אבק פיות (1) – עידו גילארי

The-Catch-Color-Shot

זה זמן קסם, הכל יכול להיות

יש מילים שכאשר הן נאמרות מכניסות את כל הסובבים לאמוציות, וגורמות אוטומטית לעימותים לוהטים. אם רק תפלוט בטעות – קלאץ' לחלל האוויר, לפני שעוד תספיק להגיד מייקל, קובי או לברון כל אחד יהיה כבר מבוצר היטב בעמדתו, וישגר מספרים לכל עבר כדי להגן עליה בקצב של 50 נתונים בשניה. מכאן הסיכוי להתקדמות הוא אפסי ולא ישנה מה תגיד.

פירוש המילה קלאץ' באנגלית הוא אחיזה, כשהמשמעות נובעת מאנגלית עתיקה עבור טופר- אותו חלק ברגל החיה המשמש לאחיזת הטרף. שיטוט קצר במרחבי הרשת מלמד כי השימוש המוכר לנו בספורט הגיע מהבייסבול בשנות ה-20 של המאה שעברה. כנראה שבדומה למשמעות המכנית של המילה הכוונה כאן היא לשליטה בסיטואציה, ויש אפילו כאלו המציינים כמקור את הפואמה המפורסמת של וויליאם ארנסט הנלי –Invictus. בסרט הנושא את אותו השם נלסון מנדלה (מורגן פרימן) נותן את הפואמה לקפטן נבחרת הראגבי של דרום אפריקה (מאט דיימון), כמקור להשראה המתאר את היכולת לשלוט בגורלך, בדומה למשמעות אותה אנחנו מיחסים למילה בספורט.

בפוטבול בדרך כלל הדיונים בנוגע לקלאץ' מתייחסים בעיקר לק"בים, אך גם בועטים ומאמנים זוכים לביקורת או שבחים על תפקודם בקלאץ'. ההשוואות במקרים הנ"ל מתחלקות פעמים רבות לצמדים: אלווי-מרינו, בריידי-מאנינג, אילי- רומו , כשכל אחד כדי לבסס את תמיכתו בצד כלשהו כווינר חייב להציג את השני כצ'וקר .

כשחושבים על כך לעומק זה די מוזר שבספורט בו ההצלחה מבוססת יותר מכל משחק קבוצתי אחר על שיתוף בין כל מערכי הקבוצה, כל כך הרבה מאחריות מוטל באופן בלעדי על כתפי הק"ב.  בכדורסל במקרים רבים הזריקה האחרונה תגיע למצב של אחד על אחד כאשר הקבוצה תנסה לשים את הכדור בידיים של השחקן הטוב ביותר שלה. בבייסבול כל חובט מתמודד באופן אישי מול הפיצ'ר שמולו, ולכן התפקוד שלו תלוי רק בעצמו . בכדורגל, בדומה לפוטבול, התפקוד של הקבוצה כיחידה אחת הוא הכרחי, ובאופן לא מפתיע הדיון ביכולת של שחקנים בקלאץ' כמעט ולא קיים. אז למה דווקא בפוטבול אנחנו מנסים לייחס לק"ב את ההצלחה או הכישלון? בלי החסימה של שחקני הקו הק"ב לא יקבל זמן כדי לשחרר את המסירה, ובלי שהרסיבר יתפוס את הכדור בצעדי בלט על הסייד-ליין הקבוצה לא תוכל לנצח. גם לראנינג-בק שמשיג ניסיון ראשון דקה לסיום יש חלק משמעותי בניצחון, ועדיין אין כמעט דיבור על רץ שהוא קלאץ' לעומת כזה שהוא צ'וקר.

אבל מה הוא בעצם אותו אבק פיות שהופך שחקנים בני תמותה לאגדות חיות ומעניק להם נעורי נצח? מתי ק"ב זוכה להילת הווינר המטהרת כל חטא של אינטרספשן סתמי, ומתי הוא נצרב באות הקין של הצ'וקר שאינו נמחק גם עם עונת MVP. במהלך העונה אנסה לבחון לעומק את התפקוד של הק"ב ברגעים הקריטים במשחק בסדרה של פוסטים שיעסקו בהיבטים השונים של הסוגייה.

***

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים על מישהו: "הוא קלאץ' "? יש כאלו שיתייחסו לסיטואציות מלחיצות במשחק כמו סוף שעון 24 בכדורסל, פנדל בכדורגל, בסיסים מלאים בבייסבול, או דאון שלישי בפוטבול. אחרים יתייחסו ליכולת בפלייאוף לעומת העונה הרגילה (בתקווה שגם לזה עוד נגיע).  נראה לי אבל שהדבר הראשון שעובר לכל אחד בראש בהקשר הנ"ל הוא היכולת לתפקד ברגעי ההכרעה של המשחק, אותם רגעי קסם בהם הכל יכול לקרות שנצרבים אחר כך בתודעה הקולקטיבית.

