רגעים – עידו גבעון

מחזור הסיום הארגנטינה

download

 

הקדמה: לטובת מי מכם שלא מכיר את המצב בארגנטינה, להלן הטבלה ערב מחזור הסיום (לא מתייחס למאבק על הירידה כמובן):

  1. ריבר פלייט– 34
  2. אסטודיאנטס דה לה פלטה – 32
  3. חימנסיה דה לה פלטה – 31

מחזור הסיום, שישוחק בלילה שבין ראשון לשני, יפגיש את:

ריבר פלייט–קילמס

טיגרה–אסטודיאנטס

רוסאריו סנטרל –חימנסיה

  תראו, אני יודע שכלום עוד לא גמור. יש עוד 90 דקות שצריך בהחלט לעשות בהן את העבודה. ההיגיון, הסטטיסטיקה, התחזיות, ההרגשה והרצון אומרים כולם שריבר תזכה באליפות מס' 35 השבוע.

בכל זאת, המיז'יונריוס ניצחו ב8 מתשעת משחקי הבית העונה עד כה. לקילמס, על הנייר, אין כבר על מה לשחק ויחד עם הבדלי הכוחות רק נס יכול להביא לתוצאה אחרת מהצפויה.

במקביל, אסטודיאנטס וחימנסיה משחקות שתיהן נגד קבוצות קשות, שיש להן עדיין על מה לשחק (טיגרה נגד הירידה וסנטרל על הכרטיס לקופה סודאמריקנה), בחוץ.

אבל רגע לפני שנגמר הטורניר הזה, אני רוצה לחזור למספר רגעים. הרבה בהשראת אוהדי ליברפול שמציפים את דה-באזר בתחושת סיפוק מהדרך ומחוסר ההישגיות שלהם, אני רוצה לזכור ולהזכיר, שגם אם ריבר לא תזכה באליפות ביום ראשון – העונה הזאת הייתה מופלאה. ז"א, כן, יש הרבה מקטרגים שכבר אומר שריבר זכתה בגלל מזל ולמרות יכולת ירודה ובינונית.

ובאמת – הרבה מדי פעמים היה נדמה שהנה, שוב הקלפים נטרפים ושוב המזל יפנה עורף לריבר. וכן, לא בכל המשחקים ריבר הצליחה להתעלות ולשחק בצורה שוטפת. אבל כשזה קרה, לא היה ספק בעליונות שלה. בדרך שראמון דיאס הצליח, למרות התנאים הקשים (פציעות, טורניר קצר, מאבקי כח בין שחקנים..), להנחיל לשחקנים שנראו לאורך הדרך דבקים מאוד במטרה. אפשר לראות זאת כסיכום עוד לפני סיום העונה.

הנה חמישה מאותם רגעים, חלקם היו טובים וחלקם רעים ולא נעימים, אבל כולם דרמטיים, כאלה שמשנים מומנטום. חמשת הרגעים שאני לוקח איתי מהעונה הזאת. ומכולם ריבר יצאה עם הראש מורם בסופו של דבר (טפו טפו טפו בפעם החמש עשרה!!).

 מס' 5– מחזור 5 – טאו מנצח את סן לורנצו

העונה של ריבר לא התחילה טוב. תיקו לא-מחויב-המציאות-בעליל ברוסאריו מול סנטרל התגלגל להפסד לא נתפס לגודוי קרוס בבית בדקה ה90 ולעוד הפסד, בחוץ מול קולון (שבמשך רוב העונה רצה באותה עצימות בצמרת כמו נגד הירידה, ואל תתחילו אפילו לנסות לחפש את ההיגיון במשפט הזה). ואז, במחזור החמישי, הגיעה למונומנטאל האלופה המכהנת. ריבר שיחקה טוב יותר אבל נאלצה לנשוך ולשרוט עד הנשימה האחרונה כדי להבטיח את הניצחון. האוהדים כססו ציפורניים ונאלצו להישאר במתח. משחק מאוד אופייני של המיז'יונריוס: שליטה, אחזקה בכדור, הגעה למצבים – אבל שמירה רק על יתרון של שער אחד שגורמת למשחק להתארך ולהתארך ולהתארך. ניצחון עם אופי נגד הקבוצה החזקה בליגה.

