האם ישבור את שיאו, העומד על 68 בעשר דקות? / טל בן יהודה

   אנחנו נמצאים בתחילת יולי ועונת המלפפונים בשיאה. איך אני יודע את זה? כי עמוד הבית של דה באזר משתגע […]

  

אנחנו נמצאים בתחילת יולי ועונת המלפפונים בשיאה. איך אני יודע את זה? כי עמוד הבית של דה באזר משתגע מטניס. אוקיי, ווימבלדון, אני מבין, זה באמת מרגש שדיוקוביץ' זכה לראשונה בווימבלדון ועוד מול נדאל, אבל בחייאת, זה עדיין טניס. המזל שלנו הוא שבשיא העונה היבשה חוגגים בארה"ב את יום העצמאות ומביאים לנו בשידור ישיר אירוע ספורטיבי מרתק: תחרות אכילת הנקניקיות.

 בכל 4 ביולי, הרשת המפורסמת נתנ'ז הוט דוגס עורכת תחרות רשמית לאכילת נקניקיות בקוני איילנד, ניו יורק, במה שהפך למסורת בארה"ב ממש כמו פאי תפוחים וצביעות. בשנה שעברה הגיעו לתחרות 40 אלף צופים ו-אי.אס.פי.אן משדרת אותה לייב לעולם החל מ-2004.

הישראלים הציניים בטח יזלזלו ויגידו שמדובר בהתנהגות מגעילה שמאפיינת את החברה בארה"ב,. אך ההיפך הוא הנכון, מדובר באירוע המנציח את התחרותיות והישגיות שמאפיינת את האומה. כה טבוע בהם היצר התחרותי שהם הפכו את אחת הבעיות הגדולות שלהם, השמנת יתר וג׳אנק פוד, לליגות ממוסדות של אכילה תחרותית, המאוגדות תחת ה-Major League Eating, ובקיצור ה-MLE. התחרות הזו, ביום העצמאות שלהם, היא אירוע השיא של הארגון.

אז השעה 19:00, אני מתיישב מול הטלוויזיה לצפות בתחרות אכילת המאכל הלאומי כשמולי המאכל הלאומי הישראלי, גרעינים (הפעם לבנים). אני לא מפצח אותם, הם כאן על השולחן כדי לאזן את הסיטואציה. 

בכל שנה אני תוהה מחדש איך לא יצרנו לזה גרסה שלנו, משהו כמו "אליפות אכילת הפלאפל" ביום העצמאות. כנראה כי זה יותר מדי הגיוני. במה גדולה בפארק הירקון, כשבשורה אחת מסתדרים גברים ונשים שמתכוננים לתחרות "חצי מנה". יש מספיק חברות שישמחו לקחת חסות על אירוע כזה.

בחזרה לניו יורק. השידור נפתח עם לוגו של א.אס.פי.אן-הייץ".די, הדרך הראויה לצפות בתחרות אכילת נקניקיות. אלינו הערוץ הזה עוד לא הגיע. בפעם הראשונה השנה נשים יתחרו בנפרד מגברים. הלוגיקה של המארגנים אמרה שאם סרינה וויליאמס לא צריכה לנצח את פדרר כדי להיות אלופת גרנד-סלאם, אין סיבה שסוניה תומאס צריכה לנצח את ג'ואי צ'סנט.

האם יש משהו באסיאתיים שמביא להצטיינותם באירועים כאלה? שני המתמודדות הרציניות על התואר השנה הן אסיאתיות, וכולנו מכירים את אלוף הנקניקיות הקודם, קוביאשי היפני. ובכן, כצפוי, סוניה תומאס הקוריאנית מנצחת ואוכלת 40 נקניקיות ב-10 דקות.

הלאה לתחרות הגברים. ג'ואי צ'סנט, האלוף בארבע השנים האחרונות הוא הפייבוריט גם השנה ומבטיח לנסות לשבור את שיאו העומד על 68 נקניקיות. החוקים פשוטים: חייבים לאכול כמה שיותר נקניקיות+לחמניות ב-10 דקות, מותר לטבול כל נקניקייה ולחמנייה בכוס מים – אך לא יותר מ-5 שניות לטבילה. מי שמקיא נפסל אוטומטית.

