אוהב לא אוהב – ארז אלגזי

אני לא אוהב את פדרר. אל תבינו אותי לא נכון – אני מאד מחבב את האיש, מאד מעריך את פועלו, את אישיותו, ובעיקר את השגיו הפנומנליים. לטעמי הוא אחד הספורטאים הגדולים בהסטוריה, ומקומו בהיכל התהילה של אלו מובטח כבר מזמן, אבל מה, לא אוהב אותו.

הרהרתי רבות בנושא ונראה כי סוף סוף נפל לי האסימון. באותה הזדמנות הבנתי מדוע פיתחתי אנטגוניזם כל כך גדול למשחק הטניס שלו, ובאותה הזדמנות, הבנתי גם למה אני כל כך אוהב ומעריץ את רפאל נדאל.

*

ההסבר הוא די פשוט. כמה ימים קודם לכן ראיתי משחק סנוקר בין ניל רוברטסון וג'אד טראמפ (חצי גמר טורניר מאסטרס BGC בלונדון) ביורוספורט . פרץ הרגשות של רוברטסון, כשניצח את הפריים האחרון, היה מרגש ונוגע הרבה יותר מפרץ רגשות ממוצע של פדרר בכל משחק חשוב באותה רמה.
הנה חזיון שעלה מוחי: פדרר חנוט בחליפת טוקסידו עם פפיון, משחק סנוקר נגד רוני או'סאליבן, ג'ון היגינס, מארק אלן או כל אחד אחר מהמאסטרים. הוא היה משתלב שם בצורה מושלמת. האלגנטיות שלו, הדיוק הכמעט הנדסי, הטכניקה המושלמת, פוקר פייס, הלבוש האלגנטי, התסרוקת, הפנים החלקות מזיעה, הקלאסה. אוי הקלאסה. פדרר, אם הייתי צריך לתארו במילה אחת, הייתי בוחר במילה קלאסה. אבל בדיוק אז הבנתי שזה בדיוק מה שמפריע לי.

*

בכל הנוגע אלי, ספורט הוא יצר. ספורט הוא תשוקה. אש. הבעת רגשות, התפרצות רגשות, אמוציות, אפס אנד דאונס. ואם לסכם למילה אחת – לב. משהו שעושים מהלב, שבא מהלב, שמתפרץ מהלב. אצל פדרר, לפחות לפי ראות עיני, כל הדברים אלה כמעט לחלוטין אינם קיימים. לרגעים נדמה לך כאילו הוא רובוט המהלך לו על המגרש. במרבית הזמן נראה לי כי פדרר כלל לא מתאמץ, שהכל בא לו יותר מדי בקלות. אי הבעת הרגש שלו, גורמת לי להרגיש כאילו מדובר במחסל שכיר, שבא לעבודה, גם אם הקשה והמתאגרת ביותר, זו שבלתי אפשרי לאדם סביר מבחינה נפשית לעשותה, והוא עושה אותה בצורה הכי מקצועית ומושלמת שיש, וכל זה מבלי להניד עפעף.

אני אישית לא מסוגל להזדהות עם זה. כנראה כי אני מטבעי מאד אמוציונאלי, אחד שלא יכול לנתק את הרגש מהשכל, ושכל עשייתי מתחברת בסופו של דבר אל הלב.

כנראה ש זו בדיוק גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים דווקא כן אוהבים את פדרר. הוא מהווה עבורם דוגמה למישהו שהיו רוצים להיות, או שהם באופיים כמוהו, ומזדהים עם אישיותו על המגרש.

*
לעומת זאת, אני מאוד אוהב את נדאל, וכנראה שלא רק אני. נדאל הוא פשוט ההפך הגמור. הכל אצלו מתחיל ונגמר בלב. בתשוקה. אין לו טכניקה פנומנלית כמו של פדרר, הוא לא רוקד על המגרש, שום משחק לא בא לו בקלות. הוא קוצר את הפירות בזיעת אפו. הוא עובד קשה, טוחן ונטחן, חורש על כל נקודה, לא מוותר לרגע, לא מסתכל אחורה ועיניו רושפות אש תמיד. בפרץ אחד של רגשות הוא מסוגל להבעיר אצטדיון טניס מלא אוהדים רדומים. וזה בדיוק מה שאני כל כך אוהב אצלו, כל כך מזדהה איתו. לא הטופ ספין בפורהנד, לא הפאסינג שוטס המדהימים, בטח שלא הסרב. רפאל נדאל הוא לוחם. לוחם במלוא מובן המילה.

