פרידה מהפחים – שחר דלאל

HOL

 

פחות מ-24 שעות הפרידו בין המשחקי הפרידה במגרשים ההיסטוריים האלה – על אחד עושים סרטים, את השני משאירים לאנחות. עצוב, עזוב ומיותר, מנסים לשכוח את ההיסטוריה שלו.

חוויית הספורט מודרנית מבוססת בין היתר על כבוד גדול לעבר: מאמנים, שחקנים ואפילו המגרשים. אולם הפחים הוא אחד הסמלים האחרונים שנשארו בכדורסל הישראלי, מקום שרק האזכור שלו מעורר נוסטלגיה – פה מסירה של ישראל אלימלך, שם שלשה של מייקל קרטר, דאנק של קני "החיה" או השתטחות על הפרקט של שלומי הרוש – אולם הפחים, נרצה או לא, לא היה סתם מגרש, הוא היה מקדש של כדורסל. מקום שזורק אותנו אחורה לרגעים גדולים בכדורסל הישראלי, רגעים שלפעמים אנחנו נוטים לשכוח…

רגע לפני שמתחיל הסיבוב השני בפלייאוף, זה הזמן להיפרד ממגרש הכדורסל הוותיק ביותר בארץ.

*

כבר לא בונים אותם ככה – חמים, צפופים ובתוך שכונות מגורים. הקדמה השיגה את קריית אליעזר ובקרוב מאד תשיג את גם את אולם הפחים, מהאולמות השכונתיים האחרונים שנותרו לנו (ולא, יד אליהו הוא לא כזה). היום אנחנו בונים אותם מחוץ לערים, מנתקים אותם מהשורשים, אלה שכל כך חשובים בבניית בסיס ההזדהות.

אולם שממוקם במרכז העיר, כזה שאתה צועד אליו אחרי שאתה נפגש עם החבר'ה בשעות אחה"צ, הוא כזה שמאפשר להיות חלק, להרגיש שייך. משחק שמתקיים בו הוא מפגש אצלך בסלון, לא אירוע מיוחד שאתה צריך להתכונן (ולנסוע) אליו. אתה גדל איתו, לא לצידו.

בדומה לקריית אליעזר, שהיה מזוהה עם אוהדי מכבי חיפה (ולא עם הפועל), לצופה מן הצד אולם הפחים היה מזוהה לחלוטין עם תושבי חולון – חמים, פאנאטים, קשוחים, אבל בעיקר אלה שאתה לא רוצה להיפגש איתם ובטח לא אצלם בבית. האוהדים והאולם הם אחד – מגרש ביתי כמו שכתוב במילון.

*

המגרש הזה, הרבה לפני שהפך לאולם, פתח את שעריו ביחד עם הליגה. הוא האחרון שעדיין איתנו, שריד אחרון לימים שעדיין שיחקו כאן במגרשים פתוחים, שבמובנים רבים עדיין קיימים ביקום הזה שנקרא "אולם הפחים".

לא קל לאהוב אותו. מבחוץ – תחושה של משהו שעבר זמנו, מלוכלך, ישן ומוזנח (עם חורים בגג שדולף בחורף). מבפנים – הדבר הראשון שאתה מרגיש זה החום הבלתי נסבל שגורם לתחושת מחנק (האולם היחיד בליגה ללא מזגן). הדבר השני אלה האוהדים. מטורפים, מקללים, אלה שאתה רוצה בצד שלך, לא של היריבה.

אבל כמו כל דבר בחיים, מה שלא מושלם הוא המעניין ביותר – יש להם, הפגומים, משהו ייחודי.

אנחנו אוהבים את הצלקות שלנו, אלה שמספרות את הסיפור של חיינו. אנחנו אוהבים אותן כי הן משדרות אופי וניסיון. הן מבדילות אותנו מהאחרים, הן התג הפרטי שזכינו בו כשחיינו את חיינו. הן אנחנו.

בהתחלה זה היה אוסישקין, עכשיו הפחים ובסוף העונה גם מלחה יצטרף לרשימה. האולמות האחרונים שהיו של האוהדים. אולמות שהקבוצה היריבה מתחילה בפיגור עוד לפני שעלתה על הפרקט. בית.

Holon

במזרח העיר נבנה אולם חדיש ומודרני, כזה שיהיה גאוות העיר, שאמור לארח תחרויות בינ"ל. מבנה שיוסיף נדבך לעיר הזאת ששינתה את פניה בראשית שנות ה-2000, עיר שכבר אין בה מקום לאולם הפחים.

הפועל חולון זכאית לאולם כזה. הקבוצה, שהצליחה לחזור ממעמקי הליגה הארצית לאליפות היסטורית, שמחזיקה הנהלה מהמסודרות בארץ ובסיס אוהדים רחב, היא כזאת שצריכה לשחק במקום שיוכל לקחת אותה צעד נוסף קדימה.

