עיניים גדולות – עמרי ולורט

lebron-james-stares-down-michael-jordan-mid-dunk

 

התמונה המצורפת היא אחד מרגעי הקאלט של הסיבוב הראשון עד עתה – לברון דוהר לדאנק במתפרצת, חופשי, ונועץ מבט קטלני במייקל ג'ורדן שיושב על הקווים, גם הוא עם זיק מוזר בעיניו.

בלהט החודשים האחרונים –ספרס הבלתי נגמרת דוהרת למקום הראשון בליגה, אינדיאנה מתפרקת התפרקות קולוסאלית וחד פעמית לקונטנדרית במעמדה ושאר הסיפורים בעונה ובסיבוב הראשון המצוינים הללו, קצת נשכח מה עומד על הכף מבחינת לברון בפלייאוף הזה.

 כדי להבין מה מקורות המבט ששלח לברון לג'ורדן צריך לחזור 21 שנים אחורה, לעונת 1992/1993. ג'ורדן בן ה-30 הגיע לעונה הזו כשלפניו אחד האתגרים הקשים בספורט המקצועני – זכייה שלישית ברציפות באליפות ה-NBA, 27 שנים לאחר שבוסטון עשתה זאת בפעם האחרונה.

*

לטעמי, תריפיט הוא מדד מעולה לבחינת איכות קריירות של שחקנים בהתחשב בתדירות הופעת ההישג-  רק שלוש קבוצות עשו זאת ב-50 השנים האחרונות, ובאלמנטים שמרכיבים אותו.

 כשקבוצה חוגגת 2 אליפויות רצופות, הישג לא שכיח לכשעצמו, היא מרכיבה על גבה מטרה בוהקת שמטריפה את דעתה של כל הליגה. גאוני כדורסל כמו פט ריילי, ריק אדלמן ולארי בירד (מאמן אינדיאנה ב-1998 וה-GM  הנוכחי) מקדישים את כל מרצם כדי להפיל אותה וקבוצות מתחמשות בדראפט ובטריידים בצלמה ובדמותה.

גם מבית, שחקניה שלה מתקשים לשמור על מתח תחרותי  ולרוב גם קורסים מעייפות לאחר שני מסעות פלייאוף עם למעלה מ-100 משחקים שלרוב קדמו להם כמה שנים של טיפוס מפרך במעלה הגבעה. הם מתבגרים, נפצעים, הופכים לסלבריטיז ומקבלים הצעות לחוזי עתק מופקעים מקבוצות שהסתנוורו מהקונפטי ומהופעתם על במת הכדורסל הגדולה בעולם.

*

המפתח לזכייה בתריפיט הוא אלמנט אחד, לפחות, דומיננטי באופן בלתי ניתן להכנעה עליו ניתן להישען בשעות קשות שתמיד מגיעות. ולבסוף, גם מעט מזל לא מזיק.

אל פלייאוף 1993 הגיע ג'ורדן לאחר עונה רגילה בה היה צפוי להפסיד את פרס ה-MVP, שהלך בצדק לצ'רלס ברקלי לאחר שלקח את פיניקס למקום הראשון בליגה עם 62 ניצחונות, וכאשר במזרח מצפה לו הקבוצה המאיימת ביותר שנתקל בה בשנות ה-90, הניקס של ריילי ויואינג. קבוצה אלימה וגדולה פיזית משיקגו, עם יכולת להזיק לה בצבע הדליל יחסית, עם הגנה עילאית ובעיקר עם המון אמונה עצמית שהוחדרה על ידי סופרסטאר האימון הבולט של שני העשורים שקדמו למפגש.

הניקס, שנהנו מיתרון הביתיות במזרח, הבטיחו – וקיימו, כשהצליחו לעלות ל-2-0 מדהים מול הבולס והציתו בון-טון פרשני על כך שכל העניין היה ידוע מראש – תריפיט אינו הישג אפשרי בעידן המודרני.

  אבל הבולס לא התרגשו, ניצחו בקלות את המשחק השלישי ועם 54 נק' של ג'ורדן במשחק 4, סדרת האול-אראונד הטובה ביותר של סקוטי פיפן ו-4 החטאות הליי-אפ הרצופות והמפורסמות של צ'לרס סמית בשניות הסיום של משחק 5 הצליחו להפוך את הכף ולעלות בפעם השלישית ברציפות לגמר הליגה.

*

שם חיכתה להם פיניקס, עם ברקלי בעונה מפלצתית שקנתה לו מקום בנצח (26-12-5) וקווין ג'ונסון, אולסטאר משנה לא מוערך מספיק שהיה פצוע חלקים נרחבים מהעונה הרגילה באותה שנה אך הגיע בשיאו לפלייאוף.

ההמשך ידוע, ג'ורדן הגיב לאתגר האדיר בעלייה למדרגה שלא נראתה וסיים את סדרת הגמר עם ממוצע הנקודות הגבוה בהיסטוריה (41 למשחק), אסיסט האליפות לשלשה של פקסון והכרה בלתי רשמית (באותה עת) כשחקן הכדורסל הגדול שנראה מעולם.

לפחות על הנייר, לא קשה למצוא קווים מקבילים לסיטואציה בה נמצא כעת לברון. את תואר ה-MVP הוא יאבד לדוראנט, גם מבעד לענני החולשה של אינדיאנה בחודשיים האחרונים לעונה הרגילה ניתן היה לראות שזו קבוצה שנבראה על מנת להזיק למיאמי קשות ומי שלא תגיע ממערב תציב בפניו אתגר קשה ביותר כראוי לקבוצה שיצאה מקונפרנס חזק ואיכותי במיוחד.

