אבא שלי אמר שמכבי יפסידו (טל בן יהודה)

 פוסט מאת טל בן יהודה

 

כשאתה בשנות העשרה שלך ומגדיר את עצמך כאוהד "שרוף" של קבוצה, אתה צופה שזה יסתיים מתישהו. אתה בטוח שתתברגן, תתמתן, תפגוש אישה, תעשה ילדים, תבנה משפחה, והקבוצה, שכרגע היא הכל בשבילך, תהפוך לפחות חשובה. ואז בגיל שלושים, אחרי אישה וילדה, אתה מגלה שזו היתה בסך הכול תעמולה נשית, ואש האהדה עדיין בוערת בך באותה עוצמה. אולי אפילו יותר.

היום, כמובן, זה לא אמור להפתיע אותי שאבא שלי, שהעניק לי בילדותי את מכבי ת"א, הוא הילד הכי קטן שאני מכיר כשזה מגיע לקבוצה שלו. בן אדם בשלהי שנות החמישים, נורמטיבי לגמרי בכל מישור אחר בחייו, הופך לנער בן 12 כשזה נוגע למכבי, אותה הוא מלווה מילדותו.

אבל אבא שלי הוא לא הדמות הילדותית הרגילה, הוא הילד הקטן והפסימי, שתמיד חושב שמכבי תפסיד (כן, גם אחרי שחווה 40 שנים של הצלחות). כל כך פסימי שכשמכבי בפיגור 2:0 בתחילת משחק כדורסל, הוא משחרר לאוויר "זה גמור. הם לא חוזרים מזה". לכן, כשהוא סינן ש"מכבי מפסידה היום לריאל מדריד", עוד לפני שהמשחק בכלל התחיל, אף אחד לא ממש התייחס אליו ברצינות, הוא תמיד אומר את זה.

בגלל כל קריאות הזאב שלו, אף אחד גם לא ממש התייחס אליו כששחרר אותה ההצהרה לפני המשחק מול פנאתינאיקוס. חבל, אולי אם אני וחברי היינו לוקחים אותו פעם ברצינות, זה היה חוסך חלק ממפח הנפש שחווינו כמה שעות לאחר מכן.

זה דווקא התחיל בצורה חיובית, כשאבא שלי צועק אחרי סלים ומקלל אחרי החטאות יותר חזק משאר יושבי הסלון, אנשים שהם חצי מגילו. אין לי מה להתפדח מול חברי, הם כבר מכירים אותו ואת האמוציות שלו יותר מדי טוב.

כשמכבי נקלעת לפיגור של 9 לקראת סוף הרבע השלישי, המשחק מסתיים עבור אבא שלי, שקם והולך מהטלוויזיה. אני רואה את זה מתרחש במשך כל חיי. מכיוון שהוא לא מסוגל לחזות בקבוצתו מפסידה, הוא הולך ומבצע עבודות בית. מכבי בפיגור? זמן לעשות כביסה ולקפל בגדים שהיו במייבש. מכבי משחקת רע ואין סיכוי שינצחו? יש כיור מלא בכלים לשטוף ומדיח לרוקן. אם זה קורה כשהוא רואה את המשחק במיטה, הוא פשוט מחליף ערוץ (ככה הוא פספס את "נס ז'לגיריס" ב-2004, ואני בישרתי לו שמכבי ניצחו ועלו לפיינל פור כשחזרתי מההיכל).

ביום ראשון, מול היוונים, הוא פשוט הלך לעבוד על המחשב בחדר מרוחק מהסלון, מחכה לשמוע צעקות שמחה אחרי סלים של מכבי ומתפלל שמישהו יבוא ויקרא לו כי "המשחק שוב צמוד". אז הוא יושב שם, שומע צעקות מהסלון, מעמיד פנים שהוא מרוכז במסך המחשב, אבל בעצם מתפתל בכסא המסתובב שלו כמו ילד בן שש שלא מסוגל לראות את הגביע חומק מבין האצבעות.

אף אחד לא קרא לו הפעם. אולי הפחנו בו קצת תקווה כשמכבי צמצמה ל-5 הפרש, רק כדי למחוץ אותו כשדיאמנטידיס מעלה את ההפרש חזרה ל-9 בתוך 20 שניות. כשזה נגמר זה נגמר. שקט. נותרנו להתבשל עם עצמנו. זה הזמן שאבא שלי מתכנס בתוך עצמו, מדבר לסביבה רק כשצריך (בכל זאת הוא אבא לילדים), אבל מתנהל כסוג של רוח רפאים.

בבוקר למחרת, אני תמיד מקפיד להתקשר ולשאול לשלומו. גם שלא ביום הזיכרון, היום שאחרי הפסד בגמר תמיד אפרפר. למרות שהשמש זורחת, לא באמת נעים להיות בחוץ, מנסים להתרכז בעבודה, אבל אי אפשר לשכוח בקלות את המשחק מאמש. זה ייקח כמה ימים, אולי שבועות. כשאפגש איתו בסופשבוע, נדבר על המשחק. אם רק בלאט היה עושה ככה, ואם הזריקה ההיא של אליהו הייתה נכנסת, ואם ואם.