אחת הדרכים המקובלות להערכת תפקודו של הק"ב בקלאץ' היא על פי היכולת שלו להוביל דרייבים מנצחים ברבע הרביעי, במיוחד כשהקבוצה נמצאת בפיגור. פייטון מאנינג הוא השיאן של כל הזמנים בתחום עם 51 דרייבים מנצחים ו-40 קאמבקים (טוב בעצם תשכחו שאמרתי פייטון מאנינג אני כבר רואה לאן זה מוביל). באופן אבסורדי הקאמבק המדהים שמאנינג הנהיג בדקה האחרונה  מול סיאטל  לפני שבועיים לא ייספר לו בחישוב מכיוון שבהארכה הסיהוקס ניצחו. לעומת זאת את הדרייב המנצח ה-51 שלו הוא השיג בעונה שעברה מול הרדסקינס, במסירה לנושון מורנו 41 שניות לתוך הרבע הרביעי. במשחק שנגמר 21-45 לברונקוס קצת קשה לומר שפייטון היה קלאץ', ובכלל מי החליט שהחלפת צדדים היא זו שתדרוך את כולם ותכניס אותם למתח?

***

בפנינו עומד האתגר להגדיר את רגעי הקלאץ' במשחק פוטבול. מן הסתם כאשר ההפרש גבוה אין לחץ על אף אחד מהצדדים וזהו למעשה המקרה הנגדי – זה של הגארבג' טיים.  ב-20 השנה האחרונות קבוצות שהיו בפיגור של שני סקורים בתחילת הרבע הרביעי (9 עד 16 נקודות) הצליחו לחזור ולנצח ב-10.4% מהמקרים, כשלעומת זאת קבוצות שהיו בפיגור של סקור יחיד בתחילת הרבע הרביעי (1 עד 8 נקודות) ניצחו ב-29.9% מהמקרים. בכל הפרש גדול יותר הסיכוי לקאמבק קטן מאד כאשר רק אחוז אחד מהמקרים מסתיים בניצחון. לפיכך כדי לא להצטמצם למספר קטן מדי של סיטואציות משחק נראה סביר להתיייחס להפרשים של  סקור בודד כסיטואציות קלאץ', וממילא אם קבוצה בפיגור גדול רוצה להפוך את המשחק למעניין היא תצטרך לעבור דרך הפרש של ניקוד בודד.

כאן נכנסת הבעיה של להחליט מתי נכנס החשמל לאוויר: 10 דקות לסיום? שבע וחצי דקות? ואולי זה מרגע שנשמעת התראת שתי הדקות? נראה לי שהתשובה קשורה להרגשה שאם לא יקרה משהו עכשיו המשחק הזה גמור. כלומר עם הקבוצה לא עושה נקודות בדרייב הנוכחי הסיכוי שלה לנצח במשחק יורד בצורה דרסטית.

בתור בני אדם אנחנו יצורים די סובייקטיבים ולכן זוהי בדיוק הנקודה בה הסטטיסטיקה יכולה לבוא לעזרתנו. האיסוף של נתוני פליי-בי-פליי שהחל ב-1998 יצר בסיס מספיק גדול ממנו ניתן לבנות מודל  סטטיסטי לגבי התוצאות הצפויות בכל סיטואציה אפשרית מבחינת זמן, תוצאה, ומיקום על המגרש. מכאן ניתן לחשב את הסיכוי של כל קבוצה לנצח במצב נתון במשחק.  כמובן שאפשר לבנות צעצוע שכזה במספר דרכים שונות אבל אולי הוותיק והמקובל מבין המודלים הנ"ל הוא של Advanced Football Analytics  של בריאן ברק (האתר שעד השנה היה מוכר כ- Advanced NFL Stats אבל סטטיסטיקה הפכה למילה גסה וכנראה שאם אתה אומר אנליטיקה אז הכל נשמע הרבה יותר מתוחכם).