 מס' 4 –מחזור 8 – הדקה ה-36 מול אול בויס בחוץ

הרגע הזה כל כך חקוק לי בזיכרון, שלא הייתי צריך לבדוק כדי לזכור את הדקה. ולכן, למרות שלא מדובר באירוע ששימח אותי יותר מדי, החלטתי להוסיף אותו לרשימה המכובדת. אפרט: ריבר, במשחק חוץ מול אול בויס, שיחקה טוב והובילה מהפתיחה. אבל פתאום משום מקום, גול בדקה ה-32 לאול בויס ולחץ. 4 דקות אחר כך לאונלו אנג'יוני כבר עושה פאול טיפשי ומורחק. וכך, משחק שהיה נראה בכיס של ריבר, ובקלות, הפך תוך 4 דקות למומנטום רע. ריבר הפסידה 3-2 ועל המגן השמאלי המוכשר אף נגזרו 2 משחקי הרחקה בפועל, מה שמנע ממנו השתתפות בסופרקלאסיקו. האוירה הייתה לא נעימה באותו השבוע.

 מס' 3 – מחזור 12 – הגול שלא היה מול בלגראנו

למרות שעדיין לא יצאה הרוח מהמפרשים, אותה רוח שהכניס שער הניצחון מול בוקה שבועיים קודם לכן, ריבר נקלעה לסיטואציה לא נעימה במשחק החוץ מול היריבה הארורה (זאת שהורידה אותה לליגה השנייה). היכולת לא הייתה טובה ועד  הדקה ה-86 התוצאה הראתה על 1-1. אלא שאז, בעיטה של סלאראז'ן נשמטה מידי השוער בארוברו וספק עברה את קו השער. השופט סימן על שער, ריבר הפסידה וכמובן שמצלמות הטלוויזיה הוכיחו שהכדור לא עבר את הקו. טוב, הוכיחו זה מילה קצת חריפה, אבל רוב התקשורת תמכה ברעיון הזה ואם זה מה שהחליט הרוב, מי אני שאתנגד?

הקבוצה יצאה בתחושת קיפוח. תיקו היה מספיק לריבר לשמור על המקום הראשון, אך במקום זה השבוע הוקדש לדיונים על אם הכדור-עבר-או-לא-עבר. מעט מדי הוקדש ליכולת הלא מספיקה שחוזרת שוב ושוב במשחקי החוץ.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 מס' 2 – מחזור 10 – שער הנצחון מול בוקה

אם שני האירועים הקודמים שבחרתי היו רגעים של אימה וחרדה, כאלה שנותנים לאוהדים להרגיש שהאליפות בורחת ושלקבוצה אין אופי – האירוע הזה הוא ההיפך המוחלט. זאת הייתה דקה של שכרון חושים. אני זוכר שחשבתי לעצמי ש"אני לא מאמין שזה באמת קורה לי". גם בחלומות הורודים ביותר לא דמיינתי לעצמי שננצח בחוץ, את בוקה, בדקה ה-87. זה היה כל כך עוצמתי שמשם לא הייתה דרך חזרה. אחרי אותו ניצחון, השחקנים הפכו לגיבורים, הקהל תמך בשחקנים ובמאמן במאה אחוז, אך כולם הסכימו, ואמרו מפורשות, שאפשר ליהנות מהרגע אבל המטרה העיקרית היא עדיין לרוץ את סיבוב האליפות. פתאום שחקנים שמדי פעם נראו לא מתאימים, התחילו להבריק, גם במשחקי החוץ (קראנביטר, קרבונרו וויז'אלבה לדוגמא). המטרה – אליפות – כבר נראתה פחות בלתי מושגת. אפשר להגיד שהסגל נהיה יותר ממוקד מטרה. כולל גיבור הרגע הבא.

 מס' 1 – מחזור 17 – הפנדל של צ'יצ'יסולה!

