נשים וספורט – שלומית גיא

מחשבות על נשים וספורט בעקבות ספר חדש

ב-12 השנים האחרונות בהן אני כותבת על ספורט, מעולם לא כתבתי טקסט על ספורט נשים. יש לכך שלוש סיבות. הראשונה, מעולם לא חקרתי את התחום ולכן כל מה שיש לי לומר עליו הוא בגדר אמירות של סקרנית המביטה על הנושא מהצד. שנית, זהו בעיניי אחד הנושאים המורכבים ביותר בספורט המודרני. כיוון שכך, פוסט באינטרנט פשוט איננו מספיק כדי להעביר את המורכבות שלו מבלי לגרור עליי התקפות המבוססות על "העתק הדבק" שהוצאו מהקשרן. הסיבה השלישית היא שאני, עדיין, מאפשרת לעצמי את הפריבילגיה של התלבטות סביב הנושא, כך שבעוד שלטקסטים יש נטייה להישאר קבועים, דעתי בנושא משתנה מעת לעת.

שני אירועים גרמו לי לשנס מותניים ולנסות להתמודד עם המשימה. הראשון הוא חגיגת יורו עד גיל 19 שהסתיימו השבוע בישראל, והשני הוא פרסום ספרו החדש של פרופ' אמיר בן פורת "לא כך עושות כולן" המתאר היבטים הסטורים וסוציולוגים של כדורגל הנשים בעולם ובארץ (הוצאת רסלינג). בהשראת אירועים אלה אנסה לענות על שתי שאלות:

א. האם נשים שמשחקות כדורגל יזכו אי פעם ליחס שוויוני בהשוואה לגברים המשחקים כדורגל?

ומכאן: האם נשים צריכות לשחק כדורגל?

ב. האם נשים שמנהלות כדורגל יזכו אי פעם ליחס שוויוני בהשוואה לגברים המנהלים כדורגל? ומכאן: האם נשים צריכות לנהל כדורגל?

כמובן שאת תחום הכדורגל אפשר להחליף כמעט בכל ענף ספורט קבוצתי אחר. וכיוון שמדובר בשתי מגה-שאלות, אודה על סבלנות ואורח רוח.

*

כדי להתחיל את הדיון בשאלות אלה אפרט קצת על ההקשרים ההיסטוריים של הספורט (כפי שהם מפורטים גם אצל בן פורת, כאמור). פעילות גופנית נחשבה כמעט מאז תחילת ההיסטוריה, למעוז גברי במהותו. הספורט המודרני מאז תחילת התקופה המודרנית נוכס, באופן בלעדי, למגדר הגברי, כאשר כלים מודרניים, ובראשם הרפואה, הצדיקו חלוקה לא שוויונית זו. כך, רופאים החל מהמאה ה-19 הזהירו נשים כי אם תעסוקנה בפעילות גופנית/ ספורט הן תאבדנה את מבנה גופן הנשי, כתפיהן יהיו רחבות יותר, קולן עמוק והן אף מסתכנות בלאבד את היכולת ללדת. לדעת בן פורת, תלמיד נלהב של האסכולה המרקסיסטית, מדובר במניפולציה שנועדה להדיר נשים מהמרחב הגברי.

לאורך התקופה הזו נשים התחרו בענפי ספורט גבריים. כך היו מוכרות באירופה תחרויות היאבקות של נשים, בעיקר מהמעמד הנמוך, אך אלה נתפסו כסטייה המתקרבת במאפייניה לזנות. תחילתה של המהפכה הפמיניסטית באנגליה, ארצות הברית ומדינות מערביות נוספות הצליחה להביא שינוי ברמה הפוליטית והחברתית. אך בעוד נשים קיבלו זכות הצבעה וזכויות פרלמנטריות אחרות, הספורט נשאר המעוז האחרון של השליטה הגברית. זאת מכיוון שבניגוד לתחומים אחרים הספורט מערב את הגוף, ובהשוואה בין הגוף הנשי לגברי, לגברים יש יתרון ברור.

כיוון שכך, לדעת בן פורת, המאבק של נשים לשחק כדורגל הוא המאבק הפמיניסטי האחרון שעוד נותר להן כדי להגיע לשוויון. המצב כרגע, לטענתו, הוא שגברים ממשיכים להחזיק בלגיטימציה על המשחק בכל כלי – אידיאולוגי, כלכלי, תקשורתי – שיש להם. המאבק הפמיניסטי סביב השליטה במשחק הוא מאבק שהוא לטענתו אקוטי לקיומה של חברה שוויונית ובריאה.

*

אבל לא כולם שותפים לעמדה הזאת.

כאשר מדברים על פמיניזם, חשוב לזכור שישנם זרמים רבים המכנים עצמם זרמים פמיניסטים. פעמים רבות זרמים אלה חלוקים בעמדתם בנוגע לגורם האי-שוויון, ועוד יותר מכך חלוקים סביב שאלת פתרון הבעיה. הפמיניזם הליברלי יענה על השאלה הראשונה והשנייה בחיוב. נשים צריכות לשחק כדורגל וסביר להניח כי בעתיד נשים אלה אף תזכנה ליחס שוויוני לעומת גברים המשחקים כדורגל. הדרך להשיג שוויון זה, לפי הפמיניסטיות הליברליות, היא באמצעות בתי המשפט והרשות המחוקקת.

ההצלחה הגדולה ביותר של זרם זה הוא מה שמכונה בארצות הברית ובעולם כולו "טייטל 9"- תיקון לחוק שהתקבל ב-1972 וחייב כל מוסד חינוכי המתוקצב על ידי המדינה להשוות את ההקצבות שמקבל הספורט הנשי לזה שמקבל הספורט הגברי. כיוון שמערכות החינוך בארצות הברית מרכזות את מרבית הכשרת הספורט בגילאים הצעירים, לטייטל 9 הייתה השפעה אדירה על גידול במספר הספורטאיות ואף על התפתחות הספורט המקצועי לנשים (לדוגמה ה-WNBA).

הזרם הפמיניסטי שיענה על שתי השאלות הראשונות בשלילה הוא הזרם הרדיקלי. לדידו, נשים שמשחקות כדורגל לעולם לא תזכינה לשוויון ביחס לגברים במצב בו החברה מתקיימת כיום, מהסיבה הפשוטה שאת חוקי המשחק (הפוליטי כמו גם הכדורגל) קבעו הגברים. בספורט חוקים אלה באים לידי ביטוי בהעדפה של תכונות גוף ואופי גבריות. כך, כל ענפי הספורט המודרני מתבססים על כוח פריצה: בעיטה, זריקה לסל, הטלת כידון, ריצה ועוד, הדורשים שימוש בשרירים "גדולים", שהם חזקים יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. נשים שמשחקות כדורגל מקבלות עליהן מראש את העובדה שלעולם לא תוכלנה לרוץ מהר יותר, לבעוט חזק יותר או לקפוץ גבוה יותר מגברים. בכך הן בעצם משעתקות את מצבן העגום ונשארות, לעד, עדיפות פחות מהספורט הגברי.

*

הפתרון, לדידו של זרם פמיניסטי זה הוא ליצור לוח משחק חדש המדגיש את החוזקות הנשיות. כלומר, לעודד נשים לעסוק בספורט המדגיש ערכים "נשיים" כמו שיתוף פעולה, עבודת צוות, תמיכה הדדית והעצמה. מבחינה ספורטיבית עדיפות פעילויות גופניות שלא מערבות תחרות ומדגישות עבודה על שרירים ארוכים ועמוקים, החזקים יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. כך נכנסו לחיינו פעילויות גופניות כמו פילאטיס ויוגה. גברים כמובן מוזמנים לקחת חלק בפעילויות אלה, אבל הם מוכרחים לקבל עליהם את עולם הערכים הנשי, זה המדגיש כאמור עדינות, איטיות ורעות.

הרעיון שנשים הן באופן אינהרנטי עדינות וגברים הם מתפרצים ואלימים מעורר כמובן ביקורת בקרב זרמים אחרים של פמיניזם, אבל הוא מקובל בחוגים רבים. אולם אם נקבל טענות אלה של הרדיקליות, אז טורניר יורו לנשים לא צריך להתקיים, כיוון שהוא במהותו מחזק את הערכים הגבריים ומסייע לאי קיומו של שוויון. חבל, לא? גם בן פורת לא יסכים עם הטענות של הזרם הזה.