***

מכיוון שסיכויי הניצחון  באופן כללי יורדים כאשר אתה בפיגור והשעון מתקתק לאחור ניסיתי לחשוב כיצד נוכל לדעת מתי הגענו לנקודת האל-חזור שממנה הניצחון כבר הופך לכמעט בלתי אפשרי. הפיתרון שהגעתי אליו היה להשוות בין סיכויי הניצחון של קבוצה בשני מצבים שונים על המגרש בנקודת זמן נתונה. האחד הוא כשקבוצה בפיגור נמצאת עם הכדור בנקודה מסוימת על המגרש. המצב השני לעומתו הוא כזה בו באותו רגע במשחק הקבוצה היריבה נמצאת עם הכדור בנקודה מקבילה על המגרש. כך לדוגמא נראים הסיכויים של קבוצה הנמצאת בפיגור 7 לנצח בכל דקה ודקה ברבע הרביעי  כאשר היא עם הכדור בקו ה-20 שלה (כחול), לעומת הסיכוי כאשר היריב מקבל את הכדור בקו ה-20 שלו (אדום):

Fig1

קל לראות שעד 6 דקות לסיום אין כמעט הבדל אצל מי הכדור ומנקודה זו נוצר פער משמעותי (העלייה בסיכוי עם הכדור נובעת מכך שאם מצליחים לעשות טאצ'דאון ליריבה יש מעט זמן להגיב).  תמונה דומה מתקבלת גם כאשר הקבוצה נמצאת בפיגור של נקודה אחת .כאן הסיכוי לנצח גבוה יותר בגלל ששער שדה מספיק:

Fig2

באופן כללי אם נסתכל על ההבדל בין סיכויי הניצחון עם הכדור או בלעדיו, בפיגור בהפרשים שונים,  כתלות בזמן שנותר למשחק נקבל את התמונה הבאה:

Fig3

כמובן שהבחירה בהשוואה המובאת כאן היא קצת סובייקטיבית והתוצאות ישתנו על פי הגדרת הסיטואציה, אבל באופן איכותי ניתן לראות שהמצב נהיה קריטי ב-5-6 הדקות האחרונות של המשחק. כדי לבדוק האם הקביעה שזהו באמת ה-crunch time עומדת במבחן המציאות נסתכל על תוצאות 10השנים האחרונות, עבור כל המקרים בהם קבוצה מקבלת את הכדור בפיגור של ניקוד אחד (1-8 נקודות), ברגע נתון ברבע הרביעי. נבדוק איך משתנה אחוז הניצחונות עם הזמן שנותר למשחק (ניצחון לא חייב להגיע בניקוד מהדרייב שהתחיל אלא יכול לבוא גם מכל אלה שאחריו).

Fig4

כאן אנחנו רואים שהירידה המשמעותית באחוז המשחקים בהם הקבוצה הצליחה לעשות קאמבק מתחילה כשיש 5 דקות על השעון. בקיצור נראה שיש בסיס לניתוח של התפקוד בקלאץ" לפי חלק מצומצם של הרבע הרביעי.

נראה שהצלחנו לבסס לוח זמנים לדיון בקלאץ'  אבל זה לכשעצמו אינו מספיק. ברור לנו שיש מצבים בהם הניצחון נראה סביר לעומת כאלו בהם האפשרות לברוח מציפורני ההפסד נראית בלתי אפשרית. בפעם הבאה ננסה להבחין בין סיטואציות קלאץ' שונות כשהמטרה תהיה לבנות סולם של קושי עבורן.

אנדראס ברמה, מנקה שירותים
הסכמי שכר בליגות האמריקאיות - איך מודדים הסכם קיבוצי טוב?

35 Comments

אחד 7 באוקטובר 2014

צריך לזכור שכדי שתהיה קלאץ', הקבוצה שלך צריכה להיות בפיגור. לק"ב בקבוצות בינוניות ומטה, שנמצאות במשחקים צמודים/בפיגור, יש יותר סיכוי להוביל דרייבים מנצחים מאשר ק"ב שמשחקים בקבוצות חזקות שרוב הזמן מובילות

oded 7 באוקטובר 2014

מצד שני, לק"ב שמשחק בקבוצה חזקה יש סיכוי טוב יותר להצליח בדרייב המנצח אם כבר נדרש לכזה (כי הקבוצה יותר חזקה)
בכל מקרה, לדעתי אם מסתכלים על זה לאורך קריירה שלמה בה יש דגימה מספיק גדולה כך שזה יתקזז בפוטבול בו יש בדר"כ שינויים בחוזק של קבוצות

oded 7 באוקטובר 2014

דרך אגב- אחלה פוסט, מחכה לבאים

עידו ג. 7 באוקטובר 2014

בעיקרון אני מסכים שמצבי הקלאץ' הם אילו שבהם הקבוצה נמצאת בפיגור ולכך גם התייחס כל הפוסט הנוכחי.
למרות זאת יש גם מצבים בהם אפשר להיות קלאץ' כשהקבוצה ביתרון. למשל כאשר הקבוצה מובילה ב-3 נקודות 2-4 דקות לסיום בדרך כלל מה שתראה הוא 3 מהלכי ריצה ופאנט. לפעמים בניסיון השלישי הקבוצה תנסה להשיג את הדאון הראשון במסירה ובמצב כזה הק"ב יכול למעשה להבטיח את הניצחון של קבוצתו ע"י "אכילת" השעון ב-3 הניסיוןנות הבאים.
ברור שאילו סיטואציות בעלות לחץ נמוך יותר אבל לדעתי גם בהם צריך להתחשב ולזה אתייחס בפוסט הבא.

