המלחמה של השלום

מכבי תל אביב עם ז'בוטינסקי

 

מאמר שפורסם השבוע בניו-יורק טיימס מספר על מחקר שביצע צוות ניתוח בפייסבוק ובדק עדכוני סטטוסים של אוהדי כדורגל מרחבי העולם במהלך תקופת משחקי המונדיאל. מטרתו של הצוות הייתה להבין את מי אוהדים אזרחי מדינה מסוימת, מהרגע שבו הנבחרת שלהם כבר לא משחקת בגביע העולם. התוצאות מהממות.

נסו לנחש: בעד מי היו הברזילאים במשחק הגמר? האם לטובת גרמניה, שהביסה את הנבחרת המקומית 7-1, או לטובת ארגנטינה, יריבתם השנואה? בעד מי, לדעתכם, היו אזרחי ארצות הברית? והמקסיקנים? ההולנדים? התוצאות, כאמור, מהממות, ומלמדות משהו על יחסים בינלאומיים, פוליטיקה וממשל, מלחמה ושלום.

המסקנה הכללית של מנתחי הנתונים היא שלפי נתוני האהדה בגביע העולם האחרון אנשים מזהים את עצמם – יותר מאשר בעבר – עם הנבחרות המייצגות מדינות שנמצאות איתן באותה יבשת. כך לדוגמה תושבי אקוודור, הונדורס ומקסיקו תמכו בארגנטינאים מול הגרמנים. מן הצד השני, ההולנדים, הבריטים, הבלגים, הקרואטים והשוויצרים היו ברובם בעד גרמניה בהתמודדותה מול ארגנטינה.

*

כדי להבין את המשמעות המדינית-חברתית של הנתונים האלה צריך לרענן את הזיכרון קצת בסוגיות של כדורגל ויחסים בין לאומיים. נבחרת גרמניה בכדורגל נחשבת בעיני האירופאים, מאז מלחמת העולם השנייה בעצם, כמייצגת של המדינה הגרמנית לאורך כל המאה העשרים, כולל בתקופה בה גרמניה נשלטה על ידי הצורר הנאצי. כל משחק בין נבחרת אנגליה לנבחרת גרמניה בכדורגל מוציא מהארסנל את הטרמינולוגיה המלחמתית. "חיל האוויר הגרמני מפציץ את כוחותינו", "האנגלים יורדים לבונקר" וכן הלאה. גם ההולנדים לא חיבבו את הנבחרת הגרמנית לאורך שנים רבות. היריבות בין הולנד לגרמניה היא מהיצריות והעתיקות, וגם היא מתבססת על זיכרון הכיבוש הנאצי את המדינה.

כך מתאר ואן הנגם (Van Hanegem) את תחושותיו כלפי הגרמנים: "אני שונא אותם. הם רצחו את המשפחה שלי. אבא שלי, אחותי, שניים מאחיי. כל פעם שהתמודדתי מול גרמניה הייתי מלא כעס" (לקוח מכאן). לכן, בכלל לא ברור מאליו ש-64% מהבריטים ו-77% מההולנדים היו בעד ניצחון של הנבחרת של יואכים לב במשחק הגמר של הטורניר האחרון.

*

התופעה הזו היא, ככל הנראה ובין היתר, תוצאה של הקמת האיחוד האירופאי ב-1992. האיחוד האירופאי הוקם מתוך מטרה ליצור שיתוף פעולה יבשתי כדי לשקם את אירופה ההרוסה וזרועת הקרבות וכדי למנוע מלחמות נוספות ביבשת. ההחלטה להקים גוף כלכלי-חברתי-תרבותי שכזה, גם היא לחלוטין לא ברורה מאליו. היא דרשה ממנהיגי המדינות שאחרי מלחמת העולם השנייה לייצר מחדש יחסי אמון עם המדינה שהייתה אחראית על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שחתמה על הסכמי שיתוף פעולה מזויפים, שכבשה, הרסה, הפציצה את אירופה פעם נוספת באותה חצי מאה, ובעיקר החריבה עד אפר את הרעיון שמדינות המערב התרבותיות והאירופאיות מפותחות יותר משאר עמי העולם.

