ועוד על שחר: למה הוא יחיד בדורו (דרור רייכר)

היחיד כאן שהבין שבעלים של קבוצת כדורגל זה, קודם כל, ביזנס.

 (צילום: ראובן כהן)

*

בימים בהם "בעלי קבוצות" מובלים באזיקים לבית המשפט או שורפים ת'מועדון בגלל משחקי כבוד, קל מאוד לפאר את תרבות הניהול של יעקב שחר. כשאוליגרכים דה לה שמעטה כמו ארקדי גאידמק ודניאל יאמר מתאיידים להם ברקע, נוח לתייג את נשיא מכבי חיפה כאחרון המוהיקנים בענף בו השחיתות והריקבון כבר החריבו כל חלקה טובה.

הרבה יותר קשה לנסות להבין מה מאפשר ליעקב שחר להיות היחיד בדורו. ולמה במצב הנוכחי הוא כנראה גם יישאר כזה.

1. הממון: הכדורגל הישראלי אינו יכול להיות עסק רווחי. למעשה, אפילו לא מדובר בעסק כהגדרתו המקובלת. מועדוני הכדורגל בישראל מאוגדים כמוסדות ללא כוונות רווח, הנשלטים בידי תאגידים או אנשים פרטיים, כך שבפועל לא ניתן – לפחות בדרך חוקית – למשוך דיבידנדים מקופות הקבוצות.

במדינה של כשבעה מיליון תושבים בלבד, ללא תרבות של צרכנות ספורט, ובליגה עם ממוצע צופים של קצת יותר מ-4,000 למשחק, השורה התחתונה היא שעבור הצלחה צריך לשלם. לא "לגייס כספים". לא "להשקיע". ל-ש-ל-ם.

מתוך 16 בעלי הקבוצות בליגת העל, כמה מוכנים לקנות במיליוני שקלים את הסיכוי לזכות באליפות? וכמה מתוכם באמת מסוגלים?

2. התפישה: יעקב שחר, יחד עם גיסו ישראל קז, הוא הבעלים של קבוצת "מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ". הון מוערך: כ-1.5 מיליארד שקלים (בטופ-50 של עשירי ישראל). הגב הפיננסי האדיר בקנה מידה ישראלי – שני בליגה רק למיטשל גולדהאר – נותן לשחר את הפריבילגיה לתכנן תמיד לטווח רחוק יותר ממתחריו. אולם בניגוד לדעה הרווחת, אין הכוונה לתכנון ספורטיבי-מקצועי שיוחס לא פעם לשחר. זוהי רק הנגזרת. מדובר כאן בחזון עסקי פר-אקסלנס.

מכבי חיפה, כמו כל קבוצה אחרת בליגת העל, היא לא נכס כלכלי במובן הקלאסי. ערכה אינו נגזר מערך נכסיה (השחקנים), כי אם מהפוטנציאל של אוהדיה. בפריזמה העסקית, זו של שחר, מכבי חיפה היא לא קבוצת כדורגל שחיה משבת לשבת. עבורו מכבי חיפה היא קודם כל מותג. מוניטין. וככזה, אמות המידה המקצועיות שלה הופכות, לפחות עד שיבוא לכאן בעל בית אחר ויוכיח אחרת, לנבדלות מכל יתר הקבוצה בליגת העל.

3. האג'נדה: עם שבע אליפויות בשנות האלפיים, ושתי הופעות בליגת האלופות, המותג "מכבי חיפה" חזק מספיק כדי לשמור על ערכו גם בעונות נטולות תארים. וזה לא שבקרית אליעזר נהנים מחסינות. מאמנים נסקלו בגרעינים, שחקנים נצלבו מעל דפי העיתונים, וגם שחר עצמו, אמנם בצורה מתונה אבל עדיין קבל עם ועדה, זכה לטורי ביקורת עוינים. רק שבניגוד לנעשה בנבכי מתחם חודורוב וקרית שלום, אף אחד לא תולה את הסיבה לכשלונות של מכבי חיפה במערכת עצמה. אף אחד לא מלכלך את המותג.

התחזוקה של אותו מותג היא מטרת העל העסקית של שחר במכבי חיפה. בין אם מדובר בסלחנות כלפי גולסה ודוידוביץ', בהשבת בנאדו ורוסו, אי החזרת ברקוביץ' או בכל פעולה אחרת שמתעלמת לחלוטין מרחשי הקהל האימפולסיביים – השמירה על המוניטין של המערכת עומדת מעל לכל. האליפויות והגביעים הם בסופו של דבר, בראייה רחבה, רק האמצעי.