המשחק מול ראסינג היה באמת, לשם שינוי, סיבה טובה להישאר ער עד אמצע הלילה, גם בערב יום הזיכרון. זה היה מסוג המשחקים שטל בן יהודה יכול לכתוב עליהם טור של 500 מילים. ואז לחזור עשור אחר כך ולכתוב עוד שני טורים, אחד מהם תיאורטי, על אותו משחק. טוב, אולי הגזמתי (ימים יגידו איזו שושלת תישאר מריבר של העונה הזאת). אבל זה היה כל מה שאפשר לבקש ממשחק כדורגל ויותר.

בניצחון במחזור ה-13 מול אתלטיקו רפאלה, נפצע השוער הראשון מרסלו בארוברו. אחד מעמודי התווך של ריבר הנוכחית ואחד האחראיים הראשיים לריצה שלה לאליפות. במקומו עלה לאנדרו צ'יצ'יסולה, שוער צעיר בן 24 שעד העונה שותף סה"כ ב28 משחקים, מהם 22 בעונה בה ריבר שיחקה בליגה השנייה. לרבים היו ספקות באשר לשוער המחליף, אבל גם הוא התעלה העונה. במחזור ה-14 צ'יצ'י כבר הספיק להציל את הקבוצה מהפסד, כאשר בתיקו 0-0 עם אסטודיאנטס, הדף פנדל מפוקפק שנשרק לחובת הקבוצה.

ריבר עלתה למשחק הבית מול ראסינג המפורקת בידיעה שבאמת לא נשאר הרבה. עוד 3 משחקים, מהם 2 בבית. המונומנטאל התמלא והאווירה הרגילה של משחקי ליגה החלה להתחלף באווירה הנוכחית, זו שמהולה בהמון ציפייה לתואר. ובאמת, ריבר עלתה ונתנה מחצית ראשונה טובה מאוד, עלתה ליתרון אך שוב, "איכשהו" ו"משום מקום" ספגה שער שוויון מתסכל. עוד לפני הירידה למחצית, קרלוס קרבונרו, ממצטייני העונה באחד ממשחקיו הטובים ביותר, החזיר את היתרון לריבר בשער גדול ונתן לאוהדים סיבה לפצוח בחגיגות. כשבתחילת המחצית השנייה, קאבנגי שם את השלישי בעקב וריבר לא הפסיקה להגיע למצבים, הייתה אופוריה טוטאלית. האצטדיון כולו היה בטירוף וברחבי נונייס החלו לעלות שוב ריחות ישנים ומוכרים. ריחות של מרוץ לאליפות. במשך כחצי שעה התמקדו הקבוצה והקהל רק בחגיגות וריקודים. שירים שמסמנים אליפות הועלו מהאוב. אך פתאום, בדקה ה-72, האוצ'ה כבש שער מצמק במתפרצת, היתרון שוב היה רק 3-2 וריבר החלה לסגת לאחור. את הדקות האחרונות העבירה ריבר במגננה לחוצה, כמעט בלי זכר לחגיגות שזה עתה נחוגו. בדקה ה-90 מתפרצת של ראסינג מסתיימת בפאול של הבלם מאידנה שמורחק. את הכדור של הבעיטה החופשית מחליט בטיפשות אריאל רוחאס להדוף עם היד בצורה ברורה. השופט מסמן על פנדל והלם מוחלט נופל על המונומנטאל. ריבר, שעד לפני מספר דקות החלה לחגוג אליפות שעוד אין לה, פתאום מתמודדת עם האפשרות שהיא אפילו לא תנצח את ראסינג בבית. בתוספת הזמן ניגש קפטן היריבה סבסטיאן סאחה לבעוט, הוא מפציץ חזק את הפינה אבל צ'יצ'יסולה מזנק נכון, מציל פעם נוספת את ריבר ונותן אות לחגיגות ניצחון שהרבה זמן לא נראו בקרב המיז'יונריוס. רכבת הרים שלמה של רגשות מגיעה ליעד האחרון לאותו ערב. האצטדיון כולו מריע לשוער הצעיר וגיבור חדש מוכתר, לפחות לשבוע אחד.