ובדיוק בגלל זה, כל כך הרבה אנשים אוהבים אותו.

 

גרנט, עד לאן יגיע? - יוחאי שטנצלר
דוראנד סקוט. שש שנים אחרי

43 Comments

פורד פרפקט 18 בינואר 2015

רק תנסה להביע רגשות ליד מירקה… נראה אותך… אתה תחטוף כמו שלא חטפת מעולם

ארז אלגזי 18 בינואר 2015

אני אכן משתדל לא לשהות במחיצתה :)

גורביץ' 18 בינואר 2015

חח גדול, למרות שלא היה לי אכפת לחטוף ממנה..

יובל 18 בינואר 2015

אני ממעריצי פדרר (כולל מרצ׳נדייז וכו׳)

אבל הפוך גוטה

לנדאל יש טכניקה פנומנלית (לסגנון המשחק שלו), כזו שהטכניקה של פדרר לא מצאה לה תשובה כשנדאל בריא.
נדאל בשיאו רקד על המגרש, הוא אמנם הזיע אבל וולי עם טופ ספין היה גם ווינר.
כל טורניר רולאן גארוס שהוא לקח בא לו בקלות יתרה.

ארז אלגזי 18 בינואר 2015

נדאל אכן ניחן בטכניקה פנומנלית, תוצאה של שעות על גבי שעות על גבי שעות של עבודה רפטטיבית ובלתי פוסקת על אותן רוטינות.
אבל בין זה ובין זכיה בקלות בגרנד סלאם אין כל קשר. לא היה גרנד סלאם אחד (מתוך 14), שנדאל לא לקח בזיעת אפו. בייחוד ארבעת האחרונים ברולאן גארוס.
ובכלל – לומר על זכיה ברולאן גארוס, המייג'ור הקשה מכולם, שהיא באה בקלות יתרה, זו אמירה יומרנית ולא רצינית. כל שכן תשע (!) זכיות כאלה.

עידן. 18 בינואר 2015

ובכל זאת הרבה יותר אנשים אוהדים את פדרר מאשר את נדאל. אז אתה טוען שכל אותם אנשים לא אוהדים מהלב?

נראית לי כמו תפיסה מתנשאת משהו (כמו לטעון למשל שאוהדי מכבי אף פעם לא יבינו מה זו שמחה אמיתית).

אני אוהד את פדרר כי אני אוהד את פדרר ושונא את נדאל כי אני שונא את נדאל. אני יכול לתת הרבה "הסברים" לזה (נדאל מסומם) אבל בסוף זה לא משנה כלום. האהדה היא לא רציונלית.

ארז אלגזי 18 בינואר 2015

אני טוען שאנשים מפתחים אהבה לספורטאי מתוך קוי האופי שלהם עצמם. בין אם זה משהו שדומה להם, ובין אם זה משהו שהם מסתכלים עליו וחושקים בו. כל שטענתי הוא שהאהדה לפדרר היא פחות אמוציונלית. היא אהבה שקשורה לשלמות, לאלגנטיות, לקלילות, ופחות לרוח הלחימה, לאמוציות ולחוסן המנטאלי.

עידן. 18 בינואר 2015

אז אני שב וטוען שזו עמדה מתנשאת.

oded 19 בינואר 2015

אני מסכים עם עידן
אתה אוהב את נדאל, אני אוהב את פדרר
סבבה, לא נראה לי שיש פה נכון או לא נכון, נראה קצת שאתה מנסה לשכנע את עצמך או להגיד שזה יותר נכון. בהצלחה
בגדול, מה שיותר מעצבן זה מי שמשליך מהאהבה שלו למי מביניהם יותר טוב. אבל זה לדיון אחר…

שלמה 18 בינואר 2015

על מה אתה מדבר?!
אתה ראית את הדמעות שלו אחרי ההפסד באליפות אוסטרליה הפתוחה? זה היה אחד מהרגעים הכי מרגשים שיצא לי לראות בספורט, רגעים שהראו ספורטאי עם לב ענק ותשוקה עצומה.

היו לא מעט פעמים שבהם רוג'ר פדרר הפגין אמוציות בסיום משחקים. ובכלל, בלי תשוקה עצומה למשחק הוא לא היה ממשיך לשחק אחרי ששבר כמעט כל שיא אפשרי וירד ברמת המשחק שלו….

