בית ספר לניהול – שלומית גיא

בשבוע שעבר פרסמתי כאן פוסט הנוגע לחשיבות הניהול במועדוני ספורט. הפוסט נגע בעיקר בהיבטים של ניהול שוטף של שחקנים ואנשים במערכות מורכבות. הפוסט הזה יעסוק בחשיבות קביעת מטרות לטווח ארוך (או במילים אחרות: אג'נדה) למועדון. הדוגמה הטובה ביותר לכך בעולם היא כנראה הדוגמה של מועדון הספורט ברצלונה, שהלילה ייקבע הנשיא החדש שלה. לפני שנתחיל, כמה מילים על העיר ברצלונה והקהילה הקטלנית.

הקטלנים הם קהילה אוטונומית הממוקמת בצפון-מזרח ספרד. ספרד מחולקת למספר אוטונומיות כמו קטלוניה, ביניהם: חבל הבאסקים ונווארה. קטלוניה היא המדינות האוטונומיות ביותר. יש לה דגל, סמל, חבל ארץ ושפות רשמיות. בקטלוניה חיים כ-7,500,000 נפשות, שמהווים כ- 16% מאוכלוסיית ספרד (הפוסט מסתמך על מאמר שפורסם בכתב העת "גיאוגרפיה תרבותית". קישור מדויק בסוף הטקסט).

*

מועדון הספורט הוקם בשנת 1899 על ידי כדורגלנים שוויצרים, בריטים וקטלנים. למועדון קבוצות בכדורסל, כדוריד, הוקי קרח, כדורגל וכדורגל אולמות. המועדון פועל בשיטה ייחודית בעולם, המאפשרת לחברים בעלי מניות (socio) לקבל החלטות לגבי הקבוצה. בתחילת כל עונה נמכרות יחידות חברות והחברים בוחרים בהצבעה את יושב הראש. מנהלי עמותות אוהדים בישראל וודאי ישמחו לשמוע שבשנת 1908 היו למועדון 38 חברים בלבד. ב-2007 כבר היו למועדון 156,000 חברים (המשלמים כ-150 אירו כל אחד עבור הזכות להיות חבר).

למועדון הכדורגל של ברצלונה היה, לאורך תקופות זמן משמעותיות,  חשיבות פוליטית. בתקופה שלטונו של הרודן פרנסיסקו פרנקו נאסר על קהילות לאומיות להפגין זהויות מקומיות. המקום היחיד בו הותר לקטאלנים לדבר בשפתם ולהניף את דגליהם היה אצטדיון הכדורגל. בתקופה זו מועדון הכדורגל הפך סמל לדרישה לאוטונומיה ועצמאות. בשנות החמישים של המאה העשרים החריפה היריבות בין ברצלונה לריאל מדריד, שכן פרנקו השתמש בקבוצת הכדורגל של מדריד להפיץ את משנתו ולזכות בתמיכת ההמונים.

*

ב-1975 פרנסיסקו פרנקו מת והדיקטטורה שלו נפלה. ב-1978 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לתפקיד נשיא מועדון ברצלונה, ולתפקיד נבחר לואיס נונייז. נונייז היה איש עסקים בעל חברת בנייה. הוא נולד בבילבאו, עיר הבירה הלא רשמית של המחוז הבאסקי. הוא ומשפחתו לא היו מקושרים עם הלאומיות הבאסקית או הקטלנית, והוא לא הזדהה עם המאבק נגד פרנקו. הקמפיין של נונייז הציע לנתק את מועדון הכדורגל של בארסה מהזהות האתנית-מקומית של ברצלונה. נונייז ניצל את חוסר ההצלחה של מועדון הכדורגל של ברצלונה על המגרש, וניהל קמפיין שמטרתו להחזיר את תשומת הלב למתרחש על המגרש ולא מחוצה לו (קרי, הזהות האתנית של הקבוצה). לאורך כל התקופה בה היה נשיא המועדון, הרחיק נונייז את הקבוצה מהשפעתם של מנהיגים קטלנים. נונייז הרחיק את הקבוצה מסמלים ושיח קטלנים. הנשיא של ברצלונה שאף לקבוצה בינלאומית-גלובלית, מנותקת מזהויות אתניות מקומיות ולכן הדגיש את הגלובלי על פני הלוקלי. בתקופת נונייז הפכה ברצלונה מועדון עולמי גדול ומוצלח. בשנת 2000 העביר נונייז את תפקיד הנשיא לסגנו, ז'ואן גאספרט, שהמשיך בדרכו ותפיסת עולמו של קודמו.

