מיוחד לזכייה בקופה אמריקה: פיבן / ילד מאורוגוואי בא לישראל

 דה באזר בפייסבוק

 ברוך עם הסלסטה במוקדמות המונדיאל מול קולומביה בסנטנריו

 *

משחק הכדורגל הראשון שאני זוכר הוא אורוגוואי-ישראל במונדיאל 70'. הניצחון שלנו, 0-2, התקבל אצלנו באורוגואי בטבעיות. הייתי אז ילד בן 7, שייך למדינה שהיתה אצולת כדורגל. מדינה שהיתה פעמיים אלופת עולם ועוד פעמיים אלופה אולימפית (שכפי שטענו כולם, זה בעצם שווה לעוד פעמים אליפות עולם. ולראיה, 4 הכוכבים מעל סמל ההתאחדות על החזה בחולצה).

המשחק נגד ישראל היה משחק נגד עוד איזו קבוצת עולם שלישי, נגיד מרוקו, והוא זכור לי בעיקר כאנקדוטה בבית הספר היהודי. היו כמה שהשתעשעו בשאלה "בעד מי נהיה?", לא זוכר שמישהו רצה לתמוך בישראלים, שנראו האמת די מוזרים,  גמלוניים, אסיאתים כאלו. בקיצור קבוצה קטנה ולא חשובה. לא כמונו האורוגוואים.

המקום הרביעי באותו מונדיאל התווסף לפנתיאון של הישגיה ההיסטורים של ה"סלסטה", ואני זוכר את הגול שאספררגו נגח עם האף מול רוסיה ברבע הגמר. אולי זה הרגע הכי מרגש בילדותי. בעצם סביר שמה שאני זוכר זה את התיאור של אחי הגדול ברנרדו, או 'יויו' כמו שכולם קראו לו. כי בעצם הרבה ממה שלמדתי וחוויתי על כדורגל הגיע בתיווך שלו.

***

תמונת הכדורגל היחידה שלי ושל יויו יחד. 1974

יויו גרם לזה שהילדות שלי היתה ספוגה בכדורגל. למרות שהוא עצמו היה אוהד קבוצה קטנה בשכונה שלנו, דפנסור, ביקרנו יחד עשרות פעמים באצטדיון סנטנריו. קנינו בוטנים (מני קון צ'וקולטה) וצ'וריסו עם פנטה בהפסקה. גם כשלא הלכנו לסנטנריו היתה לאיצטדיון הזה נוכחות תמידית בחיים, בכל סוף שבוע.ניתן לשמוע בחצי מונטבידאו את שאגות ה'גול' הבוקעות מהאיצטדיון כשמובקע שער.

כל החברים של יויו היו חולי כדורגל: גורסי, חואנצ'ו, לוס משיסוס (התאומים) ואני איכשהו תמיד נשרכתי מאחוריהם. היתה להם גם קבוצת כדורגל עם תלבושות והכל:  'אל סנטשה פוטבול קלוב' (El Centella Futbol Club), אפילו עם גרביים ארוכות שהיית צריך להחזיק אותן עם גומיה, ובכל סוף שבוע הם שיחקו באיזו ליגת נערים על הים, ואני הייתי מגיע איתם לכל אימון ולכל משחק.

הייתי גם הקמיע וגם ילד המים. גם כשמילאתי תפקיד זעיר של ילד המים הרגשתי חשוב, כי כשרצתי עם בקבוק המים הייתי חלק מאותה היסטוריה של הכדורגל במדינה שלי, שהובילה אל העבר המפואר כל הדרך עד ל"אמסטרדם" ו"קולמבס", העיר (1928) ושם האיצטדיון (פאריס, 1924) בהם זכתה אורוגוואי בשתי האולימפיאדות, ושמות שתי הטריבונות שמאחורי השערים בסנטנריו.

כן הכדורגל היה מקור גאווה לאומית, עיסוק רציני עם טקסים מוקפדים, כייפי, מרגש, רומנטי. גדול מהחיים.

***

כל זה נגמר כשעלינו לארץ ב-75'. לא רק השמות שלנו השתנו. ברנרדו הפך לברוך וארנסטו (אני) הפכתי לחנוך.