ארז אלגזי 18 בינואר 2015

קודם כל חשוב לציין שאת הדברים כתבתי לפני שלוש שנים, בעיצומה של אליפות אוסטרליה הפתוחה 2012. מאז זרמו לא מעט מים בנהר, ולמדתי גם לראות צד אחר של פדרר, צד אנושי ורך יותר, לצידה הטבעי של הירידה ביכולותיו. לא טענתי בשום שלב שלפדרר אין תשוקה למשחק. רחוק מכך. מסכים איתך לגמרי שללא תשוקה פדרר כבר מזמן היה תולה את המחבט. אני התייחסתי אך ורק לאיך שהתשוקה שלו באה (או לא באה) לידי ביטוי על המגרש. לעיתים זה נדמה כאילו פדרר נאלץ לרסן ולשלוט בכמות הכישרון המטורפת שלו ע"י אי הבעת רגשות.

איציק 18 בינואר 2015

פלאגיאט הוא פלאגיאט הוא פלאגיאט, גם אם זה מעצמך ;)
מיחזור חומר ישן, בלי להצהיר בשורה הראשונה של הפוסט נראה לי קצת מוזר, ובמיוחד לאור התגובה שלך שעברו הרבה מים מתחת לגשר ולפי טענתך גם פדרר עבר שינוי התנהגותיים. היתי מצפה לאדפטציה של הכתוב לינואר 2015.

מיכאל 18 בינואר 2015

פדרר כבר נשאל על המופנמות שלו והסביר שבתור נער הוא היה שחקן בעייתי מאוד, לא מפסיק לבכות, לצעוק ולשבור מחבט אחד ליומיים. אני מאוד אוהב אותו. התשוקה שלו למשחק (גם אם היא לא מוחצנת בפרצוף מוזר א-לה רוקי בלבואה כמו אצל נדאל ) היא אדירה. בגילו, 34 בקיץ להמשיך לשחק כל כך הרבה טורנירים מעידה על האהבה שלו למשחק. להתאמן כל יום, לנסות לשייף, לשדרג ולעדכן את המשחק שלו. ייחודי

ארז אלגזי 18 בינואר 2015

אין ספק שאהבה של פדרר למשחק חוצה גבולות. הלוואי שנדאל ישחק כמוהו בגילו, אם הפציעות והעייפות המנטלית לא תשחק אותו עד אז. כפי שעניתי למגיב שמעליך, לעיתים נדמה כי פדרר נאלץ להחביא את רגשותיו מחשש לאבד שליטה. מעין שליטה בבלתי נשלט.

משה 18 בינואר 2015

פדרר יותר מאופק אבל כשהוא מביע רגשות זה מרגיש כ"כ אמיתי. נדאל דומה בעיני למשתתף במירוץ למיליון שמרוב שהוא מתלהב מכל סרב של עצמו זה נראה לי מזוייף לחלוטין. גם בגלל זה אני אוהב מאוד את פדרר.

אביאל 18 בינואר 2015

אני זוכר לפחות עשרה משחקים שפדרר בוכה בסוף המשחק לעומת זאת אולי שניים-שלושה שנאדל משחק בוכה בהם (וגם לגביהם אני לא בטוח), אני דווקא זוכר את הצעקות של פדרר בכל מיני סיטואציות.

פדרר ונאדל שניהם אבסולטיים כל אחד בדרכו, זה שנאדל רץ ומזיע יותר מפדרר לא אומר שהוא אדם רגשני יותר ממנו (למרות שאני מניח שהתרבות ממנה כל אחד מגיע, שוויץ וספרד גורמות לנו לתפוס אותם ככאלה).

צור שפי 18 בינואר 2015

לטעמי, בלי לפגוע, הפוסט קצת מיותר. אני אוהב את שניהם.

כסיפוביץ 18 בינואר 2015

אני תמיד יכול להבין את הדיון על טעם אישי.
כי הרי ויכוח מי יותר טוב הוא באמת מיותר.

אצל פדרר זו האסטטיקה המושלמת שלו
אצל נאדאל זה הכוח והעוצמה

שניהם עילוי, ספורטאי על, כישרונות נדירים ותודה לאל שראינו את ואת זה ובמיוחד את זה מול זה.

matipool 19 בינואר 2015

צור – באמת ? נדיר . ממש נדיר .
מרגיש קצת חבל בשבילך . כל הגמרים האדירים בניהם ומבחינתך לא חשוב מי ינצח ?

