מי אתה, דורון אוסידון? (נדב לפיד)

——————————

 

כמו כל בן תמותה שעיניו בראשו, העברתי את מרבית חודש יוני ואת הימים הראשונים של יולי, על כיסא המחשב עקום המשענת שלי, ראשי גוחן אל המסך ואני מחפש לדלות עוד ועוד פרטים ומידע, לברור בין ספקולציות פרועות לעובדות יצוקות בבטון 10 טון, כדי להכריע, סוף-סוף, בשאלת השאלות: טביב, הראל או שיתאדו שניהם.

הכרעה אישית כמובן. מן הסתם אף אחד לא חיכה להכרעה שלי. אבל הרי זו דרכו של עולם: אתה מתלבט ושוקל בכובד ראש ולבסוף, אחרי חיבוטים כבדים, נוקט עמדה מנומקת ובהירה, כזו שתוכל לעמוד מאחוריה מבלי להתבייש להביט בדיוקנך המתבגר במראה – והעולם עושה כרצונו.

מהצדדים ומעל הראש התעופף מטס של זוטות, מסיחות לרגע את דעתי – עוד משט לעזה, חוק החרם, שביתות הרופאים, משבר הדיור ומנה קבועה של כיבוש, המתרחש, כידוע, הרחק מדירתי ברחוב שלמה המלך. הבחנתי בכל אלה וגם הענקתי להם איזו תשומת לב מתבקשת, אבל מרבית הזמן הייתי עסוק בתחקיר מעמיק על הסוגיה הנדונה. מאחר ואת השחקנים הראשיים,  הראל וטביב, הרגשתי שאני  מכיר כבר כמו את אבא ואמא שלי, התמקדתי בשחקני המשנה. אלף פעמים הקשתי בגוגל את שמותיהם של דורון אוסידון וגבע תלם וניר כץ, כשמפעם לפעם הצטרף גיבור חדש לעלילה, קובי ברדה נניח. מהיכן הגחת קובי ברדה?

*

יותר מכל ריתק אותי אוסידון. אולי בגלל שבניגוד לאחרים, שגם לי היה ברור למדי שהיום הם פה מחר כבר לא, אוסידון, הרגשתי, יישאר בחיי עוד איזה זמן. אבל גם בגלל משהו בהבעת פניו, איזו סתמיות של כל-איש, שעמדה בניגוד לתפקיד הקריטי שקיבל בעלילה וגרמה לי לחפש את הסוד: מי אתה דורון אוסידון?

פשפשתי בהווה שלו, בעבר שלו, בעבר שלי (הצטערתי במידה מסויימת שהעבר שלנו לא נפגש. אף פעם לא ישבתי, כך נדמה לי, באחד מהמועדונים הלוהטים שלו, וכך נותר לי רק לתהות האם "החלונות הגבוהים" באמת היה ה-מקום להיות בו בסתיו של 2008 כפי שנטען במוסף "כלכליסט"? ואם כן, איפה אני הייתי אז?). גם על פינוקי סוף השבוע שהעתיר דורון על הצמודה מאיה בסופ"ש חלומי קראתי, ואחר כך כמובן חשתי די אידיוט שאני קורא דברים שכאלה, אבל קראתי בכל זאת.

בפורום האוהדים לחצתי רפרש חמישים-שישים פעמים ביום וניסיתי למפות את המשתתפים, מי מהם ממחנה טביב ומי מהם ממחנה הראל ומי מהם מקורב לאוסידון ומי מהם הוא אוסידון בעצמו.

התחבטתי בכך עם עצמי, גם נניח תוך כדי רכיבה על אופניים, או עליית או ירידת מדרגות. הבנתי שיש משהו מעציב בלבזבז את חייך, זמן, מרץ, אנרגיה, חדות מחשבה, בניתוח פרטני של עסקיה של דנה אשכנזי או בחיטוט בטבע היחסים בין הראל לפרודתו, או גרושתו, או מה שלא יהיה – אבל כל זה הרי היה רק המשך טבעי לחיים עד כה, מבחינת: לא בחרנו בך הפועל, נבחרנו על ידייך ומרגע זה אנחנו נידונים. נידונים למה? ראשית להתעניין בך עד בלי די, אני מניח, ללא פרופורציות וללא חוש מידה ובלי שום קשר לאיזו סבירות שהיא.

