נוח בשלום אלוף – שחר דלאל

johnnytapiaheadshot

 

אמא שאלה אותי פעם למה אני אוהב אגרוף, "זה כזה ספורט אלים" היא אמרה לי. ואני? אני עכשיו צריך להסביר לה שזה עניין של גברים. להסביר לה שבכל קרב אתה חוזר 2,000 שנה אחורה וחושב שאתה גלדיאטור או סתם לילדות לפעם הראשונה שראית את רוקי. אפשר אולי לנסות להסביר לה שזה הספורט האולטימטיבי שבו אתה חייב להיות מושלם בכל נקודת זמן, שטעות הכי קטנה יכולה להרוס לך את הקריירה. אבל לך תסביר לה מי זה ג'וני…

הוא היה הספורטאי האהוב עלי, זה שייצג את כל מה שאנחנו מחפשים בספורט. בכל אימון, קרב או ראיון הוא הפקיר את הלב שלו לחסדינו. שבור ומדמם מאין ספור אירועים, שלא קיים הסופר בעולם שהיה חושב עליהם. בכל קרב, בין אם קנית כרטיס או רק הדלקת טלוויזיה, הוא שם בשבילך – רק בשבילך, נותן לך את הכול.

איגרוף הוא הספורט הרומנטי מכולם, הוא גם הבסיסי והיצרי מכולם, ועל כן אין פלא שייצר אין ספור אגדות טרגיות לאורך ההיסטוריה. בין האגדות האלו נשמר מקום מיוחד לג'וני טאפיה.

*

לטאפיה היה מנהג בו היה מבקש שיתפללו בשבילו בסיום כל ראיון שנערך איתו. הוא התכוון שתתפללו שהשדים יפסיקו, שהחיים יהיו נורמאליים, שהוא יוכל לישון בלילה.
"Mi Vida Loca" ("החיים המשוגעים שלי" בספרדית) היה הכינוי שנתן לעצמו, זה שהיה נכנס איתו לזירה ואותו קעקע על הבטן. כינוי שמסכם את כל אך בו בזמן לא יכול לתאר כמה משוגעים הם היו…

אביו של ג'וני נרצח בזמן שאימו הייתה בהריון איתו (כך נאמר לו לפחות, הוא גילה שהוא חי שנתיים לפני מותו שלו), כששמונה שנים לאחר מכן יאבד גם אותה כאשר יצפה בה נאנסת ונרצחת באכזריות. כמובן שמשם הכול רק התחיל להתדרדר. טאפיה נלחם לאורך כל חייו בבעיות אלכוהול, סמים והחוק. הוא ניסה להתאבד כעשר פעמים והיה במוות קליני לפחות חמש (הראשון בערב הכלולות שלו). אבל גם זה הוא רק קצה הקרחון:
"בכל דבר שאני עושה אני מקצוען: מתאגרף, אלכוהוליסט, מסומם" אמר ב-2002, "אבל מסיבה מסוימת אני עדיין כאן, למרות שעשיתי את הכול כדי למנוע את זה".

*

כנראה שהסיבה הייתה איגרוף. ספורט שהתחיל לעסוק בו לאחר שדודו, שהפך לאחראי עליו לאחר מות אימו, היה מכריח אותו להילחם עם ילדים גדולים יותר בשביל כסף.
שני תארי "כפפות הזהב", חמישה תארי אליפות בשלושה משקלים שונים (115, 118 ו-126 פאונד) הם רק סטטיסטיקה. הוא היה שם כדי לספק שואו לקהל. הסגנון שלו היה שילוב של מהירות, כוח וזעם. כשנראה כשבכל מכה שהוא חוטף כוחו רק מתגבר. "אני לא מת בקלות, תמיד יש לי משהו בשרוול ואם הקהל מאחורי אני יכול להמשיך לנצח" אמר גיבור סרטי פעולה של החיים האמיתיים.

כולם אהבו את ג'וני, ובניגוד לספורטאים אחרים, הוא תמיד החזיר אהבה. יוצר קשר בלתי נפרד שכל כך חסר בספורט המקצועני של ימנו. אדם במובן הכי עמוק של המילה. "היו אלופים גדולים ממנו בתקופת חייו – מוזלי, דלהויה או רוי ג'ונס, אבל ג'וני הוא משהו אחר. הוא האלוף של העם" אמרה אשתו טריסה.

הסיפור שאני הכי אוהב לגביו התרחש בערב בו זכה בתואר אלוף העולם במשקל תרנגול, אז רדף אחרי חמישה שודדים שגנבו כסף שנתן להומלס קודם לכן. "אני לוחם" ענה בפשטות לאחר מכן שנשאל מדוע סיכן את עצמו, "אני אוהב אנשים זקנים, למעשה אני אוהב את כל האנשים, זה לא בסדר ואני פשוט לא אוהב לראות את זה קורה".

אצלי זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. זפזופ לילי בשנת 2002 מביא אותי לצפות בקרב שלו מול האלוף במשקל נוצה מנואל מדינה. השדר והפרשן לא הפסיקו לשבח את מדינה אבל בשבילי ג'וני היה משהו אחר, משהו שלא ראיתי לפני זה. עוד לפני הכרזת השופטים על המנצח (טאפיה) אני הייתי מכור. באותו הלילה כבר היה לי קשה מאד להירדם, ג'וני זרם אצלי בדם.

