יוגופלסטיקה ספרס – ברוך שמילוביץ'

YOG

 

לפחות שלושה אנשים שאני מכיר עשו במהלך סדרת גמר הפלייאוף, בלי תיאום מוקדם, את ההשוואה בין סן אנטוניו ספרס ליוגופלסטיקה ספליט. זה לא נמדד ביכולות, זה לא שטוני קוקוץ' בגיל 19 ודינו ראדג'ה בגיל 20 היו טובים מטוני פארקר וטים דאנקן של היום. זה עניין של שפה ששתי קבוצות ביבשות שונות בהפרש של שלושה עשורים, מדברות בה. זאת שפה שטמועה בה ההבנה הבסיסית כל כך, שבמשחק קבוצתי סך כל החלקים גדול מהשלם עצמו ושתיאום בין החלקים נותן יותר מיכולות פיזיות. זאת שפה שמכבדת את חוקי הטבע, את מגבלות האדם ומנסה למצוא את הפתרונות בשאר רוח לא ביתר כוח.

הכדור מהיר יותר מהשומר, לכן מסירה ועוד מסירה תגדיל את הסיכוי למצוא זריקה טובה יותר או צבע חשוף יותר. הקבוצתיות בהתקפה תתיש את היריב בהגנה ותישחק גם את הכישרון הגדול שלו. זאת שפה שבה לא בונים קבוצה עם היררכיית אגו מותקנת מראש, אלא כזאת שמשאירה סיכוי לניצחון גם כשהסופרסטאר לא מופיע.

שפה שבה בוריס דייאו הופך לאיש המרכזי בסדרת גמר בקבוצה שיש בה את ג'ינובילי, פארקר ודאנקן. שפה שחלוקת העומס בה מאפשרת לשלושה שחקנים בגיל ממוצע של 35 להגיע עד לקו הסיום, בזמן שבצד השני הסופר סטאר בן ה-29 קורס כבר במשחק הראשון בסדרה. זאת שפה שכשמזהים אותה היא מרגשת יותר מזכייה באליפות (ועובדה, סן אנטוניו בעשור האחרון הייתה הקבוצה הכי מרגשת בליגה, גם בשנים שבהן היא לא לקחה אליפות), וזה לא גורע כהוא זה מהעובדה שזאת גם שפה שמביאה תארים. וכשנתקלים בה, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים שלא שומעים אותה, אין טבעי מלאמץ אותה אליך בחום של געגוע.

*

ייתכן שקו פרשת המים הוא דווקא בקבוצה המיתולוגית של ג'ורדן ופיפן. ייתכן שפיל ג'קסון, האיש שפיצח את נוסחת הזכייה באליפויות עם הקונספט של שני סופרסטארים וחצי וצוות מסייע מאחוריהם, הוא גם אחד האחראים לפגיעה החדה ברומנטיקה של הליגה בשני העשורים האחרונים. לפניהם זאת הייתה אליפות של קבוצות: בוסטון, לייקרס, דטרויט. אחריהם זאת כבר הייתה ליגה של פנומנים וצוות מסייע.

מאז הבולס ההיא שלטו ב-NBA בעיקר הקבוצות שנבנו בקונספט הזה. הן הצליחו לשים את ידן על מגה-כשרון תורן אחד או שניים, העמיסו על הגב שלהם את  הפרנצ'ייז כולו וחינכו את יתר החברים לקבוצה שהמשחק יכול להגיע אליהם עד גבול תקרת הזכוכית. הם זיהו שעל פי רוב זה עובד. זה מביא תארים וזה מוכר חולצות, אבל היה לזה מחיר. זה הפך את המשחק לסינתטי, לאבסולוטי, למשחק של שורה תחתונה. זה נטרל את מימד הספק, את השבריריות של הסיטואציה, זה פשוט נהיה סתם. המחשבה לאן לברון ג'יימס יכול היה להגיע אם הוא היה משחק אצל גרג פופוביץ', משקפת את גודל ההחמצה שגובה קונספט הצוות המסייע.

*

 הבשורה הגדולה מהחזרה של סן אנטוניו לשלוט בליגה היא ברוח החדשה שנושבת ומורגשת היטב בשבועות האחרונים באנ.בי.איי. הליגה שמכתירה את הזוכה בה כאלופת העולם מפנימה שלמרות שבה נמצאים הכישרונות הכי גדולים, בכל מה שקשור להבנת המשחק השמש לא זורחת מהזה שלה בלבד ושיש מסביבה מקומות נוספים ללמוד מהם כדורסל. סן אנטוניו, הקבוצה הכי קוסמופוליטית בליגה מאז סקרמנטו קינגס של דיוואץ, פג'ה סטויאקוביץ' והיידו טורקוגלו, צפויה לצרף בקיץ את אטורה מסינה כעוזרו של פופוביץ' בדיוק בשביל זה: כדי להרחיב עוד יותר את מנעד הפרספקטיבות למשחק ולהעשיר את האפשרויות של השימוש בשחקנים. אם להתלות באילנות צעירים, ייתכן שאפשר למצוא רמז נוסף למגמה גם במרדף של כמה קבוצות אחרי דיויד בלאט – מוצר מבוקש של מאמן שהוכיח יכולות מהטובות בעולם להוציא 200% מקבוצות שלו, בעזרת דגש על פתרונות יצירתיים ומשחק קבוצתי. האנ.בי.איי זיהה בשנות השמונים את הכישרונות שעשו את יוגופלסטיקה ומיהר לצרף אותם לליגה. אולי עכשיו, באיחור של 30 שנה, הוא מתחיל לראות גם את סגנון המשחק ולא רק את החיילים על הלוח. 

