מי רוצה להיות מייק פייגל – עידו גילרי

DSC_0133

 

"היו לי פוסטרים של ג'ון אלווי דן מרינו וסטיב יאנג על הקירות אבל ג'ו מונטנה היה זה שבאמת הערצתי. אם הייתי יכול להיות כמו מישהו, והאיש שאני מנסה להיות כמוהו, ואם אני אצליח זה יהיה נהדר הוא ללא ספק ג'ו מונטנה."

את הדברים האלו אמר טום בריידי בראיון לתוכנית "60 דקות" לפני כמעט עשור. זה אמנם מעניין, אךגם די צפוי. כל ילד שאוחז בפעם הראשונה כדור במשחק עם חברים בחצר האחורית, מדמיין שהוא ג'ו מונטנה, או טום בריידי, או פייטון מאנינג,  או ארון רודג'רס או, ….. בעיני רוחו הוא רואה איך בדיוק ניצח בסופרבול והוא יורד מהמגרש בחיוך, זורק למצלמות בנונשלנטיות: "I'm going to Disneyland".

פוטבול הוא אחד מענפי הספורט הקבוצתיים ביותר, בו הביצועים של כל שחקן על המגרש תלויים באלו של שאר השחקנים מקבוצת והנמצאים איתו על כר הדשא. למרות זאת אין שחקן המקבל את הקרדיט להצלחה או נושא באשמה במקרה של כישלון כמו הקווטרבק.

יחד עם זאת, לא כל ק"ב יכול להיות חבר היכל התהילה לעתיד או אפילו סתם פרובולר. יש רבים שמנת ההצלחה הנופלת בחלקם קטנה יחסית והם נודדים בין קבוצה לקבוצה, בין ההרכב הפותח לספסל. אז מי בכלל רוצה להיות ג'וש מק'קאון, או צ'אד הני לדוגמא? מק'קקאון מסתובב בליגה כבר 11 עונות בהן היה בעיקר ק"ב מחליף, כשהוא מציג יכולת פחות מבינונית,ובחלקן לא זרק אפילו מסירה אחת.בעונה שעברה הוא ניצל את פציעתו של ג'ייק קאטלר כדי לחבר את רצף המשחקים הטוב ביותר בקריירה שלו, מה שהביא לו חוזה כק"ב פותח בטמפה ביי – קבוצתו השישית. הני לעומתו ק"ב קצת פחות ותיק,שפתח ביותר משחקים, אבל היכולת שהפגין, עם יותר איבודים ממסירות לטאצ'דאון, מסמנת כנראה את המשך דרכו בליגה כמחליף בדומה למקקאון. זה נכון במיוחד כשמאחוריך על הספסל אורבת הבחירה מספר שלוש בדראפט האחרון בדמות בלייק בורטלס הממתינה למעידה שבוא תבוא.

***

המפגש האמיתי הראשון שלי עם תרבות הספורט האמריקאית היה כשהגעתי כתלמיד כיתה ט', בסוף 1988, לתיכון ע"ש וושינגטון בפיניקס אריזונה. עד אז ההיכרות שלי עם הדת הזו הסתכמה בעיקר במעט השידורים של ליגת ה-NBA  והסופרבול שניתן היה לראות בארץ, ובדיווחים הקצרים בעיתונים. בתיכון הבנתי עד כמה הספורט מושרש בתרבות האמריקאית, כשהוא מעניק בסיס לזהות משותפת, ומעודד כל תלמיד למצוא לעצמו מסגרת ספורטיבית בה יוכל לייצג את בית הספר ולהביא לו כבוד. במערכות הכריזה ובכנסים השבועיים הופצו באופן תדיר קריאות להבעת תמיכה ועידוד עם האיילים הלוחמים היוצאים למערכה בשם אלוהי הניצחון.הכוהנים הגדולים היו כמובן נבחרות הפוטבול והכדורסל,כשהמאמינים נדרשו לשמור על קוד לבוש ברור (צבע סגול הכרחי), ולהשתתף בטקסי הפולחן על הדשא או הפרקט.