כך נראו רגעי האימה, וגם אלו של ההקלה והניצחון:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

בשנת 2008 זכתה ריבר בפעם האחרונה באליפות. מאז עברו הרבה סערות בנונייס, כולל הירידה לליגה השנייה. המאמן אז היה דייגו סימאונה. חלק מהשחקנים שהביאו את ריבר לאליפות ההיא הם ראדמל פלקאו, דייגו בונאנוטה, סבסטיאן אבראו, אלכסיס סאנצ'ס וכמובן אריאל אורטגה האגדי. היחיד שנשאר מהסגל ההוא ועד היום, אם אני לא טועה, הוא לאו פונציו, שהספיק לשחק בתווך שנתיים בסראגוסה הספרדית. עוד בזמנים שהיתה בליגה השנייה, חזרו האוהדים על המנטרה "עוד תראו אותי חוזר, ותרדו על הברכיים". החזרה לקדמת הבמה בסוף השבוע הקרוב היא כנראה החותמת הסופית לחזרתה של ריבר הגדולה, אחרי מספר שנים לא נעימות בכלל.

אל לאוהדי ריבר לשכוח, גם ברגעים היפים שעוברים על הקבוצה השנה, את השנים הקשות ואת הדרך הקשה שעברו. כדי להעריך ולחגוג אף יותר. בברכת טפו טפו טפו.

 שיהיה לכולם סוף שבוע רגוע, אני הולך לספור כמה דקות נשארו עד ליום ראשון ב23:30. לכל המעוניין, אוהדי ריבר פלייט יתכנסו בבננה ביץ' בתל אביב לראות ביחד את המשחק.

european football association
הבראה זה לא פיקניק

12 Comments

דניאל 15 במאי 2014

חימנסיה משחקת מול בוקה

עידו גבעון 16 במאי 2014

אתה צודק, כמובן. לא יודע איך הגעתי דווקא לסנטראל :/

red sox 16 במאי 2014

טוב, אין לי מילים. עברת על כל נקודות המפתח, רגעי המשבר והשמחה שעשו את העונה הזו. סחטיין גדול.

כמה הערות:
* בפציעה של בארוברו הייתי בטוח שנגמר הסיפור. צ'יצ'י הוא הפתעה ענקית. רק שיחזיק עוד 90 דקות.
* חימנסיה היא סיפור ענק. הקריסה שלהם בשבועיים האחרונים מזכירה אחד לאחד את אובדן האליפות של ליברפול, בהבדל אחד – לליברפול יש זכרונות להתרפק עליהם, חימנסיה כבר 126 שנים מנסה ליצור לעצמה כאלה.
* אם כבר רגעים, יום שבת האחרון היה אחד לזכור אותו. ב9 בערב פופי זאנטי יורד בפעם האחרונה מהדשא. ב12 בלילה חואן ורון נפרד בפעם האחרונה מהקהל של אסטודיאנטס.
* לא יודע למה אתה קשה עם קראנביטר. אל טוקומאנו הוא העתיד. לא יודע של מי, אבל העתיד של מישהו.
* וגם לא הייתי ממהר לבנות על זה שקילמס גמרה את העונה אחרי מה שהיא עשתה לחימנסיה רק לפני שבוע.

מחזור אחרון, הכל בידיים של ריבר ומשחקים בבית. לא יכולנו לבקש יותר מזה. רק לגמור את העבודה.

עידו גבעון 16 במאי 2014

מספר הערות להערות, אם כן :) –

* בארוברו כמובן חזר כבר השבוע וכנראה שיעמוד בשער גם ביום ראשון.
*חימנסיה אכן סיפור ענק. מועמדת לירידה בתחילת הטורניר. הריצה של קולון ושלהם פשוט נוגדת את כל חוקי ההגיון. לפני כשבועיים, ראיתי אייטם קטן בטלויזיה הארגנטינית שהפגיש אוהד מלה פלטה עם המאמן טרוגליו. מרוב חסך בסמלים גדולים ורגעי אושר, האוהד קיעקע את פרצוף המאמן על גבו. כשנפגשו, סיפר האוהד, בחור בשנות ה-20 המאוחרות/30 מוקדמות, בהתרגשות שהמאמן אחראי לשתי השמחות הגדולות ביותר שהוא חווה בכדורגל – העלייה ב2006 והריצה הנוכחית. שמחת עניים תרתי משמע.

