בא והולך – איתי סממה

"חשבת פעם, האם הרגע הכי שמח בחיים שלך הוא כבר מאחורייך"? היא שאלה בהססנות. האם איפשהו בעבר הלא רחוק שלך כבר נגעת באותה פסגה מסתורית של אושר, שאחריה כל פעולה שאתה עושה נראתה תפלה, עמומה ודהויה. לפעמים היא הוסיפה ואמרה, אני פוחדת שזה באמת ככה, ושמאותה נערה שמחה ומחויכת שהייתי בעבר נותרו רק ספיחים זעירים, שמדי פעם מבצבצים מעל לפני השטח וחוזרים מהר מאוד למצולות שמהן הם הגיעו. היא סיימה לדבר והסיטה את מבטה אל עבר השקיעה המופלאה שנפרסה לנגד עינינו. ישבתי שם לצידה, ולא באמת ידעתי מה לענות, המילים והשאלות שעלו בעקבותיהן הדהדו בראשי, וניסיתי לחשוב האם באמת ככה נראים החיים שלנו?

*

בדרך חזרה מהחוף חשבתי על הדברים שהיא אמרה, ונזכרתי באופן שבו מתארת הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט את הקיום האנושי. מה שמייחד את האדם לדידה של ארנדט, היא יכולתו של הלה לפעול בעולם ללא הרף, ובכך בכל יום לכתוב את סיפור חייו מחדש. ארנדט טוענת שהאדם אף פעם לא יכול להעיד על עצמו "זהו אני", לאור העובדה שבכל רגע נתון הוא פועל בתוך רשת יחסים חדשה, שאליה הוא נכנס בתור אדם אחד אך אין הוא יכול לדעת כיצד הוא ייצא. תיאור זה של ההוויה האנושית, כדבר משתנה ודינמי שעליו לאדם אין שליטה מלאה, מאפשר לאדם להתגבר על אותם כוחות הטוענים ש"מה שהיה הוא שיהיה", ומלמד אותנו שתמיד אנו יכולים להיקלע לתוך רגע חדש שיטען את חיינו במשמעות חדשה שעד כה טרם נחשפה לנגד עינינו.

*

דוגמה בולטת לקיום אנושי מסוג זה, ניתן לראות בכל משחק ספורט שאנו רואים. המרחב הספורטיבי מהווה עדות ניצחת לשבריריות חייו של האדם, לאור אינספור הסיפורים השונים והחדשים המתרחשים בו בכל רגע נתון. הרי מי מאיתנו דמיין במצב של עשרה שחקנים בדרבי התל אביבי, שערן זהבי ישים את הכדור ברשת של הפועל שמונה שניות לסוף המשחק, ויגרום לי לקפוץ ולחבק לרגעים ארוכים אדם שעד לאותו רגע בקושי אמרתי לו שלום. ומי מאיתנו סבר לפני ארבע שנים, שיום יבוא והבחור הצנום שעונה לשם סטף קרי יהיה לאימת האנ.בי.איי, ובכל רגע מחדש יבצע איזה מהלך שיותיר אותנו פעורי פה ויגרום לנו לחשוב "שדבר כזה עוד לא ראינו".

*

הספורט חשבתי לעצמי, מסייע לנו להבין שתחושת התקיעות הזו שאופפת אותנו, היא בסופו של דבר אך ורק תחושה, ושבין אם נרצה ואם לא בסוף גם היא עוברת. הרי כמו בספורט,  גם בחיים פתאום מגיע לו הרגע הזה בו בלי ששמת לב הכל משתנה, ובבת אחת מתחילים להתווסף גוונים חדשים לאותה תמונה שעד עתה הייתה אפורה להחריד. מה שמסייע לנו להבין ולהתגבר על אותם חששות וטרדות שיושבות לנגד עינינו, לאור החשש שלנצח המצב יהיה כפי שהוא עכשיו או רק ילך ויתדרדר.

*

כשבאתי לספר על מה שחשבתי , היא כבר הייתה שקועה בשינה עמוקה. חיוך קטן היה פרוס על שפתיה המתוקות, ונדמה היה שלמרות אותו צער שאפף אותה לפני כמה שעות, כעת גם היא שרויה במקום שבו סיפור חדשה נגלה לנגד עיניה ומפזר אור על ליבה מחדש.