*

גם הפמיניזם ההגמוני שותף להנחת הבסיס של הפמיניזם הרדיקלי; זרם זה טוען שנשים צריכות להיכנס לעמדות מפתח ניהוליות שאוישו עד כה על ידי גברים. אולם החל מהגיען לשם הן צריכות לנהל מערכות על פי ערכים "נשיים". כך לדוגמה, בשנת 2000 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1325 שקובעת שמדינות נדרשות לעודד נציגות של נשים בתהליכי שלום ובפוליטיקה בינלאומית; זאת מכיוון שלנשים יש, לכאורה, נקודת מבט אמפתית ומוכנות גבוהה יותר להגיע לפשרה. בספורט ניהול של נשים יכול להביא לפתיחה של שיתופי פעולה ולעבודה משותפת שיביאו להפחתה של אלימות וגזענות.

זרם מעניין נוסף בהקשר הזה הפמיניזם הפרו-סקס (או הליפסטיק). זרם זה שהתגבש בעקבות הצלחת המהפכה הקווירית בארצות הברית טוען שנשים ספורטאיות (ונשים בכלל) צריכות לנצל את המקום בו יש להן יתרון על הגברים על מנת למשוך השקעות כלכליות ותשומת לב ציבורית לעיסוקן. נקודת החוזק המרכזית שלהן היא, ניחשתם נכון, המיניות שלהן. וכיוון שגברים יעשו כל מה שבחורה בהלבשה תחתונה תבקש מהן, כולל יצפו במשחק כדורגל נשים, יש להשתמש בכך. כך חשבו נשות נבחרות הכדורגל של גרמניה (ואחרות) כאשר הצטלמו בהלבשה מינימאלית למגזין פלייבוי על מנת לעורר תשומת לב למשחקי הנבחרת. על בסיס העיקרון הזה עובדת גם ליגת לנג'רי פוטבול ליג. העירום במקרה של התומכות ברעיון הזה, לא רק שאיננו מחליש את האישה, אלא אף מעצים אותה ואת מעמדה היחסי. אני מניחה שבישראל תהיה התנגדות חריפה לתפיסה הזו, הן בקרב מגזרים שמרניים והן בקרב הספורטאיות עצמן.

*

על השאלה האם נשים צריכות לנהל ספורט אפשר לענות באופן דומה. הפמיניזם הליברלי יטען שבהחלט כן. נשים צריכות לדרוש להיכנס למעוזי הגבריות, אם דרך חוקים ואם באמצעות בתי משפט, ולעשות עבודה דומה לזו של הגברים. הפמיניזם ההגמוני יטען שנשים צריכות לדרוש עמדות ניהול, אך בהגיען לשם, עליהן לשנות את השיח המקובל, ולהציע תפיסות "נשיות" יותר. הפמיניזם הרדיקלי יציע לנשים לפתח ענפי ספורט נפרדים מאלה של הגברים, ולנהל אותם בנפרד. אני לא בטוחה שאני יודעת כיצד יענה הפמיניזם ליפסטיק על השאלות האלה. וכל זה עוד לפני שהכנסנו לסיר זרמים נוספים כמו הפמיניזם הפוסט מודרני, פמיניזם שחור, פמיניזם חזרה למטבח ועוד.

אף פעם לא הצלחתי לענות על השאלה: האם אני פמיניסטית. לא כיוון שאני לא, אלא בגלל שהמושג מורכב בעיני כל כך שאינני מצליחה להסביר אותו לעצמי. אני, כאמור, גם נוטה לשנות את דעתי מפעם לפעם. מצד אחד, קשה לי עם העובדה שנשים צריכות להיות "גבריות" כדי להצליח במעוזי גבריות מוצהרים (ע"ע גולדה מאיר, מרגר תאצ'ר בפוליטיקה). מהצד השני, גופי רעד מהתרגשות אתמול בערב כשבחדשות הראו את מסיבת העיתונאים של ג'יין וולטר עם מינויה למאמנת הראשונה ב-NFL.

הספר "כך לא עושות כולן" של אמיר בן פורת נכתב אומנם מנקודת מבט מרקסיסטית והגמונית וכמעט לא דן בתיאוריות האחרות. עם זאת הוא פורץ דרך במובן הזה שהוא הספר הראשון שפורסם בעברית בנושא נשים בספורט. בהיותו כזה הוא פותח דלת לתחילתם של דיונים בנושא.

לאתר של שלומית גיא

 

הברקאשו היכה פעמיים - איתי ליבוביץ'
על "ראודי" וראוזי - רובי גלודאן

תגובות

  • גיל

    אני כמעט תמיד לא מסכים עם הפמיניזם הרדיקלי אבל במקרה הזה הוא לדעתי צודק, אם כי הפרשנות שלי תהיה שונה. גברים אכן שונים מנשים ביולוגית וחלק מענפי הספורט מנציחים את זה. ג'ינו אוריינמה, מאמן הנשים של קונטיקט אמר שנשים צריכות לשחק עם סל נמוך יותר, כך המשחק יתאים יותר למידתן ויהיה מעניין יותר. כדורגל דווקא נראה לי מתאים לנשים בדיוק באותה המידה רק שהמשחק שם שונה. הוא יותר קבוצתי מסוליסטי ונשים אגב כמעט לא מזייפות פציעות וצוללות כמו הגברים.

    • Matipool

      עוד כמה שנים וגם הן יצללו חופשי ויזייפו פציעות .

      • גיל

        אני לא חושב.

  • תום

    איך אפשר לקרוא לטייטל 9 פמיניסטי אם הוא בנוי כולו על פוטבול? יותר נכון, על הצורך להשוות את 85 מלגות של קבוצת הפוטבול (65 בדוויז'ן 2), במלגות של קבוצות נשים?

    • גיל

      מה זה משנה על מה הוא בנוי? העובדה היא שמאז החוק יש פריחה חסרת תקדים בספורט נשים כמו שלא הייתה בשום מקום בעולם. דווקא בגלל שחלק גדול מהמילגות מושוות מדגישות את האלמנט הפמיניסטי שבו כי פוטבול הוא משחק גברי והמילגות של הנשים בענפים אחרים.

      • תום

        זה משנה כי העניין של הציבור בפוטבול - ספורט שהוא גברי לחלוטין בכל אספקט, הוא זה שמאפשר את קיומן של קבוצות נשיות בענפי ספורט שמושכים עניין שולי ביותר (אם בכלל). מספר לא מבוטל של מכללות מאז קבלתו של טייטל 9, או שביטלו את קבוצת הפוטבול כי לא היה להם כסף לעוד 85 מלגות, או שהם ביטלו ענפי ספורט אחרים (היאבקות - פעם ספורט המכללות השלישי ברמת הפופלריות נהפך לענף די זניח) כדי לצמצם את הפגיעה הכספית.

        • גיל

          הפוטבול מחזיק כמעט את כל ענפי הספורט של המכללה כולל אלו של הגברים. ההיסטוריה מראה שאתה טועה לגבי הנשים. יש היום הרבה יותר נשים שעוסקות בספורט כולל יותר אלופות אולימפיות מגברים בארה"ב וזה תוצאה ישירה של החוק. אם מכללות לא יכולות לתת מספר שווה של מילגות לגברים ונשים אז זו בעייה שלהן. במה הנשים אשמות שהמכללות נותנות הרבה מילגות ספורט לפוטבול? אין גם שום בעייה לשחק פוטבול בלי לתת מילגות לשחקנים כמו שעושים בהרווארד. זה לא חוק טבע ששחקני פוטבול חייבים מילגות. ככה ענפי ספורט אחרים ירוויחו.