בתור אחד עם נטייה מוקדמת לכיוון הפכתי באופן מיידי למאמין אדוק, כאשר אני עוקב אחר הנבחרת לכל מקום, גם אם מדובר במגרשם הביתי של ביה"ס סאניסלופ היריב הידוע לשמצה, ששוכנייו היו ידועים כקנאים הרדיקלים והאלימים ביותר.בקרב הקהל שהגיע למשחקים עלו וחזרו דברי הלל על גיבור מיתולוגי גדול בתורה, שלא רק הביא את הראמס למחוזות אליהם לא הגיעו בעבר, אלא גם נשא את שם ביה"ס עימו עד לגבהים של מגרשי ה-NFL. כשהתעניינתי נאמר לי שמדובר בלא סתם שחקן, אלא בק"ב של הקליבלנד בראונס. אמנם הייתי ירוק בענייני פוטבול, אבל כבר ידעתי במי מדובר וידעתי שבשנתיים שעברו הוא הוביל את הבראונס לגמר ה-AFC , ולכן עניתי בחרדת קודש "ברני קוזאר הוא משלנו? לא יכול להיות". תגובה נאיבית זו זיכתה אותי במבט סלחני שלאחריו תשובה קצרה – "לא, לא הוא. מייק פייגל". השם הזה לא היה מוכר לי.

***

אחרי שהוביל את וושינגטון היי בפעם היחידה בתולדותיו למשחק הגמר על אליפות המדינה, ונבחר לשחקן השנה של אריזונה ב-1977, מייק פייגל המשיך למכללת אריזונה סטייט. גם במדי הסאן-דווילס הוא לא אכזב, כשבעונתו האחרונה הוא מוביל את ההתקפה השנייה בנקודות בכל ה-NCAA, כולל תצוגת תכלית מרשימה של 7 טאצ'דאונים מול סטנפורד של ג'ון אלווי.הביצועים של פייגל הספיקו כדי להפוך אותו לק"ב החמישי שיורד מהלוח בדראפט של ,1982 כשנבחר ע"י הקולטס שלמעשה נתקעו איתו כק"ב פותח, אחרי שג'ון אלווי הבריז להם שנה מאוחר יותר. ארבע עונות חלשות בקולטס סימנו את סוף דרכו כק"ב פותח בליגה, כשמאינדינאפוליס הוא עובר לספסל של קליבלנד. מאחורי ברני קוזאר, פייגל פתח בחמש השנים בבראונז 7 פעמים בלבד כשהוא משלים פחות מ-50% מהמסירות עם  7 טאצ'דאונים לעומת 13 חטיפות, שעדיין הספיקו לכל תלמיד בוושינגטון היי לדבר עליו כאילו הוא מינימום ג'ון אלווי. אחרי שהרומן עם קליבלנד נגמר פייגל ארז מזוודות ועבר ללוס אנג'לס לעוד שלוש שנים על הספסל של הראמס, שלאחריהן הסתיים הסיפור שלו ב-NFL.

***

מייק פייגל סיים 12 עונות בליגה מבלי שמישהו, מלבד קהל מעריציו בוושינגטון היי,ממש ישים לב שהוא היה שם. כמוהו חולפים שחקנים רבים ב-NFL  אפילו בעמדת הק"ב הנמצאת תמידית באור הזרקורים. באופן דומה גם מק'קאון והני היו כוכבים בתיכון ובקולג' שם לנצח יישארו מודלים להערצה וחיקוי. לפני דרך החתחתים שלו במקצוענים מק'קאון הראה שהוא יודע למסור,כשהוא מייצר מספרים אדירים במכללת סם-יוסטון סטייט הקטנה. הני לעומתו יצר לעצמו שם במכללה מהטופ, כשהוא הולך בעקבותיו של בריידי למישיגן, ורושם את שמו על רבים משיאי המסירה של המכללה.

הדרך שעשה מייק פייגל, כמו גם שני האחרים, מראה שלא קל להיות ק"ב מצליח ב-NFL. המוסרים שמגיעים לליגה מהקולג' יודעים לשחק. הם למדו את התפקיד במשך שנים ושכללו את המיומנויות שלהם. הבעיה היא שב-NFL  הכל קורה הרבה יותר מהר והרבה יותר חזק. לרבים מהשחקנים שהצליחו כל כך בקולג' פשוט אין את היכולת להגיב מספיק מהר,ולעמוד באינטנסיביות של המשחק במקצוענים.