נראה כי אירופה המערבית לעולם לא תסלח לגרמניה ו/או תרכוש לה אמון מחודש. והנה, רק שבעים שנים מאוחר יותר, גרמניה היא  מעמודי התווך של האיחוד האירופאי מכל הבחינות, האמון בינה לבין שאר המדינות חודש כמעט לחלוטין (גרמניה עדיין איננה חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם, לדוגמה), והחיים בגרמניה, כך מספרים,  מאופיינים בסובלנות וקבלה של האחר. האיחוד האירופאי זכה ב-2012 בפרס נובל לשלום. זו הפעם הראשונה שארגון יבשתי זוכה בפרס המכובד, והוא זכה בו לא בזכות מאמץ חד פעמי יוצא דופן (כמו חתימה על הסכם שלום) אלא בזכות העובדה שהשכיל להבריא את היבשת החרבה ולמנוע מלחמות עתידיות באמצעות שיתוף פעולה כלכלי וחברתי. הכסף בשירות השלום.

גם לכדורגל היה תפקיד בזה. גרמניה השתמשה בנבחרת הכדורגל באופן מודע על מנת לנקות את שמה מחטאי העבר ולהציג את גרמניה החדשה. המסגרת האירופאית לכדורגל, אופ"א, הדגישה את אותם ערכים חברתיים-יבשתיים חדשים שהם שיתוף פעולה, מניעת גזענות וקבלה של האחר  בטורנירים שלה לאורך השנים. הכדורגל כאן הוא הרבה יותר מכדורגל, הוא אמצעי לקידום השלום.

*

אם יש אזור טריטוריאלי בעולם שצריך ויכול להיעזר בדוגמה של אירופה הוא המזרח התיכון. עוד לפני הקמת המדינה נסעו קבוצות מקומיות למשחקי ידידות נגד מדינות ערב. קבוצה רמלה שיחקה נגד קבוצה ממצרים ב- 1927, מכבי חשמונאי שיחקה באלכסנדריה וקהיר באותה שנה (בתמונה הראשית ז'בוטינסקי מצטלם עם החשמונאי לפני נסיעתם למצרים), הפועל חיפה שיחקה בבירות ב- 1928, הפועל ת"א שיחקה בבירות ובדמשק שנה לאחר מכן. כך היה גם בשנות השלושים, הארבעים והחמישים עד תחילת החרם הערבי ב-1957. רק ב-1991 נבחרות וקבוצות ישראליות החלו להשתתף באופן שוטף בטורנירים אירופאים. האירופאים "עשו לנו טובה" והסכימו לשחק. כך זכינו לראות בארץ את נבחרות אנגליה, צרפת, פורטוגל ואחרות וקבוצות מפוארות כמו ברצלונה, יובנטוס, צ'לסי ועוד. אליה וקוץ בה- ההתאהבות שלנו לשחק במסגרות האירופאיות גורמת לנו להתנתק תרבותית וחברתית מהמדינות השכנות לנו. ואם שלום אמיתי, כמו זה האירופאי, מושג באמצעות שיתופי פעולה חברתיים וכלכליים, אז אולי ספורט הוא המקום להתחיל בו?

אנחנו מוצאים את עצמנו בימים האחרונים במצב של מלחמה קשה וכואבת על החיים במדינה שאנחנו אוהבים. השימוש בכוח צבאי חשוב כאמצעי לדיכוי טרור. אבל שלום לא מגיע רק מאי-קיומו של טרור. הוא מגיע כשאנשים נפגשים, מדברים ומשחקים. במילותיו של יצחק רבין "צריך להילחם בטרור כאילו אין עם מי לדבר, ולדבר ולפתוח הזדמנויות כאילו אין טרור".  הסופר הבריטי המפורסם ג'ורג' אורוול טען פעם שספורט הוא מלחמה בלי כדורים. ספורט לדעתי, הוא מלחמה של שלום. ולכן חשוב שאנחנו נמשיך לעשות ספורט, וביחד אולי נצליח לעשות שלום.