4. הרווח: לא צריך את הקלוז-אפים הבנאליים של הטלוויזיה כדי להבין עד כמה שחר תחרותי. נהפוך הוא: במשך 90 דקות הוא לא שונה מאחרון האוהדים. אבל אחרי השריקה, מרגע שהוא מוריד את הקסקט היוקרתי שלו וחובש את כובע הנשיא הכל יכול, הוא חוזר להיות שוב איש עסקים קר, ממולח ורציונאלי. זה שעבורו נצחונות, תארים והופעות בצ'מפיונס מתרגמים בסופו של דבר לכסף, לא לפנטזיות על כבוד מלכים מהאוהדים והתקשורת ופאייה פירות-ים במסדרונות קאמפ-נואו.

רווחי המותג מגיעים לשחר בשני מישורים. הראשון הוא במחזור העסקים הרגיל: בונוס על העפלה לליגת האלופות, קמפיין אירופי מוצלח או ייצוא שחקנים לחו"ל. כספים אלו מגדילים את קופת הקבוצה ובכך מקטינים עבור שחר את הסכום שהוא צריך לשלם בכל שנה עבור הסיכוי לזכייה באליפות. אולם זהו המישור הפחות מהותי מבחינתו. כי הרווח המשמעותי ביותר של יעקב שחר ממכבי חיפה טמון דווקא במישור התודעתי-פרסומי.

עבור תשלום ממוצע של מיליוני שקלים בודדים בעונה – יתר התקציב מורכב מכספי טלוויזיה, טוטו, ספונסרים, כרטיסים ומרצ'נדייזינג –  קבוצת "מאיר" ויעקב שחר מקבלים את הפרסומת האולטימטיבית. במשך 90 דקות, בפריים-טיים, כמעט מדי שבוע, הלוגו של "הונדה" מרוח על חולצות השחקנים שאחוז הנצחונות שלהם בעשר השנים האחרונות הוא הגבוה בישראל בפער משמעותי.

לא צריך מנגנון שיווק מתוחכם, אין דרישה גם לסרטון פרסומת פורץ דרך. ההצמדה של "הונדה" למערכת הכי נקייה, הכי מקצוענית והכי מצליחה בכדורגל הישראלי מספקת לעסק של יעקב שחר קמפיין פרסומי אותו לא היה מסוגל להשיג בדרך אחרת.

החולצה הירוקה כיום אינה רק לוח פרסומת. היא תו תקן. מותג המסוגל להעצים מותגים אחרים רק מעצם הזיהוי עימו. ואת זה שחר לא היה מסוגל להשיג, גם אם היה משתמש בכל הכסף שהכניס לקופת הקבוצה עבור קמפיין שיווקי אחר.

בראייה עסקית נטו, מכבי היא חיפה מעין זרוע פרסומית של קבוצת "מאיר". וגם של יעקב שחר עצמו. המוניטין שלה הפך מזוהה לחלוטין עם שלו. ההצלחה שלה היא תעודת ההצטיינות שלו.

בעולם העסקים הגלובאלי, בו המיתוג הוא שחקן כל כך מרכזי וההכרה הציבורית היא פותחת הדלתות טובה ביותר, השירות שמכבי חיפה עושה ליעקב שחר גבוה בהרבה מסך הכסף שהוא "שילם" עבור העבודה. כל עוד יתבצע השירות הזה – תוצאה של תהליך ממושך ולא של עונה בודדת כזו או אחרת – לשחר יהיה תמריץ לשלם כספים לקבוצה. כי עבורו, בסיכומו של עניין, מכבי חיפה היא פשוט עוד עסק רווחי.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

דה באזר בפייסבוק

מה שכדורגל יכול לעשות / נדב איל ("השבוע", ערוץ 10)
יותר חכם מכולנו / דרור רייכר

תגובות

  • אנונימוס

    פוסט מדוייק

  • תומר חרוב

    מאוד מדויק. נניח שההשקעה של מאיר בחיפה זה עשרים מליון שקל בשנה, נניח שלושים, מה זה כתקציב פרסום מתוך גלגול של מליארד וחצי? שחר עצמו אמר שברוב הפגישות שיש לו מדברים עשרים אחוז עסקים ושמונים אחוז מכבי חיפה. בניגוד ליאמר וגולדהאר העסקים שלו הם כולם בישראל ולכן התנופה העסקית שחיפה מעניקה לו היא גבוהה יותר.