זה דוחה כמו בכל שנה. אחרי דקה המתמודדים המובילים אכלו כ-10 נקניקיות כל אחד, השדרים מנתחים טכניקות לעיסה ועיכול ברצינות הראויה. אחרי ארבע דקות הקרב צמוד בין צ'סנט לבין בחור בשם ברטולטי, רק  30:32 לאלוף. שלוש דקות לסיום צ'סנט מגדיל מעט את הפער, כשהוא מוביל 44:49.

בשלב הזה אני נכנע ושם כמה זוגלובק על האש. בזמן שהן מתחממות בסיר, ההובלה של צ'סנט נראית יציבה. כך עדיין דקה לסיום, ואני מוציא את הקטשופ ומיונז מהמקרר. נגמר. שיא לא נשבר כאן, אבל 62 נקניקיות הספיקו לצ'סנט לזכות בפעם החמישית ברציפות. ברטולטי מסיים שני עם 55 נקניקיות. אני מתיישב במטבח לאכול את הנקניקיות שלי, תוהה עם ה-62 של צ'סנט עדיין איתו.

 

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

דה באזר בפייסבוק

יפנים, לא דומים לכלום / ארז ברויטמן (נאגויה, יפן)
טור דה פראנס: תום ימי התום

תגובות

  • Amir A

    אכן, בניגוד לכל הארצות האחרות בעולם רק בארה"ב הצביעות הפכה למסורת.

    • ארז (דא יונג)

      איך אומרים "דקדנס" באמריקאית?

      האמת שבמקרה הספציפי של אכילת נקניקיות אולי עדיף היה לא לשבור את השיא ולא להעמיד אותו על 69.

  • איתי

    לאיפה באמת נעלם קוביאשי? הוא היה מגניב.

  • ניינר

    אחד מאירועי הספורט החשובים בלוח השנה. אני לא מחמיץ את הארוע ההזוי הזה וצ'סנט הוא אליל אמיתי.

  • אדם

    אנא הרשו לי לנצל את הבמה הזו כדי להודיע בגאווה שאחרי שנות אכילת קש עשיתי מעשה: הבוקר התנתקתי מספורט 5 בפרט ומהכבלים בכלל.
    כששאלו בהוט מדוע, השבתי: "כי ערוץ 5 גנבים ואתם שותפים לפשע".
    עכשיו רק נותר להקדיש את עונת המלפפונים להתמחות במציאת שידורי ספורט ברשת.

    • עמיר

      ישר כוח.
      הייתי עושה זאת ממזמן אלמלא התחתנתי עם אחת שמכורה לכל מיני סדרות על נשים שחושבות שהן מאוד חזקות ועצמאיות ולמעשה מנציחות כל סטריאוטופ איזוטרי בתרבות הפטריארכלית-שובניסטית האמריקאית.

      באתר רוטר.נט עם כל תיעובי מאתר זה, תכניו והיצורים הפאשיסטיים השוחים בו, ישנם פתילי ספורט עם קישורים מוצלחים מאוד. 

      • כסיפוביץ

        עמיר
        אנחנו באותה סירה
        לפחות יש ערוץ היסטוריה ב-HD
        לנקניקיות עוד לא הגעתי

    • Cabrio

      כבוד. מה שגורם לי לחשוב - נדמה לי שאין שום דבר מעניין גם בספורט 5+ בחודש הקרוב (את לייב וגולד אני מחרים הצהרתית מהרגע הראשון), אז למען האמת - אפשר להתנתק בחודש הזה. לפחות משהו סמלי, לחודש בשנה.

      • עמיר

        ד״ש לאורטל ממחלקת שימור לקוחות, אם תשמע מספיק תקיף יש מצב שהיא תצ׳פר אותך בחבילת קבלה,מיסטיקה ואסטרולוגיה ויקל עליך לדעת מה תעשה הפועל בעונה הבאה.