*

כשמשקללים למשוואה את הדעיכה המואצת של ווייד, שמשחק כמו שחקן משלים לעשירים ואת העובדה שניסיונות החיזוק של מיאמי מהקיץ נראים כושלים לחלוטין (אודן, ביזלי) מבינים שהשלמות שלברון מפגין מול שארלוט (שבולטת מאוד לנוכח הקריסה של דוראנט מול טוני אלן וממפיס) תהיה חייבת להימשך כל הדרך לטבעת. זו כנראה הדרך היחידה למרות מה שנדמה כמזל לא מבוטל עם אינדיאנה שקורסת אל תוך עצמה והספרס שמתקשים במערב.

ביל סימונס וג'יילן רוז מגרנטלנד כבר הכריזו שאליפות של לברון תציב אותו עמוק בתוך רשימת 5 השחקנים הגדולים בכל הזמנים. גם אם ניתן ורצוי להתווכח עם הקביעה הזו, בהיותו אוהד וחובב היסטוריה ידוע של המשחק לברון הוא הראשון שמבין את גודלו של הרגע ואין במה טובה יותר מאשר זו שמייקל ג'ורדן בכבודו ובעצמו יושב למרגלותיה על מנת להבהיר זאת.

 דם, יזע ודמעות: משחק 3, גמר המזרח 1993

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

השואה והמדינה
בדקה התשעים

63 Comments

אריאל גרייזס 28 באפריל 2014

ההשוואה במקום, גם אם טיפהל'ה מוקדמת.
אני הייתי מאלו שבטוחים שהניקס יעצרו אז את ג'ורדן. איפה.
הערה אחת קטנה – שווה לעשות קצת עריכה, יש הרבה מאוד מקומות שחסרים רווחים

עומרי 28 באפריל 2014

יש השוואה של הסיטואציות, לא של הנפשות הפועלות (אני בדעה שעם מיצוי 100% מפוטנציאל הקריירה שנותר לו לברון יכול להגיע לשם. אבל זה רחוק ולא סביר)

לגבי העריכה, כנראה משהו השתבש בהמרה לוורדפרס, תודה.

גיל שלי 28 באפריל 2014

עדין לא התאוששתי מלייאפ סמית'. הסדרה התחילה בדאנק האלמותי של סטרקס על הראש של אלוהים. מדהים איך ריילי הצליח לאתגר את מייקל עם כל כך מעט כשרון וכל כך הרבה קשיחות שהיתה אצל יואינג דרך אוקלי עד לסטרקס. רק שחקן אחד לא ניחן בה, אותו צארלס סמית

עומרי 28 באפריל 2014

ידעתי שתשמח להעלות נשכחות מהסדרה ההיא.

גיל שלי 28 באפריל 2014

נשכחות? במצב הנוכחי של הניקס אני חי את הסדרות האלה כאילו קרו אתמול

עומרי 28 באפריל 2014

למה, כרמלו מובס בסוויפ מול בוסטון הגריאטרית לא תופסת אצלך מקום של כבוד?

גיל שלי 28 באפריל 2014

ועוד הערה קטנה. אתה לא באמת משווה בין שארלוט לממפיס נכון?

עומרי 28 באפריל 2014

לא, אבל דוראנט נראה קטסטרופה בכל קנה מידה.

גיל 28 באפריל 2014

עומרי, ההשוואה לא טובה ללברון. המזרח השנה הוא ממש החלש אי פעם לדעתי ולא תהיה למיאמי בעייה להגיע לגמר. אי אפשר להשוות את אינדיאנה או כל קבוצה במזרח לניו יורק, ומהמערב אני לא בטוח שיקבל אתגר בדומה לפניקס אם כי בוודאי יהיה קשה יותר ממה שיש לו בדרך.

אני ממש לא אוהב את הדיבורים על מקומו בהיסטוריה שלברון מדבר מהיום הראשון שלו בליגה. תשחק את המשחק שלך, תעשה את המקסימום ובסוף הקריירה נראה. כבר עכשיו הוא בנחיתות משמעותית לג'ורדן שלדעתי לעולם לא יוכל להתגבר עליה. הוא הפסיד פעמיים בסדרת הגמר מה שג'ורדן לא עשה מעולם ובשתי האליפויות שכן זכה, באחת היה דומיננטי מול יריב חלש, ובשני היה חלש רוב הסדרה ונזקק לניסים של אלן כדי לזכות באליפות. אין לו עד עכשיו את הדומיננטיות שהייתה לג'ורדן בסדרות למרות שכן יש לו הופעות מופת במשחקים בודדים.

אריאל גרייזס 28 באפריל 2014

בניקס ההם היה שחקן היכל תהילה אחד וערימת נגרים שחבל על הזמן. השחקן השני בטיבו שלהם היה סטארקס והשלישי היה פאקינג צ׳ארלס אוקלי. להפוך אותם לאיזה יריבה גדולה בהשוואה למזרח היום זו ההגדרה המילונית של מיסטיפיקציה של העבר. המזרח אז היה חלש לא פחות מזה של היום. בטח בעוד 20 שנה כשינסו לדבר בגדולתו של לברון אז אנשים יספרו כמה גדולה היתה אינדיאנה של פול ג׳ורג׳. הניקס היו קבוצה איומה ושאר המזרח לא היה טוב יותר. לא חושב שהיתה שם קבוצה אחת עם יותר מהול אוף פיים אחד בקבוצה בפריים שלו

גיל 28 באפריל 2014

זה ממש לא חשוב מי היו בקבוצה. כקבוצה, הם היו חזקים מאוד ומפרקים כל קבוצה במזרח היום (בטח עם החוקים של אז). מה זה משנה שהיה להם רק חבר אחד בהיכל התהילה (ואיזה שחקן לא מוערך מספיק היה יואינג). אין כאן שום מיסטיפיקציה. הניקס הגיעו לשלבים הגבוהים של הפלייאוף במשך כמה שנים טובות בשנות ה90. אינדיאנה של פול ג'ורג' גדולה? קודם שיעברו את אטלנטה שנמצאת במאזן שלילי ואין לה זכות קיום בפלייאוף.

עומרי 28 באפריל 2014

מסכים – הניקס לקחו את יוסטון ל-7 משחקים בשנה לאחר מכן והם מקבוצות ההגנה הגדולות שנראו.