*

את מסע הבחירות לנשיאות המועדון, שהתקיים בשנת 2003 ניצח ז'ואן לאפורטה, אשר הציע שינוי מוחלט מתפיסת עולמו של נונייז: לאפורטה הבטיח להחזיר את ברצלונה המועדון לקהילה הקטלנית. מרגע בחירתו פעל לאפורטה להחזרת הסמלים והשיח הקטלני לקבוצה: הוא חיבר את הקבוצה לעיר ולשלטון המקומי, הוא עודד את השפה הקטלנית במועדון (כך לדוגמה כל חוזי השחקנים נכתבים בקטלנית, השחקנים הזרים לומדים את השפה ועוד). בנוסף, עשה לאפורטה מאמצים לשווק את הקבוצה מבחינה גלובלית סביב המשמעויות של המיעוט האתני. דווקא המיתוג האתני-לוקלי של ברצלונה הפך את המועדון לאחד האהובים ביותר בגלובוס.

הסיפור הזה מוכיח עד כמה ניהול יכול לשנות אופי, קהילה, תרבות ואפילו גיאוגרפיה של קבוצות ספורט. במידה רבה, ברצלונה הפכה להיות ברצלונה שאנחנו מכירים היום בזכות מנהלים מוצלחים מאוד, שנדרשו לייצר אג'נדה על מנת לזכות בתפקיד נשיאות המועדון. האם יגיע היום שגם מנהלים של מועדוני ספורט בישראל יצטרכו לייצר ולהציג אג'נדה לפני כניסתם לתפקיד, ואף ייבחנו לפיה? אם מסתמכים על המקרה של ברצלונה, ניהול מהסוג הזה בהחלט יכול לסייע מאוד לקידום המקצועי של הספורט בישראל.

לאתר של שלומית גיא

Shobe, H. (2008), Football and the Politics of Place: Football Club Barcelona and Catalonia. 1975-2005 In Journal of Cultural Geography vol.25(1). 87-105

 

עוד לא התגברה - יוחאי שטנצלר
ליגת שוקי ההון - האלסטיות של חוקי הכלכלה

18 Comments

איציק 19 ביולי 2015

אני לא פוסל את עיניין האג'נדה שהיא ראויה ויכולה להיות חשובה וגם בסיס להצלחה. האג'נדה לא חייבת להיות בעלת גוון פוליטי, ולרוב היא לא כזו, אבל איזו אג'נדה יש לצ'לסי, צסק"א כדורסל. לקבוצות הכדורסל היווניות שזכו באליפויות בשנות ה-90 כשאיילי הספנות לקחו את הקבוצה כצעצוע ושפכו כספים. נכון שאלו הצלחות קיצרות טווח, אבל זה לא נראה כך בצ'לסי וגם פסז' לא נראת כהולכת להעלם. אני לא יודע ומעלה תהייה, אולי בעולם החדש אין צורך באג'נדוד כי אם מספיק תיכנון ל-3-4 שנים קדימה במקרה הטוב. מנצ'סטר הצליחה המון שנים עם אג'נדה שאף שחקן לא גדול מהמנג'ר ותראי מה קרה כשהמנג'ר החליט לפרוש…
אין לי תשובה מה טוב ומה לא, אבל דוגמא קיצונית כזו כמו ברצלונה מעלה שאלה האם היא החריג, או היא משהו שיכול להפוך לנורמה, רק רם יאמצו אותה.

שלומית גיא 19 ביולי 2015

איציק, אתה צודק. גם לי אין תשובות טובות לכל השאלות האלה. ובוודאי שהאג'נדה לא צריכה להיות פוליטית. אולי עדיף היה להשתמש במושג "מיתוג". ובכל זאת, אני מאמינה שבחירות דמוקרטיות שבהכרח גם דורשות מהמנהל לחשוב, לתכנן ולשכנע את קהל בוחריו באג'נדה מסוימת הן כלי טוב (לא מושלם) לניהול טוב.

איציק 19 ביולי 2015

ביקרת לאחרונה בישראל שאת כל-כך מהללת את הדמוקרטיה ;)

no propaganda 19 ביולי 2015

בחירות דמוקרטיות זה טוב למדינות, אני בכלל לא בטוח שזה עדיף לחברות או קבוצות כדורגל.
ודרך אגב בריאל גם יש סוסיוז ותיאורתית גם יש בחירות דמוקרטיות, רק שפרז תפר שם מכרז לעצמו וכרגע זה בוטל על להודעה החדשה.