    • הופ

      כמי שעשה את זה ללפני חודשיים, יישר כוח.
      אני רק מקווה בשבילך שאתה לא אוהד את הליגה הישראלית כי השידורים הספורים של משחקי ליגת העל ברשת ספורים וגרועים.
      עם כל השאר אין בעיה.
      מומלץ להוריד את תוכנת sopcast.
      שידורים תמצא באתרים http://myp2p.eu/index.php?part=sports
      וגם http://www.fromsport.com/

  • ויינר

    עם כל הצחוק , וזה אכן אירוע מגוחך, נותר לשאול למה זה באמת נחשב פחות ספורט מכל ענף אחר? למה כדורגל או טניס זה ספורט וזה לא? האמריקאים הבינו שספורט זה כל תחרות שהיא, במסורת הבריטים שהבינו שכל ספורט הוא לגיטימי (ורק פחות תחרותיים).
    וההוכחה שזה ספורט היא שבאמת יש לרובם טקטיקת אכילה דומה...

  • טל בן יהודה

    היי ויינר,
    דנו כבר בכל הסוגיה של "מה זה ספורט" כבר דיי הרבה בפלטפורמות שונות, כולל דה באזר - והאמת היא שאין תשובה אחת נכונה ועובדתית.

    אני אישית מגדיר ספורט כ:"משחק שאתלטיות של משתתף מהווה יתרון". בענף של אכילה תחרותית, אתלטיות (במובן המסורתי של המילה) לא כל כך מהווה יתרון בו. בגלל זה דיג וגולף זה לא ספורט מבחינתי (שוב, מבחינתי!).

    ואיתי, מקריאה קצרה קוביאשי לא השתתף בשנתיים האחרונות בגלל חילוקי דעות על חוזה (כן, מסתבר שזה קורה גם באכילה תחרותית). לפי מה שהבנתי הוא אף נעצר על ידי המשטרה בתחרות שנה שעברה כי הם טענו שהוא מנסה להתפרץ לבמה כדי להפריע לחלוקת הפרסים (קוביאשי טוען שהוא רק רצה לברך את הזוכים).

    • ויינר

      מסכים שאם גולף הוא לא ספורט, אז גם אכילת נקניקיות לא...ולפי הגדרה זו , גם באולימפיאדה יש ענפים שהם לא ספורטיביים.

      • בלינדר

        צודק, כמו בייסבול וירי על סוגיו.

        • טל בן יהודה

          הנחתי שבייסבול יעלה מתי שהוא.

          למרות שהסטריאוטיפ בישראל הוא שבייסבול זה ספורט של שמנים וספורטאים שלא בכושר, אתלטיות מהווה יתרון כשאתה בהגנה (קפיצה וריצה כדי להשיג כדור) וריצה מהירה מהווה יתרון כשאתה רץ בבסיסים... אז מבחינת ההגדרה שלי, בייסבול עומד בקריטריון.

      • עפר ויקסלבאום

        אני חושב שהיה עדיף לו היית מיב לפוסט הזה תחת שם העט ווינר...

  • עמיר

    בכל פעם שעולה נושא כזה אני נזכר בסצינה המיתולוגית מתוך הסרט הנפלא ״אני והחבר׳ה״.

  • אפריים

    כשישבתי מרותק למסך אתמול במשך 10 דקות מזוויעות, המחשבה שעברה בראש הייתה שאין מצב שאני לא מגיע לפחות פעם אחת כצופה לארוע הסוריאליסטי הזה.
    שאלה יותר מרתקת מסוגיית ההגדרה של 'מהו ספורט' היא לדעתי- 'איך לעזאזל הגיע הנקניקייה לרמה של מאכל לאומי בארה"ב'?
    למה עושים תחרות אכילת נקניקיות ביום העצמאות האמריקאי ולא דונאטס לדוגמא? (אני יוצא מהנחה שיש בזה יותר מסתם עניין של מי חשב על הפוטנציאל השיווקי קודם...)

  • מנחם לס

    תגחכו כמה שתרצו, אבל האמריקאים הם האומה השמחה בעולם, והאומה שיודעת כיצד לינות מהחיים יותר מכל אומה אחרת, ואכילת הנקניקיות היא סתם עוד דוגמא למאורע שהפך מסורת, ומוסיף חיוך ועדנה לחיים הרציניים של שאר העולם.

    ולאלה המגחכים על בייסבול, עייפתי מלכתוב ולהסביר על המשחק הזה, שהוא המשחק הקבוצתי הטוב ביותר מכולם. כתבתי כאן איזה 5 פוסטים ארוכים והסברתי למה, אבל אין לי כוח או חשק אפילו להתחיל לחפש. תישארו עם הדיעות הטפשיות שלכם על בייסבול, ושייערב לכם.