    • מולי

      פוסט מעולה , אך נשאלת שאלה אחת בעקבותיו: אם הכול כל כך טוב, איך זה שהוא היחיד?
      מיליונרים ואפילו מליארדרים - לא חסר
      מהם שמבינים בעסקים ובמיתוג - לא חסר
      מהם שאוהבים כדורגל ואוהדים קבוצה זו או אחרת - לא חסר
      מהם שנשארים שנים בכדורגל - לא חסר

      אז למה לא כולם עושים כמעשה שחר במכבי חיפה?

      • בני תבורי

        מולי,
        התשובה פשוטה. שחר הוא אוהד מכבי חיפה ורוצה בהצלחתה במקביל לעסקיו. איזי שירצקי, עושה רושם, בא מאותו מקום, גם אם הוא אוהד קבוצה אחרת. שניהם באים גם בתחושה של שליחות. בניגוד חריף להם, מאיר שמיר, שהשתמש בקבוצה להגדלת רווחיו הכספיים והנדל"נים. חוץ מזה הוא גם אמר שהוא אוהד.

        • S&M

          שחר לא הגיע למכבי חיפה בגלל שהוא אוהד שלה. הוא כמעט עצר בדרך במכבי ת"א, אבל לא נתנו לו / לא רצו אותו. לדעתי הוא אוהד מכבי ת"א במקור.

          • בני תבורי

            נכון לגבי הכדורסל, לא משוכנע לגבי כדורגל. ואפילו אם כן, כל כולו במכבי חיפה מהיום הראשון.

        • שלו

          שחר הוא אוהד מכבי תל-אביב,
          וכאוהדים אנחנו יודעים שיש דברים שאי אפשר להחליף, לא משנה כמה שנים יהיה הבעלים של חיפה...
          דרך-אגב אני חשבתי שחיפה שיחקה רק פעם אחת בליגת האלופות,
          אבל אתם רוצים לקרוא לזה פעמיים, שויין.

          • שמרלינג

            מנין לך ששחר אוהד מכבי תל אביב? כי בשנים שמכבי תל אביב היתה במירוץ לאליפות, לא, אל תצחק, היו כאלה, יענקל'ה ישב ביציע ונראה מאוד בעד חיפה. ו'כאוהדים אנחנו יודעים' שמאוד קשה להסתיר אהדה ולהגיב כאילו אתה רוצה שהקבוצה שלך תפסיד.
            אבל אתה הרי יודע משהו שאולי אפילו שחר לא מודה בו, שהוא אוהד מכבי תל אביב...
            וחיפה שיחקה פעמיים בליגת האלופות ובפעם השניה לא הצליחה. אמנם, ספגה רק 8 שערים ב6 משחקים, אבל בסטנדרטים שלנו, אוהדי חיפה, עצם ההעפלה לא נחשבת הצלחה.

      • ברק

        יש מושג בשיווק שנקרא First To Market.
        יש יתרון להגיע ראשון לשוק חדש.
        שחר העמיד תקציב של 40 מיליון בשנה שהקנה תזרים מזומנים מסויים בדמות משחקים באירופה ואטרקטיביות לכשרונות.

        מי שישקיע היום כמו שחר יקבל חצי מזה כי הוא יצטרך להתחלק בזה חצי-חצי עם שחר, כך שזה הרבה פחות כדאי.

  • רון אדליסט

    כתבה טכנית , מדויקת ושקולה כמו האיש בו היא עוסקת.

    לכל הבעלים שהביאו את "הנשמה" לקבוצה שלהם, ותמכו בה כי הם אוהדים אותה מגיל צעיר, יעקב שחר הוכיח כי ה"נשמה" האמיתית היא תבונה,יושר ועבודה קשה.

  • מנחם לס

    פוסט מדוייק, מלבד דבר אחד: זה לא התחיל ככה לשחר, ואולי הוא אפילו לא חכם מספיק לתכנן את זה. זה פשוט קרה, והוא הפך לגאון BY DEFAULT.