          • Amir A

            להביא את הרווארד זה קצת מעוות את התמונה. אחרי הכל, הקרן שיש לאוניברסיטה עומדת על 36.4 בליון דולר (גבוה מה-GDP של מחצית ממדינות העולם). האוניברסיטה יכולה להרשות לעצמה לא לתת מלגות פוטבול.
            תוריד את מלגות הפוטבול, אתה תוריד גם את ההכנסות שהפוטבול מביא לאוניברסיטה וכאן כבר יש בעיה להרבה מוסדות.
            הרווח הנקי לשנת 2012-2013 לאוניברסיטת טקסס מתוכנית הפוטבול שלה היה 82 מיליון דולר. למישיגן הוא היה 58 מיליון ולג'ורג'יה 51 מיליון.
            נמשיך עם המספרים. באותה השנה באוניברסיטת מישיגן רק כדורסל גברים (8 מיליון), הוקי גברים (160 אלף דולר) ולקרוס גברים (670 אלף דולר) סיימו את העונה ברווח תפעולי. כל שאר התוכניות הפסידו כספים בסך כולל של משהו בסביבות 27 מיליון. בנוסף היו למחלקת האתלטיקה הוצאות נוספות על סך 67 מיליון שלא יוחסו לענף אחד בלבד (תשלום על מתקנים, פרסום, תחזוקה ועוד). בסופו של יום, התוכנית השניה בגודלה בארה"ב מבחינת הכנסות מפוטבול עדיין מפסידה כסף. קח מהם את מלגות הפוטבול שיגרמו לכך שרמת הקבוצה תרד, ותוך כמה שנים תראה איך הפגיעה הכספית, שתוכנית הפוטבול כיום מאזנת אותה במקצת, תחלחל לכל ענפי הספורט האחרים באוניברסיטה.

            • גיל

              שכל מכללה תעשה את השיקולים שלה אם שווה לה להחזיק ענפי ספורט אחרים בנוסף לפוטבול. מי קבע גם שרק השיקול הכלכלי הוא החשוב? ואם הוא היחיד שקובע אז שכל מכללה תחליט בעצמה אם משתלם לה להחזיק קבוצת פוטבול ולתמוך בענפים אחרים או לא. אם הם רוצים רק למקסם רווחים אז שלא יבלבלו את המוח על סטודנטים אתלטים ויהפכו את הספורט למקצועני לכל דבר. כל עוד זה לא ככה, שיתמכו בענפים אחרים. יותר מזה, דווקא מהענפים האחרים מגיעים הסטודנטים היותר טובים ונשים אתלטיות הן סטודנטיות הרבה יותר טובות מהמקבילות הגבריות שלהם כך שמבחינה האוניברסיטה יש כאן רווח נקי אם הן באמת היו מעוניינות בהשכלה של הסטודנטים שלהם.

            • Amir A

              אל תהיה פשטני. הרי שנינו יודעים שהאוניברסיטאות כאן חיות על התרומות של הבוגרים. והדרך להשיג תרומות היא ליצור את החיבור בין הבוגרים ובין האוניברסיטה, חיבור שמחזיק גם עשרות שנים אחרי שהבוגרים עוזבים. ואחת הדרכים העיקריות ליצור את החיבור הזה הוא הגאווה בקבוצות הספורט ובעיקר קבוצות הפוטבול באוניברסיטאות הדרום.
              כמובן שלא צריך את הקצה המטורף שקיים היום ב- NCAA שבו לסטודנטים בקבוצות הספורט אסור לקבל ביגל עם גבינה כי זה נחשב עבירה על חוקי הליגה אבל אתה לא רוצה להוריד את התינוק עם המים אני מניח.

            • גיל

              נו, אז הקבוצות ברובן מרוויחות מספיק כסף לממן את שאר הענפים איפה פה הבעייה? מה בדיוק אתה מציע לא הבנתי. אני דווקא חושב שהפיכה של הקבוצות למקצועניות עם תשלומים לשחקנים היא הפתרון ההגיוני היחיד וזה הכיוון שהולכים אליו.

            • Amir A

              לא בטוח, כי אז רק האוניברסיטאות העשירות ביותר יוכלו לסחוב את השחקנים הטובים מהתיכוניים. אולי שילוב של הפיכה לסמי-מקצוענים עם תקרת שכר. משהו בין מה שקורה היום לבין מקצוענות מלאה.
              בכל מקרה חשוב לוודא שזה לא ילווה במוות לענפי הספורט שלא מצליחים להחזיק את עצמם, וכיום נתמכים על ידי תוכנית הפוטבול.

            • גיל

              אפשר לחשוב שעכשיו זה לא קורה. יש איזה 10 אוניברסיטאות עלית שמושכות את רוב השחקנים הטובים. ל95% מהמכללות אין סיכוי בכלל לזכות באליפות לעומת כדורסל למשל שם תמיד סיכוי יש (גם אם קטן). והם לא יכולים להחזיק במקל בשתי קצותיו. אם הם טוענים שהם חובבים הם חייבים לתמוך בענפים אחרים.

          • תום

            "זה לא חוק טבע ששחקני פוטבול חייבים מילגות. ככה ענפי ספורט אחרים ירוויחו."

            פחחחחחח.

            כנראה אני צריך לכתוב הנקודה שלי בבירור כדי שתתיחס אליה; זה שפוטבול הוא ספורט יחידני לגברים שעליו נשענת כל המהפיכה הפמיניסטית של טייטל 9. בתכלס זה ויכוח סרק, פוטבול מכללות נמצא בדרך הבלתי נמנעת למקצוענות שלמעשה תוציא את השחקנים מסטטוס של סטודנטים וכך לא תחייב את הכללות להחזיק מספר שווה של מלגות ספורט לנשים.

            • גיל

              פחח זה לא טיעון. ומה שאתה אומר שגוי לחלוטין. טייטל 8 מבוסס על שיוויון ולא קשור לשום ענף ספורט אחר. רווחי הפוטבול היו זניחים כשהוא חוקק. לא היו אז הסכמי שידור עם הטלביזיה, ESPN לא היה קיים, לא הייתה אליפות מכללות אלא רק ליגה, עולם אחר לגמרי.

  • איציק

    ראשית לעובדות. עיסוק נשי ברבים מענפי הספורט אכן גורם להרבה נשים לעבד את מבנה הגוף הנשי. השאלה צריכה להיות, מי הוא שיקבע האם זה בסדר או לא. אם אתה לא אוהב זאת זו הבעיה שלך, לאישה יש זכות לעסוק בספורט. הבעיה היא אחרת בנושא זה והיא בהפניית הבנות לספורט על-ידי הוריהם, ואני מדגיש את המילה "הוריהם" כי גם האבות וגם האמהות הפנו את הבנות למוזיקה או בלט (שגם הוא משנה את מבנה הגוף) ופחות לספורט.
    שאלה אחרת שיכולה להשאל, בהמשך לפוסט של גיל בנושא השחמט, היא האם הנטייה הנשית לעיסוק בספורט זהה לזו הגברית. אם הנטייה קטנה יותר, אז ניתן גם לצפות להישגים נמוכים יותר כי המבחר קטן יותר וגם המוטיבציה לתחרות כנראה נמוכה יותר. אז אם מבחינה אבולוציונית זה המצב, למה צריך להשוות את התנאים בדרגות האימון והניהול? משאיר זאת כשאלה פתוחה, כי אני לא בטוח לגבי השארה הראשית שהעלתי, וממנה יתכן ותתקבלנה תשובות שונות לשאלה השנייה.
    מבחינתי פמניזם ברמה האינדיוידואלית זה לא קבלת שיויון אלה הזכות לבחור האם לקבל אותו. אם לאישה טוב להיות במטבח ולנהל את הבית, למה שמישהי תגיד לה שזה לא בסדר. באותה מידה אם מישהי רוצה להיות קרייריסטית זו זכותה הבלעדית. יש נשים שרוצות את הפרח ביחג האהבה ושישאו אותן על כפיים מעבר למיפתן הדלת ביום חתונתן. זה לא עושה אותן פחות פמניסטיות מאלו ששרפו חזיות. העיניין הוא בזכות הבחירה, ולא במימוש של הזכויות לשויון.
    אותו הדבר בספורט, לאישה צריכה להישמר הבחירה להיות שם, אבל לא צריכה להיות החובה שעל כל זורק דיסכוס תהיה גם זורקת אחת. אני גם סכים עם הצורך בהתאמות. באתלטיקה אנחנו רואים זאת עם משקל כדור הברזל, גובה המסוכה, ומרחק ריצה (100, במקום 110 מטר במשוכות). בכדורעף הרשת נמוכה יותר וזה מוסיף המון לצפיה. בלי הנמכה זו כדורעף נשי היה משהו מאוד משעמם כי כמעט ואף אחת לא היתה מצליחה להנחית כראוי. אני לא מבין למה לא עושים התאמות בכדורגל, כדורסל, אולי אפילו טניס, ועוד. השמרנות וה"פמניזים" שרוצה שיוויון מוחלט, פוגע במטרה שלשמה הוא יוצא למלחמה.
    בעיניין הדרישה בהכנסת נשים לדרגות הניהול והאימון זו לדעתי שטות מוחלטת. צריך לעודד אפליה מתקנת אך לא לדרוש שיוויון. בישראל היו הצלחות די דומות לנשים ולגברים בג'ודו ובשייט. היכן הנשים שהמשיכו לאימון ולניהול? האם חסמו אותן למרות רצונן? ממש לא בטוח. יעל ארד רצתה ללכת לניהול והתקבלה בברכה. נראה לי שהאחרות לא כל-כך ניסו, וחבל. לעומתן, אורן סמדג'ה, גל פרידמן ואמית עינבר החליטו ללכת לאימון. למה מנסדורף מאמן וסמשנובה לא? אני לא יודע, אך אופתע אם אשמע שחסמו אותה או לא העריכו את הידע שלה. אז כדי לדרוש שיוויון צריך קודם שיהיה רצון מצד הנשים להיכנס לתחומים אלו ושתיהיה מודעות לאפשרות. כל מה שצריך, זה במקום שיוויון, לדרוש הזדמנות הוגנת, ואף אפליה מתקנת.

