אין לנו זמן לבזבז – בר חפץ

זה לא פוסט על ספורט, אבל אני כותב אותו כאן, גם כי דה באזר הוא האתר בעברית שאני מבלה בו הכי הרבה ברשת, וגם כי כמה מהכותבים הקבועים כאן: בני, גיל, חיים ואחרים, היו מהמגיבים הקבועים והתומכים שלנו במהלך הקיץ האחרון. ברור היה לי, שזה המקום שבו אני צריך לכתוב.

קוראים לי בר, ואני מגדל אבוקדו מקיבוץ נירים שנמצא בעוטף עזה מול מרכז הרצועה, במרחק של קילומטר וחצי מהגדר.

את הקיץ האחרון ביליתי על הקו, נירים-משמר העמק. נירים, כי היה צריך לדאוג לאבוקדו, ומשמר העמק, כי שם היו כל הילדים והמשפחות של הקיבוץ בפעם השלישית תוך שש שנים. אין לי עניין לכתוב על כל מחדלי המלחמה בקיץ האחרון, על אי הפינוי, על חוסר היחס של המדינה והצבא לישובים, על הגופים האזרחיים שמחליפים את המדינה גם במתן ביטחון לאזרחים, אולי חובתה הבסיסית ביותר.

לעומת זאת אני רוצה לספר כאן רק על היום האחרון של המלחמה, או אולי בעצם על השעה האחרונה, שעה בה נפל הפצמ"ר שהרג את זאביק ושחר, הרבש"ץ ומנהל המוסך של הקיבוץ, ופצע קשה את גדי מרכז המשק. בשלושת הימים האחרונים למלחמה נפלו בקיבוץ עשרות פצמ"רים וקאסמים, כאשר לא נורה כדור אחד בתגובה ואפילו לא התקבלה כל הוראה להיכנס למרחבים המוגנים.

בדיעבד, התברר שהייתה הוראה מפורשת שלא להגיב לירי, מתוך חשש שזה יפגע בסיכויים להפסקת האש המתגבשת. מצד שני, לא ניתנה הוראה להיכנס למרחבים מוגנים כדי שזו לא תדלוף לקבינט – כי הדיבורים על הפסקת אש היו חסויים אפילו מפני השרים. הייתה, כך מסתבר, סיבה "טובה" שבגינה לא טרחו ביבי ובוגי בנאומי "הניצחון" שלהם בתום המלחמה, לומר ולו מילה אחת על הפצועים וההרוגים האזרחים, ולא בכדי לא השתתף בהלוויות אף נציג אחד מהממשלה…

*

אבל מה אני בכלל רוצה מכם? במהלך המלחמה הקמנו, קבוצה של הורים מעוטף עזה – מהקיבוצים והמושבים שדרות, נתיבות, אשקלון ואופקים, תנועה הקוראת לפתרון מדיני בעזה. מאסנו באסטרטגיה של "ניהול" הסכסוך, מאסנו בסבבים שבכל אחד מהם אנחנו פחות בטוחים מהקודם (וגם אתם), מאסנו במדיניות של שקט תמורת שקט שלא מבטיחה שום תקווה ושום עתיד, נמאס לנו להתכסות בטונות של בטון ופלדה. לא כך צריכים לגדול ילדים.

ואנא, אל תגידו לי שלא נכנסנו בהם מספיק חזק ושזה הפתרון. אחרי הכל, מדובר בממשלה הימנית בתולדות ישראל, שבהצהרותיו של העומד בראשה במהלך הקמפיין הציבורי טרום הבחירות, ניתנו התחייבויות לאין ספור בדבר השבת השקט והביטחון ליישובי עוטף עזה, למיגור שלטון החמאס וכיוצא באלה. הייתה זו ממשלה שניתנה לה לגיטימציה מוחלטת לעשות ככל העולה על רוחה בעזה, ובניגוד להצהרותיה לא עשתה מאום. אפילו בנט וליברמן, שני הדוברים המיליטנטיים הגדולים, הצביעו נגד כיבוש עזה, כי הם יודעים את המחיר. וכך, אנחנו תקועים עם ממשלה שמסרבת לשלם את מחיר המלחמה מחד ואינה מוכנה לעשות הסכם אחר מאידך, ועל הדרך, מתעלמת מהדבר היחיד שלו היא באמת מחויבת לאזרחיה – לדאוג לביטחונם.

*

עכשיו תשאלו מה אפשר לעשות, ואנחנו נגיד הרבה, אבל בעיקר רעש, שיגרום לכל אזרחי ישראל ולפוליטיקאים שבהם לא לשכוח את עזה עד הפעם הבאה. או במילותיו של חבר קיבוץ ותיק אצלנו: "אל תספרו לנו מה תעשו בפעם הבאה, תעשו שלא תהיה פעם הבאה."

כמו ארגון ארבע אימהות ולבנון, זה מה שאנחנו נעשה. נצעק את מחאותינו על עזה, עד שיישמע קולנו ויימצא פתרון.

ואיך תוכלו אתם יכולים לעזור? פתחנו בימים האחרונים בקמפיין מימון  "התנועה למען עתיד הנגב המערבי" בהדסטארט, מודל המבוסס על תרומה וקבלת תמורה בצורת שי כלשהו. המתנות בקמפיין מבוססות ברובן על עסקים מהנגב המערבי, כך שתוכלו להרוויח פעמיים: מצווה, על ידי סיוע לכלכלת האזור ותרומה שתעזור לנו לממן את הפעילות שלנו, שבינתיים ממומנת על ידי משאבים מאוד מצומצמים.

היכנסו בבקשה ותפיצו כמה שיותר…

"כי אין לנו זמן לבזבז"