 

 

 

 

 

 

סטפן קארי מול ניו אורלינס
אחרי גביע העולם

33 Comments

נינו 1 בנובמבר 2015

טור מעולה, תובנה מעניינת. תודה שחלקת

קפטן קוקי 1 בנובמבר 2015

נהדר ומעורר מחשבה.
לא מזמן עברה לי בראש מחשבה דומה. כשרואים את המצב של מכבי חיפה, ונזכרים שמכבי תל אביב היתה במקום דומה לפני לא הרבה זמן. היום החיפאים בטח שואלים את עצמם אם אי פעם יוכלו לצאת מהמצב הזה, והתל אביבים (לפחות חלקם) בטוחים שהתגלתה הנוסחה והטוב הזה לא ייגמר אף פעם, שלשם כבר לא חוזרים.
בסופו של דבר, כשמדובר באנשים, כל בוקר יכול להביא איתו משהו חדש.

אלכס דוקורסקי 1 בנובמבר 2015

1+

יוסי 1 בנובמבר 2015

מקסים ומעודד. תודה רבה.

הופמן 1 בנובמבר 2015

יופי. גם נכון, גם כתוב יפה.

Perla 1 בנובמבר 2015

מסוג הפוסטים שאני מיד מפיץ בעיקר לכל אלה שלא מבינים מה הקטע שלי עם ספורט וסביבתו כל הזמן. מצוין ותודה רבה

מוטי בננה 1 בנובמבר 2015

כתיבה נהדרת, כיף לקרוא.

אורי 1 בנובמבר 2015

יפה ונכון
תודה

מקס 1 בנובמבר 2015

אוח סממה, אתה טוב אתה
נפלא!

קורא 1 בנובמבר 2015

תכתוב יותר. פוסט קצר אבל נוגע.

קורא 1 בנובמבר 2015

הכוונה תכתוב עוד פוסטים, לאו דווקא ארוכים יותר. שלא יובן לא נכון.

אריאל גרייזס 1 בנובמבר 2015

מעולה. אני, למשל, יודע ששום דבר לא יצליח להתעלות על התחושה שהיתה לי בסוף הסופרבול שנה שעברה, אבל זה לא הפריע לי לחגוג כאילו אין מחר אחרי הניצחון מול צ'לסי אתמול.
אני באמת תוהה – אנשים שלא אוהבים ספורט, איזה סיבה יש להם לקום בבוקר?

יוסי 1 בנובמבר 2015

אני גם חושב על זה די הרבה. מידי פעם אני שואל מכרים/ידידים שלא מתעניינים בספורט: "מה משמעות החיים בעיניך?" וקשה להם לענות.

גלעד בלום 2 בנובמבר 2015

כשאבי (שנפטר לפני שנה) הפסיק להתעניין ולצפות בספורט כמה חדשים לפני מותו ידעתי שהסוף מתקרב.

יוני 3 בנובמבר 2015

גרייזס / יוסי. הייתם ציניים?
באמת הספורט, שהוא אחרי הכל בידור מומצא וחסר משמעות, הוא המשמעות לחיים?
מה תעשה מחר ליברפול/ריאל/מילאן/מכבי/הפועל זה משמעות החיים?

ניר 1 בנובמבר 2015

גרייזס, המשפט הזה בסוף… מנסה להבין אותו כבר כמה שנים…
וסממה, נהדר.

גור אילני 2 בנובמבר 2015

אנחנו בכלל לא צריכים לקום בבוקר, כי קמנו בלילה לראות אן בי איי…

ארז 2 בנובמבר 2015

תודה. נהדר.

עמית 2 בנובמבר 2015

מעולה,
קצת יותר מסי, סטף קארי וערן זהבי, קצת פחות אללה, ישו וה' – זה מה שהעולם צריך.

גור אילני 2 בנובמבר 2015

כתוב יפה מאד, יופי!

נחשון שוחט 2 בנובמבר 2015

פוסט יפה מאד.