    • דרור רייכר

      מנחם - ברור שהוא לא תכנן את זה, וברור גם שהוא היה מעדיף לזכות בעשר אליפויות בעשר שנים. הגדולה שלו היא שגם כשלון כזה או אחר - 7 העונות הרעות, פרשת הפקס, הטעות של דוידוביץ' מול מאלמו שעלתה לו בעקיפין מילוני שקלים - לא גרם לו לשבור את הכלים ולסטות מהדרך.

      מולי ובני - שחר הוא לא היחיד, הוא היחיד שנשאר. בשנות התשעים, אחרי המעבר לבעלות פרטית, היו פה בין היתר גד זאבי, סמי סגול (עשיר יותר משחר בזמנו), מאיר שמיר ולוני הרציקוביץ'. לכולם, אני מאמין, היתה אג'נדה דומה לשלו אבל בשלב מסויים המותג שלהם התחיל להתלכלך והקבוצה הפכה לעסק שאינו רווחי עבורם. בניגוד אליו לא היה להם את החזון העסקי, את האורך הרוח וכן, גם את המזל של שחר. בגלל זה הם עזבו והוא נשאר.

      מה שמדאיג זו העובדה שבניגוד לשנות התשעים, היום קבוצת כדורגל היא לא נכס אטרקטיבי. לבית"ר יש תדמית גזענית מלוכלכלת, מכבי ת"א היא סיר לחץ עם קהל שלוקה במאניה-דיפרסיה והפועל ת"א, אחרי הקיץ הזה, נראית כמו סדום ועמורה. המצב שנוצר הוא שבעלי עסקים מקומיים מעדיפים לקחת סיכון כלכלי נמוך יותר ולהיכנס לקבוצות כמו קרית שמונה והפועל ב"ש. אמנם הרווח שם יותר נמוך מבקבוצות הצמרת, אבל הסיכוי להתרסקות קטן גם הוא הרבה יותר.

      רק שעם כל הכבוד לק"ש וב"ש, הכדורגל הישראלי צריך כיום את השירצקים בגוש דן או בבירה.

      • ברק

        במקרה של הרציקוביץ' המצב הפוך. הבלגן שהוא השאיר התחיל בגלל ה"אטרקטיביות לכאורה" של הכדורגל בשנות ה-90 שהתנפצה לו בפנים.

        אם הוא היה מבין אז מה שכולם מבינים היום אולי הו לא היה עושה כזה נזק

    • דרור רייכר

      מנחם - ברור שהוא לא תכנן את זה, וברור גם שהוא היה מעדיף לזכות בעשר אליפויות בעשר שנים. הגדולה שלו היא שגם כשלון כזה או אחר - 7 העונות הרעות, פרשת הפקס, הטעות של דוידוביץ' מול מאלמו שעלתה לו בעקיפין מילוני שקלים - לא גרם לו לשבור את הכלים ולסטות מהדרך.

      מולי ובני - שחר הוא לא היחיד, הוא היחיד שנשאר. בשנות התשעים, אחרי המעבר לבעלות פרטית, היו פה בין היתר גד זאבי, סמי סגול (עשיר יותר משחר בזמנו), מאיר שמיר ולוני הרציקוביץ'. לכולם, אני מאמין, היתה אג'נדה דומה לשלו אבל בשלב מסויים המותג שלהם התחיל להתלכלך והקבוצה הפכה לעסק שאינו רווחי עבורם. בניגוד אליו לא היה להם את החזון העסקי, את אורך הרוח וכן, גם את המזל של שחר. בגלל זה הם עזבו והוא נשאר.

      מה שמדאיג זו העובדה שבניגוד לשנות התשעים, היום קבוצת כדורגל היא לא נכס אטרקטיבי. לבית"ר יש תדמית גזענית מלוכלכלת, מכבי ת"א היא סיר לחץ עם קהל שלוקה במאניה-דיפרסיה והפועל ת"א, אחרי הקיץ הזה, נראית כמו סדום ועמורה. המצב שנוצר הוא שבעלי עסקים מקומיים מעדיפים לקחת סיכון כלכלי נמוך יותר ולהיכנס לקבוצות כמו קרית שמונה והפועל ב"ש. אמנם הרווח שם יותר נמוך מבקבוצות הצמרת, אבל הסיכוי להתרסקות קטן גם הוא הרבה יותר.

      רק שעם כל הכבוד לק"ש וב"ש, הכדורגל הישראלי צריך כיום את השירצקים בגוש דן או בבירה.