לגבי הנקודה השנייה שהעלית – אני לא חושב שתראה הבדל בכמות מצבי הקלאץ' בין קבוצות טובות לקבוצות בינוניות/גרועות למרות שאין לי כרגע נתונים לגבות את זה. (אם תרצה אני אוכל לבדוק).

עידו ג. 7 באוקטובר 2014

העלית נקודה מעניינת אז הלכתי לבדוק:
ב-20 השנה האחרונות קבוצות שסיימו את העונה במאזן חיובי התחילו את הרבע הרביעי בפיגור של סקור בודד ב-830 משחקים מתוך 4416 משחקים. כלומר הזמנות לקאמבק אחת ל-5.3 משחקים.
לעומת זאת באותה תקופה קבוצות שסיימו במאזן חצוי או גרוע מכך התחלי את הרבע בפיגור של סקור אחד 1325 פעמים מתוך 5584 משחקים. כלומר הזדמנות לקאמבק אחת ל-4.2 משחקים.

אז באמת קבוצות חלשות יותר זוכות ליותר הזדמנויות לקאמבק אבל לא בהפרש גדול. ההבדל המשמעותי כמו שציין עודד הוא במה עושים עם ההזדמנויות האלה.

אחוז ההצלחה של קבוצות מנצחות במצבים האלו עומד על 41% כשהפאטס בראש עם 50%. לעומת זאת הקבוצות החלשות יותר מצליחות לחזור ולנצח רק ב-23% מהמקרים. כאן ניצבים בראש הקארדס עם 40%.

אריאל גרייזס 7 באוקטובר 2014

עבודה יפה מאוד, אין ספק.
אבל אני מוכן להתערב שאם תמשיך אותה תגלה את מה שכל חובב פוטבול רוצה להתעלם ממנו – אין כזה דבר קלאץ'. זה אגדה.
כלומר, די הגיוני שפייטון מאנינג יותר טוב מאשר, נגיד, קייל אורטון, בלהחזיר את הקבוצה שלו מפיגור – אבל זה בגלל שפייטון מאנינג הוא ק"ב יותר טוב מאשר קייל אורטון.
ההגדרה של קלאץ' היא התעלות ברגעי הלחץ. התעלות מעבר ליכולת הרגילה שלך. כל המחקרים שיש היום מראים שזה פשוט לא קיים. המקסימום שתמצא זה צ'וקרים – שחקנים שמורידים את הרמה שלהם כשהמשחק על הכף.
בבייסבול, שבו הרבה יותר קל לקבוע מה הוא זמן קלאץ' (כך וכך אינינגים אחרונים בפיגור וכו'), עשו כמה מחקרים טובים והראו שאין דבר כזה קלאץ'.
קלאץ' זה משהו שאנחנו בתור אוהדים מאוד אוהבים כי זה מאפשר לנו לשים תגית על שחקנים. אבל הוא פשוט לא קיים.

עידו ג. 7 באוקטובר 2014

טוב זה בדיוק מה שאני רוצה לבדוק ואני מאד מקווה שיתפתח דיון מעניין בכיוון.

קיים או לא קיים קלאץ' זו החלטה שלנו כאוהדים. מכיוון שכמות הדיונים שראיתי בנושא הווינריות או הצ'וקריות של ק"ב זה או אחר היא עצומה (חלק לא קטן גם בהשתתפותך) זה רק עניין של להחליט למה אנחנו קוראים קלאץ'. את זה אני אנסה לעשות בנוסף לפוסט הזה גם בבא.

לגבי השאלה האם יש הבדל בתפקוד ברגעי הקלאץ' לעומת התפקוד הרגיל זה כבר עניין אחר שאולי גם הוא יהיה שווה מחקר. מה שכן בביסבול ההשוואה הזו יותר קלה מכיוון שההבדל בסיטואציה הוא בעיקר פסיכולוגי (אין פקטור של זמן). בפוטבול ברגעי ההכרעה אתה נאלץ לקחת הרבה יותר סיכונים מכיוון שהשעון מתקתק לאחור.