כמה ימים לאחר נחיתתנו לקח אותנו הדוד רובן לבלומפילד, וזה ממש לא דמה לשום דבר שהיכרתי: גרעינים, קללות, צעקות (בעיקר אלי – 'הלו ג'ינג'י קטנצ'יק תשב'), אווירה מפחידה, אלימה ולא ממש מובנת.

למה לעזאזל כולם התעקשו לקום כל פעם שהכדור התחיל להתקרב לרחבה? אולי בעצם אחד הקשיים הגדולים בקליטה שלנו היה המפגש עם הכדורגל הישראלי.

היו גם צדדים טובים בסידור הזה של העליה. כבר ביום הראשון בבית הספר החדש ברמת גן, התחלתי לשחק כדורגל והבנתי שפתאום משחקן בינוני מינוס באורוגוואי שודרגתי לשחקן בינוני פלוס. אולי פה ושם בהרכבים מסוימים בכיתה ו' או ז' הייתי אפילו בין הטובים על המגרש. התברר שהרמה הממוצעת של הילדים בישראל היתה נמוכה יותר מאשר באורוגוואי.

אבל מחוץ לקוי המגרש הרבה כבוד בתור אורוגוואים לא ממש קיבלנו. אף אחד לא הכיר או ספר את אורוגוואי ("יש שם נאצים?", "פרגוואי?" "זה חלק מארגנטינה?" אוכלים אחד את השני שם?"), אבל בעיקר אף אחד לא התייחס אז לכדורגל דרום אמריקאי שלא היה ברזילאי. לא הכירו את קבוצות הפאר נאסיונל או פניארול ולהפתעתי גם לא הסכימו לחשב את שתי האולימפיאדות כשוות ערך לעוד שתי אליפויות עולם.

הכדורגל האהוב בישראל היה הכדורגל האנגלי ("אנגליה! אנגליה"!). לבעוט ולרוץ! המדריך זאבקי בקן השומר הצעיר ברמת גן, שהיה מעביר קורסים בכדורגל, למד הכל מסיפרון הדרכת כדורגל אנגלי שהגיע אליו ובכל פעם שניסיתי להעביר למישהו בין הרגלים (לרוב בלי הצלחה), שזה מה ששחקן טוב אמור היה לעשות, הייתי חוטף על הראש ממנו

חוסר ההתיחסות לתרבות ממנה באתי הופיע גם במקומות אחרים. כשילד בכיתה בא אלינו הביתה לצהריים והכנתי את המאכל הרגיל אצלנו בבית, סטייק אדום ועסיסי, התגובה שלו היתה "איכס דם". צבע הסטייקים הנפוץ בישראל אז היה מאד כהה, אם בכלל יכולת לראות את הבשר דרך כל התבלינים ששכבו עליו.

***

גם בישראל יויו המשיך לקחת אותי למשחקים ומול המרורים שספגנו במשחקי נבחרת ישראל בשנות השבעים נזכרנו בנוסטלגיה בנבחרת אורוגוואי. וכשדפדפנו במדורי הספורט נזכרנו בכאב בדפי ה'אל גרפיקו', שבועון הספורט הארגנטיני האיכותי המיתולוגי,אותו היינו קוראים כמו הרבה אורוגוואים אחרים.

החיים גלגלו אותי למקומות מקצועיים רחוקים מהכדורגל, אבל יויו המשיך לאהוב כדורגל באופן אובססיבי, והיה טבעי שלאחר השרות בנח"ל המוצנח הוא הלך ללמוד בוינגייט והפך למאמן ילדים. אבל התסכולים מעולם הכדורגל הישראלי, שהחלו כבר בשנות השבעים, המשיכו ללוות אותו תמיד. למרות שיויו, או ברוך כפי שהוא מוכר 'בענף', מאמן כבר יותר מ-25 שנים במחלקות נוער שונות, כמעט ולא היתה שנה שלא שמעתי ממנו טרוניות על הצורה שבה הדברים מתנהלים 'כאן'.

היתה תמיד לו ולנו את התחושה שברמה העמוקה ביותר ברוך לא ממש הסתדר עם הכוחנות, האלימות, הקליקות, המאפיות, ובכלל הסגנון של הכדורגל הישראלי. עם זאת, בגלל האהבה הגדולה שלו לכדור, הוא דבק במקצוע, עבר מקבוצה לקבוצה, פה ושם זכה בתארים (זכור לי גמר גביע מרגש עם נערים הפועל כפ"ס ב-1997) ועם הזמן גם החל מלמד בוינגייט בבית הספר לכדורגל.