Zak 28 באפריל 2014

נראה לי שההגדרה "שחקן היכל תהילה אחד וערימת נגרים" תקפה פחות או יותר גם לבולס בגלגול הראשון עם ג'ורדן? כי חוץ מסקוטי פיפן אני לא זוכר שהיה שם איזשהו שחקן יוצא דופן

גיל 28 באפריל 2014

מילא זה, אבל מה תגיד על דטרויט שבלי שחקן היכל התהילה ניצחו בקלות את הלייקרס עם 4 שחקנים עתידיים בהיכל?

עומרי 28 באפריל 2014

צ'אנסי יהיה בהיכל.

(רוצה לומר, אם טי-מאק נכנס וצ'אנסי לא אני מפסיק לראות כדורסל)

גיל 28 באפריל 2014

מקגריידי לא יכנס ולא צריך להיות מוזכר בנשימה אחת עם שחקני היכל בכלל.

עומרי 28 באפריל 2014

גם לבן וואלאס יש, למען האמת, נפח סטטיסטי שיכול להצדיק בחירה בשנה חלשה – 4 פעמים DPOY, פעמיים חמישייה שנייה ו-3 שלישית, פעמיים מלך הריבאונדים, 4 אול-סטאר.

אם מיץ' ריצ'מונד וכריס מאלין בהיכל גם הוא יכול להיות שם.

אריאל גרייזס 28 באפריל 2014

נכון, גם שיקגו של ג'ורדן, במיוחד בשלוש השנים הראשונות, היא לא קבוצה היסטורית מבחינת כמות הכשרון שלה – בטח בהשוואה לאלופות שהיו לפניה. אבל היה לה את מייקל ג'ורדן וכמובן גם את פיפן.
שים את ג'ורדן מול השחקן הכי טוב של הניקס ואת פיפן מול השחקן השני הכי טוב של הניקס ותבין את הבדלי הרמות שם.
אני מצטער שאני מתעקש, אבל הניקס היו קבוצה עם הגנה אדירה, שהרביצה לכל מה שזז (כי החוקים אפשרו את זה, הניקס והבאד בויס לא היו מסוגלים לעשות את זה חמש ובטח 10 שנים אחר כך) אבל זאת היתה קבוצה דלה בכשרון בצורה מדהימה. אינדיאנה של היום לא פחות כשרונית מהם (והיתה מנצחת אותם אם היו משחקים לפי החוקים של היום. מצד שני, גם מיאמי של לפני שנתיים היתה מפסידה להם לפי החוקים של אז)

גיל 28 באפריל 2014

אריאל, כישרון של שחקנים בודדים הוא אוברייטד. יש להמון שחקנים בליגה כישרון מכאן ועד להודעה חדשה. אם הם לא ממצים אותו במסגרת קבוצתית אז זה לא משנה. תראה את אוקלהומה היום. היא מפוצצת מכישרון אבל זה לא הופך אותה לקונטדרית בהכרח.

עומרי 28 באפריל 2014

אני מבין שזה כנראה "באג" באופן הניסוח של הפוסט, שחלק הבינו כמשווה לג'ורדן וחלק שיבחו אותי בפרטי על זה שנמנעתי מהשוואה ישירה לג'ורדן (מה שכיוונתי אליו).

זו אינה השוואה – זו הקבלה של הסיטואציות, שחולקות ביניהן כמה קווים מקבילים והיו דומות הרבה יותר אם אינדי היו מופיעים למעמד, כפי שצופה.
מילה לגביהם – אני מושקע בכבדות על כך שיודחו מול אטלנטה. אבל היה ויגיעו לגמר המזרח, אנחנו יודעים שזו קבוצה כישרונית מאוד עם מאצ'אפ מדהים מול מיאמי. כבר לפני שנתיים אינדי הופיעו משום מקום והובילו 2-1 בחצי גמר המזרח מולם.
אז אני חושב שזו תהיה סדרה קשה, וגם מול ברוקלין יש שצופים אש וגופרית (אני בדיעה שיהיה אנטי-קליימקס).

לגבי גדולתו של לברון – אמרתי שלא סביר שיגיע לג'ורדן, אבל הוא נמצא בעמדה שהתקרה שלו יכולה להגיע לשם. לא סביר, אבל אפשרי – נניח 5-10% סיכוי.

אני לחלוטין לא מסכים שלברון עבר דרך קלה בשתי האליפויות הקודמות. אני חושב שהוא עבר דרך חתחתים קשה מאוד גם במזרח וגם בגמרים – מול אוקלהומה רבים ראו בו אנדרדוג והספרס של שנה שעברה זו אלופה ראויה לכל דבר ועניין.
והוא היה אפי מול אוק' (אחת ההופעות ההגנתיות הגדולות של סופרסטאר ברמתו) ומעולה מול הספרס (ענק במשחק 7, הופעת אול-אראונד אדירה במשחק 6).
ריי אלן הציל את הסדרה כמו שקלעים רבים וטובים לפניו עשו. זה לא מוריד מהסופרסטאר.

כשמוסיפים לכל זה את משחק 6 ההוא מול בוסטון, לטעמי אחת מ3-4 הופעות הפלייאוף הגדולות בכל הזמנים (בלי הגזמה) מתגבשת פה תמונת פלייאוף מעולה.
בנוסף, אם ייקח אליפות השנה יעשה זאת עם סגל חלש משמעותית מהסגלים שעמדו לצד ג'ורדן. אין דרך להשוות בין פיפן 91-98 לדווין וייד הנוכחי.

זה לא אומר שהכתמים יעלמו. אבל כבר עכשיו ולבטח עם תריפיט ביד ללברון יש קייס מול רוב החבר'ה שמסורתית מאיישים את הטופ-10.