    • אלכס

      +1.
      נניח שאנחנו חיים בעולם שבו אחוזי העוסקים בספורט שווים. יתרה מזאת, נניח גם שמתוך 100 גברים שהתעסקו בכדורגל 50 רוצים להמשיך לניהול ואימון, אבל רק 5 מתוך 100 נשים רוצות. לי לפחות ברור שבמצב כזה, שבו יש נניח 10 משרות פנויות תשעה יאויישו ע"י גברים ורק אחת ע"י ללא פגיעה בשויון.
      דוגמה אחרת - כמות הגברים לעומת נשים באוכלוסיה מתחלק כמעט חצי חצי. אז נחלק את התקציבים שווה בשווה? אבל אז אם מתוך האוכלוסיה הנשית רק 10% רוצות לעסוק בספורט ומהגברית 90%? אז הגברים לא יתוקצבו בהוגנות.

      לדעתי אין שיוון, וזה בסדר. נשים קטנות יותר, בעלות פחות מאסת שריר, חברותיות (ובהרחבה קבוצתיות) יותר, עושה רושם שגם פחות אינדיבידואליסטיות (למרות שפה נראה לי שזה יכול לנבוע אך ורק מגורמים סביבתיים) ויש סיכוי שיצר התחרותיות קטן יותר. היחס של תקציבים, תקנים, נציגות וכד' לא צריך להיות תואם את האחוז באוכלוסיה הכללית.
      אני כל כך מסכים שצריך לאפשר למי שרוצה לעסוק במה שהוא\היא רוצה ללא תלות בדת\גזע\מין\וכד', והחוסר-אפליה הזו צריך להיות משוקף בכל דבר. אבל, וזה מה שהרבה פעמים מפריע לי בעיסוק בגברים\נשים, לא צריך לכפות על נשים להתנהג כמו גברים (לעמול עד שלא יהיה מספר זהה של כדורגלנים לכדורגלניות למשל), ולא לההיפך. מי שרוצה מוזמנת ומי שלא רוצה לא צריכה את ההזמנה שלי.

  • austaldo

    כל ההגדרות האלו לפמיניזם עשו לי סחרחורת ... העיניין הוא שכל גישה צודקת במשהו:
    הפמיניזם הליברלי צודק בנושא של שיוויון הזדמנויות ומתן אפשרות שווה לנשים לעסוק בספורט. ההצלחה האמיתית של טייטל 9 היא לא ב WNBA אלא בעיקר בענפי הספורט האולימפיים האישיים. ארה"ב תמיד זוכה בהרבה מדליות, אבל החלוקה הפנימית בניבחרות האולימפיות האמריקאיות היא משהו כמו 60-40 לטובת הנשים. זה המון.
    הפמיניזם הרדיקלי צודק - כמו שגיל ציין - שענפי הספורט נוצרו ע"י גברים, בשביל גברים וההדגשים שלהם הם במקומות שלגברים יש יתרון מבחינה ביולוגית (מסת שריר, כוח מתפרץ ...). יותר מזה, אם מסתכלים על כדורגל למשל, הנשים נמצאות בפיגור של 150 שנה בערך של ליגות ומסורת - איך אפשר לסגור פער כזה? בכלל, מי שצופה בספורט רוצה לראות את הטוב ביותר: כשאני רואה את קים יו נה על הקרח אני יודע שאני רואה את הטוב ביותר. את תרגיל הקורה של שון ג'ונסון מבייג'ינג אף גבר בעולם לא מסוגל לעשות. לעומת זאת, לראות כדורסל נשים אני לא מסוגל, כי זה כדורסל נחות ואני עדין פה.
    הפמינזם שרוצה שנשים יכנסו לתפקידי מפתח בספורט - אולי כשנשים באופן כללי יקבלו יותר תפקידי מפתח (וכשהן מקבלות תפקידים כאלו אז גם משכורת שווה) במישרדי הממשלה, בשירות הציבורי, בחברות הפרטיות ... כששם יהיה שיוויון אז זה יקרה גם בספורט.
    ולגבי הפרו-סקס - סטייסי דראגילה היתה פעם הקופצת במוט הטובה בעולם ובמשך שנים היא ניהלה קמפיין כמעט לבד נגד ה IAAF והוועד האולימפי להכניס את קפיצה במוט לנשים לתחרויות האתלטיקה ובמשך שנים לא התייחסו אליה. בסופו של דבר, איך היא ייצרה מספיק תמיכה בדעת הקהל למטרה שלה? אז כן, בעולם שלנו זו עדיין טקטיקה שימושית.
    בשורה התחתונה, ספורטאיות היום זוכות להרבה יותר הערכה (וכסף!) מפעם. כמה מהן הופכות לגיבורות תרבות ממש (כמו רונדה ראוזי למשל). אבל הדרך עדיין ארוכה.

  • guy

    דיון מאוד ראוי, ופוסט מעניין שלומית, כרגיל. בדומה לך, גם דעתי חצויה. לעומת זאת, הקונצזוס הוא סביב זה שעליך להמשיך ולפרסם כאן מפרי עטך, ועדיף בתדירות גבוהה. תני לנו עוד על מנהל ספורט וכו', כי דיון סביב 'צ'אבי טוב מאינייסטה' או 'חיפה תלך על כל הקופה השנה' יש לנו מספיק.

  • יואב דובינסקי

    מרתק שלומית. עברתי לאחרונה לנוקסוויל, טנסי, שם נמצא היכל התהילה של כדורסל הנשים. מאמנת הכדורסל לשעבר של אוניברסיטת טנסי פט סאמיט נחשבת לאגדה כאן עם רחובות ואולמות על שמה - שניה רק לפייטון מנינג. מעבר לאליפויות עם האוניברסיטה ומדליות עם נבחרת ארה"ב, היא נתפסת כמי שמגלמת את טייטל 9 מסחיבת כדורסל הנשים כשהיא כמאמנת נוהגת באוטובוס ועד להפיכת כדורסל הנשים במכללות לחצי מקצועני עם חוזי עתק למאמנות. היא פרשה לפני כמה שנים אחרי שלקתה באלצהיימר. כפי שכתבת על רופאים שהזהירו נשים שעיסוק בפעילות גופנית ישנה את הגוף ללא נשי, אז בתחילת המאה ה20 מורים לחינוך גופני הגבילו את המשחק הנשי. למשל בהתחלה בכדורסל נשים הכדור לא היה יכול לעבור דרך הרשת. כלומר, כל סל היה צריך לעצור ולהוציא את הכדור מהטבעת וככה המשחק נהיה איטי ביותר. כפי שבאמת כתבת, טייטל 9 שינה את היחס לכדורסל הנשים והפך אותו לאחד הענפים הפופולריים בספורט מכללות ואף לליגה מקצוענית.
    אני גם משנה את דעתי לא מעט. מאוד נהניתי ממונדיאל הנשים. היורו עד גיל 19 היה לי קשה לצפייה.