כשנפגשנו, רוב שיחותינו היו בנושאי כדורגל והמשכנו גם לעקוב ולאהוד את נבחרת אורוגוואי. אני קצת ויויו הרבה. רק שלא כל כך היה במה להתגאות. למרות שכל מיני כוכבים אורוגוואים הצליחו באירופה, הנבחרת היתה באמת קטסטרופה. מה שבילדותי היה נראה כלחימה והקרבה נראה עכשיו ותואר על ידי העיתונאים כסתם משחק אלים של נבחרת כסחנית.

והאמת שנטיתי להסכים איתם. הייתי צוחק תמיד על הפער בין אורגוואי הכסחנית, כפי שנראתה על המגרש, ובין הפנטזיה שהיתה לאחי ולכל חבריו האוהדים השרופים לגביה. עם הזמן הבנתי שגם בימיה הטובים אורוגוואי ניצחה תמיד בלחימה ובמכות. או כמו שקראו לזה האורוגוואים – א לוס פונצ'סוס. זאת אומרת בעזרת מכות עם הפונצ'ו. משחק איטי, טקטי וקשוח ופה ושם איזה גול מקרי.

אני ממליץ לכם לראות את משחק רבע הגמר אורוגוואי-רוסיה ברבע גמר מונדיאל 70'. הדברים לא היו ממש יפים (אלא אם היית אורוגוואי כמובן. הנה, לדוגמא, הגול של אספררגו באותו משחק).

באופן אישי חטאתי במשך השנים והרגשתי גאווה גם בהישגיה של נבחרת ארגנטינה, ואפילו הערצה והזדהות של נמוכים עם דייגו מראדונה. עם ארגנטינה תמיד היה מענין. עם הנבחרת האורוגוואית תמיד היה קשה.

דייגו / פיבן

***

ופתאום לפני שנתיים אורוגוואי התחילה לחזור בגדול. בכל החזיתות. הסימן הראשון היה כשגורסי, אחד מחברי הילדות הקרובים של יויו, שהפך בינתיים לשדרן כדורגל בטלוויזיה הזמין אותו להתלוות אליו לשני משחקים של הנבחרת בקדם הגביע העולמי.

יויו נסע עם הנבחרת למשחק חוץ מול פרו, והכיר שם את כולם, וטבארס נתן לו כבוד כמה ימים אחר כך בתור מאמן ומורה לכדורגל בוינגייט והזמין אותו לשבת בחדר ההלבשה עם הנבחרת בתדרוך האחרון שלו לפני העליה למגרש במשחק מול קולומביה, ויויו עלה עם השחקנים במנהרת היציאה למגרש, והופיע במדרגות חדרי ההלבשה המיתולוגיים בסנטנריו, שעולים מתוך האדמה, כאילו ממקלט, אליהם הבטנו מחוסרי סבלנות ארבעים שנה לפני כן, שיצוץ כבר ראשו של קפטן כלשהו. לראות את יויו באותם הימים היה לראות בן אדם שהתהלך על הירח.

 

ברוך ובלונדינית

 

שני מורים לכדורגל, טבארס (משמאל) עם פיבן 

שני חברי הילדות, יויו וגורסי, באימון הסלסטה

ואז, במונדיאל בשנה שעברה, לאחר המשחק הראשון והמשעמם נגד צרפת, הופיעה פתאום נבחרת אורוגוואי אחרת. איכותית ואפילו הוגנת, סולידרית אבל מעל הכל.. מבקיעה שערים ומשחקת יפה. בששת המשחקים הבאים הבקיעה אורוגוואי לדעתי יותר שערים מאשר בכל האליפויות קודמות יחד, או לפחות עד לשנות השישים. המונדיאל היה עבור האורוגוואים חלום רצוף וקסום של שלושה שבועות.

יצא לי בזמן המונדיאל לצפות שידורים של משחקים של אורוגוואי בכפר סבא, ברצלונה, וושינגטון די.סי, ניו יורק ולוס אנג'לס ובכל מקום נתקלתי באוהדים אורוגוואים לפני, במהלך או אחרי המשחק. בחיוכים ובחילופי המבטים איתם הרגשתי תמיד את תחושת החזרה אחורה בזמן. למה שהיה פעם. למקום הטבעי של אורוגוואי.