*ללא ספק. אפשר להוסיף אליהם גם את הירידה בדמעות של פיפי רומאניולי בליל אמש מול קרוזיירו. לסיפור שלו כנראה שיש עוד קצת. גם ריקלמה בתור, למרות שהוא מורח את הפרידה שלו באופן מעצבן על 3 שנים.

*למה קשה? הבחור מבריק בעיניי, בעיקר בחודשים האחרונים. ללא ספק הרויח את המקום ברוטציה. אבל עד הטורניר הזה לא ראיתי ממנו הרבה. בהחלט מסכים שיש עתיד. אם בונאנוטה הגיע עם מלאגה לרבע גמר הצ'מפיונס אי אפשר לדעת איפה הוא יסיים ומתי.

שחר ד. 18 במאי 2014

עידו,
אפרופו המשפט שלך על קולון, דיברו על זה שחוזרים בארגנטינה לליגה מלאה עם 2 סיבובים. יש חדש עם זה או שזה התמסמס?

עידו גבעון 19 במאי 2014

זה קורה, זה קורה.
זה כבר נחשב חתום וסגור וקונרקטי. החל מפברואר הבא (כמו תמיד, בארגנטינה ממציאים את הביזאר מחדש כל פעם) יחל טורניר של 30 קבוצות (זה אומר ש10 עולות אוטומטית! ביניהם כנראה אינדפנדיינטה שבלי הרפורמה היתה כנראה נשארת לפחות לעוד שנה בבי נסיונל). סיבוב אחד של כולם על כולם ועוד משחק אחד לכל קבוצה נגד היריבה המרה ביותר שלה. למי שאין אחת כזו בהישג יד, ההתאחדות תבחר לה אחת כזו. זה הפורמט כרגע. לי לא כל כך ברור מה באמת יקרה בסוף.

גילעד 19 במאי 2014

זה הפורמט הכי הזוי ששמעתי בימי חיי. 30 קבוצות? 30?!

איך קובעים מי תארח בשנה את מי…

red sox 19 במאי 2014

כנראה יחולקו ל2 בתים של 15 קבוצות – 14 משחקים בסיבוב לכל קבוצה ועוד משחק אחד מול היריבה הכי גדולה מהבית השני.
לא סופי. וגם לא הגיוני, אבל לחפש הגיון אצל גרונדונה זה כמו לחפש זהב בשפדן.

red sox 19 במאי 2014

פשוט ענק מה שהיה היום בתחתית.
אץךטיקו רפאלה מבקיעה גול ניצחון בסארנדי בדקה ה90. שער שמבטיח לה הישארות בליגה. שחקני רפאלה חוגגים על הדשא בסארנדי.
דקה 94, קולון מכניעה את אולימפו ומנצחת.
השער של קולון קובע ממוצע נקודות זהה לחלוטין בין שתי הקבוצות בממוצע התלת-שנתי ומפגש מכריע על זהות היורדת השלישית בין שתי הקבוצות מסנטה פה. כמעט דרבי.
מטורף.

עידו גבעון 19 במאי 2014

היה פשוט מדהים!
ירדו היום כל כך הרבה דמעות בארגנטינה, שאפשר היה להיעזר בהם כדי להעלות את מפלס הכנרת.

עידו גבעון 19 במאי 2014

Dale campeon dale campeon!!!

דניאל 11 ביוני 2014

אהלן עידו! לא יודע אם תקרא את זה, אבל אם כן מה עם פוסטים על סוף העונה בליגה הראשונה ובשנייה?
חסר לנו… :)

Comments closed