מה שאני מתכנן כרגע לבדוק הוא איך ניתן להשוות את התפקוד של ק"ב שונים בקלאץ'. אחת הדוגמאות הקלאסיות בעיני היא התדמית של איליי מאנינג לעומת טוני רומו. לאחד יש שני קאמבקים מטורפים בסופרבול שהפכו אותו לווינר בעין הציבורית ולשני כל העולם ואשתו קוראים צ'וקר. לדעתי בעיקר בגלל אותו פאמבל אומלל בתחילת הקריירה. מאז כל פעם שהוא עושה טעות ברגעי ההכרעה זה רק מעצים את הדימוי וכשהוא מצליח אז נוהגים לפטור זאת כמקריות. בקיצור אני רוצה לנסות ליצור מדד כמה שיותר אובייקטיבי שיוכל לבדוק את הדימויים האלו באופן פחות או יותר כמותי. אולי זו שאיפה קצת יומרנית אבל לדעתי שווה לנסות.

אריאל גרייזס 7 באוקטובר 2014

שווה בהחלט, אני מצפה להמשך.

אריאל גרייזס 7 באוקטובר 2014

דרך אגב, זה לא מדויק להגיד שבבייסבול הפקטור היחיד ברגע ההכרעה הוא פסיכולוגי. כשאתה בפיגור באינינגים האחרונים, אתה חייב להיות יותר אגרסיבי ולהשתמש באסטרטגיה שונה. זה נכון שאין את פקטור הזמן אבל אני לא יודע כמה הזמן הוא הגורם המכריע בדרייב בדקות האחרונות – ברגע שאתה מוציא את הסנאפ, יש לך בדיוק אותו זמן כמו בכל סנאפ. המהירות היא בעיקר בין הסנאפים.

עידו ג. 7 באוקטובר 2014

מסכים לגמרי שזה לא רק ענין פסיכולוגי בבייסבול אבל ההבדל המשמעותי שם הוא שברגע שהגעת לבסיס אתה תמיד יכול להאריך את המשחק לכן גם פיגור 8-0 הוא מחיק באינינג ה-9 כשפיגור 28 נקודות לא תוכל למחוק ב-4 הדקות האחרונות בפוטבול.
בכלל בבייסבול הרבה יותר פשוט לפרוט את הקלאץ, לגורמים כי הרהב יותר קל להטיל את האחריות לתוצאת המהלך על שחקן זה או אחר.
עשית קצת טיזר לפוסט הבא ומכיוון שהעלית את זה אני אוכל כבר לומר שהזמן הוא פקטור הרבה פחות משמעותי ברגעי הקלאץ' ממה שנהוג לחשוב.

שי 7 באוקטובר 2014

אז אולי צריך להגדיר מחדש את הקלאץ', אבל הרעיון הבסיסי עדיין עומד – בחלוקה לאלה שמתפקדים מול אלה שמפשלים אתה עדיין יכול להחליט מי גיבור ואת מי אתה לא רוצה בקבוצה שלך.

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

השאלה היא מה הוא הבסיס להחלטה הזו, והאם הוא יכול להיות רגשי בלבד? יש אנשים שמוכנים להישבע שטים טיבו הוא הווינר הגדול ביותר עלי אדמות. האם זה מוצדק? צריך לנסות למצוא בסיס השוואתי לטיעונים כאלו

גיל 7 באוקטובר 2014

אני חושב שקודם כל צריך לבדוק אם שחקנים משחקים באותה צורה כל המשחק. האם היכולת ברבע הרביעי דומה לראשון? שחקן יכול למשל להשתפר ברבע הרביעי רק בגלל שהוא היה גרוע בשאר המשחק והקבוצה שלו בפיגור. אני כן חושב שיש שחקנים ששומרים על הרמה שלהם גם כשהמשחק על הכף אבל לא בטוח שיש באמת דבר כזה קלאץ'. כמו שאריאל אמר, שחקנים טובים פשוט יהיו טובים יותר בסוף בלי קשר לקלאץ'. אני גם חושב שצריך לחשב את הסיכונים ששחקנים לוקחים. במצב הפסד נוטים לקחת סיכונים גדולים יותר ולפעמים זה מצליח ולפעמים לא.

עידו ג. 7 באוקטובר 2014

אני מסכים עם הרבה ממה שאתה אומר אבל אני חושב שזה קצת מפספס את הנקודה. אני רואב שגם בתגובה לאריאל הייתי קצת מעורפל בנושא אז אני אנסה לחדד. באמת אין דבר כזה קלאץ' זה משהו שאנחנו כצופים/אוהדים המצאנו אבל מכיוון שאנחנו החלטנו שזה חשוב לנו שווה לבדוק איך אנחנו מודדים את זה.