כאילו המציאות חזרה למסלול שבו ההיתה צריכה להיות בו או שהיא פשוט הדביקה סוף סוף את הפנטזיה.

 אוהדים אורוגוואים בכפר סבא

זו היתה עבורי חזרה בדיוק לתחושות הילדות בשכונה שלנו במונטבידיאו. לאחר המשחק מול גאנה, כשהעיתונות האמריקאית (והאנגלית) ירדה על סוארס וכינתה אותו רמאי, דפקתי את הראש בקיר ואמרתי: 'מה? הם לא מבינים? הרי כל מי ששיחק כדורגל בשכונה זינק פעם בתור מגן ועצר כדור ביד. זה אקט רומנטי של תושיה וגבורה. לא רמאות!'.

וזה מה שיפה בשחקני אורוגוואי, גם בשנה שעברה במונדיאל וגם בקופה אמריקה עכשיו. אתה לא מרגיש שאתה צופה בכוכבים, אלא בחבר'ה בשכונה, אנשים פשוטים וצנועים שנלחמים ביחד ומצליחים בגלל תערובת של לחימה, הבנת משחק עמוקה, קצת כישרון, אבל מעל לכל קשר מיסטי כמעט להיסטוריה של הכדורגל במדינה. פחות או יותר מה שאני הרגשתי כשרצתי עם בקבוק המים בגיל שבע.

***

ובמקביל לכל זה, בצדק פואטי שלא תמיד מופיע, בשנתיים האחרונות יויו פורח כמאמן מחוננים במחלקת הנוער במכבי פתח תקוה, העבודה הרצינית שלו מוערכת והקבוצות שלו כיכבו בשלוש השנים האחרונות עם שישה תארים (שתי אליפויות, שני גביעים ושני אלוף האלופים). בגמר הגביע האחרון של ילידי 95', מול מכבי תל אביב, שהוכרע בפנדלים, הפנדל האחרון שבעט השחקן מהקבוצה של יויו היה העתק מדויק של הפנדל החמישי של 'אל לוקו' אבראו נגד גאנה. יעני בהקפצה.

וכיום כשתבקשו סטייק במסעדה טובה בישראל, סביר להניח שהוא יהיה אדום ועסיסי, או במילים אחרות: מלא דם.

בשר

***

הנה השיר של נבחרת אורוגוואי שחיבר ושר חיימה רוס. בקליפ תראו אותו עולה למגרש מחדרי ההלבשה בסנטנריו. איתו מופיע קפטן הנבחרת שזכתה במונדיאל 1950 במראקאנסו, אובדוליו וארלה.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

למי שלא זוכר, הנה הגול של אבראו נגד גאנה:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

ואם אתם רעבים לבשר אורוגוואי מלא דם:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

***

והמערכת מגניבה את עבודת "מראדונה" של פיבן בגודל ראוי מעט יותר:

Pivenworld

 גוגל תמונות / Hanoch Piven

ו-דה באזר בפייסבוק

 

 

המילטון, לואיס המילטון (גראן-פרי גרמניה)
לא מתלונן

70 Comments

פולדש 24 ביולי 2011

חנוך, פוסט מעולה.

אפשר ללמוד הרבה על מדינה ועל התרבות שלה דרך תרבות הספורט שלה. וכמובן שאורוגוואי של השנתיים האחרונות היא סיפור כיפי ומרגש. אני מקווה בשבילך שהם יזכו הערב (אם כי אני מחבב גם את פרגוואי, כך שלא אצטער בשום מקרה).

ואתה רק גורם לי להצטער יותר שבטיול הארוך בדרום אמריקה לא התעקשתי על משחק כדורגל או שניים במונטבידאו.

פראליה 24 ביולי 2011

ברוך היקר,
היה תענוג גדול להיות חניך שלך, ללמוד ממך כדורגל ולחוות את התשוקה שלך לכדורגל, הלואי ירבו כמוך בחינוך הילדים בארץ,
בהצלחה!

איתן בקרמן 24 ביולי 2011

מעגלים נסגרים בדה באזר.