כסיפוביץ 18 בינואר 2015

דעות זה כמו חור של תחת.
לכל אחד יש אחד ;-)

נ.ב
אני חולה לפדרר על התחת…

איציק 18 בינואר 2015

מבחינתי פדרר הוא אמן ונדאל גלאדיאטור. אפשר לאהוב כל אחד מהם או לא לאהוב, אך לומר שאחד מלא רגשות והשני לא, נראה לי מוזר מאוד. הם פשוט מבאים זאת אחרת.

גיל 18 בינואר 2015

מילא שאתה רוצה ששחקן יביע יותר רגש, זו זכותך, אבל לא לאהוב אותו בגלל זה?! זה הרי דבר שולי יחסית ולא קשור למשחק עצמו (מעבר לזה שכמו שציינו כאן הוא מביע המון רגש במקרים שונים). יותר מזה, למה לשפוט בכלל אנשים על פי איך שהם מביעים את עצמם? לאנשים יש אישיות שונה, חלקם יותר מופנמים או פשוט זו הדרך שלהם להתרכז במשחק. זה ממש לא מעניין אותי כצופה.

גיל 18 בינואר 2015

ואגב, אתה מערבב נושאים שלא קשורים בכלל אחד לשני. זה ששחקן מביע או לא רגש במשחק לא אומר שום דבר, אבל ממש כלום על הרצון שלו לנצח את המשחק, על כמות ההשקעה שהוא משקיע באימונים ובמשחק, על איך הוא מרגיש באמת. לכל אחד יש אישיות שונה זה הכל.

גיל 18 בינואר 2015

ועוד דבר אחרון, דווקא אצל נדאל הרגש נראה מבוים וכל הנחירות הללו שיוצאות לא מהאף הרבה פחות אסתטיות (שלא לדבר על המשיכה של המכנסיים מהתחת).

חזי 18 בינואר 2015

נו באמת, פדרר כלל לא מתאמץ? דומה שאנחנו לא רואים את אותו הטניס…
הוא פחות מוחצן מנדאל. יותר מאופק. בתוך תוכו הוא גוש של סערת רגשות. ספורטאי עילית ש"חייבים לנצח", מוצפים ברגשות, אך מצליחים לשלוט בהם ולתעל אותם למיקוד בניצחון. כמה ריכוז צריך להביא בשביל לשחק כמו שהוא משחק…זה מזכיר לי תכנית בערוץ 8, הפקה של HBO שהביאה תיעוד של קווין דוראנט בתקופת הפגרה. כמה שהוא עובד קשה, קורע את התחת, כדי שבבוא העת לכשתצפה בו, תראה קליעה אבסולוטית, ווינריות ואתלטיות נפלאה.

רועי 19 בינואר 2015

הבעיה שלי עם נדאל היא שתמיד נראה שהוא סובל מהמשחק, אף פעם לא נראה שהוא נהנה מהמשחק, כל הזמן הוא נראה כעוס.
התגובות שלו על נקודות טובות שלו לא נראות כמו שמחה או פרץ רגשות חיובי, יותר כמו שחרור עצבים.
לא מתחבר לזה.

אלעד ב.א. 19 בינואר 2015

יש בזה משהו…בדיוק מה שהזכרתי על האובססיות שלו בתגובה שלי למטה.
זה נראה כאילו תמיד יש עליו איזו חובת הוכחה, כאילו יש איזה רף שהוא לעולם אינו עובר אותו ותמיד סובל.

ארז אלגזי 19 בינואר 2015

מטרת הפוסט לא היתה לטעון כי לפדרר אין רגשות, שהתשוקה שלו למשחק חלשה יותר או שכל זה איכשהו קשור לרצון שלו לנצח. ממש לא. גם לא ציפיתי שאוהדי פדרר יצליחו להתחבר לדברים, כי הם משקפים את נקודת מבטו של אוהד נדאל ממוצע, אחד שמתחבר להבעות רגש חיצוניות, לקצירת פירות בזיעה ועבודה קשה. זה לא אומר שפדרר לא עובד קשה, ולא קוצר כך את פירותיו, רק שלי באופן אישי קשה להתחבר לכך, זה הכל.
נדאל הוא אחד הספורטאים בעל יכולות מנטאליות הכי חזקות אי פעם. על כך אין ויכוח. האופן בו יכולות אלו מקבלות ביטוי חיצוני – חגיגה של הצלת נקודת שבירה חשובה, זכיה בנקודה שלכל אדם באצטדיון פרט לנדאל כבר היה ברור שהפסיד, הנצחונות הקטנים והבלתי אפשריים האלה – אליהם אני מתחבר, ועל כך אני כל כך אוהב אותו.