      • צור שפי

        למה זה או או? אני מת שלהפועל ת"א יבוא תואם שחר אבל טוב לנו, ספורטיבית ולא פחות מזה חברתית שיש כזה שירצקי בק"ש. אתה יודע מה? מהבחינה החברתית אפילו עדיף שהוא יבנה מותג מצליח בפריפריה.

        • דרור רייכר

          שפי - הכדורגל הישראלי צריך קודם כל יציבות כלכלית בקבוצות הגדולות. זה הבסיס להכל - לרייטינג, לעניין, לחשיפה. הפרוייקטים של שירצקי וברקת בהחלט מעוררי הערכה, אבל הם בסופו של דבר שוליים בתמונה הגדולה.
          כדי שהכדורגל הישראלי יתקדם צריך קודם כל תואמי שחר בקבוצות הגדולות. ברגע שיהיו לנו עוד כמה כמוהו, השירצקים והברקתים יצטרפו מיד.

          • ברק

            לא מסכים לגבי ברקת. ק"ש עלולה להיות אפיזודה חולפת והפוטנציאל שלה מוגבל, אבל עדיף שתהיה מערערת חמישית על מועדון הגדולות (כמו טוטנהאם או מנצ'סטר סיטי) מאשר שהפער יגדל למימדי ריאל מדריד מול אוסאסונה

  • תום

    ולמה בשנת 2011 הקבוצות מאוגדות כמלכ"רים?

    • שי

      לצרכי מס

  • יונתן

    כתבה טובה, מקצועית ומעניינת.
    כוחו הגדול של יעקב שחר נובע מהסבלנות שלו ומהיותו בעל הקבוצה היחיד שבאמת נשאר בשטח בלי ללכת לשום מקום. שחר הצליח ונכשל, הצליח ונכשל, אבל בסופו של דבר הוא עמד על הרגליים אחרי שכולם נפלו. הוא החזיק מעמד בעיקר בגלל הסבלנות שלו, יכולת הלמידה שלו ויכולת ההתאמה של המערכת שלו לצווי השעה.
    עברו פה לאורך השנים בעלי קבוצות רבים שדיברו על השקעה בנוער, הישארות לטווח ארוך ובניית מסורת. בפועל, כולם ברחו/הוברחו. רק שחר נשאר, הגיע לפני כולם וילך אחרי כולם, כמו ספורטאי מקצוען שנשאר אחרי אימון.

    טוב לראות, בימים כאלה, שכל התקשורת עסוקה בפן המגעיל והצהוב של הכדורגל, שיש כתבים המעדיפים להתעסק בספורט. לאנשים כמו יעקב שחר מגיעה תקשורת רצינית יותר.

  • מחשבות מהבילות | מצד שני

    [...] (ועוד על העריץ הנאור שלנו בהשוואה מעניינת פה, ופה). [...]

  • אסף

    כתבה יפה,
    ואולי מה שמשתקף לנו מההצלחה של שחר זה הבינוניות האין סופית שרווחת בקרב העוסקים בדבר. הרי מה בעצם יש לנו פה? בן אדם הגון שמנהל קבוצה כמו שצריך? למה אין יותר כאלו? למה אנחנו מסתכלים עליו בהערצה בזו? שכן זה כל כך לא מובן מאליו שבן אדם שמשקיע כסף כיום בקבוצה ישראלית יעשה זאת מהלב, עם דרך ארץ יושרה ואף ישלב בזה אלמטים נכונים של ניהול.
    אני לא מנסה להמעיט בערכו של שחר נהפוך הוא , אבל אין לשכוח שבמציאות של היום- הפועל תל אביבביתרוכו' יותר קל לבלוט.

  • מוזגטס

    הכל נכון אבל לדעתי מרכיב אחד לא נלקח בחשבון והוא האישיות שלו. אישיות שגרמה לכך שהיום אין אחד במכבי חיפה ממנהל הקבוצה ועד אחרון האוהדים שלא מתיישר עם שחר. כל פעם מחדש מרגש אותי לראות כיצד הוא יוצא מחדר ההלבשה בקרית אליעזר, עושה את שליש הסיבוב ליציע הכבוד וכולם מריעים ומפרגנים.
    כדי להגיע להיות במעמדו צריך אמצעים ובנייה אבל גם צריך אופי. האישיות שלו מסוגלת לדעתי לסבול את החום ותמיד לצאת עם היד על העליונה. אני מסתכל עליו ורואה אדם שיודע שתמיד הוא ינצח. אני לא זוכר אותו מפסיד.