 

מודל לחיים
גמורים מעייפות

21 Comments

אדם בן דוד 16 ביוני 2014

מסכים עם כל מילה.
השאלה היא, האם עם מסינה על הספסל, פופ מבצע עבירה בסיטואציה כמו 6 אשתקד?

דורפן 16 ביוני 2014

אדם – מתי יבין האירופי הנבון שהאמריקאי לא לא ביצע עבירה כי הוא לא מספיק חכם אלא כי אלו ערכיו.

ברוך – אתה עושה עוול לג׳קסון והתקפת המשולש והכדורסל שהבולס שיחקו. מיאמי זה לא הבולס. הבולס הם הכשרון של מיאמי (ויותר) בתוך שיטה וכדורסל קבוצתי. רק שההבדל היה שהם תמיד יכלו לעבור לאינדוודואלי בגלל ג׳ורדן

ברוך 16 ביוני 2014

אני חושב שהתקפת המשולש היתה בדיוק המעבר, או כמו שכתבתי קו פרשת המים, בין כדורסל של קבוצות לכדורסל של צוותים מסייעים. היה בה מימד חזק של קבוצתיות אבל אלמנט ההוצאה לפועל צומצם בסופו לשלושה שחקנים. יותר מזה הוא גם התבסס על שלושה שחקנים מסויימים ולא בהכרח עבד על שלושה שחקנים שנמצאים על המגרש ברגע נתון. זה היה שילוב של שתי האסכולות ואחרי הבולס של השנים האלה נרשמה פניה חדה לכיוון ששולט עד היום.

בוזו 16 ביוני 2014

ברוך, למה אתה לא אוכל כלום, יא זבל???

גיל שלי 16 ביוני 2014

התקפת המשולש היא קונספט הכי קבוצתי וחכם שניתן לחשוב עליו, כך שלדעתי היא לא המעבר שאתה מדבר עליו. המעבר נבע יותר משתי סיבות עיקריות, הגישה השיווקית של סטרן, וחוסר העומק בהסקת המסקנות מהצלחת שיקאגו.
בסופו של יום, אני לא רואה קבוצות שהיו בנויות על כוכב שהצליחו ללא תשתית קבוצתית מרשימה. הלייקרס הצליחו לזכות באליפויות רק עם התקפת המשולש של פיל ג'קסון. סן אנטוניו גם כאשר זכו באליפויות שהיו מבוססות על היכולת הפנומנלית של דאנקן, עשו זאת בתוך מסגרת קבוצתית חזקה וחכמה שניצלה את היתרונות של השחקנים שלה.
אפילו האליפויות של מיאמי הגיעו כאשר ספולסטרה הצליח לגבש מסגרת קבוצתית חכמה, הדוגמה הטובה ביותר של הכדורסל שאתה יוצא נגדו היא לדוגמה אוקלהומה, או הניקס של כרמלו, ואלו לא זכו להצלחה כלל.
באופן עקרוני יוגופלסטיקה מעולם לא שיחקה מול הגנות שקרובות לאיכות של 50% מההגנות שנמצאות בNBA.

גיל שלי 16 ביוני 2014

עוד דבר קטן, אפילו הכדורסל של יוטה ג'אז, למרות שהיה מבוסס פיק אנד רול, היה קבוצתי מאוד, לא פחות קבוצתי וחכם מהכדורסל של יוגופלסטיקה, ולדעתי יותר חכם שכן הוא הצליח בכלים פשוטים יחסית לגבור על הגנות חזקות במיוחד. שחקנים כמו הורנסק, אוסטרטג, בריאן ראסל, כולם תרמו ביוטה הרבה יותר מאשר תרמו בכל מקום אחר בו הם שיחקו (במקרה של אוסטרטג אני מניח הנחה)

עידו ג. 17 ביוני 2014

גיל, אני מסכים עם רוב מה שאמרת אבל אני חייב להיות קטונוני ולהגן על הכבוד של פיניקס – הורנסק היה יעיל בסאנס לא פחות מבג'אז. למעשה אחד הדברים היפים אצלו הייתה היציבות המרשימה לאורך כל הקריירה. בכל אופן הג'אז היו ללא ספק קבוצה מגובשת ולא שני סופרסטארים שאליהם הצטרפה אסופת שחקנים מקרית

משיח 16 ביוני 2014

אחרי שנהנתי מהכדורסל של הספרס ואחרי שלברון ומיאמי קיבלו בראש. בא לי לראות את לברון משחק עם רכז יוצר (מישהו אמר פארקר)נראה לי שלברון מצוות עם רכז איכותי יכולים להיות בלתי עצירים.