לדעתי אם נסתכל באופן ממוצע על שאר המשחק לעומת דקות הכרעה במצבים צמודים בתוצאה נראה דווקא ירידה ברוב הפרמטרים מכיוון שכמו שציינת יש נטייה גדולה יותר לקחת סיכונים. סביר גם שנראה שיהיו כאלו שרמת התיפקוד שלהם תשתנה אפילו לטובה.
הנקודה היא שלנו כאוהדים זה לא משנה אם הרייטינג של הק"ב עלה או ירד אותנו מעניין רק דבר אחד: בהינתן ההזדמנות לנצח את המשחק האם הק"ב הביא את הקבוצה לעמדת ניצחון או לא.

עידו ג. 7 באוקטובר 2014

קצת מספרים:
ב-10 השנים האחרונות הממוצעים של ק"ב בשלושת הרבעים הראשונים:
61.2% השלמה
יחס טאצ'דאון לחטיפות: 1.52
רייטינג: 85.0
בסיטואציות קלאץ' (על פי מה שהגדרתי בפוסט) באותה תקופה:
53.8% השלמה
יחס טאצ'דאון לחטיפות: 0.88
רייטניג: 53.8

כאמור יש ירידה אבל היא צפויה. הירידה הזו מגיעה אצל רוב הק"ב אבל יש גם כאלו שמשתפרים משמעותית לדוגמא פייטון מאנינג אבל גם דיוויד קאר, בליין גאברט וג'ון סקלטון (כולם עם רייטינג מעל 100) אז מה זה באמת אומר?
בקיצור בפוסטים הבאים אני מתכוון לבחון זאת מזווית קצת שונה.

עידו ג. 7 באוקטובר 2014

תיקון – הרייטינג יורד ל68.2 לא ל58.3

גיל 8 באוקטובר 2014

אני חושב שאתה צריך לקחת בחשבון את כמות הזריקות והמרחק שלהן במצבי פיגור בסוף המשחק. אני די בטוח שהאחוזים הנמוכים נובעים מכך שמנסים זריקות יאוש ארוכות בעוד אם אתה מוביל אתה זורק הרבה פחות או זריקות קצרות ובטוחות.

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

זה לגמרי נכון וזאת בדיוק הנקודה. בסיטואציות נואשות הק"ב צריך לקחת יותר סיכונים והשאלה היא איך לבדוק מי מצליח בכך יותר, לדוגמא -בליין גאברט או פייטון מאנינג.

Zak 7 באוקטובר 2014

מעניין מאוד ובהחלט מצפה להמשך! יחד עם זאת וכמו שציינת, די חשוב (ואפילו יותר חשוב) לעמוד על ההבדל לא רק על העיתוי המדוייק ברבע הרביעי, אלא גם בין העונה הרגילה שם ניתן עדיין לתקן לבין הפלייאוף (ע"ע השם המפורש שהוזכר בפוסט)

עידו ג. 7 באוקטובר 2014

לגבי ההתיחסות לפלייאוף אני עדיין בדילמות קשות מכיוון שעבור כל שחקן כמעט מדובר בדגימה קטנה יחסית של משחקים. אם נתעלם לרגע ממאנינג ובריידי שעברו את ה-20 משחקים אין אף ק"ב שמשחק היום עם יותר מ-14 משחקי פלייאוף. המשמעות היא שקשה מאד להסיק משהו על מדגם קטן כל כך של משחקים (אפילו אם הם הקובעים והמשמעותיים ביותר).
בכל אופן לפחות לגבי השניים שמעל תהיה התייחסות כלשהיא אני רק לא יודע בדיוק איך לכמת אותה.

אייל הצפון 8 באוקטובר 2014

אני דווקא חושב ההיפך ממה שאריאל כתב. יש שחקנים שמשפרים את הרמה ככל שהלחץ סביבם יותר גבוה. תשאל כל מאמן ויאמרו לך (בלי שמות כמובן), שיש שחקנים שבשתי הדקות האחרונות במשחק צמוד אחוז העונשין שלהם עולה ויש כאלו שבסיטואציות דומות הוא יורד, ולא משנה שלשחקן X יש 85% עונתי ולשחקו Y יש 70%.
מעבר לכך הרבה מכל עניין הקלאצ' והצ'וקרים הוא עניין של יח"צ שמבוסס על אנקדוטות בודדות. ומובן שיש דברים שהם חזקים מכל אדם כלשהו* כמו לשחק בניקרבוקרס.
* מייקל ג'ורדן יוצא דופן (גם) בהקשר הזה, כי הוא שיחק כל משחק (כולל משחקי אימון), באותה רמה של אינטנסיביות. לכן רואים עלייה בכל הסטטיסטיקות שלו במשחקי פלייאוף, אבל לא בהכרח ברגעי הקלאץ כי אם עובדים ב-100% 38 דקות וגם אי אפשר וגם לא צריך להעלות רמה ברוב המקרים.