אבל הספורטאי, הספורטאי. מה לגבי הרגע שבו הוא מגיע מתוך אילוץ להכרה שזהו, לא יחזור כבר. היה. ואין.
האוהד יעביר דף לפרק הבא, סקרן לקראת ההמשך. הספורטאי לעולם ישאיר פיסה משמעותית מעצמו, מהזהות שלו, מההוויה שלו, מאחור, בספר שנחתם, בספר שנסגר.
נכון, גם הוא יוכל לעבור לאתגרים חדשים, משמעותיים, "להמציא עצמו מחדש", ועדיין תחסר התחושה ההיא, הבלתי מוגדרת.
כאבי פאנטום.

גלעד בלום 2 בנובמבר 2015

נחשון, יפה הזכרת את נקודת מבטו של הספורטאי שמשלם את המחיר כשהכל נגמר וצריך להמציא את החיים שלו מחדש, מייצר הרגעים הגדולים עבור אחרים חווה אורגזמה יומיומית כספורטאי אבל האנטיקליימקס שאחרי הפרישה גורם ללא מעט ספורטאים לדכאון שאחרי קריירה, יש מחקרים בנושא.

אריאל גרייזס 2 בנובמבר 2015

לפני כמה שנים, כשגרתי באריזונה, עקבתי מקרוב אחרי קבוצת התיכונים המקומית בפוטבול, שהגיעו עד לגמר. הלכנו לראות אותם בגמר – באיצטדיון של האריזונה קארדינלס, לא פחות (היו "רק" 20 אלף צופים) וכשראיתי אותם חוגגים את הניצחון תהיתי לעצמי איך הם ממשיכים לחיות את החיים מעכשיו – ילדים בני 18 שרובם המוחלט בחיים לא יגיע לשיא דומה בחיים שלו. לחשוב על זה, לחוות את הרגע הכי גדול בחיים שלך בקושי בגיל 18. זה לא קל

matipool 3 בנובמבר 2015

לגמרי לא קל וגם די עצוב למען האמת כשחושבים על זה לעומק .
השיר glory days של הבוס מתאים כאן בול .

באופן אישי – כבן אדם די נוסטלגי שחושב שהשנים הכי טובות שלו בחיים היו בילדות ובתיכון – הפוסט הזה לא פשוט לי .

AriG 2 בנובמבר 2015

גלעד
יש לי באלבום התמונות תמונה שצולמה ב1988 במרכז הטניס בירושלים אחרי משחק במגרש המרכזי.
מצד אחד, סבא שלי שחי ונשם טניס כל חייו וגם מת מהתקף לב כמה מטרים משם – במגרש מס' 18.
באמצע, אלוף ישראל- גלעד בלום.
בצד שמאל, ילד אוסטרלי פוזל בן 8 עם חיוך מרוח על הפנים. הילד הזה הוא אני. אני עוד זוכר כמה סבא שלי התלהב כבר בדרך למשחק.
אני מת על התמונה הזו.
אתה צודק שיצרת רגע גדול עבור אחרים. לא רק לאביך ז'ל. תודה רבה רבה.
אריאל

גלעד בלום 3 בנובמבר 2015

Ari G, יש לך עותק של התמונה? יכול לשלוח לי לאימייל בבקשה? bloom.gilad@gmail.com אגב אבי ז״ל אמנם עקב ונהנה מהקריירה שלי אבל הוא חי את כל ענפי הספורט כיאה לאוסטרלי יליד מלבורן, היה מקשיב לבי בי סי בזמנו ועקב אחרי ענפים כמו קריקט ורוגבי בנוסף לענפים הפופולריים

funfun 2 בנובמבר 2015

ואו – מקסים!
רב תודות לך
משתף ברשותך :)

איתי סממה 3 בנובמבר 2015

בשמחה, תודה רבה על התגובות האוהדות

Yavor 3 בנובמבר 2015

תודה על הרעיון.
ואם כבר גלעד מגיב כאן, שאלה אליך: איך באמת התמודדת עם השינוי הזה? אילו פעולות או מחשבות גרמו/גורמות לך להתגבר על הירהורים כאלו? האם שיאים בחיים האישיים באמת מאפילים על אלו המקצועיים ברמות אלו?