בשנים שלאחר הקרב הזה, התחלתי לחקור ולחפש אחרים, וג'וני? הוא אף פעם לא אכזב – הקרבות נגד פולי איילה (הראשון והשני), הקרב נגד מרקו אנטוניו באררה ונגד פרנקי ארצ'ולטה הם בראש הרשימה שלי, אבל קשה לי לחשוב על אחד שלא נהניתי ממנו.

*

את הקרב האחרון שלו כבר לא שידרו. בגיל 44 כבר אף אחד לא רוצה לראות אותך חובט בפחית עגבניות. אבל בשבילנו, אלה שחיכו לכל קרב שלו, לא היה קרב חשוב ממנו באותו השבוע. פרשן האיגרוף של ESPN, דן רייפיל (Rafael), ששמר לו מקום של כבוד בסיכום האירועים של אותו שבוע (שהיה עמוס מאד) התייחס לקרב ואמר: "בד"כ אני מטיף נגד השתתפות בספורט הזה אחרי גיל 40, הטענות שלי כלפי איוונדר הוליפילד הם ידועות ומתועדות. אבל כשאני אני רואה את טאפיה בזירה אני מתמלא שמחה. מעולם לא היה מישהו שהיה צריך להשתתף בקרב הזה יותר ממנו".

המתאגרף הגדול רוברטו דוראן פרש בגיל 50 לאחר שעבר תאונת דרכים. בשנים שלאחר פרישתו הוא הראה סימני חרדה קשים ונשלח לבדיקות פסיכיאטריות. הממצאים גילו כי הוא מעולם לא חש משהו דומה לכך בשנים הקודמות והסתבר כי הוא אינו מסוגל לחיות את חייו מחוץ לזירה. הוא נשלח לבצע קרבות אימונים והסתבר שקצב פעימות הלב שלו נמוך יותר מאשר במנוחה – ההנחה היתה כי המצב הטבעי שלו הוא בזירה "ובחיים האמיתיים" הוא חווה את אותם חרדות שכל אחד אחר היה חווה כשהוא נמצא בזירה.

קשה להסביר את החוויה של צפייה בקרב איגרוף גדול. ההמתנה שמתחלפת בהתרגשות, הלב שדופק, הגרון שמתייבש, הציפייה למשהו הגדול שהולך לקרות. אבל כשג'וני נכנס לזירה, זה שנותן הכל עד טיפת הדם האחרונה, ההרגשה היא אחרת. אנחנו רק מקווים שהוא ייצא מזה, שהוא ירים את הידיים כמנצח ויחזור לקרב נוסף.
אנחנו מקווים כי אנחנו יודעים שעדיף שהוא ילחם באנשים ולא במשהו גרוע יותר…

*

השבוע (שלישי) לפני שנתיים הוא הלך לעולמו, הלב הגדול שלו פשוט הפסיק לפעום. לראשונה בחייו הוא היה נקי ונחוש לחיות חיים רגועים – כנראה שזה היה הסימן שלו ללכת.
אומרים שלפעמים אנשים מוצאים מנוחה רק בקבר. אם היה פעם אדם שזה היה נכון לגביו כנראה שזה ג'וני טאפיה.

נוח בשלום אלוף.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

 

האתגר הישראלי/ מתן גילור
חיפה חיפה?

5 Comments

שחר ד. 29 במאי 2014

מי שרוצה להעמיק עוד קצת בסיפור, מוזמן לקרוא את הכתבה החדשה של נמרוד עופרן בטורו מגרש השדים:
http://sports.walla.co.il/?w=/196/2748701

גיל שלי 29 במאי 2014

שחר פשוט פוסט יפהפה. אני התחברתי לאגרוף בעיקר דרך הקרב האחרון של מרבלס מרווין האגלר שנשדד מול שוגר ריי ליאונרד, אבל חייב להודות שעבר לי. לא מסוגל לראות אנשים שמנסים לגרום זעזוע מח אחד לשני

שחר ד. 30 במאי 2014

תודה גיל.

אני לחלוטין יכול להבין את האמירה הזאת, במיוחד שאני מתחבט בה בעצמי בשנה האחרונה (לאור הבלאגן שיש באיגרוף ע"ח הבריאות של המתאגרפים), ולכן גם פחות צופה בקרבות.
היתה שורה שהורדתי בעריכה האחרונה שמדברת על זה שכל חובב איגרוף בסופו של דבר "שוכח" בזמן הקרב את הסכנות ופשוט נהנה מהאסתטיקה של הספורט (ויש המון אסתטיקה, לא סתם הכינוי של הספורט הוא The Sweet Science) – זה די מסכם את כל האהבה שלי לספורט הזה.

אלכס דוקורסקי 29 במאי 2014

שחר, מאוד מעניין ונוגע.
תודה…

אלעד אחד 29 במאי 2014

לא מתעניין ולא רואה אגרוף אבל פוסט מצויין

Comments closed