  • יהודה

    כל הדיון מגוחך לחלוטין. בשורה התחתונה כל קיומו של כל ענף ספורט נשען על הצופים וספורט של נשים פשוט פחות מעניין. לא יעזור כמה כסף ישפכו על ספורט נשים ובתי משפט הוא פשוט לא מעניין כמו הגברים. חלק מאהבה של הספורט זה לראות את האקסטרים את הטופ של הטופ את גורדן פדרר ומסי כשאתה רואה מישהי כמו סרינה וילאמס ואתה יודע שכל טניסאי גבר בטופ עושה ממנה בדיחה זה מאבד מהחשיבות שלו.
    כמו שקרבות אגרוף וufc המשקלים הכבדים עושים הכי הרבה כסף ולא יעזור כלום
    בלי קשר לזה אין ספק שניהול של נשים יעשה רק טוב לכל ענף ספורט ועובדה שלאט לאט זה נכנס .

    • Amir A

      צודק. שים את פאקיו ואת מייוות'ר על המשקל מצד אחד ואפילו עדר של פילים לא יצליח להוריד אותם מהצד השני מרוב שהם משקל כבד.

    • גיל

      מי קבע שענף ספורט תלוי בצופים? אי אפשר לשחק משחק להנאתך בלי צופים? אתה מבטא את התפיסה הקפיטליסטית שהיא זו שמובילה לאסון כי בטופ יש מעט מאוד שחקנים וקבוצות. זה מה שמוביל לכדורגל המודרני הבעייתי.

      • שלומית גיא

        יהודה, דעתך מתאימה לפמיניזם הרדיקלי. כיוון שנשים לא יכולות להתחרות פיזית בגברים (כיוון שמלכתחילה הענפים עוצבו על ידי גברים ולמען גברים) הן צריכות לייצר לעצמן ענפים שבהם יש להן יתרון מובנה.

        • יוסי

          פוסט מעניין ומאיר. תודה.

          לגבי היתרון המובנה לטובת הנשים:
          ״המדגיש ערכים "נשיים" כמו שיתוף פעולה, עבודת צוות, תמיכה הדדית והעצמה.״ אני מבין מכל המילים היפות האלו את אותו דבר בעצם, סוג של מילים נרדפות בהקשר הרלוונטי. אני גם לא מסכים שזה המקום שבו יש לנשים יתרון על גברים (ועוד יתרון מובהק מספיק בכדי שתהיה מוטיבציה להמציא משחק תחרותי מקצועני... ?!). אשמח לדוגמא עליה ״הזרם הרדיקלי״ מסתמך בקביעה הזו. בחיים הפרטיים אני מוצא שלגברים שיתוף פעולה פורה יותר מאשר לנשים.

  • No ONE

    כל הנשים האלו שממונות להיות מאמנות ב NFL וב NBA בטח משגעות למוות איזה תרח זקן שחי ב 1870

    • פה איתמר

      למי אתה מתכוון?
      סיים את שהתחלתה ונקוב סשם.

      מדוע נשים לא יכולות
      נשים יכולות אף יכולות
      חבל של לא עוסקות בספורט תחרותי
      מי יודע, בעתיד תהייה מאמנת בנבא

      • אסף the kop

        אתה צוחק ?

  • נגה

    נושא מעניין וחשוב. כמה התייחסויות. קודם כל הטענה (שלדעתי מקורה אינו בפמיניזם הראדיקאלי) לגבי תכונות נשיות וגבריות (גברים תחרותיים ונשים משתפות פעולה למשל) היא בעיתית מאוד. מי קובע מה ׳נשי׳ ומה ׳גברי׳? יוגה שתיארת פה כספורט נשי, הומצא על- ידי גברים ועבור גברים. התכונות נובעות מהבנייה חברתית שמשתעתקת לאורך דורות של שליטה גברית בחברה. איש לא יודע מה היו התכונות של נשים בחברה שיוויונית; ואולי זה שמנשים מצופה לשתף פעולה ולהיות עדינות וחברותיות עוזר להמשיך בשליטה הגברית?
    אני חושבת שהגישה הנכונה בספורט היא ׳פמיניזם של שוני׳ יש הבדלים פיזיים בין גברים לנשים וצריך לעשות התאמות פיזיות בשל כך. לגבי ניהול, הסיבות שקשה לנשים להיכנס היא לא כי מישהו חוסם אותן באופן ישיר (כפי שנכתב פה), אלא בכל מיני דרכים שנראות לנו חלק מהמובן מאליו החברתי, אך בעצם משרתות את המשך יחסי הכוח הקיימים. זה קורה בספורט כמו בפוליטיקה ותחומים רבים אחרים. כמו שכתב איציק, גם בעיני הדגש הוא על שיוויון, חופש ובחירה. אך כדי שתהיה אפשרות לבחור באמת, צריך לשנות את המגבלות הכלכליות והחברתיות שמונעות שיוויון. מודעות עוזרת.

    • עדי אבני

      +1

    • גיל

      נגה, יש אינספור מחקרים שמראים שגברים תחרותיים יותר ונשים טובות יותר בשיתוף פעולה ויש לזה סיבות אבולוציוניות מוצקות. מה בדיוק בעייתי במשהו שהוא אמפירי לחלוטין? התאוריה על הבניות חברתיות ושיעתוק פשוט מופרכות על בסיס העובדה שמוצאים הבדלים כאלו גם בחברות שיוויוניות, כולל בחברות מסורתיות. אפשר וצריך להלחם באפליות אבל לא כל שוני נצפה נובע מאפלייה או חברה גברית. אני לא רואה איך יחסי הכוחות הקיימים משפיעים על חוסר העניין של אנשים בספורט נשי או על האיכות שלו במקומות שיש להן תקציבים שווים כמו בארה"ב.

      • עדי אבני

        גיל, אין ולו מחקר אחד שמראה שהעובדה שנשים טובות יותר בשיתוף פעולה וגברים תחרותיים יותר נובעת מגנטיקה ואבולוציה ולא מהבניה חברתית. אם יהיה כזה מחקר הוא יהיה פורץ דרך בהבנה שלנו את המינונים בין נרכש למולד (או בין nature לבין nurture). עד אז, תיאוריות על הבניה חברתית תקפות בדיוק כמו תיאוריות על הבדלים ביולוגיים

        • גיל

          עדי, יש עשרות מחקרים כאלו. זה שהם לא מתאימים לאג'נדה שלך לא אומר שהם לא קיימים. המחקרים אכן פורצי דרך אבל תמיד יש אנשים שלא חשוב כמה מחקרים נעשים לא יהיו מוכנים לקבל את זה.

          • נגה

            מה שכתבת על עדי זה בדיוק מה שעדי יכול לכתוב עליך. כל אדם, ובכללם חוקרים, משתמשים בתיאוריות ונקודות מבט מסויימת להעביר מסר ולחזק נקודת מבט מסויימת.

            • גיל

              האם לדעתך תורת הכבידה או תורת היחסות תלויה בחוקרים? איכשהוא תמיד מגיעים לטיעון שהכל תלוי בחוקרים ואין שום אמת אובייקטיבית. אם זה כך, אז איך קבעת בצורה נחרצת שמדובר בהבנייה חברתית ושליטה גברית? בפועל, יש הסכמה רחבה בין חוקרים על נושאים שונים ואפשר להגיע לממצאים שיש עליהם הסכמה. אחרת אין שום זכות קיום למדעי החברה.

            • Ljos

              אתה משווה בין רמת הביסוס של תורת הכבידה ותורת היחסות כנגד התיאוריות האחרות להסברים אבולוציוניים כנגד התנייה חברתית? כרגע אף אחד מהם לא מבוסס מספיק, ולכן כל חוקר מושך לכיוון שלו. אני אמנם לא מכיר את הנושא מספיק לעומק, אבל מההבנה שלי (וייתכן שזה קשור לכך שאני סטודנט לקולנוע), דווקא יש העדפה להסברי ההבניה החברתית על פני האבולוציה בין החוקרים.