הסיכוי הקטן שאני משמר לו מול ג'ורדן (אני רוצה להדגיש שזה לא קל לי לומר את זה ולא נאמר כלאחר יד) הוא בכמויות.
לברון עשוי לסיים את הקריירה עם 8-9 גמרים (קשה), 5 (קשה) עד 7 (קשה בטירוף) אליפויות, 6 MVP (סביר),וטופ-3 ברשימת הקלעים.
הוא עוד לא בן 30.

הצלחה להגיע ליעדים הגבוהים פה שמה אותו במדרגה של ג'ורדן ואז זה כבר עניין של טעם. אין פה שום מספר שהבאתי שניתן לפסול כלא ריאלי.
איכותית, הוא כנראה שחקן אול-אראונד טוב יותר, שומר על 5 עמדות וכו' – זה יהיה כבר עניין של טעם.

אם ייקח 6 אליפויות אז הגמר מול דאלאס (או ההפסדים לבוסטון ואורלנדו) לא אמור לעמוד לחובתו – הוא יעמוד לזכותו על עצם ההגעה, כמו שזוכרים למג'יק 9 גמרים. ברור ש-6 אליפויות עם 7 גמרים עדיפים על 6 אליפויות ו-6 גמרים.

זה נכון שנראטיב של FLAWLESS בפריים שלו כבר לא יהיה לו.

גיל 28 באפריל 2014

אני חושב שהקבלה מתאימה תהיה דווקא אחרי שהוא יזכה השנה (אם וכאשר) כי אז יעמוד בפני אתגר שג'ורדן לא השיג, בדיוק כמו שג'ורדן רצה לעשות משהו שמג'יק ובירד לא השיגו.

לגבי הדומיננטיות שלו, הוא נתן משחק דומיננטי אחד בגמר וזה היה המשחק השביעי. עד אליו כולם דיברו איפה הדומיננטיות שלו והוא היה הMVP כברירת מחדל. אם משווים את הופעות הפליאוף הכי גדולות בסדרות אני לא רואה אחת כזו שלו. והוא היה פייבוריט ברור כנגד אוקלהומה שזו לה הופעה ראשונה בגמר ועם מאצ'אפ מעולה נגדם ונגד הספרס שהרוב ראו כזקנים או שהגיעו לשם במקרה. וריי אלן הציל את התחת שלו כי במאני טיים במשחק 6 הוא החטיא בלי סוף אז זה לא דומה למצב שפקסון למשל קולע שלשה ממסירה של ג'ורדן. הוא גם הפיד סדרת גמר ששיחק בה בצורה מבישה, וביחד עם המשחקים שנראה שהוא אפתי ולא מתאמץ אלו דברים שהופעות עילאיות לא מוחקים (לפחות לא מי שיש להם זיכרון שלם).

בשביל להיות מעל בירד, מג'יק ושאר החברה שמאיישים את הטופ 5 או 10 הוא יצטרך לדעתי לעשות משהו יוצא דופן בקריירה שלו. 4 אליפויות רצופות או 5-6 בסך הכל עם דומיננטיות גדולה יותר. אם אני משווה אותו לכל שחקן אחר שנחשב לטופ 10, אין אחד שלא הייתי לוקח על פניו במשחק או סדרה נתונה.

עומרי 28 באפריל 2014

למה הוא צריך 5-6 אליפויות כדי לעבור את בירד עם 3, ללא בק-טו-בק, כאשר מתברר בשנתיים האחרונות שלברון משחק בעידן סופר-תחרותי.
וכאשר יש לו כבר עכשיו יותר MVP, יותר נקודות, יותר עונות איכותיות ובקרוב כנראה יהיו לו אותו מספר הופעות בגמר.
המספרים שלו בסוף הקריירה יהיו הרבה יותר טובים משל בירד. יש גבול עד לאן אבחנות מסוג משחק בודד, סדרה אחת וכו יכולות לקחת אותנו (וגם אני נוהג להשתמש בהן).

למשחק בודד עם הגב לקיר הייתי לוקח את לברון על פני רוב העשירייה – בוסטון 2012, בוסטון משחק 7 2008 (הפסד), משחק 7 בגמר האחרון.
עם הגב לקיר לברון הוא בTAIL END של הטובים בהיסטוריה.

גיל 28 באפריל 2014

כי אליפויות חשובות אבל גם ההקשר רלוונטי. בירד שיחק בליגה בתקופה אולי הכי תחרותית שלה ובמשך עשור היה אחד משני השחקנים הכי טובים שלה ביחד עם מג'יק. הוא הפסיד שני גמרים כשהוא נותן בהם את הכל והיו לו יריבות חזקות בדרך לגמר בכל עונה. הוא לא היה עילוי פיסי אבל הייתה לו חכמת משחק שאין שני לה בעוד אצל לברון חלק מההצלחה קשורה למבנה גוף שלו שהוא ייחודי מאוד ונותן לו יתרון בולט. אם אתה משווה יכולת נטו ומוח כדורסל, אני לא חושב שתמצא מישהו שחושב שלברון טוב מבירד (או מג'יק וכו').

אותו דבר לגבי מספרים. לברון הגיע לליגה ישירות מהתיכון ויכל לצבור הרבה סטטיסטיקות בעידן שהוא פרו התקפה. אני לא אומר שהוא לא יכול לעבור אותו אבל הרף גבוה. ולמשחק בודד בחיים לא הייתי לוקח את לברון. לך תדע איזה לברון יופיע למשחק, זה נגדו בוסטון עם תצוגה עילאית או זה שויתר מראש על המשחק.

אלון 28 באפריל 2014

גיל, מה קשור דומננטיות פיזית? גם ראסל היה גבוה בליגה של נמוכים, שאקיל. זה לו בעיה של לברון שבירד היה גדול למרות שהוא לא היה אתלט.

משה 28 באפריל 2014

גיל,
מסכים לכל מילה בכל אחת מהתגובות שלך.

גיל 28 באפריל 2014

אלון, נכון בהחלט ולכן מבחינת כישרון נטו שאקיל נופל מדאנקן למשל למרות שפיזית הוא עולה עליו.