    • עפר ויקסלבאום

      מנחם,
      עניין של טעם אישי, אני מניח.
      אבל כשאני רואה כדורגל, המשחק נגמר תוך שעתיים.
      בייסבול ופוטבול הם שני ענפי ספורט שהיחס בין הרגעים המתים שבהם לרגעי האקשן הם 3:1 לטובת רגעי השיעמום והפיהוקים.
      חוץ מזה, ענף ספורט שבו השחקן מהדק את מכנסיו בעזרת חגורת עור... נו, באמת!

    • איתן בקרמן

      מנחם, האם בדקת את מידת השמחה של העם הניו זילנדי למשל? האם יתכן ששליש מהאומה השמחה הזאת הם אנשים קשי יום באופן בלתי משמח, שאינם נהנים מהחיים יותר מאזרח דנמק מאושר? כמה עיוורון יכול להיות בפסאודו-פטריוטיות שכזאת?

      מה שכן, בנוגע לבייסבול, למרות שאותי הוא משעמם מאוד (קריקט דווקא לא, כך שזה ענין ספיציפי) אני מסכים איתך לגמרי. בורות זה עסק די מעצבן (ראה האומה השמחה בעולם).

  • מנחם לס

    בקשר ל-"שמנים בבייסבול", ב-MLB נמצאים כמה מהספורטאים הטובים בעולם. השמנים הם רק הפיצ'רים כי זה יתרון שכבר הסברתי. ב-ABC ישנה מסורת של שידור כל מיני תחרויות בין NFL, NBA, NHL, ו-MLB בכל מיני מקצועות כגון משיכת חבל, מרוץ מכשולים, וכו'. כבר שנים שה-MLB מנצח הרבה יותר מכל ליגה אחרת.

  • טל בן יהודה

    היי מנחם,

    כפי שכבר הבנת, אני מת על התחרות הזו אבל אני דווקא חושב שהישראלים הם עם הרבה יותר שמח מהאמריקאים. משהו שאני מרגיש - אנחנו תמיד מחפשים סיבה למסיבה ותמיד אופטימיים. אבל זה אני...

    מה שכן, לגבי בייסבול.
    לפני שנתיים - סופסוף ירדתי למקור של העניין של מדוע ישראלים (וזרים אחרים) מתקשים להתחבר למשחק הנהדר הזה. לטעמי ההיסטוריה העשירה והבנת התרבות של הספורט הזה מהווים חלק חשוב מההנאה מהמשחק עצמו, הרבה יותר מענפים אחרים (כדורסל, כדורגל וכו'). לכן לאווט-סיידרים קשה לפרוץ פנימה ומדובר במקרים נדירים.

    כתבתי על כך בהרחבה כאן באביב של 2009:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1453918&r=1

    ואין ספק, לבייסבול יש אתלטים אדירים. אבל מה לעשות שכאנשים שלא מבינים רואים שחקנים כמו פילדר (ג'וניור וסיניור) וביג פאפי, זה מה שהם זוכרים. טבע האדם.

  • ניינר

    הנקודה הכי חשובה מכל התגובות כאן זה בעניין הקומבינה שהגנבים מערוץ 5 עושים על הגב שלנו. החוצפה שלהם לא לשדר את הקופה אמריקה ב - HD פשוט בלתי נתפסת. זה הזמן לחרם על ערוץ הזבל הזה

  • מנחם לס

    לטל,
    אני אוהב את ישראל (ובתי הגרה שם, ושלושת נכדותי) מכל דבר אחר, ואני מגיע פעמיים בשנה, אבל מעולם לא הרגשתי שהישראלים הם עם יותר שמח מהאמריקאים. אפילו בכתיבה אסור לי להתבדח כי כולם לוקחים אותי ביותר מדי רצינות. אני מכניס שיר על בייסבול שתרגמתי, ואלה שלא מבינים את מהות הבייסבול לעם האמריקאי, אולי השיר הזה יתרום מעט להבנה יותר רבה:

    התור של קייסי לחבוט - בלדת הספורט הנפלאה מכולן

    סן פרנסיסקו "דיילי אגזמינר"
    1986

    ביום שירדתי בו מהאונייה "שלום" ורגלי דרכה בראשונה במנהטן, המספר היחיד שראיתי לאן שפניתי היה "60": שיא ה"הום-רנס" האלמותי – כך חשבו – של בייב רות', ששחקן היאנקיס הצעיר רוג'ר מאריס מאיים לשבור (הוא שבר אותו כעבור שבועיים כשחבט את ההום-רן ה-61). אחרי שני מאמרי הכדורסל הראשונים שלחתי שניים על בייסבול – אחד על בייב רות' ואחד על אגדה ושמה "קייסי" והמיסטיקה שהתעוררה אחרי פואמה שכתבה לפני 120 שנה העיתונאי ארנסט לורנס ת'אייר, שהתפרסמה בעיתון "דיילי אגזמינר" של סן-פרנסיסקו תחת הכותרת "קייסי עם האלה, בלדה של הרפובליקה".
    איך הגעתי לבלדה? ניגשתי לרד סמית', העיתונאי הדגול של "ניו-יורק הרלד טריביון" ואחר "ניו-יורק טיימס" (וזוכה פרס פוליצר לעיתונות ב-1982), שלקח אותי - עם העיתונאי בראור - תחת חסותו בתחילת קריירת הכתיבה שלי, ושאלתיו כיצד הוא מציע שאציג את משחק הבייסבול וחוקיו לקוראי בישראל. הוא ענה, "בני, יש בלדה על אחד ושמו 'קייסי', שבעצם מסבירה את כל המשחק. תרגם אותה ותחסוך לעצמך הרבה מילים".
    החלטתי לתרגם את הבלדה – דבר קשה מאוד אם המתרגם רוצה להיות נאמן למילים כמעט ללא יוצא מין הכלל, ועדיין לשמור על מהות הבלדה ועוצמתה. צירפתי מאמר קצר על חוקי הבייסבול כך שהבלדה תובן ביתר קלות ושלחתי לחדשות הספורט. ישראל פז ז"ל צלצל אלי והתנצל שאינו יכול להכניס את המאמרים בגלל חוסר מקום. "אבל מנחם, שמור עליהם. אסור שיילכו לאיבוד. יום אחד אולי נוכל לפרסמם, ואם לא אנחנו, אז מישהו אחר".
    וכך היה. ניצלתי את יום המאה להולדת השיר במאמר שהתפרסם בידיעות אחרונות.

    חוקי הבייסבול על קצה המזלג
    בבייסבול משחקים תשעה שחקנים המתחלפים מהגנה להתקפה תשע פעמים (תשעה "אינינגס"). הקבוצה החובטת, חובטת עד ששלושה משחקניה "שרופים", ואז היא עוברת להגנה. על החובט לעבור ארבע תחנות לפני שהוא מקנה נקודה (RUN) לקבוצתו באמצעות חבטה מוצלחת שלו להום-רן (כשהכדור נחבט מעבר לגדר) או באמצעות חבטה המביאה אותו לאחד הבסיסים, ואז הוא רץ הלאה לבסיס הבא בחבטה מוצלחת של הבא אחריו. כשהקבוצה מגינה, זורק הכדור (פיצ'ר) זורק אל התופס (קצ'ר) בדרך שתקשה על החובט לחבוט. חבטה לאוויר הנתפסת, שורפת את החובט. גם כדור קרקע שהקבוצה המגינה מצליחה לזרוק אל שחקנה הנוגע בתחנה לפני שהחובט מגיע אליה, גורם לשריפת החובט (או שחקן התקפה אחר שכבר עומד על תחנה מסוימת ומנסה להגיע לתחנה הבאה, כי לשני שחקנים אסור להתמקם על אותה תחנה).
    הפיצ'ר יכול לשרוף את החובט על ידי שלושה STRIKES. סטרייק הוא כדור הנזרק למין מלבן אווירי מהכתף עד הברך אנכית, ובערך ברוחב גוף החובט בצורה מאוזנת, בלי שהחובט יצליח לחבוט בו. שופט העומד מאחורי החובט קובע אם הכדור עף לאזור הסטרייק או החוצה ממנו. אם הכדור נזרק מחוץ לאזור הסטרייק והחובט מנסה לחבוט, ומחמיץ, החבטה נחשבת לסטרייק. אם ארבעה כדורים נזרקים מחוץ לאזור הסטרייק (BALLS) בלי שהחובט מנסה לחבוט, החובט זוכה ל"הליכה" חופשית לבסיס הראשון, ואם נמצא בבסיס חובט אחר שהקדים אותו, החובט הזה מקבל הליכה חופשית לבסיס השני. זהו בערך המשחק. הפואמה הנפלאה של ת'אייר מספרת את סיפור המשחק. אני מקווה שתרגומי לא פגע יותר מדי בפואמה שהייתה לקלסיקה אמריקאית.