אז זה העתיד שלי, נעים להכיר. גם בעוד 30 שנה, כשאהיה סבא לנכדים, אני אצפה בגמר בעמידה בעודי צועק יותר חזק מחבורת הילדים שצופה עמי במשחק. אשתי כבר ויתרה עלי ממזמן, היא יודעת שהשיגעון לא ידעך, אבל זה פחות מעצבן אותה עכשיו שהיא רואה שמדובר בעניין גנטי. ועם גנטיקה של גברים, ממש כמו עם הורמונים של נשים, לא מתווכחים! המקרה אבוד.

 

 

"עובד רס"ר" - סיפור קצר ליום העצמאות
איך עוקפים? לוחצים על הכפתור (אסף שלום)

13 Comments

הקורא בפוסטים 9 במאי 2011

אני גם בן 30 וגם אני חשבתי שזה יעבור וזה לא.
גם לי אבא בן 60 נורמטיבי ויש שיגידו אדיש עד שזה מגיע למכבי ,כמו אביך (ושמעון מזרחי) פסימיסט ברמח אבריו לא משנה כמה הקבוצה טובה והוא בניגוד לאביך נשאר עד סוף השידור באדיקות מזוכיסטית כדי לשמוע ולכאוב כל אדם שעונה למיקרופון בין עם מקבוצתו המנוצחת או מיריב המנצח.
עדיין אי אפשר שלא לאהוב אותם – דור הנפילים הפסימיים.
:)

יואב 10 במאי 2011

טל,
ממש כמו אבא שלי(אמצע שנות השישים)רק שהוא אופטימיסט ותמיד מאמין.
אפילו על סיכויי מכבי בליגת האלופות אם וכאשר, הוא מלמל פעם…
יש לו אמונה מוחלטת בכוחה של מכבי. מבחינתו, זה תמיד תלוי בה. אולי כי הוא היה שם בבלגראד?
מה שוודאי, היא מוציאה ממנו את שיא הרגש וכבר ראיתי אותו לא פעם ממש בוכה מהתרגשות ממנה.
כבר הבנתי מזמן-זה רק מחמיר עם השנים.
הקורא בפוסטים,
אני לא בטוח שמזרחי נמצא בצד הפסימי של הסקאלה.

הופ 10 במאי 2011

טקסט יפה.

עמית 10 במאי 2011

לאבא שלי אין את זה אבל מכיר את זה מאבות אחרים בסביבה. הבן שלי (בן 6) כבר מבין שלאבא שלו יש איזה חיידק מוזר בשידורי ספורט ועוד יותר במגרש – הוא ממש נבהל כשאבא שלו שאותו הוא מכיר כדמות רגועה בסה"כ זינק וצרח בגול השיוויון בסתם משחק ליגה רגיל (מה לעשות שקבוצת היהלומים שלי כבר 28 שנים לא מתקרבת לתואר. מקווה שמחר ישתנה המצב בחצי הגמר אבל אני פסימי לפחות כמו האבא בפוסט…)

מאשקה 10 במאי 2011

ואני חשבתי שמי נולד אדום נולד לסבול :)
וממרומי 63 שנותיי אני סובלת, ולכן כל ניצחון אדום של הפועל ירושלים בכדורסל, מביא עמו שמחה רבה.
אהבתי מאוד את הטור הזה, ומסור לאבא שלך ד"ש, אני כמוהו.

עופר פרוסנר 10 במאי 2011

טוב, את הסיפורים על אבא שלי אתה מכיר, אבל הוא הרבה יותר פסימי משלך. כשדיברתי איתו אחרי המשחק שלנו השבוע, הוא היה כמעט עצוב: ״שמע, אין לי מה להגיד על אלישע, הוא הצליח, מה אני אגיד לך״. הוא לא מחזיק ממנו.
אני מנסה לחשוב מה הסיבה שזה יפסיק, האהדה. אם משהו יכול לקרות ולקחת את זה, זה בטח לא אישה וילדים. אני קצת מפחד מזה האמת, כי זה משהו שנותן סדר בחיים.
חוץ מזה – פוסט מרגש.

מולי 10 במאי 2011

משפט הסיום הוא גאוני!!! כל כך נכון… התפוצצתי פה מצחוק שרק אוהד שרוף וכזה שחווה זוגיות יבינו. יישר כוח.

דביר 10 במאי 2011

פוסט יפה מאוד!!!!

אין גביע למכבי 11 במאי 2011

מקום שני זה מכובד..

יואב 11 במאי 2011

אכן.
ומ.כ הבקעה זה סניף טמבור נחשב.או שאולי מכולת?

B. Goren 11 במאי 2011

טל, אני לא מכיר אף אוהד שמתמתן עם השנים. אצל כולנו המחלה רק מחמירה. אין לך מושג עד כמה אני מבין את אביך.

מיכאל 16 במאי 2011

נהנתי לקרוא וזה מזכיר לי את אבא שלי ואולי גם את עצמי.

Comments closed