אלון 28 באפריל 2014

עוד 20 שנה יגידו, איזה גדול הנוביצקי הזה. לקח חבורת נגרים וניצח את לברון.
שהקריירה של לברון תגמר הוא יחשב לאחד משני השחקנים הגדולים בהיסטוריה שהקרב היחיד שלו יהיה מול אנשי המכירות של ג'ורדן.

גיל 28 באפריל 2014

איך אתה יכול לקבוע דבר כזה בכזו נחרצות? במה הוא יעלה על מג'יק, בירד, ראסל, קארים?

אלון 28 באפריל 2014

זו דעה. יהיו המון ויכוחים אבל נראה לי שהוא הולך לקחת המון תארים בחמש שנים הבאות.

גיל 28 באפריל 2014

המון? באיזו קבוצה בדיוק? וייד שחקן גמור ומיאמי אולי תקח עוד אליפות ואז תתפרק. הוא כמובן יכול לעבור לקבוצה אחרת עם שחקנים טובים אבל אני חושב שזה עוד משהו שפוגם במקום ההיסטורי שלו. במקום לבנות קבוצה בצלמו הוא הצטרף לשני אול סטארים אחרים כדי לקצר את הדרך לאליפות.

אלון 28 באפריל 2014

גם אם הוא יעבור לפילי הוא יקח את המזרח. הוא לא צריך אולסטארס לידו.

גיל 28 באפריל 2014

נכון, במזרח כרגע אין לו יריבות אבל נגד אלופת המערב הוא יתקשה.

שניר 28 באפריל 2014

פוסט מעולה , כן ירבו.

גיל 28 באפריל 2014

אגב, רק בשביל הפרספקטיבה. דיבורים דומים נשמעו לפני מספר שנים בנוגע לקובי. היו לא מעטים שטענו שהוא שני רק לג'ורדן ובסוף הקריירה של שניהם רק הנוסטלגיה לג'ורדן תגרום לו להשאר מספר אחד. איכשהוא, במרחק השנים פתאום קובי לא נראה כזה קרוב. לכן צריך להתרחק קצת בזמן כדי להעריך נכון שחקנים בראייה היסטורית.

עומרי 28 באפריל 2014

לא טענתי את זה, ואני לא חושב שהוא שני וגם לא יהיה כזה אם יחגוג אליפות ביוני. לא זכור לי מישהו רציני שחשב/חושב ככה לגבי קובי.
לברון עבר את קובי זה מכבר ואני חושב שזה מחלחל לקונצנזוס – סטטיסטית ונראיטיבית. קריירת הפלייאוף של קובי היא מהיותר אוברייטד שיש, אבל אני חושב שאתה מודע לזה לכן לא אכביר במילים.

גיל 28 באפריל 2014

לא אתה טוען את זה אבל יש כאלו שכבר משווים והיו המון שעשו את זה עם קובי (ולא רק ילדים שלא ראו כלום). אז אני אומר לחכות עם ההשוואות ההיסטוריות (ואני מסכים איתך שגם לקובי יש כמה סדרות ומשחקים בעייתיים בלשון המעטה).

אריאל גרייזס 28 באפריל 2014

מי שעשה את זה עם קובי זה בעיקר ילדים שלא ראו את מייקל ולא מבינים דומיננטיות מהי. זאת לא היתה השוואה רצינית והיא נשארה כזאת.
במקרה של לברון, זמן יספר. לדעתי הוא לא יגיע לרמה הזאת ויתקשה לשמור על רמה כזאת של דומיננטיות (עם זכיות באליפות) לאורך השנים, אבל שווה להגיד שהוא עושה את כל מה שצריך בשביל זה. היכולת שלו לשדרג את עצמו כל שנה היא פשוט מדהימה.

גיל 28 באפריל 2014

השאלה היא כמה זמן הוא יכול להמשיך עם זה בלי להשרף. כבר השנה רואים אצלו עייפות ולא ראיתי שום שיפור. יש לו כבר 11 עונות ליגה וזה שוחק. במיוחד כשהוא מגיע רחוק בפלייאוף וגם אולימפיאדות. יש לו מזל שעדיין לא נפצע פציעה רצינית.

Yavor 28 באפריל 2014

Gil
You are VERY biased about Lebron. It is easy to remember Ray Allen in game 6, but not so comfortable to remember that Lebron scored a 3 when they were down 5 or 6, some 20-30 seconds to the end, which only enabled Allen's three. Also, he wasn't afraid to take another three in the next possession, the one that ended in Bosh's rebound and Allen's three pointer. I think that throughout the game he played
well (finished with a triple double), and especially in the phenomenal 4th quarter, where he score 16 points and kept the Heat alive in an elimination game

גיל 28 באפריל 2014

אני לא מוטה ואני זוכר טוב את השלשה שלו אבל גם 2-3 החטאות שהיו לפניה ואחריה. אני זוכר טוב מאוד את זה שהוא בכוח ניסה לקלוע לבד בלי לשתף את החברים שלו ובלי המקריות של הגעת הכדור לאלן היו זוכרים לו הרבה יותר את זה. יפה שהוא לא מפחד לקחת את הזריקות הללו אבל בשביל להחשב לקלאץ' הוא צריך גם להכניס חלק מהן לא?