*

אז נפתח חודש יולי והתחיל פסטיבל הקולנוע בירושלים. אני במאי קולנוע וסרט עלילתי ארוך שביימתי השתתף בפסטיבל. מובן שעוד לפני פסטיבל ירושלים הייתי עסוק בסרט, מתוח בהמתנה לשמוע אם התקבל לפסטיבל בינלאומי גדול אליו נשלח. מאושר לקבל תשובה חיובית. ושוב מתוח מחדש לקראת הבאות. אבל כל זה לא דרש ממני נוכחות פיזית, אלא התנהל על גבי אותו מחשב עליו יכולתי לשייט מדי כמה דקות מענייני הסרט אל ענייני "הפועל”.

פסטיבל ירושלים דרש ממני לשהות איזה זמן בירושלים. פסטיבל ירושלים ניתק אותי מהמחשב. וכשחזרתי לתל אביב רצתי לקרוא את הביקורות שהחלו להתפרסם לסרט, לעשות ריפרש לבלוגים של קולנוע כדי לבדוק מה המיקום שלי בטבלת המבקרים המקומית, לקרוא טוקבקים, מטנפים או מהללים כדרכם של טוקבקים. את העיתון פתחתי בבוקר בעמוד המוקדש לחדשות קולנוע, וכשסיימתי את הקריאה סגרתי אותו מיד כדי לשוב לאינטרנט, ובספורט עלעלתי בחופזה, ובחדשות אפילו זה לא, ולא קראתי על חוק החרם העולה ותופח וכמעט ולא קראתי על אוסידון.

ממש לקראת הכרעת הדין בעניין הבעלות על הקבוצה, מצאתי את עצמי כדמות מרכזית במיני-שערוריה שהרעישה את באי הפסטיבל ואת אנשי הקולנוע הישראלי ואי אלה סטודנטים לקולנוע וצופים ועיתונאים ומן הסתם עניינה הרבה פחות את כל השאר. בקיצור, אני הייתי מעין אוסידון ואולי אפילו טביב או הראל של הסיפור, שבסופו, מסיבות כאלה או אחרות, סירבתי לקבל פרס שהוצע לי על ידי פסטיבל ירושלים.

אחר כך היו תגובות לעיתונות וכתבות במדורי הקולנוע, הדי נחבאים מן העין אבל המרכזיים מאוד בעיני שלי, ותוך כדי שכל זה סער ורטט לחמש דקות וחצי החליטה שופטת נכבדה להפקיד את "הפועל" בידיו של מר טביב, ואני לא ידעתי ולמדתי על כך רק באיזו לחיצת אינטרנט רפה של הבוקר שלמחרת. ולא היה לי זמן ועניין לקרוא את ניתוחי הפרשנים המפורטים, מקסימום כותרת וכותרת משנה, שכן הייתי עסוק בענייני.

*

יומיים אחר כך, כל זה התחיל להטריד אותי. ההנחה הבסיסית של אוהד אמיתי – כלומר זה שמתעניין בקבוצה שלו בלי סוף, כל הזמן, מבלי שום יכולת להבחין בין תפל למהותי, מבלי יכולת להבחין שכל העניין כולו שולי יחסית למאורעות הרי-גורל שקורים סביבו, שכן השולי והעיקרי שלו אינם השולי והעיקרי של כל השאר, שכן הפעוט וההרה-גורל אצלו הפוכים לחלוטין מהסדר המקובל – ההנחה הבסיסית שלו היא שאין לו ברירה.

והרי שאלת העניין המתמיד, והמעורבות הרגשית שבעקבותיה, היא מה שגורם למי שאינו אוהד קבוצת כדורגל שלא להבין איך ניתן להיות אוהד כזה. כי אנשים שאוהבים לראות כדורגל, ברמה כזו או אחרת, יש מספיק, ואפילו הרבה יותר מדי, ולראייה הברים המפוצצים באופן מרגיז כשהם משדרים משחקים סקסיים של המונדיאל או של הצ'מפיונס. הרבה באים, שמחים לראות קצת כדורגל, "כדורגל טוב” הם קוראים לזה, בחברת נשים, גברים, לשתות, בילוי, הם מפיקים מזה הנאה מובנת. האינטרס ברור.