ק. 19 בינואר 2015

לא, מסי יותר טוב מרונאלדו…

מתן גילור 19 בינואר 2015

הייתי במאות משחקים של מכבי חיפה, לרבות זכייה בתארים. ראיתי מול את עדי גורדון. אני זוכר את ג'ורדן בוכה אחרי האליפות הראשונה. שומכר. אמסטרונג. אדוארדס. בובקה. לואיס. פאוול. סוטומיור. ועוד עשרות או מאות שמות שנאי יכול לשפוך פה.
כל אלה *ביחד* לא גרמו לי למחנק בגרון ואף להזיל דמעה כמספר הפעמים שפדרר גרם.
אני לא נכנס לדיון מי הספורטאי הגדול בכל הזמנים או אפילו מי הטניסאי הגדול בכל הזמנים.
מבחינתי, פדרר הוא ביי-פאר הספורטאי המרגש ביותר שיצא לי לחוות.

matipool 19 בינואר 2015

קשה לי להבין למה ..
אני די מזדהה עם ארז . פדרר פשוט לא עושה לי את זה ואף פעם לא עשה .
זו כמובן החוויה שלך והרגשות שלך ולפעמים אי אפשר להסביר את זה .
אני חושב שהפעם האחרונה שהיו לי דמעות בעיניים בגלל ספורט הייתה כשקווין גארנט בכה בסיום משחק האליפות האחרון של הסלטיקס על הכתף של ביל ראסל ומייד אחר כך התראיין עם דמעות בעיניים .
מה שקרה עם ליברפול וג'רארד בעונה הקודמת גרם לי להמון דברים , סערות ורגשות אבל דמעות לא היו שם . שברון לב כן .

יואב 19 בינואר 2015

מירקה לבלבלב
מבאס שאדם נשפט על הגאוניות שלו לחובתו.
מבאס שההתרגשות שלו נשפטת על פי מדדים של אנשים רגילים וממוצעים.
הוא יחיה עם בשלום אני מניח.

יוחאי שטנצלר 19 בינואר 2015

קודם כל אני חושב שזה בסדר לא לאהוב או כן לאהוב מישהו לפי מה שהוא מציג מבחינה רגשית כי זה חלק מהתכונות והמכלול שמאפיין את השחקן. אז זה בסדר שארז לא מתחבר וזה לא נשמע לי מתנשא.
פעם חשבתי שפדרר הוא החננה ונדאל הוא הבאד בוי, אבל עם השנים הבנתי שגם נדאל בסך הכל ילד די טוב. מפגין קצת יותר רגשות אבל אף אחד מהם לא רועש כמו נובאק דיוקוביץ'. ודיוקו הרבה יותר עוצמתי בחגיגות שלו ואותי ברמה האישית זה מרגיז ונראה קצת עלוב וגס לעומת נדאל ופדרר. תחשבו כמה פדרר טוב יותר מאחרים ואפילו די משפיל אותם על המגרש בקלות שבה הוא מבטל אותם. אם הוא היה מוסיף לכך התלהבות יתרה והיה חוגג בפנים של היריב כל נקודה זה היה הופך אותו לשחצן מתנשא, בערך כמו רונאלדו שצועק צעקות אחרי זכייה בתארים וחוגג כל פנדל וגול כאילו זה היה גמר מונדיאל.

אלעד ב.א. 19 בינואר 2015

קודם כל טוב לראות מישהו שכותב על טניס חוץ ממני (מידי פעם), בדה-באזר באמת זה חסר.

לגבי אוהב/לא אוהב-זו תמיד שאלה קשה. אהבה זה לא דבר שתמיד ניתן להסביר.

בכל אופן, כפי שהסבירו כמה לפני, זה לא נכון שפדרר הוא חסר רגש. זה גם לא היה נכון לפני 3 שנים.
אני עד היום זוכר את הדמעות לאחר הניצחון בווימבלדון הראשון, את הדמעות לאחר ההפסד באוסטרליה 2009 (באמת שבכיתי איתו יחד) ואת המבט (או, המבט) לאחר ההפסד בוומיבלדון 2008. לא היו שם דמעות אבל המבט האטום של פדרר אחרי אותו גמר שידר טונות של רגשות.