    ***

    התור של קייסי לחבוט

    הסיכויים היו קלושים בשביל תשיעיית "מדוויל ביי בום"/
    שהרי התוצאה הייתה ארבע-שתיים לחובתם, ורק אינינג אחד לסיום/
    ואז, אבוי, קוני נשרף בבסיס הראשון וברוס אף הוא נשחק/
    ושתיקה נוראה הייתה התגובה של צופי המשחק/
    אחדים בגועל נפש קמו לעזוב, אך הרוב נשאר עם אמונה/
    שהרי תמיד יש תקווה – כל עוד נותרה נשימה אחרונה/

    "אלוהים, רק תן צ'אנס לקייסי לחבוט באלה/
    והוא כבר ימצא את הדרך לישועה"/
    כי קייסי האהוב, עליכם לדעת, הוא גיבור הגבעות/
    ועל יכולתו עם האלה רבות האגדות/
    הצרה היא שלפני קייסי חייב פלין להכות/
    ואחריו בא ג'ימי בלייק, ושניהם נמושות/
    מספיק שאחד מהם יישרף - פלין או בלייק -/
    וגאוותה של מדוויל לעולם תתרסק/
    הראשון סתם לוזר ולשני ידיים שמאליות/
    אין כלל סיכוי שיגיע תור קייסי להכות/

    3,000 אוהדי מדוויל ביציע ולאורך הגדרות/
    ידעו גם ידעו: אנחנו בצרות צרורות/
    אך פלין, שומו שמים, הִכה בכדור שנזרק חזק/
    גבוה בסיבוב, לצד ימין, במהירות הבזק/
    ועתה הוא רץ ומגיע לבסיס הראשון/
    ו-3,000 הצופים היו בשיגעון/
    וכשג'ימי בלייק אחריו עם הכדור מגע יצר/
    הלבבות ביציעים חדלו לפעום, העולם נעצר/

    כשהאבק התפזר וקרני השמש החלו לשקוע/
    השתתק הקהל, ת'כרוז הם רצו לשמוע:/
    "הקשיבו כולם", הרעים הכרוז, "פלין בבסיס השלישי/
    ובלייק שלנו הוא 'SAFE' ב'שני'/
    ועכשיו כשלרעתנו שתיים – ארבע/
    קייסי מושיענו הוא החובט הבא"/

    מ-3,000 גרונות שאגה נשמעה בגאון/
    עלתה בהרים, התגלגלה במדרון/
    הבוקרים, החוואים, הרועים את הצאן/
    ידעו שתור קייסי הגיע וכולם בשיגעון/

    וקייסי, הו קייסי, בצעדו המוכר, האטי, התקרב/
    למקומו כחובט; מצבים כאלה הוא כה אוהב/
    קייסי הוא הטוב בנמצא וזו לא גוזמה/
    מתח? רעד בקהל? התרגשות? אז מה?/
    וכך הוא צעד לאטו עם פנים מלאי ביטחון/
    ובכל זיק של תנועה היו רק יכולת ואון/

    קייסי לא מיהר; הקהל עמד על רגליו/
    נענוע קל של הכובע ונפנוף קצר בידיו/
    באותו רגע היה לכולם ברור/
    שקייסיי גיבורם ירטש ת'כדור/
    ואז הגיע הרגע, איש לא גרע מבטו/
    כשהוא יורק קלות ובידו משפשף מחבטו/
    או, כמה בוטחים הם בקייסי הגדול/
    שאת גאוות מדוויל עומד הוא לגאול/