Yavor 29 באפריל 2014

הכניס אחת משתיים (שלשות!). לא תמצא אחוזים טובים מזה בקלאצ'. אני אעצור כאן כי אין סיכוי לשכנע

Yavor 29 באפריל 2014

חוץ מזה שפעם הטיעון היה שאינו לוקח מספיק על עצמו ומוסר יותר מדי. והופ, כשזה לא נוח עבור משחק ספציפי – הוא "לא משתף את החברים" (שזו אגב הטענה ההזויה ביותר שניתן לטעון נגד לברון)

johkoren 29 באפריל 2014

עוד משהו חשוב – אלמנט המזל.
אי אפשר לבטל אותו, אבל הוא לא מקטין מגדולתו של שחקן, קבוצה או ארגון. לפעמים מזל חשוב לא פחות בכדי לקבע את מעמדך ההיסטורי.
אז כן, השלשה של אלן הצילה אותו והיה שם אלמנט מובהק של מזל (וביצוע מושלם של ריי אלן), אבל זה לא מפחית מגודל ההישג. בסופו של דבר כדורסל זה משחק קבוצתי, וגם לג'ורדן היו כמה שחקנים לא רעים בכלל לידו שעזרו לו לקבע את מעמדו ההיסטורי.
אמנם ללברון אין סדרת גמר עם ממוצע של 41 נקודות, אבל:
א. אולי עוד תהיה לו
ב. אולי תהיה לו סדרת גמר היסטורית בתחומים קצת אחרים

כרגע ג'ורדן יותר גדול, אין ספק, אבל לברון חתום בלעדית של שתי אליפויות רצופות ואולי גם על שלישית. מעטים השחקנים בהיסטוריה להם כזאת בלעדיות על תארים (בירד שיחק בקבוצה עם לא מעט הול אוף פיימרים וכמוהו גם מג'יק, לברון משחק עם ווייד, בוש – שחקן טוב, אבל הול אוף פיימר? קצת אלן שכבר ממש בסוף הקריירה ועוד כמה נגרים/חברים/באנו בשביל לקבל טבעת בזכות לברון).

גיל 29 באפריל 2014

הוא החטיא גם זריקה נוספת לא לשלוש. אני אישית לא בא אליו בטענות שהוא אינו לוקח על עצמו את המשחק ומסכים איתך שזה לא קריטריון חשוב, אבל במקרה כאן הוא לא שיחק טוב בסוף בלי קשר לאם החליט למסור או לקלוע.

גיל 29 באפריל 2014

קורן, מזל הוא חשוב אבל יש הבדל בין מזל כמו עם הזריקה של אלן או שלשה מתוכננת היטב כמו זו של פקסון. ומה שאתה אומר בסוף זה בדיוק הדבר החשוב. אתה קובע גדולה לפי העתיד שלא ברור אם יקרה. שתי אליפויות זה יפה אבל במה זה גדול יותר משאקיל, דאנקן, בירד מג'יק ואחרים? מה שאני ואחרים אומרים שלפני שהוא מגיע לג'ורדן יש לו לא מעט שחקנים לעבור בדרך וכרגע הרזומה שלו טוב אבל לא יוצא דופן מהבחינה הזו.

הארכיון 29 באפריל 2014

לברון לא קלאץ', אבל הוא דה בסט אולאראונד פלייר שלא נפצע אף פעם (רוז, ווסטברוק), לא בוכה על הסגל סביבו (בראיינט) אלא פשוט בונה אותו בעצמו (הג'נרל מנג'ר של מיאמי) ולא בורח מאחריות ומלכלך על בקבוצה שלו אחרי הפסדים (בראיינט, האוורד)
מה צריך יותר מזה בקבוצת כדורסל? לאף קבוצה אין נכס שמתקרב לזה ולו בפרומיל… (גם אם עובדתית דוראנט קלעי הרבה יותר טוב)

johkoren 29 באפריל 2014

גיל, מזל אינו קריטריון, אך בהחלט אחד הגורמים החשובים שקובעים את הדרך בה ההיסטוריה נכתבת, מי מנצח ומי מפסיד. הדבר נכון עוד יותר בספורט. נכון שלא מדובר בכדורגל (לטעמי הספורט בו המזל משחק את התפקיד הגדול ביותר) והיכולת של שחקן בודד להשפיע על משחק היא יחסית גדולה, אבל בדיוק בגלל הנקודה הזאת אני סבור שלברון עתיד להפוך לאחד מ-5 הגדולים ששיחקו את המשחק. ההשפעה שלו על המשחק אבסולוטית ברמות שכמעט ולא נראו בעבר. לדעתי אין טעם בהשוואה לגדולים ששיחקו את המשחק לפני 50 שנה, אבל לפני 20-25 שנה בהחלט אפשר. במידה וישלים תריפיט זה יהיה רשום קודם כל על שמו. לדעתי מאוד יתכן שלא היה בעבר שחקן פרט לג'ורדן שאליפות הייתה רשומה קודם כל על שמו באופן כל כך מובהק.
אני סבור שלמיאמי יש שני יתרונות על כל הקבוצות, ושאר הקבוצות בליגה יכולות לבטל רק אחד מהם:
1. לברון – אולי רק דוראנט יכול לתת לו פייט ראוי בסדרה של הטוב מ-7
2. קבוצתיות ומוכוונות מטרה – אצל שאר הקבוצות יש שחקנים שדורכים אחד לשני על הרגליים (OKC), ומעט קבוצות (אולי רק הספרס) יכולים להתחרות במכונה של מיאמי.
יהיו קבוצות שאולי יתחרו ביתרון השני, יהיו קבוצות שאולי יתחרו ביתרון הראשון, אבל אף קבוצה לא יכולה להעמיד תחרות ראויה לשני היתרונות ביחד. המשותף ליתרונות אלה הוא לברון: לא רק סופרסטאר אלא שחקן קבוצתי מהמעלה הראשונה. בגללו מיאמי פייבוריטים, ורק בגללו לשחקנים כמו כריס בוש או מאריו צ'אלמרס יש סיכוי להשלים תריפיט.
השפעה אבסולוטית, קבוצתיות מדהימה, אז נכון שלפעמים הוא לא זורק כשצריך ונכון שלפעמים הוא מחטיא (מי לא?), אבל בתחושה שלי הוא יקח אליפות שלישית ברצף, אליפות שכולה רשומה על שמו, וזה כבר יעמיד אותו בשורה של הגדולים בכל הזמנים.
לגבי ג'ורדן, יש ללברון עוד הרבה מה להוכיח, אבל ישנה תחושה שאם מישהו יכול להתקרב לשליטה שהייתה לג'ורדן זה רק לברון.

