

 15.4.14

ההרגשה לקראת המשחק מתכתבת עם המוזיקה שממלאת את החדר. בין ההבנה שהכל זמני והשנה היפה הזאת מתישהו תיגמר שמתערבבת עם התוגה של "עוד דקה את נעלמת" של זוהר ארגוב לתקווה שב"מחכה" של עידן רייכל והידיעה שהדבר הכי גדול עוד נמצא לפנינו.
בסוף מה שמנצח, מה שמניע את האצבעות על המקלדת וכותב לכם את הפרק השלישי הוא דווקא when the smoke is going down של הסקורפיונס, שיר שליווה אותי בנקודה הכי נמוכה שהייתי בה בחיי.
פברואר 2001, פנימית ב' בתל השומר. "פנימית ב'" אגב זה שם יפה ומכובס למחלקה הפסיכיאטרית שהגעתי אליה אחרי שבדקתי כמה קשה העור שלי לעומת תער.
יום שבת. שירים ושערים. ההורים שלי, האחים, 2 חברים שבאו לבקר. כולם מדברים ושואלים ואני רק מחכה לאיתות שיגיע מנתניה. אני לא זוכר נגד מי זה היה, אני רק זוכר שזה נגמר בתיקו.
שלושה ימים אחר כך נתנו לי חופשה למהלך היום לחזור הביתה. החזקתי את היד למעלה, בידית הזאת שמעולם לא הבנתי למה היא ממוקמת בגג הרכב. הדבר היחיד שאבא שלי אמר כל הנסיעה היה "תוריד את היד, שלא יראו את הצמיד". הצמיד היה הדבר הזה ששמים על היד כשמתאשפזים.

שלוש עשרה שנים וחודשיים קדימה. מאות אנשים לובשים את החולצה "אין אחד אשר יבין את סוד האושר", ועבורי מעגל נסגר. מהבושה שבהסתרת "אביזר", כולם לובשים את החולצות שלי. כולל אבא. אין בושה. אין "שלא יראו". יש "אני רוצה לצלם". יש נצחון קטן.

*

השיר הזה של הסקורפיונס היה הפסקול שלי באותם ימים בבית חולים. הוא התנגן בלופ, יום ולילה. כשכתבתי, כשציירתי, בכל דקה שהייתי לבד. בלילות המפחידים הראשונים, בימים הקרים כשכולם היו בעבודה או בצבא ואני רק חיכיתי שמישהו יגיע ויזכיר לי שאני לא שייך לחור תחת הזה, עם האיש המפחיד שצורח בכל פעם שעוברים לו ליד הדלת והלום הקרב שהטיח את עצמו על הקיר והכה את האחים ואז, כשראה אותי מצייר, לקח אותי מהיד ומשך אותי לחדר שלו כדי להראות לי את הציורים שלו.
בראש המחשבה היחידה היא "תגיד לו שזה יפה, רק שלא יתהפך עליך".

ואז העשן התפזר והחיים שלי התחילו מנקודת האפס.

הטירוף של העונה שעברה היה בית המשוגעים של מכבי נתניה. כשהעשן התפזר, שפיגלר התגלה במלוא קטנותו, טל בנין היה הדבר הכי רחוק מהקשר האחורי האדיר והנערץ, דג'אני וסבע היו המלכים משיר הטמבל של ארקדי דוכין – איכרים עלובים שהגיעו לגדולה וחירבנו לעצמם את כל העסק.

כולם הלכו. נשארנו רק עם הילדים ועם עומר פרץ.

*
עידו לוי הרים את עצמו מחרפת השנה שעברה. צלישר קפץ שלושה צעדים קדימה וירין חסן הוא פריצת העונה בענק. אבל עומר פרץ הוא הגיבור האולטימטיבי של העונה הזאת. האיש שנלחם נגד כל הסיכויים ונגד כולנו, שהוחלף במחזור הראשון בדקה ה-30 ומאז נעלם לכולנו מהרדאר. כולנו הנחנו שהוא איפשהו ביציע או בבית, אף אחד לא חשב לרגע שהוא פצוע, ופתאום יום אחד הוא הפציע על הספסל ומשם פילס את דרכו קדימה ומפרסונה נון-גרטה הפך להיות שם שמוזכר בכל הרכב של כל אוהד שמנסה לנחש מה עובר ליוסי מזרחי בראש. בתחושה שלי, הוא בטוח בהרכב כמו ערן לוי ואוהד לויטה.

אחרי שהעשן התפזר, מכבי נתניה התחילה מנקודת האפס, ואסור לאף אחד מאיתנו לחשוב שמחר זה השיא. השיא לא יכול להיות כשאנחנו עדיין קבוצת ליגה לאומית. המשחק מחר הוא אבן דרך במסע הזה שלנו בחזרה למקום הידוע שלנו – אריה בין אריות.