פראליה 24 ביולי 2011

לגמרי:) שני רצוף, בסוף מישהו ירים את הכפפה שזרקת לי

amit pros 24 ביולי 2011

שנים לא צחקתי כל כך כמו אחרי הפנדל של אבראו.כמה דפקט צריך להיות כדי לבעוט ככה את הבעיטה הכי חשובה שיצא לך לבעוט אי פעם..שיהיה בהצלחה היום.

פולדש 24 ביולי 2011

אולי דפקט, אבל הוא רשם את עצמו בספרי ההיסטוריה. והכדורגל צריך את הסיפורים האלו.

גמל (סתם גמל) 24 ביולי 2011

דפקט זה לאו דווקא משהו רע

פולדש 24 ביולי 2011

גם נכון.

סופרפלי 24 ביולי 2011

פוסט נהדר, הפכת אותי לאוהד של נבחרת אורוגוואי, ככה בקטנה.

עמית 24 ביולי 2011

פוסט מעולה ומעורר תיאבון לכדורגל ולאוכל. תודה חנוך עכשיו זכינו להכיר גם פן אחר של היוצר המוכשר.
היה לי מרצה לסיסטוריה לטינית באונ' ת"א בשם פרופ' צבי מדין שהיה פותח את השיעור הראשון בכל סימסטר במשפט: "כמו שאתם שמים לב מהמבטא שלי, לא נולדתי בארץ. נולדתי במדינה קטנה שזכתה פעמיים בגביע העולם בכדורגל…". זה ממצה את כל הזהות האורוגוואית והקשר חברה-כדורגל.

עידן 24 ביולי 2011

תודה חנוך על טור מרגש שמאוד ממחיש את התחושות שלי כבן למשפחה אורוגוואית שגדל על הנוסטלגיה לשנות החמישים שאולי לא ישובו לעולם. לשמחתי הרבה אני בימים אלו רואים את החלומות מתגשמים לנגד עינינו ומת לחזור למונטווידאו, שם הדודים שלי לא יודעים את נפשם מרוב אושר. לצערי הרב אבא שלי נפטר לפני שנתיים ולא זכה לראות את הנבחרת הגדולה של ילדותו חוזרת לתהילתה. אני מקווה שהערב הם ינצחו בשבילו

הקומיש 24 ביולי 2011

וואי וואי אורגוואי !!!

י גלילי 24 ביולי 2011

פוסט מצוין!
ברוך הראה לי לפני כשנתיים את הספר של חנוך עם כל הספורטאים הגדולים כיצירות אמנות שרק חנוך יכול לצור. פשוט מדהים!
אמן ענק. י

איתן בקרמן 24 ביולי 2011

י', מתי כבר תכתוב לנו? מומחים כמוך אין הרבה.

פביאן 24 ביולי 2011

איפה אפשר לראות את המשחק עם עוד אורוגואים?
אני רוצה לצעוק גולללל בחדר עם עוד סלסטה מלבד אשתי האהובה….

עידן 24 ביולי 2011

כל האורוגוואים נפגשים בפיצה סלסטה בהרצליה, סוקולוב 57. כדאי לבוא מוקדם כי יהיה מפוצץ ואין המון מקום

ארז (דא יונג) 24 ביולי 2011

יופי של פוסט. בהצלחה לאחות הקטנה :)

ארז 24 ביולי 2011

פוסט נפלא. אני לא ממש עוקב אחרי הקופה אבל פרגוואי במונדיאלים בונקריסטית להכעיס. יאללה אורוגוואי

פביאן 24 ביולי 2011

עידן תודה על המיקום. יש עוד מקומות שאתה מכיר בסגנון?

בני תבורי 24 ביולי 2011

חנוך,
כבוד גדול, אתה כותב כמו שאתה מצייר. אני שמח בהצלחה של יו יו, אבל למה אצל הלוזונים…? (:

איתן בקרמן 24 ביולי 2011

בני, אתה יודע שאני אוהב את הלוזונים בערך כמוך, אבל צריך להודות שבתחום הנוער והטאלנטים בכלל הם אלופים. לדעתי הם יודעים מה יש להם ביד ומתעקשים להחזיק מאמן כמו ברוך פיבן אצלם.