אבל בשביל אוהד הקבוצה, הצפייה במשחק היא חלק זעום מתהליך, בוודאי לא העיקרי בו. בבסיס נמצא העניין המתמיד בקבוצה ובשחקנים, קבוצה ושחקנים שלא מתעניינים בך בחזרה. אתה שמח כשדברים טובים קורים להם, אבל להם מן הסתם, ובאופן טבעי, לא אכפת מה קורה לך.

אתה שמח כששכרם משודרג בשלושים אלף דולר לשנה, פלוס עלייה הדרגתית של עשרה אחוז מדי עונה, גם כשאתה מרוויח חמשת אלפים בחודש. אתה שמח לשמוע שהם מתענגים בספא או מבלים בתאילנד, ורק מתפלל שיאכלו אוכל איכותי, בריא ולא משמין, הרבה דגים… זה גם טוב להם לעצמות… כשאתה מתלבט רבע שעה מול מדף הגבינות בסופר, למצוא את הזולה שבהן.

שידרגו לאביחי ידין את האוטו. "מצוין”, אתה חושב, בעודך מפדל באופניים."עצוב שגילי ורמוט נאלץ לבטל את חתונתו ברגע האחרון”, הרהרת, עגמומי מעט, אי שם במהלך השנה שעברה, ומאידך, עדיף שגילי לא יהיה במערכת יחסים שאינו שלם איתה. עכשיו גילי בגרמניה. בחיי האהבה הרגש או המין שלך לא חל כל שינוי בעקבות מעלליו.

בקיצור, אתה מאושר כשלהם טוב, אבל לך, אתה, האדם הפרטי, נניח לי, נדב, לא יוצא מזה כלום. אתה מתעניין בקבוצה בלי די, אבל הקבוצה לא מתעניינת בך אפילו לרגע. כששמח לך היא לא שמחה וכשעצוב לך היא אינה עצובה, וזה למרות שאתה שמח ועצוב בגללה.

מערכת היחסים הזו, משוללת ההגיון, לא מאפשרת למי שלא אוהד קבוצת כדורגל במובן העמוק, להבין איך בכלל אפשר לעשות דבר מוזר כזה. אנשי החומר והתועלת פשוט לא מסוגלים להבין איך אתה מתעניין כל כך ומעורב כל כך בדבר שלעולם לא יביא לך אפילו תועלת חומרית אפסית.

גם חובבי אמנות, שמכירים בתועלת של מה שלא נמדד במספרים או במשקל, יתענגו נניח על סרט חדש של מרטין סקורסזה – אבל אפילו הם לא יתעניינו לדעת שסקורסזה עבר לדירה חדשה ומאובזרת, או שהוא נח כראוי בקיץ, הוריד במשקל ומרגיש את עצמו רעב לקראת פתיחת הצילומים. כל זה משונה, נטול הגיון, והדרך היחידה לחיות עם המוזרות היא ההנחה שזה טבוע בתוכך, כמו יד או רגל או קרביים, אין אפשרות אחרת, אין קיום אחר, אין ברירה.

*

הימים המשונים האלה של תחילת-אמצע יולי, בהם הדרמה האישית כיסתה אצלי את הדרמה הקבוצתית, עד שטביב ואוסידון והראל ואולי אפילו עתידה של הפועל הפכו לשניים במעלה בעיני, גרמו לי להרהר בפעם הראשונה בכך שזוהי בחירה, ואם כך ניתן גם לבחור אחרת. ניתן לחסוך קצת כסף ואינסוף זמן, ולהעסיק את השכל בדברים אחרים, ולמחוק ממנו את כל האינפורמציה ולהסיר מהלב את כל האמוציות האלה, ולא לדעת ולא להתעניין מי הוא דורון אוסידון, אלא אם יזמין אותי לצ'ייסר חינם על הבר. מוזר.