אבל באולם כזה  חסרה היסטוריה. חסרים לו את אותם הרגעים שבונים את המועדון. חסר לו האופי שמבדיל בין "בית" לבין חדר במלון. חסרה לו הזהות. חסרה הרומנטיקה.

*

היה זה רק סמלי שתוצאות הליגה קבעו כי את סדרת הפלייאוף האחרונה תשחק חולון נגד הפועל ירושלים – יריבתה הגדולה ביותר. אחרי אין ספור משחקים גדולים ביריבות הזאת, אין מתאים ממנו לסגור את האולם.
הסדרה הזאת סיפקה לאולם הזה עוד שני משחקים גדולים אחרונים לפני הסגירה. הראשון, ניצחון אחרי שלשה של הקפטן שלומי הרוש. השני, הפסדת לאחר החלטת שופטים מכריעה.

את שניהם קיבלו האוהדים באותה צורה – אהבה גדולה לשחקנים שנתנו את הלב והנשמה על המגרש. לקבוצה עם אוהדים כאלו לעולם יהיה בית.

אמאלה, הסינים קונים אותי
מו אידריסו - טוב ליהודים?

9 Comments

אדם בן דוד 22 במאי 2014

היו בארץ שלושה וחצי מגרשים עם אופי.
החצי- רוממה.
את אוסישקין הרסו, ורק עכשיו החליפו.
את הפחים הורסים
את מלחה גם.
כפר בלום, המגרש שראה את המשחק המשמעותי ביותר בארבעים שנה האחרונות, עדיין קיים אבל לא בליגת העל.
ברור לחלוטין שהמעבר הכרחי כדי שיהיה אפשר לקדם את הכדורסל.
היסטוריה יוצקים.
כל עונה תחקוק נצחונות.
עכשיו רק נותר לכם להמשיך לעודד (אם אפשר בלי אלימות מיותרת…).
תתחדשו.

שחר ד. 22 במאי 2014

תודה אבל אני לא אוהד חולון… :)

אני אוהד של הכדורסל הישראלי (הקבוצה שלי בליגה השנייה, זאת עם האולם הנוסף שהזכרת) והפרידה מהאולמות האלה היא אירוע משמעותי בליגה שלא נותנים לו (לדעתי) את הכבוד הראוי.
אני רק רציתי לתת את שני הסנט שלי.

יוני (המקורי, מפעם) 22 במאי 2014

אולם שהיה בית לקבוצות ואנשים מרגשים. וכמובן משחקים שרבים לא ישכחו. לשחקנים של חולוניה יש נפש קצת אחרת. קשיחות ייחודית.

אלון 22 במאי 2014

גדלתי שם. זה היה המקום הכי טוב להיות בו בעיר. היינו באים מוקדם לשער 8 כי מי שאיחר נתקע מול העמודים. אחרי המשחק שוארמה בדב הוז.
היינו יותר מעשרה חברים ותמיד ישבנו באותם כיסאות בשורה האחרונה, איפה שאפשר לדפוק על הפחים.
זו היתה אהבה ממבט ראשון שהתחילה לפני יותר משלושים שנה.

צביקה 23 במאי 2014

נהדר.
עד ההתבכיינות המיותרת על השופטים בסוף.

שחר ד. 23 במאי 2014

תודה.

אין התבכיינות על השופטים, הם היו מצוינים לאורך כל הסדרה. המטרה הייתה רק לתאר את הסיטואציה הצמודה, לא מעבר לזה.

אנונימוס 24 במאי 2014

צר לי להרוס קצת, אבל הפרידה מוקדמת מדי. יש עיכובים בבניית האולם החדש, ומרבית הסיכויים שגם את העונה הבאה חולון תפתח בפחים. מקווים שבינואר הבנייה תסתיים, אבל זה ממש לא בטוח.

חוץ מזה אבל, יפה מאד.
אני רק אוסיף שבתור אוהד חוץ זה מגרש מאד קשה שמאד אהבתי ומאד הזכיר לי את אוסישקין. התנאים הפיזיים מקשים, הקהל קרוב למגרש ומא משפיע. את אוהדי החוץ תוקעים מאחורי הסל ביציע שיש עמוד באמצעו שמסתיר את המגרש.
וחוץ מזה איך אפשר שלא לאהוב מגרש שנקרא "היכל האחד במאי" ונמצא פיזית בפינת רחובות ההסתדרות-אחד במאי?
שריד היסטורי מרגש מאד

אסף כלשהו 24 במאי 2014

טור נפלא.
הטקסט הזה ילווה אותי כשאפרד בקרוב מאוד ממלחה שלי (נקווה שבגמר, אם כי כרגע זה לא נראה טוב)

פאקו 24 במאי 2014

נהדר שחר.
מקום שהביא לי הרבה רגעי אושר וגם לא מעט רגעי עצב.

Comments closed