בני תבורי 24 ביולי 2011

בדיוק וזה עוד פאן של הטרגדיה של הפועל פ"ת, שמחלקת הנוער המפוארת שלה התפרקה לרסיסים. השברים קמו מחדש במכבי, והנהירה של מרבית הנוער בפ"ת אליהם, מובנת ומוצדקת.

ירון ב. 24 ביולי 2011

כבוד של פוסט! כבוד להיות שייך לאומה בגודל זרעון שמנקנקת את כל דרום אמריקה ולא רואה אף אחד ממטר.

איל רדושקוביץ' 24 ביולי 2011

ברוך פיבן.. מאיפה צצת? :)

אני גם בן לאבא אורוגוואי שלא ישן בשבועיים האחרונים מרוב שמחה וגם יצא לשחק תחת ברוך בהפועל רעננה. טיפוס שלא שוכחים.

יש ליוצאי אורוגוואי מעין גאווה מוזרה של קטנים אבל גאים, הם אף פעם לא יגידו את שם ארץ המוצא בשחצנות כמו הארגנטינאים, אבל תמיד עם חיוך ור' מתגלגלת.

די, חייב להתקשר לאבא…

ttiiiii 25 ביולי 2011

ole ole !!!

חנוך פיבן 24 ביולי 2011

תודה על התגובות החמות.
כיף לקרא.

Vamos Uruguay
!!!

איתן בקרמן 24 ביולי 2011

חנוך, תמיד אהבתי את אורוגוואי, בהתחלה בגלל הבולים שהיו מגיעים במכתבים לסבתא מאח שלה הרחוק כל כך, אחר כך כי הם קטנים ואמיצים, אחר כך כי הם יריבים של ארננטינה, ובסוף כי הכרתי את הפיבנים ואת החברים המצוינים שלהם. VAMOS

ברוך פיבן 25 ביולי 2011

תודה איתן

בקרמן 25 ביולי 2011

ברוך, אתה זוכר מתי התחיל מסע ההצלחות של אורוגוואי? מאז שבאתי אליך לראות את אורוגוואי ארגנטינה (/… אני זוכר שכבר אז גבי בורשטיין הספיד את נבחרת ארגנטינה, וחשבתי שהוא מגזים.

דורפן 25 ביולי 2011

אתה מכיר את פיבן מ-1930?

חנוך פיבן 27 ביולי 2011

בקר…אל תיקח את זה אישית אבל בשני המשחקים שבאת לראות בכ"ס אורוגואי הפסידה (לארגנטינה) או שיחקה גרוע (צרפת). רק לאחר שהפסקת לבוא לראות את אורוגאי, מסע הנצחונות התחיל…

חנוך פיבן 27 ביולי 2011

ובכל זאת אוהבים אותך בכ"ס…

דורפן 25 ביולי 2011

סליחה סליחה. 1928, שכחתי לספור גמרים אולימפיים

דורון 24 ביולי 2011

חנוך,

אחרי שעות של תענוג עם הדור הצעיר על רקע "הנוצה הסגולה", היה מהנה ומרגש לקרוא את מה שכתבת. גם אותי הפכת לאוהד של אורוגוואי, והנה סוארז מעלה חיוך גם על פני.

ואמוס ואמוס אורוגוואי.

רפי שוץ 25 ביולי 2011

חנוך יקירי,

לא הספקנו להיפרד כמו שצריך אז אני מתקן כאן ומוסיף מברוק על הפוסט ועוד יותר מזה על הניצחון. כשאתה עובר במדריד קפוץ ל-mano de Pablo, הסניף במוראלחה הוא מסעדת הבית של פורלאן. לא מכיר מסעדה אורוגוואית יותר טובה. ד"ש.

חנוך פיבן 25 ביולי 2011

רפי יקר! תודה ותודה. (למי שלא מכיר, רפאל שוץ הוא שגריר ישראל בספרד עד החודש, ואוהד שרוף של ריאל מדריד).

דורפן 25 ביולי 2011

חשבתי שהעבירו את השגרירות לברצלונה

רפי שוץ 25 ביולי 2011

חנוך, אתה מוציא לי שם רע, אני אוהד אתלטיקו.

דורפן 25 ביולי 2011

מחקתי את תגובתך האחרת בכדי לשמור על חשאיותך!