אחר כך נכנסתי לפורום האוהדים. קראתי. ראשית את חדשות היום ואת הדיונים שבעקבותיהם, אחר כך את כל מה שהחסרתי בימים האחרונים. קריאה אינטנסיבית של כמה שעות, יותר מ-30 עמודי דיון רק מיום הכרעת משפט הבעלות, סך הכל קראתי טקסטים באורך של רומן מצוי. ובסיום הקריאה לא היה לי ספק, אני, אוהד הפועל, נמצא כולי מאחוריך, דורון אוסידון.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

דורון אוסידון / ויקיפועל

*

אז מי זה שם מולנו במראה / נדב לפיד

"דה באזר" בפייסבוק

גרמניה, יולי 1935: היטלר מובס (לקראת הגראן-פרי הגרמני)
עיר ללא מחשבה

23 Comments

הדובר 21 ביולי 2011

קובי ברדה היה דובר עיריית נתניה,והוא אוהד הפועל שרוף,ומנוי לשער 7

דורפן 21 ביולי 2011

נדב – מבחינתי מאז הכתבה האלמותית שלך על מגרש הבייסבול של גזר – הקריירה שלך בירידה מתמדת! מה אתה מתעסק בקולנוע? מה אתה ארי פולמן שלא היה מוכשר מספיק? חזור לספורט!

וכל הכבוד שזרקת להם את המדליה. והטקסט נפלא.

תומר חרוב 21 ביולי 2011

הרגת אותי עם ההשוואה לסקורסזה, גדול.
אם הוא כל כך מעניין אותך אז בטורניר אוהדים שארגנה ההתאחדות בעונה שעברה, אוסידון שיחק עם קבוצת האוהדים של הפועל וסירב לצאת מהמגרש ולהתחלף עם שחקן אחר, בסוף הפועל ניצחה.

דהגאנר 21 ביולי 2011

יופי של טקסט. איכשהוא געגועים לעלי מוהר עלו בזמן הקריאה

איתן בקרמן 21 ביולי 2011

גאנר איזו מחמאה דפקת פה.. בצדק.

עמית לוינטל 21 ביולי 2011

טקסט פנטסטי ומלא שנינות שכל אוהד מזדהה איתו.
צריך לתת צ'אנס לטביב ואוסידון. הם התנהגו והתנהלו הרבה יותר טוב מהאחים הראל – במגרשים ומחוץ להם

בוזו 21 ביולי 2011

הכדורגל לא מתחיל ונגמר בהפועל תל אביב.

טביב,אם שכחת, היה בקבוצה אחרת קודם.

ההתנהגות ווהתנהלות שלו שם היו בושה, והעזיבה שלו היתה חרפה (גם אם אוהדי הפועל נהנו מדה סילבה,ידין ויבואה בחינם).

וזה בלי קשר לזה שהראל הוא בושה.ולו רק בגלל ששיתף פעולה עם השרץ.

עומר ב. 21 ביולי 2011

גדול !אני מתבייש להודות בפני רוב האנשים כמה זמן אני משחית על הפועל…והכי גרוע בפגרה שזה הופך לאובססיה לבדוק אם יש איזה החתמה או משהו חדש.
האמת שכבר בחודש האחרון אפילו לי נמאס לעקוב אחרי הסאגה העלובה הזאת אבל נסכם שאני גם מאחורי אוסידון :-)

צור שפי 21 ביולי 2011

נגיד ככה, אוסידון על פי התהום וכולנו מאחוריו. טקסט מבריק.

יוס 21 ביולי 2011

רק תיקון אחד לכתבה, שולי וטפל:
במקום "שום יכולת להבחין בין תפל למהותי"
צ"ל: "בין טפל למהותי"

הדס 21 ביולי 2011

רחוב שלמה המלך הוא חלק מהכיבוש היומיומי,הבנלי,השיגרתי,השקוף של כל מי שמתעקש לחיות בהכחשה ולחשוב שהכיבוש מתחיל במקום אחר,הרחק מביתו.
רק התפכחות מהשקר שאתה מספר לעצמך אודות המיקום המדוייק של קו השבר הכיבושי,והפנמה שאין הבדל מוסרי בין הכיבוש ״הטוב״ לכיבוש ״הרע״ תאפשר יום אחד את כינונה של הרפובליקה הישראלית-פלסטינית המשותפת לכל אוהבי הארץ הזו.