            • גיל

              לא, אבל אני יוצא נגד הטיעון כאילו אג'נדה של חוקרים מכתיבה את המחקרים ואין שום אמת אובייקטיבית. בפועל יש המון ידע שנצבר במדעי החברה וגם אם הוא לא מדויק כמו תורת היחסות עדיין אפשר לומר הרבה דברים ברמה גבוהה של וודאות וזה אחד מהם. אין כיום שום ספק שתחרותיות של גברים גדולה יותר בממוצע ויש לזה סיבות אבולוציוניות. יש עשרות אם לא מאות מחקרים בנושא ומי שמתנגד לזה הם לרוב הלא מדענים מקרב מדעי הרוח והחברה.

            • עופר

              גיל יש בעייתיות בהסקת המסקנות הללו מתוך המחקרים. ראשית הם בד"כ עוסקים בהבדלים ממוצעים, שהם בעייתים מטבעם כממוצע בלבד. השונות בדברים הללו מאוד גדולה.
              שנית עוד לא נמצאה הדרך לבודד את המשתנים טבע וסביבה בצורה טובה. מחקרי תאומים ומחקרי אימוץ הם בעייתים, כל אחד מסיבותיו שלו, וכל המחקרים הללו לא תקפים להשוואות בין המינים.

            • גיל

              מה הבעייה בממוצעים?יש לך המון נשים שגבוהות מהרבה גברים ועדיין קל להסיק ש גברים גבוהים מנשים בממוצע. בפרוש יש להבדל הזה גורמים ביולוגים וגם גורמים סביבתיים אבל למה כשזה מגיע לתכונות אחרות פתאום יש את כל ההסתיגויות?

              יש דרכים שונות לבודד השפעות של הביולוגיה על ההתנהגות. מחקרי תאומים הם דוגמא מצוינת לכך ולא רואה בהם שום בעייה אם הם נעשים כהלכה. כשאתה משווה תאומים זהים ללא זהים שגדלו ביחד קצת קשה לומר שאם יש הבדלים אז הם בגלל סביבה שונה. בנוסף, יש לך השפעות שמתחילות עוד ברחם שנובעות מהפרשות הורמונים שונות ואנחנו רואים איך ההורומונים הללו משפיעים בגיל מאוחר יותר. יש לך מחקרים על תינוקות בגיל יום או כמה ימים שמראים על הבדלים בין המינים, וכאן הגורמים התרבותיים לא קיימים. וכמובן יש לך השוואות בין תרבותיות מקיפות. איך יתכן שתרבויות ששונות כל כך אחת מהשנייה בהרבה דברים דומות מאוד בדברים אחרים? כשיש לך תרבויות שבהן נשים וגברים מחונכים בצורה מאוד דומה ועדיין יש הבדלים אז קצת קשה להסביר את זה בגורמים חברתיים.

            • עופר

              ראיתי שהתגובה שלי לא מספיק ממוקדת - זה שיש הבדלים בין המינים לא אומר דבר על המקור של ההבדלים. אתה קובע שהמקור הוא אבולוציוני אבל זו לא מסקנה שאפשר להסיק מן המחקרים הללו בצורה טובה.

            • גיל

              על סמך מה אתה קובע שאי אפשר להסיק מהמחקרים הללו? אתה מכיר אותם? קראת אותם? כשכל המחקרים כמעט מצביעים על דפוס מסוים וזה בסיטואציות וחברות שונות ויש מערכי מחקר שמבודדים השפעות חברתיות, קצת קשה להסיק אחרת.

  • shohat

    שלומית, תודה על פוסט מאוד מעניין.
    אני רוצה להציע נקודת מבט מעט אחרת. אני לא נוטה לקבל את האבחנה הברורה והחדה בין אסכולות הפמיניזם השונות בהקשר הזה. אני לא חושב שיש כל כך תשובה אחת "נכונה" (עמדת הפמיניזם הרדיקלי עשויה להיות מורכבת, לא בטוח שאחידה). אנסה לתת הסבר מעט אחר.

    קודם כל, אין ספק שהמאבק לשילובן של נשים בספורט - ברמה הבסיסית של זכות ההשתתפות, שמשך עשרות שנים נחשבה ל"טאבו" - הוא ביטוי יפה (אחד היפים ביותר בעיניי) להצלחה של הפמיניזם הקלאסי (הליברלי). אך באותה נשימה, ההישג כאן - שכיום אנו רואים אותו כמובן מאליו - היה חיוני במונחי כל גישה פמיניסטית. זאת משום שלתפיסתי זכות ההשתתפות השוויונית בספורט מהווה חלק חשוב מהחירות האישית הבסיסית. זכות ההשתתפות בספורט - כל ענף ספורט שלא יהיה ועל בסיס בחירה ורצון אישיים שאינם מותנים או מסויגים - מהווה חלק ממימוש האושר. היא מאפשרת גילוי עצמי, התפתחות פיסית ומנטאלית, העצמה אישית, מגוון של חוויות אישיות וחברתיות. כל זאת לפני שיח של הזדמנויות כלכליות ומעמד חברתי. לא צריך ללכת רחוק. בשנות ה - 60 בבוסטון הליברלית עדיין נדרשו נשים - חלוצות המרתון כגון בובי גיב - להתחבא מאחורי השיחים עד לזינוק ולהתגנב אל המירוץ, כשמארגני המירוץ עשויים היו לפעול לסילוקן הפיסי (ע"ע ג'וק סמפל שניסה, ולא הצליח, להוריד מהמסלול בכח את קתרין סויצר). כיום, אף אחד לא יכול לומר לאשה הרוצה להשתתף בענף ספורט: "אסור לך להיות כאן", "זה לא ראוי", "את לא מסוגלת" (א-פריורית), "זה לא הולם לאשה/ זה בזוי" וכיוב'. אף אחד לא יכול לשלול את הזכות למימוש האידיאל האישי של התפתחות ובחינת היכולת, האידיאל הספורטיבי הבסיסי של חתירה למצוינות: "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר". היום ישנו קונצנזוס (כמעט) שהאידיאל הזה חל גם לגבי נשים. והוא חל באותו תוקף לגבי כל ענפי הספורט. זהו הנצחון החשוב ביותר על סטיגמות, דעות קדומות, והתניה פטריארכלית - "זהו מקומם של הגברים הלוחמים ולא של הנשים". לנשים ישנה מלוא הזכות, שאיש אינו רשאי לפקפק בה או להגביל אותה. אני חושב שכאשר מגדירים זאת כך - בראש וראשונה כמאבק על העקרון ועל החירות האינדיבידואלית- אז לא אמורה להיות תלות כלשהי באסכולה הפמיניסטית הננקטת. עמדת הפמיניזם הרדיקלי אמורה להיות זהה לעמדת הפמיניזם הקלאסי.

    מעבר לכך, שבירת הסטיגמות בספורט וכניסת ספורטאיות ממלאת תפקיד סמלי חשוב. יש לה גם תפקיד אינסטרומנטלי חשוב בראיה החברתית הכוללת. היא מספקת המחשה. הצלחה של נשים בספורט מסייעת להדגים האיוולת של סטיגמות כלפי נשים גם בשאר התחומים. זו קריאת תיגר כללית על כל דעה קדומה מתנשאת של "חוסר מסוגלות".