גם בעונה הנוכחית שזה עתה החלה נראה על המגרש ק"בים רבים שאינם מצליחים לעמוד בקצב. לפעמים הם יפתיעו ואולי אף ירגשו אותנו, אבל יותר סביר להניח שהם יגרמו לנו לתחושות ייאוש המלוות בתגובות לא רצוניות באמצע הלילה. ברגעים כאלו כדאי לזכור שלמרות מה שנראה לנו, הם יודעים ומבינים  את המשחק, רק שזה לא פשוט לחלק את הדואר בשכונה מלאה באמסטפים. אבל יותר חשוב מכך – כל נער הניגש היום למבחני הכניסה לקבוצת הפוטבול של התיכון,שואף אולי בסתר ליבו להיות טום בריידי, אבל הוא ייתן את הכול רק כדי להיות מייק פייגל.

  

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

דיאו
מכבי ת"א לא שפויה - על סופו ומאריץ'

16 Comments

YG 11 בספטמבר 2014

יפה כתבת.

חשוב להבין שבהרבה אזורים בארה"ב, בכלל לא משנה מה עשית לאחר שסיימת את הקולג'. מה שמשנה הוא מה עשית בקולג' עצמו.

את אוהדי אלבאמה לדוגמא, לא מעניין מה קורה איתך לאחר שתעזוב, תמיד תשאר אליל גם אם לא תשחק באופן מקצועי יום אחד בחייך.

יש את הפרסומת האדירה של ג'ו מונטנה לאדידס, בה הוא חוזר לביקור בנוטרדאם, שם הוא פוגש את הכומר, מקשקשים קצת, הכומר שואל אותו "היי ג'ו, אתה זוכר את הזריקה ההיא…. ומונטנה עונה לו, "הזריקה נגד הקאובויז"? אז הכומר עונה לו "לא ג'ו, נגד יוסטון באיזה בול"..

ואז הוא שואל את ג'ו: "היי ג'ו, מה עשית מאז שעזבת את הקולג"?

פרייסלס, אבל מסביר בספק הומור, ספק ברצינות את החשיבות של הספורט בקולג'.

https://www.youtube.com/watch?v=Z_qLjNW5rSQ

עידו ג. 11 בספטמבר 2014

לא הכרתי את הפרסומת הזו, באמת פרייסלס. תודה.

דרך אגב בהרבה מובנים המסירה שהכומר מדבר עליה הייתה באמת גדולה יותר. זה אחד ממשחקי הקולג'ים הידועים ביותר, או משחק השפעת של מונטנה שיצר את ההילה שתלווה אותו במשך כל הקריירה. למי שרוצה לראות איך סוגרים 22 הפרש ב-שבע וחצי דקות אחרי שפינו אותך לחדר ההלבשה בגלל מחלה:

http://www.youtube.com/watch?v=-05nTh80JuE

תרופת הקסם דרך אגב היא מרק עוף. ככה סוגרים חוזי פירסום עוד לפני שהגעת ל-NFL.

שחר ד. 11 בספטמבר 2014

טקסט יפה.

לדעתי אתה מתעלם קצת מהקשר בין אותו שחקן לקהילה בה הוא שיחק.
לדוגמה: ג'ים מילר או מק'און שהזכרת, הם דמויות מוכרות ונערצות בשיקאגו. מק'און אפילו היה כזה לפני העונה הגדולה שנתן בשנה שעברה, וקשה לי לחשוב על מישהו שכעס עליו "שעזב לכסף הגדול", להפך כולם שמחו בשבילו כאילו היה מייק פייגל הפרטי שלהם.

אבל אם תרשה לי לסכם את הפוסט שלך במשפט, כנראה שזה הסיפור (על רגל אחת) על הבנת המהות של תרבות ספורט.

עידו ג. 11 בספטמבר 2014

לא ידעתי שמק'קאון הוא דמות כזו נערצת בשיקגו. הוא לא מטקסס במקור? מה הסיבה לכך שכל כך אוהבים אותו שם?

שחר ד. 11 בספטמבר 2014

לדעתי אתה צודק בקשר לטקסס.

לגבי האהבה אליו, ב-2011 הוא כבר פרש מהמשחק והתחיל קריירה שנייה כמורה מחליף בתיכון בצפון קרוליינה. לשיקאגו היה באותם ימים אופנסיב ליין מזעזע וקאטלר ספג זעזוע מוח שגרם לו להחמיץ את המשחקים האחרונים בעונה. מק'און הובא כמחליף למחליף אבל קיבל לבסוף את התפקיד הפותח וניצח את המשחק האחרון של העונה נגד מינסוטה. בשנה שלאחר מכן הוא חזר לאותו תפקיד של "המושיע מהחופשיים" ולאחריה הגיע העונה שעברה.
במקביל, בעונות האלה הוא היה סוג של חונך של הרוקים בסגל (גם במהלך הפגרה) ותיפקד כעוזר מאמן בפועל בנוסף לזה שניסה להבטיח לעצמו מקום בקבוצה.
העונה האחרונה היתה רק הדובדבן שעל הקצפת.
אני מאמין שעוד נראה אותו בעתיד בצוות האימון של הברס.