 *

זו הרוח שהנחתה אותי כאשר התחלתי להפיק את הכנס השנתי לשלום הילד בספורט. מטרתו של הכנס הוא לקדם טיפול מקצועני בילדים שחולמים להיות ספורטאים מקצוענים, אבל בעיקר לקדם ערכים של שיתוף פעולה, עבודת צוות, קבלת האחר, סובלנות ובריאות. בסוף החודש הקרוב יתקיים הכנס הרביעי לשלום הילד בספורט. האורח המרכזי של הכנס השנה הוא כדורסלן ה-NBA עומרי כספי וההורים שלו. עוד ישתתפו בכנס השנה: אבי מלר, שירלי בר דיין, עמית הורסקי, ד"ר יאיר גלילי, גיל לבנוני, איציק לארי, הגר פיינר (אלופת העולם באגרוף), אוריאל דסקל, שמוליק חנין, בני לנג, יורם חרוש, רונן מורלי, אורית רז, איתן עזריה, צופית תדמור ועמותות ערכים בספורט ומפעלות חינוך וחברה. הכנס בשיתוף "שמים", אגף הנוער בהתאחדות לכדורגל, מרכז פרס לשלום ועמית לספורט. נשמח אם תצטרפו לדרך.

לפרטים נוספים ולהרשמה: www.shlomitguy.co.il

 

לנצח נאכל חרב
איך אפשר?

33 Comments

oded 11 באוגוסט 2014

תודה על המידע
עם זאת לא ממש ברורה לי המסקנה – קודם כל כי עברנו לשחק באירופה כי לא רצו לשחק איתנו באסיה…. את משתמשת בכלים מערביים לנתח את הפעילויות של העולם הערבי
חוץ מזה, כפי שציינת אפילו באירופה הספורט רק שיקף את ההתפתחות הכלכלית-חברתית, הרי הנבחרות של גרמניה שיחקו שנים נגד נבחרות אירופאיות אחרות ואף אחד לא חשב להיות בעדן

שלומית גיא 11 באוגוסט 2014

היי עודד.
א. אתה צודק, לא טענתי שישראל היא האשמה בכך שאנחנו לא מקיימים יחסים תרבותיים וחברתיים עם השכנים שלנו. רק טענתי שחשוב וכדאי לנו לשאוף להגיע למצב של שיתוף פעולה וקיום יחסים כאלה. אגב, לאורך שנות ה-50 וה-60 נעשו מאמצים ממשלתיים אקטיביים להשתמש בספורט כאמצעי לשבירת החרם. מאז שנות התשעים ושיתופנו באופן קבוע באירופה מאמצים כאלה כלל לא נעשים וחבל.
ב. אני לא מבינה את הטענה של שימוש בכלים מערביים לנתח פעולות של העולם הערבי. כאילו אנחנו הישראלים המהות של החשיבה המערבית והם שלידנו הם לגמרי אחרים. אני יודעת שיש פרשני חדשות ומזרחנים שמטפטפים את הטענה הזו כאילו היא אמת גמורה. אני לא מסכימה לה. הסבים שלי הגיעו מארץ ערבייה ואין לי בDNA שמץ של אירופאיות. אז מקורה של ה"חשיבה המערבית" שלי? ומהי חשיבה מערבית? בתי הספר הגבוהים היו קיימים בפרס ובמצרים מאות שנים לפני שהיו קיימים באירופה. אירופה ניכסה את החשיבה הרציונלית בתקופת הנאורות והפכה את כל מי שלא כמוה לאמוציונלי ופראי על דרך השלילה. שוב, לא מקבלת את התפיסה הזו. אנו חיים בעולם בעל השפעות הדדיות אדירות (שלא לומר גלובלי), התרבות שלנו והחשיבה שלנו מושפעת בהתאם.
ג. ונכון. זו ההשפעה של מערכת שיתופי פעולה שהחלו באיחוד האירופאי, שמגדיר את הפעילות שלו כלכלית-חברתית. וכדורגל הוא חלק מזה.