    השלב הבא הוא לבחון את הטענה אם השתתפות של נשים בענף ספורט במקביל לגברים, כאשר הרמה של הגברים הטובים ביותר גבוהה מזו של הנשים הטובות ביותר - סותרת את הנחות הפמיניזם הרדיקלי. אני סבור שזה לא בהכרח נכון. בשביל לבחון את זה כדאי אולי להרחיב את הדיון מכדורגל וכדורסל, שם נמצא התהליך (בוודאי בכדורגל) בפיגור משמעותי. אם מסתכלים על ענפים כגון אתלטיקה, שחיה, טניס, ג'ודו, וכו' - האם נכון לדבר על מבנה של היררכיה פטריארכלית המנציחה עליונות של גברים על נשים? האלופה בקרב הנשים זוכה באותה מדלית זהב, באותו סכום זכיה כספי (במקרים רבים, לא תמיד, וכמובן שלא בכדורגל ובכדורסל וברוב ענפי הכדור הקבוצתיים), המעמד והתהילה נגזרים מן הדומיננטיות היחסית בקרב קבוצת התחרות. כלומר, סרינה וייליאמס, מרטינה נברטילובה, מרי לו רטון, מיסי פרנקלין, פולה ראדקליף, מריון ג'ונס, איסינבאייבה - נתפסות כאלופות גדולות בתודעה הציבורית לא פחות ממקביליהן הגברים (ולעתים יותר). כמגמה כללית, ההשתתפות בענפי הספורט הללו, כענף נשי במקביל לתחרות הגברים, תואמת במבט רחב יותר גם מטרות של הפמיניזם הרדקילי: יותר הזדמנויות התפתחות וצמיחה עבור נשים, חלוקה מחדש של משאבים (היכן שהדרת נשים מענפי ספורט פופולריים מאפשרת ניתוב של משאבים אדירים של כסף, תמריצים, תשתיות- לגברים בלבד), יצירת דמויות נשיות חזקות כסמלים להצלחה, כח, מסוגלות והשראה. לדוג': יעל ארד ואסתר רוט שחמורוב יוזכרו בראשית כל דיון על הספורטאי הישראלי הגדול בכל הזמנים, ובצדק רב, ללא שום התניה או כוכבית הנובעת מכך שהן נשים. אז אפשר בהחלט לטעון שההשתתפות בספורט מסייעת לשבירת סטיגמות ולשבירת מבני כוח פטריארכליים, לצד הביטוי והמימוש האישי המתאפשרים לנשים, בהתאם לבחירתן (ולא מתוך שהן מנותבות למסלול המתעדף גברים ומשמר עליונות). מכל הסיבות האלה, אני חושב שייחוס התנגדות להשתתפות במערך ספורט מסורתי כזה לפמיניזם הרדיקלי הוא פשטני. אני חושב שיכולה להיות בהקשר הזה דווקא הסכמה בין זרמי הפמיניזם השונים. לפחות אין בהכרח סתירה.

    זה כמובן לא סותר עידוד אפשרי של פיתוח ענפי ספורט שבהן עשויה להיות לנשים עדיפות מוחלטת, או התאמה טובה יותר לצרכיהן הרגשיים. אך יש לשים לב לשניות כאן: כאשר אנו אומרים שמוטב לנשים להשתתף בענפים שבהם יש להן יתרון יחסי (כגון החלקה על קרח או התעמלות - טענה שעולה מחלק מהתגובות) או בענפים שמשקפים את ההעדפות שלהן (כגון פילאטיס ויוגה) אז צריך להיזהר היטב שמא אנו בעצם ממחזרים את הסטיגמה ומשרתים את ההדרה. עמדה כזו עלולה להסיג לאחור את הישגי ביסוס הששתפות הנשים בכל ענפי הספורט, באשר הם, ולחזור ולבסס סטיגמות ביחס ל"מה שמתאים לנשים". החשש הוא גם שאותם ענפי ספורט הם גם לרוב הפחות פופולריים והפחות מתוגמלים. מה שמתאים לאשה, בעיניי, בהקשר הזה, הוא כל מה שאשה מחליטה שמתאים עבורה. מה שהיא בוחרת. נקודה. וזו גם עמדה ראויה לפמיניזם הרדיקלי.

    שוב חשוב לציין, שאנו רחוקים מאוד מהמצב הזה בכדורגל ובכדורסל, גם מסיבות שהתהליך נמצא עדיין בחיתוליו, וגם מכיוון שיש הבדל של שמים וארץ בתמריצים הכלכליים לנשים ולגברים בענפי הספורט האלו (לעומת השוויון היחסי הנהוג בענפי ספורט אחרים). אלו נובעים גם מהיעדר מסורת מספקת/ ההרגל של הצופים, וגם מן האופן שבו פועל השוק הכלכלי והתקשורתי, שעדיין מפלה באופן ברור בין גברים לנשים. אך זהו לא מצב דברים הכרחי. הוא קשור להרגל ולתודעה. בשנות ה - 60 של המאה הקודמת איש לא היה מעלה על דעתו שמילונים יצפו במשחק טניס נשים או שאשה (ש"לא מסוגלת" להתחרות למרחק של מעל 800 מטר) תרוץ 2:15ש' למרתון. העמדה שכדורגל או כדורסל נשים הוא "נחות" לא מונעת מאותם אנשים להיות אוהדים אדוקים של קבוצות המפגינות רמה נחותה בליגה הלאומית או במכללות. הרי ברור שבהעדפות יש bias גלוי או סמוי, ונימוקי ההעדפה עמוסים ברציונליזציות. הרבה מאוד תלוי בהרגל ובבניית המסורת, שבהדרגה ימתנו את ה - bias. ולדעתי המגמה הזו, אמנם בתחילתה, מתרחשת.

    שוב תודה על הפוסט.

  • גלן

    מצטרף לברכות. פוסט מצויין וחמדתי ממנו המון

    • טל 12

      לא תחמוד פוסט רעך :-)

  • shohat

    חשבתי על זה עוד קצת. הפמיניזם הרדיקלי עשוי להציג עמדה לפיה הספורט התחרותי בכללותו מקבל מקום חסר פרופורציה בעולם של היום, באופן המשליט דומיננטיות גברית ומעוות חלוקת משאבים ציבוריים. ואז הטיעון הוא נגד השקעה בספורט בכללותו. למשל: הפתרון איננו טייטל 9 אלא ביטול או צמצום משמעותי של מלגות ספורט; צמצום משמעותי של השקעה בתשתיות ספורט לטובת צרכים אחרים; איןהצדקה שטריסטן תומפסון או אפילו לברון גיימס ירוויחו יותר מרופאה מנתחת או עובדת סוציאלית; התקשורת מוטה לספק העדפות בידוריות גבריות ובראש וראשונה הספורט. וכו. העמדה הזו, ככל שהיא ממתנת ולא מבטלת, גם לגמרי לא מופרכת.

    עמדה זו קונסיסטנטית עם הפמיניזם הרדיקלי. החסרונות שלה הם א. קיטלוג מכליל של הספורט כהעדפה גברית. ב. החטא. הערך של עיסוק בספורט תחרותי בכל הרמות עבור נשים ג. ביטול ההישגים המשמעותיים כל כך של הפמיניזם הליברלי בתחום הזה בעשרות השנים האחרונות (גם אם הדרך לשיוויון מלא עוד ארוכה).

    סליחה שהארכתי. הנושא מרתק.

    • מיקו גוטליב אהלן סבבה

      מופרכ לחלוטין. הNBA הוא לא מוסד ממשלתי אלא עסק כלכלי.

      • shohat

        אתה מתבונן על השורה (הטענה המצדיקה את פערי השכר) ומי שדוגל בגישה ביקורתית רדיקלית (הבהרה: אני לא) מתבונן על גורמי העומק המייצרים/מאפשרים את השורה/הטענה הזו. למשל: מהן הסיבות להתמכרות המונים לספורט? אילו גורמים מזינים אותה? מה עומד בבסיס מבנה הספורט המקצועני (תופעה של החצי מאה האחרונה)? מי מרוויח ממבני הכוח הקיימים? מי מפסיד (או. לא ייכלל כמעט בוודאות בין המרוויחים? האם תתכן בכלל אפשרות לשוויון בתוך מבני הכוח האלה?

        לנסות לשכנע פמיניסטית רדיקלית באמצעות טיעון שוק חופשי קפיטליסטי? בהצלחה עם זה. ההתקפה של הפמיניזם הרדיקלי על הקפיטליזם חריפה הרבה יותר מהביקורת שלה על הספורט. אני לא חושב שאפשר להיות פמיניסט רדיקלי וגם קפיטליסט. הסתירה אינהרנטית.

        אפשרויות השכר הדימיוניות של גבר גבוה שיודע לקחת ריבאונד התקפה הן לכן, אולי, טיעון לא רע לאג'נדה פמיניסטית רדיקלית.