אביאל 19 ביולי 2015

שלומית – אכן יש היגיון מסוים בכך שמערכת המובססת על דמוקרטיה דורשת מהמנהל אותה לחשוב משום שהוא תמיד בסכנה שיחליפו אותו, אבל בניגוד למדינה בה מוכרעים גורלות של בני אדם מדובר על מועדון כדורגל (עם כל זה שכדורגל הוא חלק מרכזי בחייהם של רבים) – דווקא הפופוליזם שדבק בברצלונה בשנים האחרונות הביא לבעיות, החל מהחשיפה על דוחות מזויפים בתקופת לאופרטה ועד להעברת נייאמר בתקופת רוסל – קשה לי להאמין שהדברים היו מתבצעים תחת מנהל שכפוף לבעלים (או לקבוצת בעלים) שבו הדין שהוא צריך לתת הרבה יותר משמעותי מאשר ל150 אלף איש עמומים וראי את הפוליטיקה הכלל עולמית בהקשר הזה.

אין צורך אמיתי להכניס פוליטיקה כזאת לספורט, גם בקמפיין הנוכחי חלק מהתמודדים הבטיחו החתמות נוצצות ופחות שיקולים מקצועיים.

no propaganda 19 ביולי 2015

האג'נדה של צ'לסי היא לתת לגיטימציה לרומן אברמוביץ בהיי סוסייטי של לונדון ולספק לו תוכנית נסיגה נוחה במקרה והעניינים עם פוטין לא ילכו חלק.

פסז' היא חלק מאג'נדה כללית של קטאר של השקעה באירופה והשגת כח רב ביבשת. כשהמטרה היא מנופי לחץ רבים ככל האפשר במקרה ומדינה אחרת תאיים עליה.

שלומית גיא 20 ביולי 2015

אני לא חושבת שבחירות דמוקרטיות הן פתרון מושלם ולא משוכנעת שזה מודל שצריך לאמץ בכל מקום. אני כן מתעקשת שלמנהלים שמגיעים לקבוצות ספורט צריכה להיות אג'נדה או לפחות תוכניות לטווח קצר וארוך, אחרת- על בסיס מה הם נבחרים ועל בסיס מה הם נבחנים?

זה מזכיר לי שפעם הזמינו אותי לייעץ למחלקת נוער בישראל. הפגישה הראשונה שלי עם מנהל מחלקת הנוער התחילה בשעה של הסברים. כשסיים שאלתי אותו: או.קיי, הזמנת אותי לעזור. אבל מה המטרות של מחלקת הנוער שלכם? הוא לא ידע לענות לי. והוא היה אחד המנהלים הטובים בארץ. אם אתה לא יודע לסמן דרך, איך אפשר לדעת לאן הולכים?

אייל הצפון 19 ביולי 2015

האידיאולוגיה של ברצלונה (כמו של 90% מתושבי העולם), היא להרוויח כסף.
עם כל הכבוד לתרבות ולמסורת של הקטאלונים, קטאלוניה היא אחד האזורים העשירים ביותר בספרד, והם מרגישים שהם שונים, גם משום שהם היו אוטונומיה (בחסות צרפתית) נוצרית במשך מאות שנים שבהן רוב ספרד נשלט על ידי המוסלמים. אחת הסיבות המרכזיות שקטאלוניה רוצה אוטונומיה היא שהתושבים לא מוכנים לממן את אעצלנים מהדרום שהם עדיין תחת השפעה מוסלמית כולל סייסטה יומית. מי שהיה באזור אנדלוסיה יודע שמחוץ לאזורי התיירות ולמרכזים הסופר מודרניים של הערים הגדולות, יש ערים שנראות כמו תל אביב (בחלק המודרני) – יפו (בחלק העתיק, כולל המסגדים), ואזורים כפריים שנראים כאילו לא השתנו הרבה ב-500 השנים האחרונות, ובהם השפה מזכירה ערבית מרוקאית.
מובן שכדי למקסם רווחים היו צריכים למתג גם את ריאל מדריד, שאכן הייתה הקבוצה של הממסד בימי פרנקו, אבל אחרי הדמוקרטיזציה של ספרד היה צורך למתג אותה ככזו, ולמתג את ברצלונה באופן המנודג למיתוג של ריאל (וכך שתי הקבוצות מחלקות ביניהן 70-80% מהכסף מחסויות, זכויות שידור, ומכירת מרצ'נדייזינג.
אבל כל הספורט המודרני זה להציג תדמית של יריבות עקרונית בזמן ששניים שלושה שחקנים גדולים מחלקים ביניהם 70% מהעוגה. בעצם, גם בפוליטיקה זה ככה.