אביאל 11 באוגוסט 2014

רק להוסיף – שתרבות המערב היא השולטת בכיפה בעולמנו – בסופו של דבר רוב האנשים בעולם רוצים כסף ולשדרג לעצמם את איכות החיים – התרבויות או כמו שהנטיגנטון קורא ציווליזציות יוצרות את ההבדל בדרך להשגת המטרה.

אביאל 11 באוגוסט 2014

והכתבה מעולה !

oded 11 באוגוסט 2014

לגבי ב – גם אימי הגיעה ממדינות ערב וכך גם הוריה של אשתי, עם זאת, אני מסתכל על התנהלותן של מדינות ערב ולדעתי ההתנהלות שלהן שונה מאד ממדינות המערב (ובכללן ישראל). לא יודע אם הדבר נכון ברמת האנשים הבודדים כי אני לא מכיר מספיק ערבים. אני חושב שזה נכון גם לניתוח של סין /יפן /הודו בכלים מערביים. לא אמרתי מה יותר טוב, אמרתי שהם שונים… אם את חושבת אחרת אפשר להסכים שלא להסכים

ברק מורג 11 באוגוסט 2014

דווקא תפיסה מסוג זה, המבדילה את התרבות הישראלית, הכביכול מערבית, מהתרבות המזרח תיכונית או ערבית הסובבת אותנו היא שמשמשת רבים הטוענים שמקומנו לא כאן.
זה מעניין כי אנחנו כחברה מקדשים את ערכי המערביות ושואפים לה, ואלה שנגדנו משתמשים בזה כדי להגיד "אתם מערביים, אתם שונים, אחרים ובעיקר לא שייכים". אלו המחזיקים בעמדה הזו עושים שימוש ב"הקבלה הציונית-צלבנית" ובעצם משווים את הזרות המערבית של הציונות באזור זה לזרתה של הצלבנות הנוצרית בהיסטוריה של המזרח התיכון.
או בקיצור, זה שסיגלנו לעצמנו תרבות מעט שונה לא בהכרח הופך את המצב לטובתנו.

oded 11 באוגוסט 2014

אה, ותודה על התגובה המפורטת

יורם אהרוני 11 באוגוסט 2014

שלומית, אף קבוצה ישראלית לא הייתה יכולה לשחק בארצות ערב אחרי מלחמת העצמאות ועד להסכם השלום עם מצרים ב-1979, שגם לא הניב הרבה מפגשים בין ארציים במזרח התיכון. לכן ברור שמפגשים אלה לא נפסקו ב-1957 אלא כנראה כבר ב-1947.היו משחקי כדורעף נגד לבנון אחרי הקמת המדינה, אבל הם התקיימו במוסקבה בשנת 1952 במסגרת אליפות העולם. העובדה שההולנדים רצו בנצחון הגרמנים בכלל לא מפתיעה. ראי את מה שקרה לפני יותר מ-30 שנה לאוהדי בוסטון סלטיקס: The Celtics lost the 1982 Eastern Conference Finals to the 76ers, and along with it the possibility of a rematch with the Lakers. However, the final game of that series is memorable to the rivalry because Boston fans chanted for the 76ers, who were just about to eliminate their Celtics, to "Beat L.A אם אנחנו לא יכולים לנצח את ההם מהמערב, אז תנסו עכשיו אתם! (זה לא ממש עזר… הלייקרס זכו באליפות). האם יש לך נתונים את מי אהדו הברזילאים בגמר?

אלעד 11 באוגוסט 2014

יורם, הברזילאים בודאות, ברובם הגדול, אהדו את גרמניה. שום מרירות מחצי הגמר לא הייתה חזקה יותר מהאפשרות המזויעה שהשכנה מדרום תיקח גביע על אדמת ברזיל.