גלעד בלום 3 בנובמבר 2015

יבור, המעבר מספורטאי מקצוען להיות ״אדם מן היישוב שמתפרנס מעבודה אמיתית״ הוא לא קל. החיים כספורטאי די פשוטים (אם כי שוחקים פיזית ומנטלית)- אימון, משחק, עיסוי, מנוחה, וחוזר חלילה. אין הרבה מה לחשוב, תמיד יש את המשחק הבא, הטורניר הבא. ההתמודדות עם החיים היא דרך פילטר של ספורטאי, היחס של האנשים לספורטאים הוא בדרך כלל סלחני/מעודד/סוגד/משמיץ, תלוי בתקופה של הקריירה. (עד היו אני מקבל תגובות של אנשים שמזכירים לי את המשחק מול לאסק ב-93 ) הוא אף פעם לא יחס אמיתי, רק אחרי הפרישה כשאתה נכנס למעגל החיים האזרחי אתה מתחיל להבין בכלל מי אתה כאדם, זה יכול לגרום למשבר אם לאדם אין בסיסי מוצק של אישיות ותמיכה של משפחה וחברים. לא פעם ההכנסה הכספית פוחתת משמעותית וגם זה יכול לעשות סמטוכה בראש ובחיי היום יום.

עבור ספורטאי שחווה ריגושים יומיומיים במקצועו עבודה יומיומית מונוטונית יכולה להיות מאד משעממת, גם לקבל הוראות מבוס בכלל לא קל עבור ספורטאי שרגיל להיות תלוי ביכולתו האישית (בעיקר בענפים אינדיבידואליים).

אני אישית בחרתי באימון כי כך אפשר לחיות את הריגושים דרך התלמידים, לחוות מחדש את הקריירה עם כל צעיר שאני מטפח. עבודה במשרד לא בשבילי, ניסיתי, אם כבר צריך להתפרנס אז מבחינתי אני מעדיף לשים טרנינג וללכת למגרש טניס, יש הרגלים שקשה להיפטר מהם, למזלי אני אוהב לאמן ועובד עם ילדים (בעיקר) אז מבחינתי ניצחתי את השיטה., אבל אני מכיר לא מעט ספורטאי עבר שמחפשים את עצמם וחיים על תהילת העבר, זה לא פשוט.

להיות צעיר, אתלטי ובעל יכולת כלכלית יכול להיות מכת מוות בהמשך החיים, לא מעט ספורטאי צמרת נופלים אחרי הפרישה, אם זה לסמים, הימורים, פשיטת רגל וסתם אובדן דרך (סתם דוגמאות-אייברסון, אנטואן, קאר, לאמאר אודום ובמידה מסויימת איציק זוהרים למיניהם)

נחשון שוחט 3 בנובמבר 2015

גלעד, תודה רבה על השיתוף האישי ועל התרומה לדיון כאן. מאד מעניין לקרוא על הפרספקטיבה שלך.

Yavor 3 בנובמבר 2015

תודה גלעד.
מעניין לקרוא ומאיר עיניים. מאחל לך התרגשויות רבות עם הצעירים המוכשרים.

יוני 3 בנובמבר 2015

יופי של פוסט. שאלת האושר היא השאלה הגדולה שמעסיקה כל אחד מבני האדם שחיים פה, ודרך הספורט, מה לעשות, קל יותר לקבל באופן תדיר את אותם אלגוריתמים ביוכימיים שמופרשים מהמוח לכלי הדם ולכל הגוף ומעניקים לנו את אותה תחושה מענגת.
האמת הביוכימית מלמדת שלכל בנאדם יש את הטווח של מידת האושר שהוא יכול לחוות. הוא יחווה שיאים קצרים של אושר בקצה אחד של הסקאלה, ירגיש את התחתית אחת לתקופה, אבל בסך הכל, האבולוציה תכננה אותנו כך שרוב הזמן נרגיש מידת אושר שהיא קצת פחות מהממוצע שהמטען הגנטי שלנו מאפשר.
אם נשווה שער מטורף בתוספת הזמן (מתחבא לדוגמא של זהבי בדרבי) לאורגזמה מחדר המיטות, התחושות מהבחינה הביוכימית הן כמעט זהות. הדימיון הגדול הוא בעיקר בתחושה שאחרי. ריקנות קצרה ואז שאיפה להרגיש את אותו אושר שוב. ושוב. ושוב.
בסופו של יום, מעבר להיבט הביוכימי, אושר תלוי קודם כל במידת הציפיות שלנו מהחיים.
מה שגורם אושר גדול לילד פריפריאלי חסר אמצעים לא ידגדג ילד מפונק מהאלפיון העליון.

Comments closed