יוסי מהאבטיחים 8 באוקטובר 2014

מעניין מתי אנשים יוכלו להגיד על מייקל שהוא פשוט השחקן הכי טוב שהיה בלי לקשור לו יכולות של אקס-מן.
מייקל ממש לא שיחק כל הזמן באותה רמת אינטנסיביות, והוא גם לא "רצה יותר מכל אחד" כמאמר האגדה. הוא רצה בדיוק כמו כל שחקן סופר. תחרותי אחר, רק היה הרבה יותר טוב.

אגב, בקטע הזה אני לגמרי עם גרייזס. פייטון לא שחקן קלאץ' יותר טוב. הוא פשוט שחקן יותר טוב

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

דווקא על פייטון הדימוי של הרבה אנשים הוא – צ'וקר,
ולהלן המאנינג-פייס המפורסם. הבטחתי אבל להשאיר את הדיון בפייטון לפעמים אחרות אז הס מלהזכיר בינתיים.

גיל 8 באוקטובר 2014

דווקא על ג'ורדן כל האגדות נכונות. זה נכון שבשנים המאוחרות שלו הוא שמר יותר אנרגיה במהלך משחקים, אבל הרצון שלו לנצח בכל דבר היא אגדתית ויש הרבה סיפורים על כך. הוא גם היה עם כל כך הרבה אנרגיות שיכל לשחק שני סיבובי גולף בבוקר ואז לבוא למשחק ולהיות שחקן על בעוד אחרים מתעייפים סביבו. בעונה שהם ניצחו 72 משחקים שחקנים מספרים שהם היו עייפים ורצו להוריד הילוך בחלק מהמשחקים ואילו ג'ורדן דחף אותם ולא נתן להם.

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

כשמסתכלים במצבי לחץ בדרך כלל תראה את הסטטיסטיקות של כל השחקנים יורדות כי מה לעשות באיזשהוא אופן זה כמו לשחק עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. בחירת הזריקות גרועה יותר ולכן גם אחוזי הקליעה יורדים כמעט אצל כל אחד. עלייה תראה בדרך כלל אצל שחקנים שזורקים יחסית מעט ואז זה בדרך כלל לא יהיה מובהק סטטיסטית.
לגבי זריקות עונשין קשה לי להאמין שעל מדגם גדול מספיק של זריקות תראה הבדל משמעותי מכיוון שלמעט הלחץ הפסיכולוגי שאנחנו חושבים עליו הסיטואציה היא זהה וזו פעולה די אוטומטית. לכן ה"לחץ" הזה בדרך כלל לא משחק תפקיד. יש לך דוגמאות ספציפיות?

אדם בן דוד 8 באוקטובר 2014

מעניין מאוד.
אני, בתחושה כמובן, כן מרגיש שיש שחקני קלאץ
רוברט הורי למשל הוא מישהו שהייתי רוצה בקבוצה שלי חמש דקות אחרונות למשחק שבע.
מ.י.ק.י באותו האופן
אני מסכים שההבדל העיקרי יהיה ירידה ביכולת של שחקנים מסוימים עקב הלחץ אבל מאמין שעדיין יש יחידי סגולה שמתעלים בדיוק ברגעים האלה (והתמונה שצירפת מעידה שגם לך יש תחושה כזאת בנוגע לק"ב מסוים)

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

הדגש כאן הוא באמת על התחושה, ויש לנו להרבה מאד שחקנים תחושות מסוימות שמבוססות על מספר בודד של אירועים. כשמסתכלים על המכלול ביחס לשאר הרגעים במשחק כמעט אצל כולם תהיה ירידה בתפוקה.
מהסיבה הזו אני לא אשווה לשאר המשחק אלא אסתכל רק בתוך ה"חלון" של הקלאץ' לראות מי מצליח לספק את הסחורה באופן יחסי יותר מהשאר.

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

הורי למשל הוא דוגמא למישהו שבאמת קלע כמה זריקות קלאץ' אבל מדגם הזריקות שלו הוא יחסית קטן ולכן עולה השאלה מה היה קורה אם הוא היה זורק פי 2 זריקות. סביר להניח שכמו שאומרים הסטטיסטיקה הייתה מתיישרת.

שחר ד. 8 באוקטובר 2014

מאד מעניין.