אלעד אחד 11 באוגוסט 2014

ראש עיירית ריו אמר לפני המונדיאל שאם ארגנטינה זוכה בגביע הוא מתאבד…
קשה לרדת יותר נמוך מזה.

יורם אהרוני 11 באוגוסט 2014

אכן צדקת אלעד. לא קשה למצוא את המאמר בניו יורק טיימס ושם כתוב: So who did Brazil root for in the finals? Well, it seems that “anyone but Argentina” held true as a cheering strategy — Germany received overwhelming suppport.
כתובת המאמר: http://www.nytimes.com/interactive/2014/07/12/upshot/how-fan-loyalty-changed-during-the-world-cup.html?_r=0#BEL
רואים ביבשת אמריקה 5 מדינות תומכות גרמניה וחמש תומכות ארגנטינה. גם באירופה לא ניתן להגיד שהייתה תמיכה גורפת בגרמניה.באיטליה ויוון היה רוב לארנטינה והיו גם מדינות עם רוב קטן מאד לגרמניה כמו סםרד, צרפת ופורטוגל.

אלעד 11 באוגוסט 2014

מאמר מעניין. חסרה לי הזוית הדרום-אמריקאית. אני מוכן להתערב שבפאראגוואי גם היה רוב לגרמניה. לעומת זאת, בפרו ובוליביה סביר להניח שהאהדה הייתה דומה לזו שבאקוודור (גאוות היבשת גוברת).

שלומית גיא 11 באוגוסט 2014

יורם, תודה.
ראשית, כפי שהשבתי לעודד, אין פה האשמה של ישראל בעובדה שאין משחקים יבשתיים. אני רק טוענת שאפשר וצריך לשאוף לקיום של כאלה.
שנית, יכול להיות שההסבר שלך לרצון של אוהדי הולנד בניצחון גרמני נכון. צריך לזכור שלמחקר הזה יש הרבה חסרונות מתודולוגיים. עם זאת, זה לא מסביר למה האנגלים רצו שהגרמנים ינצחו.
כנ"ל לגבי הברזילאים שרצו בניצחון של גרמניה. הנה קישור למאמר המלא. http://www.nytimes.com/interactive/2014/07/12/upshot/how-fan-loyalty-changed-during-the-world-cup.html?_r=4

no propaganda 11 באוגוסט 2014

ארגנטינה היא המדינה השנואה ביותר על האנגלים בגלל פוקלנד. גרמניה היא רק השנייה השנואה עליהם.

אזי 12 באוגוסט 2014

בגלל פוקלנד!?
בגלל מראדונה!!

גיל 11 באוגוסט 2014

הגרמנים היו הרע במיעוטו ומכיוון שהיה צריך לבחור צד בחרו בהם.

יורם אהרוני 11 באוגוסט 2014

דבר נוסף: כתבת שקבוצת רמלה שיחקה ב-1927 במצרים. רמלה הייתה עיר ערבית ב-1927. רק אחרי שגורשו משם הערבים ב-1948 יישבו במקומם יהודים.

גיל 11 באוגוסט 2014

דווקא יש הסבר הרבה יותר פשוט לאהדה של ההולנדים והבריטים את גרמניה. הם שונאים את ארגנטינה יותר מהכל. אצל האנגלים זה די ברור וגם ההולנדים כנראה עדיין לא סולחים על 78.

no propaganda 11 באוגוסט 2014

את יכולה בבקשה לת לינק למחקר או אם זה בלתי אפשרי אז לפחות לפרסם קצת נתונים על מי אהד את מי באיזה משחק.
תודה מראש :)

עידוקוליס ליפשיץ 11 באוגוסט 2014

שלומית, כל פוסט שלך הוא חגיגה. תודה.

שלומית גיא 12 באוגוסט 2014

תודה, נעים לשמוע :)

ניתאי 11 באוגוסט 2014

מצטרף למחמאות של עידוקוליס.
איך מקדם הכנס שלך את הרעיון הספורט כזרז לשלום? לפי הרשימה כולם יהודים (תקני אותי).