ד"א, השחקן שהחליף אותו במידה מסויימת, הוא ג'ורדן פאלמר ששוחרר לקראת הניפויים הסופיים (הרוקי שהוא חנך -דייויד פלס – כן הצליח להגיע לסגל הסופי).

עידו ג. 11 בספטמבר 2014

מעניין, תודה.

Amir A 11 בספטמבר 2014

צ'אד הני חתם על חוזה לשנתיים עם הג'גוארס לשנתיים על סך 8 מיליון דולר, מתוכם 4.5 מיליון מובטחים. אם אתה רוצה לדבר על גיבורים אלמונים אמיתיים, כאלו שנמוגו לתוך החיים אבל זכרונם עדיין קיים, תדבר על הק"ב של פולק היי. הוא באמת תמצית החשיבות של ספורט לאומה האמריקאית.

עידו ג. 11 בספטמבר 2014

לדעתי כל הברה האילו שמתרוצצים על ספסלי ה-NFL הם לא אלמוניים בכלל השאלה היא האם עוד 20 שנה מישהו יזכור בכלל מי הם היו למעט ההמקום ממנו הגיעו. נראה לי שמבחינה פיננסית הם די מסודרים.

לגבי הגיבור של פולק היי אני מסכים איתך. למען האמת הוא היה כבר בתוך הפוסט וחתכתי אותו בעריכה כי הרגשתי שזה עושה קצת עוול לשים את אלו שכן הצליחו להגיע לדרגות הגבוהות ביותר עם הלוזר האולטימטיבי.

אבל מכיוון שהזכרת אז בו ניתן לו את הכבוד הראוי (לפני שקלי תקלוט עוד פיסת מידע שתגרום לו להישכח):

4 טאצדאונים במשחק אחד!!!
http://www.youtube.com/watch?v=ah5FEpGql9s

הטאצ'דאון שלקח אליפות:
http://www.youtube.com/watch?v=8PuYzPaTyec

בכל אופן הדמות העלובה של אל באנדי באמת משקפת בתוכה הרבה ממהות הספורט בתרבות האמריקאית כי גם אם אתה הלוזר הגדול ביותר ההצלחה שלו כספורטאי הפכה אותו לנצחי בקהילה בה הוא חי. באופן אירוני משהו אד אוניל שמגלם אותו היה שחקן פוטבול שפנה למשחק רק אחרי שלא התליח להיכנס ל-NFL.

ליאור גילדר 12 בספטמבר 2014

לא ק"ב אלא פולבק.

גיל 11 בספטמבר 2014

ק"ב מחליפים הם עדיין שחקנים סופר מצליחים כי הם בחבורה של ה64 הכי טוב במדינה. רבים מהם יכלו להצליח אולי יותר אם המערכת סביבם הייתה טובה יותר אבל הם נופלים על קבוצות גרועות ולא תמיד מקבלים הזדמנות אמיתית.

עידו ג. 11 בספטמבר 2014

מסכים לגמרי. אלו בהחלט שחקנים טובים שיודעים את המשחק, למרות שאם היה לי שקל על כל פעם שאמרתי על אחד מהם איזה אפס כבר הייתי מיליונר.

גיל 11 בספטמבר 2014

בתור צופים מהצד קל לנו לבקר שחקנים אבל אין תפקיד מורכב יותר מהק"ב. אין תפקיד שדורש כל כך הרבה מחשבה והחלטה מהירה תחת לחץ וגם ביצוע בדיוק של מילימטרים.

Zak 11 בספטמבר 2014

אהבתי לקרוא עידו! המון תודה

אלון 13 בספטמבר 2014

כיף לקרוא. תודה.

סימנטוב 14 בספטמבר 2014

מצטרף, נהניתי לקרוא תודה

אדם בן דוד 16 בספטמבר 2014

שוקי נגר.
תודה על הטור.

Comments closed