    הפיצ'ר הניף ידו, וכקליע הכדור באוויר/
    אך קייסי רק התבונן והמעמד הוא אדיר/
    קייסי לא נע: "זה לא הכדור שחיפשתי", ובחול הוא בעט/
    "סטרייק אחד", הודיע השופט לקהל אט-אט/
    השופט צדק, אבל מהיציעים עלתה נהמה/
    "מה הבנזונה עושה לנו? מה? מה?"/
    ביציע צורחים: "להרוג ת'שופט, לחסל אותו/
    ואסון היה קורה שם אלמלא הרים קייסי ידו/
    כאילו אמר הוא, "סמכו עלי", וזה מספיק/
    להרגיע ת'קהל, את האוהדים להשתיק/

    קייסי תקע מבט בפיצ'ר ללא הנד עפעף/
    ואז באמנות וחן הכדור השני הועף/
    היה זה כדור אטי, כזה שעף בקשת/
    וגם לכאלה שונא קייסי לגשת/
    "סטרייק שני", קרא השופט מאחורי הבסיס/
    ונותר רק כדור אחד ת'אויב להביס/
    הגרונות ניחרים, המתח איום/
    "מה יהיה, מה יהיה" רעד ההמון/
    ואת הקריין ששת אלפי אזניים/
    שמעו מצהיר, "עדיין ארבע-שתיים"/
    "שדידה"! הם צרחו, "שקר וכזב"!/
    אך מבט אחד מקייסי והם בידו כחגב/

    פרצופו של קייסי התקשה והרצין/
    הקהל ידע שהגיע יום הדין/
    עוד סטרייק אחד והסיפור גמור/
    "אבל החובט הוא קייסי, וניצחוננו ברור"/
    שריריו התקשו, ידיו בעוצמה אחזו באלה/
    ו-3,000 צופים בלבם נשאו תפילה/
    חיוכו עתה נעלם, והנה בראשונה/
    כוסו פניו זיעה, כווצו עיניו כלטאה/
    שפשף ידיו, הכה אלתו בחול ואבק התרומם/
    ועכשיו תקע בפיצ'ר מולו מבט מאיים/
    והפיצ'ר - שומו שמים - חייך, מניף ידו כברק/
    ואת הכדור האחרון בעוצמה הוא זרק/

    בגבעות ממול השמש כבר שקעה/
    כשהכדור האחרון הגיע למטרה/

    התזמורות ממשיכות לנגן, הילדות משחקות בשלווה/
    ויש מקומות שבהם חיים כאילו מאומה לא קרה/
    אך לא במדוויל, שם לעד יספר זקן לטף/
    איך הכדור האחרון נזרק – וקייסי נשרף/

    ***

    הבלדה מוכרת וידועה לכל אמריקאי חובב ספורט. כמעט בכל בית ספר היא מין חובת קריאה. הרצאות ניתנו עליה; ויכוחים היא עוררה; ספרים נכתבו עליה, והשאלה העיקרית היא אם, אמנם, הייתה קבוצת בייסבול בעיירה מדוויל, ואם באמת היה להם עילוי בייסבול ושמו קייסי. פרנק דיפורד, העיתונאי הדגול של ספורטס אילוסטרייטד, כתב לאחרונה תיזה שלמה על הבלדה. הדיעות עדיין חלוקות. נראה שאת האמת לעולם לא נדע.

    • איתן בקרמן

      פשששששששש סחתין.

  • אבירם

    מה זה הקישקוש הזה של "האמריקאים הם האומה השמחה בעולם"?! האם קיים כבר ענף אולימפי כזה? מה זו הקביעה המטופשת הזו? ואם אטען שפינלנד היא השמחה ביותר, תוכל לסתור אותי?

    • עמיר

      מנחם יוכל לסתור אותך גם אם תטען כי 1+1=2

      בדיחה מנחם, אל תהרוג אותי

  • מנחם לס

    לעמיר!

    אם ה-1 + 1 זה ג'ון סטוקטון פלוס קרל מלון, זה באמת 3

    • עמיר

      אלמלא מספר 23 אחד אולי באמת היו להם 3. לנגן ג׳אז הם ידעו, חבל שהם לא טרחו להוציא ולו אלבום אחד.

Comments are closed.