  • אביאל

    בדיוק, שיבדקו קצת העיתונאים את מספר משאיות הזבל שנקנים מחברת מאיר בישובים מסביב לחיפה ויגלו אחוז מפתיע מאוד, לשחר יש הרבה השפעה במוקדי הממשל המקומי בעיקר בגלל מכבי חיפה.

  • יותר חכם מכולנו (דרור רייכר) | BUZZ

    [...] למה יעקב שחר הוא יחיד במינו / דרור רייכר [...]

  • MOBY

    שחר הגיע לחיפה כשחיפה כבר ממותגת כקבוצה מצליחה (לא הכי, אבל קוראת תיגר) מה שנקרה (אצל גיל) מניה בעליה. שחר השקיע בחברה ואח"כ הפך לבעלים יחיד. וככל השקעה רצינית לוקח זמן למנף אותה (להבדיל מכלכלת האקזיט המופרעת שבאה עלינו אח"כ).
    שחר לא מפסיד כסף בחיפה. הוא הפסיד אבל ההשקעות הנכונות במקומות הנכונים (בעזרת חברים נכונים) החזירו את ההשקעה. הקבוצה מאוזנת ואולי אפילו ברווח.
    ההשוואה של שחר ומזרחי אינה במקום. והיא טובה למכירת עיתונים ולעורר טוקבקים. שחר לא "דורס" קבוצות. הוא אינו מונע מגולדהר להשקיע ואין לו חוזה בלעדי עם ליגת האלופות. לחיפה אין את התקציב הגדול בליגה אפילו. רוב בוגרי מחלקת הנוער מחזיקים קבוצות בשתי הליגות הבחירות. הוא לא משלם לשחקן לשחק בקבוצה אחת על חשבון השניה. הוא לא מונע משחקניו להתקדם. הוא פועל בכלכלת שוק עם הכלים הכי טובים שהוא יכול להעמיד לעצמו. את ליגת האלופות הוא משחק מחוץ לביתו. והגביע לא משוחק בקריית אליעזר.
    זה נכון שיש קווים דומים. אבל לשרטט הגבלות בין הקבוצות זה פשוט לא נכון.

    • פראליה

      תגובה מצויינת, שחר עלה על העגלה דקות לפני שהגיעה ליעדה, אחד הכשרונות שאי-אפשר לקנות בניהול הוא לזהות את הפוטנציאל להצלחה קצת לפני שהוא מתממש (טיימינג) וזה מה ששחר עשה. ברור שעל הדרך הוא נתן את הערך-המוסף שלו והיום הוא כבר בעמדה שבה הוא קובע את הכללים כאשר הטוב עדיף עשרות מונים על הטעון שיפור. (ויש עדיין הרבה).
      לגבי ההשוואה, כל מילה שנכתבה מדוייקת.

  • ירון

    עוד משהו שעזר לשחר לנהל את חיפה בצורה שקולה, וזה גם 1 ההבדלים בינו לבין כל העשירים האחרים שהחזיקו/מחזיקים קבוצות בישראל - הכסף לא באמת שלו.

    שחר התחתן עם משפחת קז וכך "עשה" את הונו. אין לו את האפשרות להשקיע בחיפה כמו גולדהאר לדוג' במכבי ת"א.

  • ברק

    עוד משהו על המודל העסקי שאני תמיד מעלה כשמדברים על שחר (וזה רק וריאציה על איך שהוא מציג את הדברים).

    שחר הוא סוחר אליפויות כמו שהוא סוחר מכוניות.
    מבחינתו המחיר הריאלי של אליפות הוא 40 מיליון שקל- או בניסוח של שחר "אין שחקן ישראלי ששווה יותר מ- 300 אלף דולר". אם גאידמק רוצה לקנות אליפות ב- 140 אז סבבה - שחר מוכר. אם גולדהארשניידר רוצים לשלם לשחקנים סכומים גבוהים יותר אז הם יוצרים "כשל שוק" כיוון שערכו האמיתי של שחקן לפי חוקי הכלכלה הוא הסכום שקבוצה אירופאית תהיה מוכנה לשים עליו. במילים אחרות - בסכומים כאלה הוא היה מעדיף את פראליה (ששווה סכום גבוה בכל קנה מידה) על יצחקי (ששווה בארץ הרבה יותר ממה שהוא שווה בבלגיה).

Comments are closed.