שלומית גיא 19 ביולי 2015

אייל הצפון, מסכימה עם כל מילה. יש הרבה תיאוריות באנתרופולוגיה שטוענות שכל זהות אתנית/ מסורת היא פוליטית ומכוונת למטרה מסוימת, לרוב כדי ליצור אבחנה מול תרבות אחרת, קרובה טריטוריאלית (הרעיון הראשון שעולה לי לראש הוא איסור על חלק מהמזונות/ איסור על ביגמיה/ הקרבת קורבנות ביהדות). אם התיאוריות האלה צודקות, הן מסבירות גם את יצירת הזהות הנבדלת של הקטלנים מול הספרדים.

יואב דובינסקי 19 ביולי 2015

יש הרבה מה ללמוד מברצלונה בנושא ניהול האקדמיה, כי שם קורה משהו מיוחד, אבל ניהול המועדון הוא לא מודל לניהול תקין. חלק מדואופול ששולט בזכויות השידור בספרד ורומס את הליגה, כל שנה קונים את השחקן השלישי הכי טוב בעולם למרות גרעונות, עוברים על חוקי אופ"א על ימין ועל שמאל, מוכרים את אידיאולוגיית המועדון לקטאר, מנהלים פוטרו ונזרקו וכו' וכו'.

שלומית גיא 20 ביולי 2015

יואב, מה שלומך?

אני חושבת שאנחנו מדברים על דברים שונים. יש לניהול הרבה מאוד רמות. אני התייחסתי לרמה אחת, ולא לרמות שעליהן אתה, בצדק, מצביע. מבטיחה להתייחס גם לזה בהזדמנות אחרת.

guy 19 ביולי 2015

שלומית – עוד

שלומית גיא 20 ביולי 2015

תודה :)

עדי אבני 19 ביולי 2015

שלומית, הפוסטים שלך לא נוטים אולי למשוך הרבה תגובות, אבל הם מהחשובים והטובים בפלטפורמה הזאת, ואני תמיד נהנה לקרוא אותם

שלומית גיא 20 ביולי 2015

תודה, עדי :)

צור שפי 19 ביולי 2015

רק הבהרה: בספרד 17 חבלים אוטונומיים וגם שתי הערים הספרדיות לגדתו הדרומית של הים התיכון (באפריקה) סאוטה ומחייה נהנות ממעמד דומה. בחינת מידת האוטונומיה מראה שה״הובלה״ היא של ארץ הבאסקים שבנוסף לאלמנטים שהוזכרו בפוסט לגבי קטלוניה נהנית גם מהסדר מיוחד בתחום גביית המסים. לגבי השפות – יש ארבע רישמיות כאלה בספרד – ספרדית, קאטאלנית, באסקית וגליסאית.

ק. 19 ביולי 2015

ולנסיאן לא נחשבת שפה רשמית?
אגב הגז'גו (גליסיאית) הם היחידים שלא מדברים בס' עבור z או ce/ci

גיסנו 20 ביולי 2015

הכתבה מעניינת מאוד, אבל עדיין יש כאן קצת עניין של ביצה ותרנגולת.
כי כל האג'נדה של בארסה הייתה שווה כקליפת השום אם ב 2004 לא היה מתחיל תור זהב של ברצלונה שהתבסס בעיקר על דור זהב שגדל במועדון והבשיל בערך ביחד (פויול, ואלדס, צ'אבי ואינייסטה נחשבו לשחקנים די בינוניים עד שהגיעו רונאלדיניו ואטו והטיסו את הקבוצה קדימה). כבר אין כ"כ הרבה שחקני בית בברצלונה, ושחקן הבית המוביל בכלל אינו קטלאני – האם אג'נדה של זהות מקומית-אתנית חזקה יכולה להחזיק מעמד כשבקבוצה מככבים בעיקר זרים, שרובם דרום אמריקאים ורק אחד נמצא במועדון מגיל צעיר?
אני מסכים עם אייל הצפון, בסופו של דבר האג'נדה הזו היא רק אמצעי כלפי המטרה (שמתחלקת בין רווח כספי לבין הצלחות ספורטיביות שבתורן יביאו עוד כסף), וכפי שאת הצגת יפה בפוסט עצמו – ניתן לקלף ולהלביש חזרה את האג'נדה הזו פעם כמה שנים בלי שזה יטריד יותר מדי אנשים.

Comments closed