רפי שוץ 25 ביולי 2011

תודה רונן.

חנוך פיבן 25 ביולי 2011

אז אם כך לא הבנתי כלום….הסתרת את זה יפה..או שאולי הביקורים שלך בברצלונה בדיוק כשהיה קלאסיקו בילבלו אותי.. ;)

דורפן 25 ביולי 2011

נהדר.

ברוך פיבן 25 ביולי 2011

תודה על התגובות
אנחנו אחרי המשחק
uruguay campeon noma!!!

YB 25 ביולי 2011

טקסט נפלא. מהטובים שקראתי בדה באזר.

ויכסלפיש 25 ביולי 2011

יופי של פוסט והערה קטנה: בשנות ה-80 וה-90 הדור של פרנצ'סקולי אלזמנדי רובן סוסה פונסקה ובנגוצ'אה הביא שלוש זכיות בקופה אמריקה, אבל לא זכה להערכה בגלל הכשלונות במונדיאלים

תושב חוזר 25 ביולי 2011

ברכות על התואר המוצדק (והפוסט המשובח)
איך אני מבסוט בשביל דייגו פורלאן, שקריירת רכבת ההרים שלו מגיעה לשיא חדש

מנחם לס 25 ביולי 2011

לדעתי פראגוואי לא היתה נחותה לאורוגאווי בשום דבר, מלבד התוצאה.

ארז (דא יונג) 25 ביולי 2011

…פרגוואי אפילו עלו על אורגוואי בקטגוריית איבודי הכדור בתוך חצי המגרש שלהם…

מנחם לס 25 ביולי 2011

ודבר נוסף: משחק מהיר, חזק, וגברי כזה שכחו לשחק באירופה מזמן.

מנחם לס 25 ביולי 2011

לא ששכחו, סליחה. אף-פעם לא ידעו.

תומר חרוב 25 ביולי 2011

אחלה פוסט, אחלה נבחרת ואחלה בישול של סוארס בשלישי. הנבחרת הטובה בדרום אמריקה, בצדק. וההליכה של אבראו לפנדל ההוא היא אפית.

שלו 25 ביולי 2011

באמצע המחצית הראשונה, הבחנתי בדבר מוזר.
למרות שמבחינה מקצועית נטו הרמה של המשחק הייתה יחסית נמוכה שלא לומר שכונתית.
התחלתי להתרגש מהמשחק.
שחקנים עפים באוויר, ולא מתגלגלים חצי שעה על הדשא.
בלאגן טהור במערכים.
ועדיין מרגש אותי פי עשר ממשחק של בארסה.

ואז הבנתי את האסטטיקה של הכאוס.

אני מצטער, אבל אני מעדיף את הכדורגל השכונתי האלים הזה, על כל הצגה של הלהקה של פפ, ואני אפילו לא אוהד אף אחת מהנבחרות.

הקסם שבפשטות.

מזל טוב לאורוגואי.

פולדש 25 ביולי 2011

מלים כדורבנות. וכמה אני שמח עבור פורלאן, יותר מכל. המחוייבות שלו כובשת, כודרגל הנבחרות היה שמח לקבל עוד כמה כמוהו.

עידן 25 ביולי 2011

לא חושב שהיה משחק אלים, אלא אגרסיבי במידה שהולמת את המעמד. וללא ספק מרגש מהנה ואסתטי

אורי ויספלנר 25 ביולי 2011

טקסט מצוין. מאז המונדיאל יש לי פינה חמה בלב לאורוגוואי (למרות שארגנטינה היא הנבחרת שלי). אחרי שהיה השחקן המצטיין במונדיאל, יש לפורלאן גם תואר עם הנבחרת, וזה כל כך מגיע לו. מזל טוב!

matipool 25 ביולי 2011

חנוך – שמח בשמחתך .
מאז שסוארז בליברפול , אימצתי את אורוגוואי כנבחרת גיבוי לאהדתי לאנגליה והיה כיף לראות אתמול את הניצחון ואת סוארז הענק שאני מקווה שימשיך בכושרו האדיר בליברפול .
דרך אגב – זה אתה עם עבודות היצירה הנפלאות בערוץ לולי ?