קראגר 21 ביולי 2011

טקסט מעולה. אז איך היה להיות סלבריטאי אפל לחצי יום? אין מה להגיד יצאת גבר בסיפור בפסטיבל ירושלים (גבר עני אבל גבר) מתי אפשר לראות את השוטר?

אפריים 21 ביולי 2011

מדוייק עד כאב.
ואני לתומי חשבתי שאני היחיד שבזמן הפגרה התסמינים של המחלה הזאת שנקראת 'אוהד כדורגל' מופיעים אצלו בצורה אגרסיבית יותר.
הבעיה היא שבתקופה הזו גם יותר קשה להסביר לעצמנו ולסובבים אותנו את העניין. זה נהיה פשוט חסר הגיון לחלוטין כפי שהיטבת לתאר.

ג'ון מקינטייר 23 ביולי 2011

זה הרבה יותר מטריד כשהתסמינים אותם תסמינים והענף הוא כדורסל…

פרדיננד הפר 22 ביולי 2011

כמו שאמר שמחה ארליך המנוח: בשנה שעברה עמדנו על שפת תהום ,השנה צעדנו צעד אחד קדימה

רון מהכפר 22 ביולי 2011

טקסט מצויין.

רק הייתי מעוניין בנימוקים (גם אחד יספיק) אודות אוסידון.

פשוט הקריאה בפורום האוהדים כבר מתישה…

אמיר 22 ביולי 2011

טקסט מדהים על חוויות שכל אוהד של קבוצת כדורגל יכול
למצוא את עצמו בהן יום יום!!

יוסי האדום 22 ביולי 2011

טור נהדר.
ולאחד המגיבים לפני – הכדורגל כן מתחיל ונגמר בהפועל תל אביב! לא מאמין? תשאל את אשתי!

האמת לאמיתה 22 ביולי 2011

חחח איזה **** (ואיזה ***** המגיבים)
תקרא קצת לפני שאתה כותב טורים,עלאק קראת בפורום האוהדים.
אם היית קורא היית שם לב שדורון אוסידון הוא לא פחות מ*****,,**** ו****.
מזמין לאוהדים משטרה,יוצא לתקשורת ומטעה את האוהדים בנוגע למיקום מחאות.
רק אתרים חסרי קוראים כמו זה יתן לכותב חובבן כמוך במה.

דורפן 22 ביולי 2011

אתה יודע – לפעמים אנשים כותבים לא ברצינות. קוראים לזה אירוניה. אירוניה זה, איך להסביר לך, שאומרים משהו לא הכי ברצינות. כי לוקחים את החיים בקלות. מי שלא שם לב לזה זה מישהו… המממ. . לא הכי חזק בתחום הזה של הקרוא – שהוא חלק מרכזי בקרוא וכתוב. כאילו הוא נורא טוב כל מיני דברים, למשל לאהוד את הפועל, הוא אחלה אוהד הפועל, אבל בקריאה לא כל כך.

איתן בקרמן 22 ביולי 2011

וואו איזה סבבה אתה… דרך אגב, לפי פסקי דין אחרונים אוסידון יכול לתבוע אותך (לא אותנו) ולרוקן לך את הארנק, אז עשינו לך טובה אישית ומחקנו את הקללות.

S&M 23 ביולי 2011

התיאור של חיי אוהד קבוצה כל כך נכון ומדויק. בשום מקום לא קראתי תיאור כזה כירורגי. אני שמח שנגמלתי מזה, ועוד יותר שמח שהגמילה אירעה בתחילת שנות השמונים, הרבה לפני פרוץ האינטרנט שמציף את האוהדים במידע מיותר.

יותר נוח להיות שרוף, אבל מהסוג של אוהבי "כדורגל טוב" שמוזכר בטור המשובח.

הופ 26 ביולי 2011

איזה יופי של פוסט! איך פספסתי.
תיאור מדויק ושנון של מהות אוהד הכדורגל.

Comments closed