גיל 29 באפריל 2014

הוא לא בוכה על הסגל אלא פשוט עובר קבוצה עם סגל של אולסטרים.

גיל 29 באפריל 2014

קורן, יש אינספור שחקנים שאליפות רשומה על שמם. מג'יק, דאנקן, האקים ושאקיל למשל. אתה לא יכול לקבוע שהוא יהיה אחד מ5 הכי טובים על סמך משאלות לב. בינתיים הוא לא שם. שנה שעברה הוא הגיע ל2 משחקי 7 שבקושי רב ניצח כולל הגמר. ג'ורדן מעולם לא שיחק משחק 7 בגמר ובסך הכל היה ב3 כאלו כל הקריירה. הממוצעים שלו בפלייאוף טובים מבעונה הרגילה בכל קטגוריה מה שלא נכון ללברון או כל שחקן אחר.

כפיר 28 באפריל 2014

הילד ענק!

הארכיון 29 באפריל 2014

הי עומרי, מצטער להגיד לך אבל לא חידשת כלום.
רק מי שרואה את לברון מבין כמה הוא מזיע בשביל התריפית'.
ואגב, ההחלטה לוותר על החודש האחרון של העונה (שעלתה באיבוד המקום הראשון) ולאפשר מנוחה לוויד ולשאר המחלקה הגריאטרית היא החלטה גאונית של קבוצה שמבינה מה היא רוצה.

ולכל הילדים שמזכירים את קובי באותה נשימה…
אתם רוצים לראות מי היורש של קובי? לכו ליוסטון, יש שם בחור מזוקן שעף על עצמו ושכח שכדורסל זה משחק קבוצתי…

לי מותר להגיד מה שאני רוצה כי כשלברון היה בקליבלנד אמרתי לכל העולם שהוא יעבור את בראיינט באליפויות ברגע שיהיו לידו שחקנים נורמלים ולא עציצים דוגמת יוז וורז'או. והוא משחק בקבוצה בלי מספר 5…

משתמש אנונימי (לא מזוהה) 29 באפריל 2014

פוסט מצוין.
בנוגע ללברון: אין ספק שתריפיט זה הישג שמעטים בהיסטוריה של הליגה יכולים להתגאות בו, ובוודאי ככאלה שזה לא היה קורה בלעדיהם.
הישג כזה יעמיד אותו בשורה אחת עם הגדולים ביותר, ואולי יפתח לראשונה את הדיון מול ג'ורדן (בו הוא עדיין יפסיד, לפחות עד שישיג משהו שמייקל לא השיג, אליפות רביעית רצוף מישהו?).
למרות כל מה שאמרתי עד כאן, אני סבור כי אליפות השנה לא תהיה הישג ענק, וכי האליפות של שנה שעברה תיחשב כמרשימה הרבה יותר בפרספקטיבה היסטורית.
מיאמי כבר חודש וחצי בקרוז קונטרול ולמרות "מהלך הגאוני" של לתת מנוחה למי שזקוק לה בסופו של דבר הקבוצה לא נראית טוב. למזלם, בסיבוב הראשון הם פגשו את הקבוצה הכי חלשה בפלייאוף, קבוצה עם כמה חברה מוכשרים, אך חסרת ניסיון (אפילו בהשוואה לאטלנטה) ובעלת כוכב אחד מובהק ששיחק עם רגל אחת בריאה (וגם את המשחקים האלה סיים עם דאבל דאבל). עם אל ג'פרסון בריא אני בטוח שמיאמי עדיין היו עוברים, אבל זה היה נראה הרבה יותר קשה והיינו שמים לב שהחריקות מסוף העונה עברו גם לפלייאוף.
במצב העניינים כרגע וכל עוד יוכח אחרת מיאמי פייבוריטים ללכת עד הסוף, וזאת בעיקר לאור היעדר התחרות במזרח (אלא אם יקרה איזשהו נס עם הפייסרס).
לגבי תחרות בגמר עצמו – המערב מלא בשחקנים טובים וקבוצות לא רעות, אך גם שם יש חריקות שנשמעות למרחקים. OKC לא נכנסת לקצב, הספרס יצאו מהקצב, קשה לי לראות את הקליפרס נלחמים עבור הבעלים שלהם וכל השאר פשוט לא מספיק טובות (למרות שאני מאוד מחבב את פורטלנד וגולדן סטייט, אך עדיין מדובר בשתי קבוצות חסרות ניסיון).
למיאמי יש כרגע שני יתרונות שיהיה לאחרות מאוד קשה לקזז:
1. לברון ג'יימס – במידה ודוראנט יתעורר אז הפער הזה ניתן לקיזוז ע"י קבוצה אחת לפחות.
2. ידיעה של מושלמת של כל שחקן את תפקידו והיכולת לא לדרוך זה לזה על האצבעות – את זה אני לא רואה אף קבוצה מצליחה לקזז, אולי למעט הספרס, אבל להם יהיה קשה לקזז את לברון.

בקיצור, כל עוד הקבוצות האחרות לא יצליחו לקזז את שני היתרונות הנ"ל של מיאמי אני מאמין שלברון ישעט לעבר אליפות שלישית.
מצד שני, זה לא מאוד מרשים אותי בליגה של היום, שאמנם תחרותית, אך הקבוצות הטובות סובלות מהמון נקודות תורפה (ולכן יש תחרותיות, לטעמי היא באה על חשבון רמת הכדורסל).
ושאני לא אתחיל לדבר על הארדן ויוסטון.. מפגן סוליסטיות כזה לא ראיתי כבר הרבה שנים.