קורא 25 ביולי 2011

עכשיו אני רואה הודעה דומה… יאללה לואיס

חנוך פיבן 25 ביולי 2011

'חפצים מתלוצצים'? כמובן. תודה
ואם כבר שאלת מהחודש גם 'סדנה' בטלביזיה החינוכית.;)
http://www.23tv.co.il/2325-he/piven.aspx

קורא 25 ביולי 2011

עם כל הכבוד לפורלאן, שבאמת מגיע לו, סוארס היה אתמול רמה אחת מעל כל מי שהיה במגרש. רק שישמור על הרמה הזאת השנה.
עוד דבר, איזה כיף לראות חגיגות של שחקנים דרום אמריקאים, שם כל שחקן הוא גם אחרון האוהדים (או ראשון…)

עפר ויקסלבאום 25 ביולי 2011

חנוך,
מני קון צ'וקולטה.
פוסט קטן ומקסים.
שעושה טעם של עוד.

נעמה 25 ביולי 2011

כל הכבוד על הכתבה הנוסטלגית והחמה.
כל הכבוד לאורוגוואים שמלמדים את כל העולם כל פעם מחדש איך גם קטנים יכולים להיות אלופים.
כל הכבוד לדה באזר על האתר המדליק הזה.

שאול 25 ביולי 2011

כל מילה בסלע! אין לאנשים שמץ של מושג, מה זה להיות URUGUAYO ומה זה

להיות אוהד כדורגל של אורוגואי!

למעשה אורוגואי לא הופיעה במונדיאלים: 34, 38 (קרוב לודאי שהיו זוכים, כי היתה להם נבחרת קטלנית),

אך אורוגואי לא הופיעה בגלל הפאשיזם של איטליה/גרמניה!!

הכדורגל בואורוגאי זה תרבות, זה דרך חיים, צריך להבין את המילים של ההימנון בכדי להתחבר לכל מה שקורה באורוגואי ובטח בכדורגל.
פורלן אמר על ההצלחה של ה"סלסטה", אנחנו קבוצה יותר מאשר נבחרת וזה סוד ההצלחה.
אי אפשר להתווכח עם עובדות:
א. בין 4 הגדולות במונדיאל (לא היה חסר הרבה לקחת הגביע)!
ב. מקום 2 באליפות העולם עד גיל 17 (בגמר במקסיקו מול מקסיקו לעיני 100.000 אוהדים מאיימים, לא פשוט).
ג. מקום 2 לגילאים עד 20.
ד. אלופת ד. אמריקה ועוד על אדמת ארגנטינה, אוי, זה מתוק!!
בקיצור, אין ספק שהכדורגל של בעט ורוץ לא מתאים לשחקנים של אורוגואי, לכן סוארס צריך לעזוב את ליברפול,אלא אם כן, ליברפול יתאימו עצמם לאופן המשחק של סוארס ומיד.

matipool 25 ביולי 2011

שאול – קני דלגליש לא משחק בעט ורוץ . קני דלגליש היה הכוכב והציר המרכזי של ליברפול הגדולה עם ה- pass and move .
הוא יודע איזה יהלום יש לו ביד ואני מאמין שהוא יעשה הכל לשמור אותו . כבר בחודשים האחרונים של העונה הקודמת ראו נסיונות לשחק יותר מסודר תחת אילוצים של שחקנים מחליפים רבים . מאמין שנראה שינוי לטובה בנושא .

קראגר 25 ביולי 2011

פוסט נהדר.
חייתי באורוגוואי שנה וחצי נפלאות ומלאות ביקורים בסנטרנריו הישן ומלא הקסם.
כדי אולי גם לכתוב איזה פוסט על היריבות העצומה בין נסיונל לפניירול, יריבות מהגדולות בספורט העולמי לדעתי. אחרי שהלכתי לראות משחק בקופה ליברטדורס בין נסיונל (עם לוגאנו, סקוטי, אבראו ומונואה- השוער שנתן לאוואט אגרוף) לסנטוס (עם רוביניו ודייגו) החברים שלי, אוהדי פניירול, לא דיברו איתי שבוע. תירוצים כמו "פשוט רציתי לראות משחק כדורגל טוב" לא התקבלו.

הופ 26 ביולי 2011

באיחור מצער – אחלה פוסט, אחלה צייר, אחלה נבחרת, ברכות!

Comments closed