מפלט – איתי סממה

אני זוכר איך ישבנו שם באחת הכניסות לאיכילוב, ארבעה חברים טובים שבאו לאחר שיחת טלפון בהולה שהם קיבלו באותו בוקר. הכל היה כל כך מפתיע ופתאומי, ואף אחד מאיתנו לא ציפה שדווקא במקום הזה נתכנס כולנו אחרי הרבה זמן שלא התראינו. הם ניסו להצחיק, להעלות זיכרונות מהעבר, ולחפש נושאי שיחה אחרים שיסיחו את דעתי מאותו שד שביום בהיר אחד נכנס לחיי. באחת הפעמים, באמת הצלחתי לצחוק אבל בצורה קצת שונה מבדרך כלל, נדמה היה כאילו משהו תקוע עמוק בתוך ראשי ומושך אותו אחורה כדי שלא אתמסר לתחושת השמחה עד הסוף. אחד מהם אפילו שם לב לכך, ותהה בקול האם זה נכון, ואני זוכר שעניתי שכן וחששתי שככה יראו החיים שלי בזמן הקרוב.

*

סרטן אמר לי הרופא במיון, מבלי שהייתי מוכן לכך. המחשבות הגרועות ביותר התחילו להגיח, והוא ניסה להרגיע אותי ואמר שאחוזי ההחלמה הם גבוהים מאוד, ושגם דורון שפר ולאנס ארמסטרונג הצליחו להתגבר על סרטן מהסוג הזה. אבל באותם רגעים לא הצלחתי להבין, איך ככה פתאום שלושה חודשים אחרי השחרור כשהראש מפליג במחשבות על אוסטרליה והטיול הגדול, המציאות השתנתה לתמיד. ברגע אחד נכנסו לחיי מושגים שלמים שלא דמיינת שאכיר מקרוב- ניתוחים, אחוזי החלמה, מדדים, כימותרפיה, ורופאים שכל בוקר בודקים לשלומי וממשיכים מהר הלאה מבלי שאוכל לקבל תשובות לכל אותן שאלות שהתרוצצו בראשי. כל עולמי הצטמצם לנקודה אחת קטנה שמתחילה ונגמרת בחדר מחלקה באיכילוב, ומכל אותן תהיות שהעסיקו אותי עד כה נותרה אחת גדולה ומעיקה שהדהדה ללא הרף.

*

כמה רגעים לפני הניתוח שאל אותי המרדים מה אני מבקש, "להתעורר לבארסה מול ארסנל" אמרתי, ועוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט נפלתי לשינה עמוקה. בערב, מול מסך טלוויזיה קטן ראיתי את המשחק, כולם כבר עזבו למעט שניים שלושה חברים. במשך שעתיים שלמות צפינו ביחד במשחק, והיה נדמה כאילו לכמה רגעים בודדים הצלחתי לשים בצד את המציאות שבה אני חי. אני זוכר את הקצב הנפלא של המשחק, האדום השנוי במחלוקת של ואן פרסי, ואת תחושת העצבות שפשטה בעקבות ההדחה של ארסנל. אלו היו השעות היפות ביותר במשך אותו שבוע ארור, ובהן חשתי שוב כיצד זה מרגיש לשים את עצמך לרגע בצד, ולשקוע במשהו שקרוב לליבך. באותם ימים אני חושב, הבנתי בצורה העזה מה זה ספורט עבורי, ואיזה אפשרות עצומה המרחב הזה טומן בחובו.

*

הרי החיים בעולם הזה מלאים בהפתעות לא צפיות, ורווים ברגעים של דאגות ואי נחת. אבל למרות כל המכשולים שעימם אנו מתמודדים, למשך שעתיים ביום או אפילו יותר כל אחד מאיתנו יכול לשכוח מכל הקיום שלו, וללכת שבי אחר אותו הדבר שמגיל צעיר הוא באמת אוהב. ואותה אהבה- למשחק, לקבוצה, או אפילו לשחקן מסוים, תמיד תהיה שם בשבילך. אולי היא לא תמיד תשמח אותך, ולפעמים היא אף תגרום לך לדמעות ולצער רב. אבל תמיד שתצפה בה, היא תגרום לך לשכוח הכל,  ולהודות על כך שלא משנה מתי ואיפה , היא תמיד תשמש לך כמחסה ומפלט.

 

 

 

 

 

קפריסין היא החדשות הטובות
המאמן הלאומי הבא

18 Comments

עופר ג. 11 באוקטובר 2015

תודה.

יוסי 11 באוקטובר 2015

תודה רבה. רק בריאות!!

דיזידין 11 באוקטובר 2015

מרגש מאוד.
המלצתי לפני כמה ימים – אלון עידן על הסגירה הגרועה של אבי ריקן כתרופה לסרט:
http://www.haaretz.co.il/sport/mitbonen/.premium-1.2742795

צור שפי 11 באוקטובר 2015

יפה ונוגע ללב. רק בריאות.

אלכס דוקורסקי 11 באוקטובר 2015

איתי, כתבת מאוד מאוד יפה.
מצטרף לכולם כאן ומאחל הרבה בריאות.

איציק 11 באוקטובר 2015

הרבה בריאות
ואכן, ספורט זה חלק מתהליך הריפוי

ארז 11 באוקטובר 2015

מצוין.
תודה איתי.

shohat 12 באוקטובר 2015

פוסט יפה מאד.

funfun 12 באוקטובר 2015

בריאות וכוח ריפוי
כתבת יפה

יהושע פרוע 12 באוקטובר 2015

מרגש. תודה

עמי ג 12 באוקטובר 2015

מצטרף למחמיאים. פוסט יפה ומדוייק מאוד !
רק בריאות, כל השאר זה בונוס

matipool 12 באוקטובר 2015

יפה , מרגש ונכון .
הרבה בריאות .

עופר גבאי 12 באוקטובר 2015

איתי. יפה ומרגש.
הייתה תקופה קשה אז…
(חבר ותיק שכבר לא בקשר)

southport 12 באוקטובר 2015

מרגש!

קצת סוראליסטי בשבילי לקרוא את זה ולהזכר איפה אני ראיתי את המשחק (תחשוב על ההפך הגמור)

רק בריאות!

נ.ב אדום (או יותר נכון הצהוב השני) שערוריתי!

מאיר (חדש בשכונה) 12 באוקטובר 2015

איתי, אינני מכירך, אבל מאחל לך לדבוק באהדה לספורט, כדי שיהיו לך איזונים והרבה שעות יפות שיסייעו לך להתגבר.
בריאות.

פיהוק 13 באוקטובר 2015

משעמם

סימנטוב 13 באוקטובר 2015

רק בריאות, ותודה על השיתוף

Comments closed