נדב 29 באפריל 2014

1. הקניקס לא היו יואינג והנגרים – לקרוא לשחקנים כמו דוק ריברס ורולנדו בלקמן נגרים זה עלבון. גם לייאפ סמית' לא היה נגר.
2. האמונה הרווחת היתה שהדרך היחידה לנצח את שיקאגו היא ע"י יתר כוח – ולכן הקניקס התאבזרה במייסון ואוקלי. (גם מייסון לא נגר – 11 נק' ב 51%)
2. מייקל לא מסר לפקס ל3 – זה היה הוראס

עומרי 29 באפריל 2014

צודק!
אגב, גם משום מה שכחתי שזו הייתה שלשה שהפכה את המשחק 98-96 ל99-98. איזה מהלך ענק. (הבולס נעצרו על 9 נק' בכל הרבע הרביעי עד למהלך הזה)

דור בלוך 29 באפריל 2014

פוסט מצויין ולהבנתי גם לא משווה בין ג'ורדן לג'יימס כי (עדיין?) אין מקום להשוואה, לעומת זאת האליפות הזאת והת'ריפיט בהחלט קריטיים למעמד של לברון בהיסטוריה

עומרי 29 באפריל 2014

מה שקורה לאינדיאנה לא יוריד מהתריפיט, אם יגיע. לדעתי, למיאמי יש חלק לא מבוטל בכך – בירד עשה מהלך אחד יותר מדי ואיבד את גריינג'ר שהיה מנהיג חיובי בשביל למנוע את ביינום מריילי. מיאמי נכנסה לו מתחת לעור, כמו שקבוצות כאלה עושות.

בכלליות, לברון, כמו כל ספורטאי אחר, יכול להתחרות רק מול מה שמציבים מולו. בטח ובטח שקשה לטעון לחוסר בתחרות כאשר הליגה מתפוצצת מכישרון אולי יותר מאי-פעם.

באופן טבעי יש אליפויות עם תחרות קשה ביותר (מיאמי בשנה שעברה, לייקרס 2002, בולס 93) ויש כאלו בהם נהנים מסיטואציות יותר סבירות (בולס 96) או קלות (לייקרס 2001)

Yavor 29 באפריל 2014

The Paxon three wasn't a Jordan move, and I suspect it wasn't even what the Bulls' planned. Look here:

http://www.youtube.com/watch?v=GnAr4I3-Z48&feature=player_embedded

Pippen all of a sudden finds himself open in the middle (huge mistake by Barkley), goes to the basket and kicks to Grant that his man came to cover Pippen, and Grant continues that ball movement to the open Paxon, that his man came to help as well

There is no designed play here. They just took what the defense gave them, and did it very nicely and well executed

גיל 29 באפריל 2014

המהלך בהחלט היה מתוכנן אם כי לא בהכרח על ידי הקבוצה, ראה פה: http://articles.philly.com/1993-06-21/sports/25971199_1_pippen-and-grant-john-paxson-suns-coach-paul-westphal

אבל זה לא ממש חשוב כי זה מהלך קבוצתי ומה שקרה עם אלן היה מזל נטו.

עומרי 29 באפריל 2014

גיל זה לינק מעולה! איך מצאת אותו?

בכל אופן לרנדומליות יש חלק בקבוצות ספורט גדולות. הרשימה היא אינסופית, ממגוון ענפי ספורט. אי אפשר לזקוף את זה נגד שחקן. כשריי אלן קלע את השלשה הוא עמד על כתפי הופעת האול-אראונד המטורפת של לברון בסטרץ' ארוך מאוד במשחק.
אחרת מיאמי היו פשוט מובסים.

מהתיאור של הסל של פקסון עולים כמה דברים: הדרך בה ג'קסון מטמיע בשחקנים ביטחון ונטייה לחשוב מחוץ לקופסא ומהר שהפכה אותו למאמן הגדול בהיסטוריה.
האופי של שיקגו ההיא שמתחיל קודם כל בג'ורדן. אף אחד לא הרגיש חובה להיצמד לתכנית המקורית שכללה את המסירה הידועה מראש אליו.

וגדולתו של הוראס גרנט, כפי שעולה גם בראיון הפשוט נהדר הזה לביל סימונס https://www.youtube.com/watch?v=HkVxSezwdAQ

גיל 29 באפריל 2014

אה, זה מחיפוש פשוט בגוגל על הסל של פקסון. אני מסכים עם מה שאתה אומר לגבי המזל והכל ולכן אני אומר שצריך להסתכל על דברים בפרספקטיבה. עד עכשיו בקריירה של לברון הוא זכה בשתי אליפויות והפסיד שתיים והיו לו הופעות הרואיות מול הופעות מביכות. אנשים מניחים שמעתה ואילך הוא רק יצטיין ויסיים עם הרבה אליפויות אבל אי אפשר לדעת ואי אפשר לקבוע גדולה היום לפי מה שאולי יקרה בעתיד.

עמית זילברבוש 30 באפריל 2014

ראייה מעניינת של המצב, והשוואה במקום (של הסיטואציות, לא השחקנים, כמו שהתכוונת שזה יהיה).
אז מה שמייקל לחש ללברון בסיום הסדרה זה:"תצטרך לפחות ט'ריפיט פעמיים כדי להתקרב אליי"?

עומר ח. 1 במאי 2014

אני מוחא על הזלזול בניקס של שנות ה-90. אנתוני מייסון היה שחקן גדול שקצת נשכח. העובדה שאז היה מותר להרביץ כמובן אומרת שג'ורדן התמודד עם סביבה קשה הרבה יותר מלברון (בדומר לשוק הקצבים איתו התמודד מרדונה לעומת המשחק נטול המגע של היום איתו מתמודד מסי). אני חושב שגם אינדיאנה של אז היתה קבוצה מעולה.
לפחות צ'רלס סמית על לאחרונה על הכוונת של קים ג'ונג איל. אם הוא יישלח לגולאג אפשר להקרין לו בהילוכים חוזרים את משחק חמש (למרות שמעבר לכך הוא היה שחקן לא רע).

עכו"ם 1 במאי 2014

להגיד שמרביצים לג'ורדן יותר מללברון, אתה רציני?
לברון מועף על הרצפה 200 פעם במשחק, איזה כוח סבל יש לו..
(ציני, ציני).

Comments closed