ומחר, על כר הדשא באיצטדיון רמת גן, שוב יעלה עשן הקרבות. תיקולים וספרינטים ומסירות ולב שמחמיץ פעימה ונשימה שנעתקת ו"כל חיי" ו"ברגעים". אני לא יודע מה יהיה, אבל מה שלמדתי מהמסע ההוא שלי בפברואר 2001 זה שזה לא משנה אם מובסים או מנצחים, כל עוד יש לך לב של אריה, אתה תמשיך לסיבוב הבא, ולב האריה שלי למחר, האיש הכי אמיץ והכי גיבור והכי מיוחד מכל ה-56 שיעלו מחר על כר הדשא, ילבש את מספר 25 בצהוב.

האיש שלי מחר זה עומר פרץ, כי רק מי שהיה שם יבין איך זה להתגבר על הכל – על הציפיות, האכזבות, הקשיים, הכשלונות, הנפילות – ולחזור לעצמך, בגרסה טובה יותר וחזקה יותר ומנצחת יותר.

בפנטזיית המשחק שלי (אל תשחקו אותה, לכולכם יש אחת כזאת), הוא האיש שלוקח אותנו לגמר. בתיקול גדול, בחילוץ, בכדור אחד אבוד שהוא משיג.
יש מי שייתן את הפינס, את ה"וואו", את המסירה, את הגול. אבל כדורגל מנצח הלב, מנצחת הרוח, ובעיניי, עבורי, מתוך המוזיקה שממלאת לי את החדר בלופ לאורך כל כתיבת הפוסט, אין ראוי ממנו להיות הגיבור של הסיפור הזה.

 ***

 16.4.14 (21:45)

אוי אוי אוי אוי אוי אוי אוי אויו

חוזרים לרמת גן!

לקראת מילאנו
בחזרה ללא יאומן

9 Comments

מיכאל 17 באפריל 2014

ואו ניסים, יפה ומרגש. תודה רבה לך על השיתוף האישי. מכיר את המחלקות האלה ואת לב הארי של מי שנמצא בסביבתן, לא פשוט לשתף, אז שוב תודה

חובק 17 באפריל 2014

מאסטר פיס. ביום רגיל הייתי מאחל לכם בהצלחה בגמר.
אבל היות ואני מאחל לאדומים שלי סיכוי אירופאי, זכיה שלכם תהרוג גם אותו.

צור שפי 17 באפריל 2014

גם אני מייחל לעונה אירופאית של הפועל אבל אין לי לב לאחל לנתניה להפסיד. חוץ מדורטמונד, הקבוצה היחידה בצהוב-שחור שאני מסוגל לסבול. ושאפו על הפוסט האמיץ למרות שאת העליה שלכם לגמר ניתן היה להריח מקילומטרים. מכבי פתח תקווה כרגע זה אייטם למדורי הפלילים, אין קשר לספורט ובעונה גם המיקום שלהם ושלכם בליגות יחזיר את הסדר הטבעי למקומו.

צור שפי 17 באפריל 2014

ובעונה הבאה …

תומר חרוב 17 באפריל 2014

כפרה עליך…
מאמין שבכל זאת תהיו באירופה וזה בסדר, אני כל כך מאושר סוף סוף להגיע למשחק על תואר שכבר לא אכפת לי מה יקרב בו.

fish & chips 17 באפריל 2014

פשש איזה טור הרבצת כאן , אתה כותב יפה !
וכל הכבוד על הכנות וגילויי הלב המאוד אישיים

ברכות על העלייה לגמר

בכלל , אני חושב שלמכבי נתניה , עם בעלים מסודרים ישרים וטובים , יש סיכוי לעתיד יפה

* מתקנים טובים ומסודרים ( אצטדיון ומגרש אימונים )

* מחלקת נוער טובה ומאגר עמוק של ילדים ונוער ( עקב ההסכם החדש על ראשונות עם מחלקת הנוער המצויינת של טוברוק )

* בסיס של אלפי אוהדים

* הקירבה לתל אביב ( זה משמעותי ועוזר בהחתמת שחקנים ישראלים שמעדיפים להישאר באיזור המרכז , מאשר לעבור לבאר שבע או קריית שמונה )

כל הסעיפים האלה ,
בתוספת של בעלים מסודרים הגונים וישרי לב ( כמו איזי ואלונה לדוגמא , ולא כמו טביב , לוזוניה , כץ , או דמאיו ) שיעמידו תקציב שאפתני ושפוי סביב ה – 25 עד 30 מיליון שקל , יבססו את מכבי נתניה כמועדון עם אופק יציב ואיתן בחלק העליון של הליגה

בהצלחה

משיח 17 באפריל 2014

וואו, יפה יפה

פה איתמר 17 באפריל 2014

כתבת יפה

דודו כהן 18 באפריל 2014

לא גול, לא בישול ולא תיקול גדול.
אבל הוא (עומר פרץ) היה שם בגדולתו, כמו כל שאר הקבוצה הזאת שמורכבת מנשמה אחת גדולה וענקית וכמו כל האוהדים שלה.
אדיר.

Comments closed