        • נגה

          shohat כתבת יפה וחכם. תודה על ההתעמקות אכן נושא מעניין. מסכימה איתך ברוב הדברים.

  • Amir A

    תמיד מפתיעות אותי גישות פמיניסטיות שמנסה להכתיב לנשים מה כן לעשות ומה לא (ע"ע הפמיניזם הרדיקלי שמנסה להגדיר לנשים מהם תחומי הספורט שראוי לעסוק בהם). לא שונה לדעתי מהותית מהגישות הפטריארכאליות שהכתיבו לנשים מה לא לעשות ומה כן.

    • עופר

      לכן זו לא באמת עמדה קבילה בשביל הפמיניזם הרדיקלי שכל טענותיו מתבססות על הרעיון של צריך למשטר חברתית נשים וגברים ולאמר להם כיצד עליהם לחיות מתוקף היותן נשים או גברים.

  • יורם אהרוני

    שילוב נשים בתחומי חיים רבים ולא רק בספורט הוא תהליך ארוך. לדוגמה: ב"אולימפיאדת המתמטיקה" לנוער שנערכה השנה בתאילנד השתתפו 577 מתחרים מ-104 מדינות. כל מדינה הייתה רשאית לשלוח עד 6 משתתפים. מספר הבנות שהשתתפו היה 52 (כ-9%). אני לא קונה את ההנחה שלגברים יש איזשהו יתרון במתמטיקה. ב-1979, השנה הראשונה בה השתתפה ישראל בתחרות היו 166 משתתפים מ-23 ובכללם רק בת אחת. אז בכל זאת יש התקדמות... את ישראל ייצגו עד היום רק 3 בנות בתחרות (שתיים מהן יצגו את המדינה פעמיים) - 5 השתתפויות של נשים מתוך 202 משתתפים ב-34 פעמים שישראל השתתפה. זה לא טוב בהרבה במדינות האחרות. המדינה עם אחוז הנשים הגבוה בתחרויות היא אלבניה (22 מ-95). נתון אחר - בבריטניה 80% מהקילומטרים על אופניים נגמאים על ידי גברים. חלקם בהרוגי תאונות האופניים מגיע ל-85%. בהולנד יותר ממחצית הק"מ על אופניים נגמאים על-ידי נשים. חלקן בהרוגי התאונות באופניים הוא רק שליש.

    • גיל

      יורם, ההבדל במתמטיקה הוא בקצוות לא בממוצע. חוקרים את הנושא הזה כבר עשרות שנים ותמיד מגלים באחוזונים העליונים של היכולת המתמטית יותר גברים מנשים ביחס שנע בין 1:4 ל1:13 ולא משנה כמה ניסו לצמצם את הפער הזה. בתחומים אחרים התערבויות שונות עזרו למחוק את הפערים אבל במתמטיקה היא לא. אגב, גם בחלק התחתון של העקומה יש יותר גברים באותו היחס.

      • Oded

        מעניין

  • Ljos

    תודה על ההסברים על הגישות הפמניסטיות השונות. אני מהחושבים שכל הרעיון של מגדר, מיניות וכדומה הם הרבה יותר נזילים מההגדרות המוצקות שהפמיניזם הרדיקלי (וגם הגישות הפטריארכליות והשוביניסטיות) קבעו. בקביעה בינארית שכזו, אין מקום לטרנסים\טרנסיות, גברים עדינים או נשים קשוחות. כל אחד מהם יחשב לסטייה מהדרך הנכונה וילך לאיבוד. בכלל, כל הרעיון שנשים עדינות וגברים מתפרצים ואלימים נשמע לי מופרך ומפתיע שזה מגיע מגישה פמיניסטית, במיוחד שזה נשמע כמו אפולוגטיקה רגילה של תרבות אונס.
    בגלל כל אלה, אני חושב שצריך לפתוח לחלוטין את כל ענפי הספורט הגבריים עבור נשים. כן, כנראה שסרינה וויליאמס הייתה מפסידה לרב טניסאי הצמרת כיום. אבל אם מגיל אפס היא ואחרות היו מתאמנות עם המיטב שיש לספורט הגברי להציע, ומתחרות איתם באופן קבוע, ייתכן דווקא שהן היו נותנות פייט ומתמקמות בצמרת או יותר. וזו גם הדרך הטובה ביותר לדעתי להכשיר עיסוק בספורט על ידי נשים עבור שאר הציבור הסקפטי.

    • גיל

      זו דרך גרועה מאוד לעודד נשים לשחק. מגיל צעיר רובן יפסידו לגברים ויפסיקו לשחק. ההבדלים הפיזיים גדולים מדי ברוב הענפים שזה לא מעשי.

      • Ljos

        לא מסכים. קודם כל, לא דרשתי לבטל את הליגות לנשים (עדיין). דבר שני, כיום ישנן נערות המשתתפות בספורט עם הגברים עד גיל נוער, אך הן מופרדות מלאכותית מן הבנים למרות שחלקן טובות יותר מחלק אם לא כל הבנים שבקבוצה. אם נניח שהפערים הפיזיים בין הנשים לגברים עצומים בהכרח ואינם ניתנים לגישור (אני לא מסכים עם הטענה הזו, אבל נניח), עדיין ישנן נשים שיוכלו לנצל יתרונות אחרים ולהגיע לרמות הגבוהות (אתלטיות ופיזיות אינן התכונות היחידות הנדרשות למשחקי הספורט השונים, כלומר מלבד ענפי האתלטיקה), ואין סיבה לעצור אותן בתקרת זכוכית. ענפי הספורט הנשי תמיד יוגבלו אם לא יתנו להן להתחרות עם הטובים ביותר בכל תחרות. קצת בדומה לשחורים בספורט של לבנים.

        • Oded

          ממש לא דומה לשחורים בספורט של לבנים, יותר דומה ללבנים בספורט של שחורים

          • Ljos

            בזמנו טענו ששחורים אמנם אתלטיים, אבל לא חכמים מספיק כדי לשחק עם הלבנים. כנראה שמדובר במקרה הפוך. בכל מקרה, נסכים על אירופאים בכדורסל אמריקאי כהשוואה מתאימה יותר?

  • Asaf

    פוסט נהדר, אגב אמש מונתה עוד מאמנת כדורסל מצליחה שגם הייתה שחקנית נפלאה ננסי ליברמן לעוזרת מאמנת בכירה ב-Nba בסקרמנטו.
    לגבי ניהול קב׳ ספורט ע״י נשים לא רואה סיבה שלא יקרה , יכולות ניהול שלהן לא פחות טובות משל גברים וזה הוכח בתחומים רבים אז למה לא בספורט??
    ורק אל תגידו לי שהן לא מבינות בזה,כל תחום ניתן ללמוד ונשים לא פחות מוכשרות בלמידה מגברים

    • איציק

      רק כדי להפריח את טענתך שנשים יכולות לנהל לפחות כמו הגברים, אתה רואה את אלונה מסוגלת לנהל כמו טביב?

  • Amir A

    לפחות בנושא של שוויון נשים בספורט ישראל מובילה בעולם. הנה, מתוך 6 השרים שכיהנו במשרד הספורט מאז הקמתו 3 כהונות היו של נשים...

    • איציק

      ועוד 3 שלא ברור עד היום מי הם היו ;)

  • טל 12

    אני מסכים שצריך ליצור ענפי ספורט חדשים,אבל לא רק .אם להתייחס לזה מנקודת מבט של מציאות דמוקרטית קפיטליסטית אז קודם כל חשוב לפעול במגרש הפוליטי,כדי שהיה שיווין הזדמנויות. תיקון אפליה.

    לגבי ענפים חדשים, היצירתיות חשובה לדעתי,כי כדי להצליח בגדול וליצור שינוי רציני צריך למכור לכמה שיותר קהלים ועוד מאותו הדבר לא נראה לי כדאי מבחינה זו. עדיף לבדל את המותג,לא? לחלופין אפשר כמובן לחכות למהפכה מרקסיסטית :-)

  • מאשקה

    שלומית, אין עוד מלבדך !!!!
    כבוד !!!

  • יאיר

    כשנפגשים שני מוחות כשלך ושל בן פורת איך לא יצא טקסט כזה משובח.

Comments are closed.