באותה מידה ,זה לא נכון שנדאל אמציונאלי וחסר רובוטיות. מי שקרא את האוטוביוגרפיה שלו ומכיר את האיש יכול לספר על אובססיות קשות.
כאלו שאם פדרר היה נוהג בהם היו תולים אותו בתקשורת. אבל יודעים שנדאל הוא כזה, מן ילד ביריון עם אהבה עצומה לטניס והתקשורת והאוהדים
למדו לחיות עם זה לאורך השנים.

בנימה אישית, אני אוהב את פדרר פשוט כי בגללו התחלתי לאהוב טניס באמת.
ראיתי טניס גם לפניו פה ושם אבל זה היה נראה לי ספורט חסר משמעות. משעמם.
ופתאום, כשהוא שיחק את זה, התחילה להיות משמעות לכל חבטה. פתאום מעניין אותי לדעת מה זה דרופ-שוט כחבטת החזרה (אגב, זו חבטה שפדרר המציא). אני עדיין מפחד מהיום שהוא יפרוש והספורט הזה שאני כל כך אוהב (כיום) ישוב להיות חסר משמעות בשבילי.

ארז אלגזי 19 בינואר 2015

תודה לך אלעד על התגובה. בקוים כלליים, מה שתיארת על אהבת לפדרר משקף מאד את תחושותי כלפי נדאל. הוא סיבה שבגללה ביום בהיר אחד לפני תשע שנים התחלתי לראות טניס. הוא היחיד שגורם לליבי להתכווץ משמחה ומהתרגשות עם כל זכיה בטורניר חשוב, והוא האדם שאני הכי אוהב בעולם שאינני מכיר אישית. וגם אני, כמוך חרד מהיום בו הוא יפרוש, והספורט הזה יחזור להיות עבורי אפרורי ומשמעם.
ואמוס

אלעד ב.א. 20 בינואר 2015

יפה…אם כך זה אכן סובייקטיבי לחלוטין.

ארז אלגזי 20 בינואר 2015

לגמרי סובייקטיבי. ולכן לא הבנתי ממה המגיבים התרגזו פה כל כך. ברור שהתחושות שלי הן שלי בלבד, ולא משליכות לא על הגדולה של פדרר ולא על איכות משחקו

יוחאי שטנצלר 19 בינואר 2015

לעשות דרופ שוט על ההגשה זה טירוף. אמנות ברמה הכי גבוהה. לא ראיתי אף אחד עושה את זה חוץ ממנו.
וחוץ מזה, כן, פדרר הוא אמן. אבל הוא גם גלדיאטור. לראות אותו עומד בגילו ומתמודד עם העוצמות והאינטנסיביות של הצעירים והחזקים יותר – אין יותר מגלדיאטור מזה.

אלעד ב.א. 19 בינואר 2015

זו באמת אומנות ברמה הכי גבוהה…תשמע את התגובה של השדרן לדרופ-שוט הראשון:

https://www.youtube.com/watch?v=b9vsQQ3ep2M

פרייסלס…"You cant do that! even you cant do tha'

אלעד ב.א. 19 בינואר 2015

והייתי חייב עוד אחד…במקבץ הזה יש 2 יפות מאוד (על גבול ההזויות):

https://www.youtube.com/watch?v=-p2M3QfDnOk

רן 20 בינואר 2015

תמיד אעדיף ספורטאי של עבודה קשה על פניו של הכשרון המולד.
לכן נאדאל לכן רונאלדו…

אלעד ב.א. 21 בינואר 2015

יש טעות בהנחה שבדבריך: ספורטאים בעלי כישרון לא עובדים קשה.
ספציפית על פדרר – כל מי שמכיר את שגרת האימונים שלו יודע כמה קשה הוא עובד.

כישרון זה רק אומר שהוא יכול לבצע יותר דברים ובצורה אסתטית יותר, זה הכל.
הוא עדיין עובד קשה, אולי אף יותר מנדאל.

ארז א. 25 בינואר 2015

דעתי אמנם מוטה, אבל אני לא מכיר אף ספורטאי שעובד יותר קשה מנדאל, גם על המגרש, ובעיקר מחוצה לו

Comments closed