בהתייחס לדברים שנאמרו פה, עלי ידך ועל ידי יתר המגיבים, ההגדרה לקלאץ' בהחלט צריכה להיות התפקוד במצבי הלחץ. עם זאת, היא לא חייבת להיות עליה בתפוקה, אלא שמירה על התפוקה הרגילה אל מול ירידה בתפוקה (אולי אפילו בהכרח).
שחקן קלאץ' ידע לשים את הסל האחרון/ למסור את המסירה האחרונה (בייסבול ופוטבול)/ להגיש את הכדור האחרון בדיוק כמו שהוא היה עושה במהלך הראשון של המשחק (למרות בד"כ יש לקחת יותר סיכונים).

שחר ד. 8 באוקטובר 2014

רק כדי להבהיר את דברי, המדידה צריכה להיות אל מול פעולות דומות:
פוטבול – אם מדובר בהייל מרי, אז לבדוק את אחוז ההצלחה של מסירות למעל 50 יארד ברבעים אחרים.
בייסבול – אם מדובר בבסיסים מלאים אז לבדוק מה אותו פיצ'ר עשה באינינגים אחרים וכו'.

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

ההשוואה על בסיס התפוקה הסטטיסטית יכולה להיות מאד בעייתית מכיוון שהיא ממצעת על סך כל התוצאות. מישהו יכול להיות מאד קלאץ' בעינינו גם עם הסטטיסטיקה שלו נופלת בתנאי שהוא עשה את המהלכים שהביאו לניצחון. קח דרייב בשתי הדקות האחרונות שבו הק"ב מכל פעם מפספס שלוש מסירות ומשלים את הרביעית לניסיון ראשון או מתקדם לקו ה-10 של היריבה על ידי פאס-אינטרפירנס ומשם מצליח למסור ל-TD בשנייה האחרונה. הסטטיסטיקה שלו תהיה על הפנים אבל מבחיינתנו הוא היה סופר קלאץ'.

מכאן שאם נסתכל למי התפוקה יורדת הכי מעט אנחנו עלולים לפספס בגדול. התפוקה של בריידי ומאנינג על כל הקריירה ברגעי הקלאץ' יורדת באופן מאד משמעותי, של ג'וש מקאון וכריסטיאן פונדר עולה. אז נכון שמדובר בשניים שיחסית לא משחקים הרבה אבל למשל מאט שאוב שומר על מספרים דומים בקלאץ' ובשאר המשחק אתה מוכן להחליף את קאטלר תמורתו?

מהסיבות האילו אני חושב שכדי למדוד קלאץ' אנחנו צריכים להסתכל על מבחן התוצאה – כמה פהזדמנויות היו לך להוכיח את עצמך ובכמה מהם סיפקת את הסחורה- לא משנה כמה מכוער זה היה בדרך (אני די בטוח שלמרות זה לא נקבל שטיבו הוא מלך הקלאץ' של כל הזמנים. אם כן אני אאלץ להתבייש בפינה)

שחר ד. 8 באוקטובר 2014

דווקא הייתי נותן את קאטלר על שואוב של לפני שנתיים. דווקא בשנתיים האחרונות שיש לו את כל התנאים להצליח הוא קורס תחת הלחץ בדיוק ברגעים שצריכים אותו (ועד השנה הייתי בעדו).

ובסוף יתברר לך שטיבו הוא המלך המשיח :)

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

האמת שעד לפני העונה האחרונה שאוב באמת היה ק"ב מעל הממוצע. לא יודע מה עבר עליו שם ביוסטון.

לגבי בן האל – אני לא מתכוון לחכות ל second coming שלו.

אדם 8 באוקטובר 2014

אחלה טור.
אני רוצה להרחיב על נקודה שנגעת בה. אנחנו בתור בני אדם נוטים ליחס חשיבות יתר לאירועים יוצאי דופן. אם קוורטבק פיספס מסירה קשה או שהרסיבר שלו הפיל את הכדור אנחנו לא ניטה לחשוב שהוא צ׳וקר. אם הוא קוורטרבק שנוטה להשלים אחוז גבוה, כמו פייטון, אז אנחנו נרגיש שסיום בו הוא לא מצליח להשלים הוא יוצא דופן ולכן נחשוב שהו צ׳וקר.
יתרה מזאת, אחד הפרמטרים המשמעותיים ביותר לתחושה הוא באמת מה שהתקבע בתחילת דרכו. אם מישהו עשה פאדיחה גדולה כמו רומו אז מאוד יתכן שהדיעה עליו כבר חתומה, לשנות את זה מאוד קשה. כי ברגע שיש קונספט מוכרע אנחנו מיטה ליחס כל דבר אחר למשהו מיקרי

עידו ג. 8 באוקטובר 2014

מסכים עם כל מילה.
אני מקווה שבסוף הדרך תהיה לנו דרך למדוד את התחושות הללו בצורה יותר אוביקטיבית.

Comments closed