שלומית גיא 12 באוגוסט 2014

ניתאי, תודה ששאלת. זו שאלה חשובה. בכמה דרכים:
א. לאורך השנים השתתפו מרצים רבים מה"מגזר" (לא אוהבת את המילה הזו…). ביניהם: מרים אבו-גאנם- שחקנית כדורגל, עבאס סואן, חמיד גנאים, אנתוניו סנטורי (מאמן נשים ערביות לריצות מרתון). בדיונים ובפאנלים השתתפו עוד רבים.
ב. אנחנו באופן קבוע משתפים פעולה עם עמותות שפועלות לקידום השיח בין יהודים לערבים, ביניהן: מפעלות חינוך וחברה, ערכים בספורט וכמובן מרכז פרס לשלום. נציגי העמותות מגיעים כל שנה כדי לספר על העבודה שלהם ולעודד אנשי חינוך נוספים להפעיל תוכניות דומות.
ג. אבל התרומה המרכזית שאני חושבת שיש לכנס הוא בניסיון לשנות את מאפייני הספורט, כך שערכים כמו ניצחון בכל מחיר ותחרותיות יטושטשו לטובתם של ערכים מוסריים-חברתיים כמו כבוד הדדי, עבודת צוות, שיתוף פעולה, קהילתיות, איפוק, למידה, הקשבה, קבלת האחר ומניעת גזענות. כבר מהכנס הראשון אנחנו מקדמים את הרעיון של ביטול הליגות במשחקי הילדים והנוער בישראל. אנו מאמינים, אגב, שערכים אלה לא רק שלא פוגעים בהשגיות, במבחן התוצאה הם אף משפרים ביצועים ויכולת של ספורטאים עתידיים.

ברק מורג 11 באוגוסט 2014

כרגיל, מעניין :)

oded 12 באוגוסט 2014

לא הבנתי
הטענה שלי הינה עובדתית (כלומר מתייחסת לעובדות לא שהינה עובדה) ולא מוסרית או כזו המעניקה לנו זכויות כלשהן, קטונתי מלהבין מדוע אתם מרגישים צורך לקבוע שמערכת הערכים של העולם הערבי זהה לזה של המערב
אני בכל אופן חושב אחרת

שלומית גיא 12 באוגוסט 2014

לא אמרתי שהיא זהה, ובאותה נשימה לא כל כך מבינה את הטענה שהיא שונה. אין בו עניין עובדתי, יש פה עניין פוליטי (סעיד מראה את זה מאוד יפה בספרו הקלאסי "אוריינטליזם". אבל גם להסכים לא להסכים זה בסדר :)

אסף THE KOP 13 באוגוסט 2014

שלומית שלום,

האם מטרת הכנס כוללת גם הכרות ופעילות משותפת של ילדים יהודיים וערבים וילדים ישראליים ופלסטינאיים ?

אני חושב שספורט הוא בהחלט גשר בין עמים, יחד עם זאת לא ראיתי בין משתתפי הכנס ערבים ישראליים או פלסטינאיים.

אסף THE KOP 13 באוגוסט 2014

רק עכשיו ראיתי שענית כבר על שאלה דומה.

Yavor 16 באוגוסט 2014

האמת – נראה שמסקנותייך קצת מאולצות. זה קודם כל הולך לפי "דם רע" בין הנבחרות והעמים (ולכן באנגליה, הולנד ברזיל וצ'ילה העדיפו את גרמניה). אחר כך בא ההקשר התרבותי-שפתי (איטליה בעד ארגנטינה, שוויץ בעד גרמניה), ובסוף נושאים אחרים (אולי רבים אהדו את גרמניה כי היא יותר אטרקטיבית ויותר "מגיע" לה?)

Yavor 16 באוגוסט 2014

וחוץ מזה בהצלחה בכנס

Comments closed