לא משנה 16 ביוני 2014

הקשר שאתה בכוח מנסה למצוא בין סן אנטוניו ספרס, ההתקפית ונהדרת ששמה מעל ל- 100 נק' למשחק, לבין יוגופלסטיקה ספליט שקלעה בקושי 70 נקודות למשחק, הוא קלוש במקרה הטוב.

שחר ד. 16 ביוני 2014

שתי הקבוצות היחידות בהיסטוריה, מאז הגעת ג׳ורג׳ מייקן, שלא החזיקו סופר סטאר אצלה בקבוצה וזכו באליפות היו סיאטל ודטרויט של תחילת ה-2000. כל הקבוצות האחרות שזכו באליפות – גם הקבוצתיות ביותר – החזיקו אצלם בסגל כוכב על.
סיאטל היתה הבלחה חד פעמית (הגם שעלו לגמר שנה נוספת) והניסוי של דטרויט נכשל גם הוא לאחר שלא הצליחו להחליף את השורות.
רק העתיד יגיד אם ניתן ליישם את הדרך של הספרס בעוד קבוצות, המציאות כרגע אומרת שלא…

ארז (דא יונג) 17 ביוני 2014

הממ.. סיאטל?

גיל שלי 17 ביוני 2014

וושינגטון?

ארז (דא יונג) 17 ביוני 2014

אה, אוקיי – סיאטל של סוף שנות ה-70 (חשבתי שהכוונה הייתה לסיאטל של תחילת שנות ה2000 ולא ממש הבנתי).

שחר ד. 17 ביוני 2014

ארז – הכוונה היתה לסיאטל של סוף שנות ה-70 בה הכוכב הגדול ביותר היה דניס ג'ונסון.

גיל – בוושינגטון שיחקו שני שחקנים שלאחר מכן נכנסו לרשימת 50 השחקנים הגדולים בהיסטוריה: ווס אנסלד ואלווין הייז.

גיל שלי 17 ביוני 2014

לא כל מי שברשימה הזאת זכאי לכינוי סופרסטאר, ובתקופה שלהם הם היו שחקנים נחמדים מאוד, אבל הרבה אחרי שחקנים כמו הדוקטור וכוכבים אחרים

שחר ד. 17 ביוני 2014

מקבל את האמירה שלך, אבל צריך לזכור שמדובר בתקופות שונות.

שנות ה-70 התאפיינו בירידת כמות הכוכבים ואיתה תדמית הליגה (שהשתקמה רק לאחר הגעת בירד-מג'יק). הכוכבים היחידים שאפשר לכנותם כאלה היו קארים, ד"ר ג'יי וביל וולטון (אליהם אפשר לצרף את ג'ורג' גרווין ודייויד תומפסון לתקופות).
את ההשפעה של אנסלד באותה תקופה על הליגה אי אפשר לבטל, ולבטח אפשר לכלול אותו ברשימת עשרת השחקנים הטובים ביותר באותה תקופה.

שחר ד. 17 ביוני 2014

אבל, זאת סמנטיקה, אפשר להוסיף גם אותם לרשימה ביחד עם בוסטון של דייב קאונס.

הנקודה שרציתי להעלות היא שאתה לא יכול לזכות באליפות אם אין לך שחקן מוביל (ברמת הליגה). בניגוד לבוסטון של שנות ה-80, הספרס היו הראשונים שעשו את זה (ועל כך גדולתם) וצריך לחכות ולראות אם הם יהיו לזה השלכות מרחיקות יותר על הליגה.

גיל שלי 17 ביוני 2014

מסכים, אבל יש מי שיאמרו שטוני פארקר הוא על סף עשרת השחקנים הטובים בליגה, וקוואי יהיה שם בשנה הבאה

נחשון שוחט 17 ביוני 2014

פוסט נהדר.

Rondi 17 ביוני 2014

פוסט מעולה!
אני לא בטוח בקשר לספליט דווקא אבל הפואנטה לגמריי נכונה. בתור מי שגדל על הסלטיקס, השואו טיים והבאד בויז אני לגמריי מזדהה עם התסכול מהמודל שהפך את השחקנים לקלפים ופגע בכימיה וההרמוניה של המשחק.
לא שאני חושב שאפשר לקחת אליפות בלי כימיה והרמוניה אמתיים (כל חמשת האלופות האחרונות נהנו ממרכיבים קבוצתיים מובהקים למרות נוביצקי, קובי או הטריו של בוסטון ומיאמי) אבל בסופו של דבר ההשפעה של ג'ורדן והבולס על הליגה היתה מסרסת ורק בחמש השנים האחרונות מתחילים סימנים חיוביים של איזון מחדש.
הקבוצה הזו של הספרס היא כמובן יוצאת דופן ובעיקר סימלית. אני מקווה שאתה צודק ונראה את ההשפעה שלה בהמשך.

יהודה 19 ביוני 2014

טוב שראיתי את הכתבה ה"מוחבאת" לפני שמחקו אותה.
כתבה שהוסיפה מימד חדש לדבר הנפלא ששמו סאן אנטוניו

Comments closed