אוי ארגנטינה (קופה אמריקה בדיעבד) / מייק יואכים

  

יש דברים ברורים מאליהם – אורוגוואי היא באמת הנבחרת הטובה בדרום אמריקה של היום, גרונדונה וטישיירה (נשיאי ההתאחדות של ברזיל וארגניטינה) הם חרפה, ותכנון ארוך טווח הוא מפתח להצלחה. התכנון הוא אולי המרכיב החשוב ביותר בסיפור של נבחרת אורוגוואי. שימו לב מה קורה בספרד עם התכנון המושלם וההוראה לשחק באותו סגנון בכל הגילאים – לקח של העבודה שנעשתה בברצלונה.

לקח שראוי ללמוד אותו גם בישראל. זה פחות משנה כרגע מה דעתי האישית על פרננדז, אבל עובדתית – קשה מאוד להרים נבחרות בינוניות לרמות טובות בתקופה של שנתיים. צריך השקעה של ארבע שנים ומעלה.

גם אם ניקח את עבודתו המופלאה של אוסקר וושינגטון טבארז, הרי שהפירות החלו להגיע רק ארבע שנים אחרי מינויו, כאשר לפני כן סיים במקום הרביעי עם יכולת בינונית בקופה ב-2007 (כולל תבוסה 3:0 לפרו ו-0-0 עם ונצואלה החלשה מאוד אז) ומקום חמישי במוקדמות המונדיאל (עם הפסדים ביתיים לברזיל וארגנטינה ותיקו ביתי עם צ'ילה, ונצואלה ואקוואדור), כולל עליה רק דרך פלייאוף מול קוסטה-ריקה בזכות שער של "אל לוקו" אבראו.

בימים האחרונים עלתה טענה כי אורוגוואי משחקת בסגנון הנבחרות הגדולות שלה משנות ה-20-50 של המאה הקודמת. הטענה נראית לי מעט מופרכת. האם אורוגוואי הנוכחית משחקת עם חמישה חלוצים או בשיטת WM? מובן שלא.

אורוגוואי הנוכחית מצליחה לא כי היא חזרה לשורשים, אלא כי טבארז משכיל להעמיד את הנבחרת שלו בצורה שמתאימה באופן מושלם לחומר השחקנים שלה. מבחינה טקטית, אני לא רואה שום דבר אורוגוואי "מסורתי" בנבחרת הזו – היא פשוט מנצלת נכון את הכלים שלה, בעיקר מצד חלוצים אדירים שיודעים להנהיג ולתת את הנשמה. הדבר ה"מסורתי" היחיד בנבחרת הזו הוא הלחימה הבלתי מתפשרת הידועה של האורוגוואים.

באשר לברזיל וארגנטינה, כאן המצב ממש הפוך – השלם קטן מסך חלקיו. והוא קטן כי מאמני הנבחרות הללו סבורים שהכישרון אמור להספיק להכל. במשחק ההדחה של ארגנטינה היה מהלך אחד מתואם וחד, שהביא לשער של היגוואין. כל שאר הניסיונות היו "קח כדור ותציל את המולדת". זה יכול להספיק מול קוסטה ריקה, אבל מול הגנה מתואמת ומאורגנת זה פשוט לא עובד. נדרשים צריך מהלכים של יותר משתי מסירות באזור הרחבה בשביל זה. אותו דבר לגבי ברזיל: מהלכים קבוצתיים כמעט והביאו לשערים מול פראגוואי, שאר הזמן – אגואיזם בולט.

העניין הוא שחזרה לסגנון המשחק הארגנטינאי או הברזילאי המסורתי עשוי שלא לעזור במקרה זה. כי השחקנים כבר לא ממש בנויים לסגנון הזה. רובם המכריע של הארגנטינאים עבר לאירופה עוד לפני גיל 20 ומבחינת חשיבה וסגנון הם אירופאים לכל דבר. משחק המסירות האינסופי המסורתי של ארגנטינה לא מתאים לסגנון המשחק שהם רגילים אליו, ולכן אני חושב שדווקא מאמן אירופאי יכול לקדם את הנבחרת הזו פלאים ולהפוך אותה למתואמת וחזקה.

באשר לברזיל, גם כאן המצב דומה, והוא גם מחמיר בהתחשב בנפילה הגדולה של דור הביניים שהיה אמור להיות המוביל של הנבחרת הזו – רוביניו, קאקה, רונאלדיניו, אדריאנו, דייגו. הותיקים והטובים כבר לא כאן ואילו ניימאר, גאנסו וגם פאטו עוד לא ממש משופשפים כדי להוביל נבחרת בסדר גודל כזה.

אני לא יודע אם חזרה לסגנון מסורתי תעזור במשהו לברזיל, כי הזמנים והשחקנים השתנו. צריך בעיקר לעבוד על תיאום, איזון ומעל הכל – מנטאליות. נבחרות ברזיל של פעם היו סלע מנטאלי ששבר יריבות. היום שער שוויון שובר את כל מערכי הקבוצה ואת רוח השחקנים (ההפסד להולנד במונדיאל) ואי הצלחה בכיבוש תוך זמן קצר מוציאה את הרוח מהמפרשים לגמרי (מול ונצואלה והביזיון בפנדלים מול פראגוואי).

עולם הכדורגל והאוהדים צריכים את ברזיל וארגנטינה טובות במונדיאל הקרוב. בואו נקווה שמושחתי ההתאחדויות במדינות הללו יתעשתו לפני הביזיון הבא.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

*

"דה באזר", בפייסבוק

אוי ארחנטינה (צחוקים בארץ האש) / ארז ברויטמן
ראלי עולמי (לקראת ראלי פינלנד)

2 Comments

צור שפי 27 ביולי 2011

כמות הכישרון הטבעי בברזיל היא בלתי נגמרת ולכן הם מבחינתי סוג של ברירת מחדל בכל מונדיאל, פייבוריטים לזכיה כל זמן שהם בתחרות. היתרון שלהם במספר הזכיות על פני כל הנבחרות האחרות הוא תרגום סטטיסטי של היתרון המובנה הזה. מבחינתי זו גם הסיבה שאינני אוהד אותם, אין לי עוינות כלפיהם (כמו זו שיש לי למשל כלפי האופורטוניזם האיטלקי) אבל אני לא אוהב דומיננטיות של קבוצה אחת. יתרון הביתיות ב-2014 נותן להם מקדמה נוספת ולכן הפעם במיוחד אשמח אם הם לא יזכו.

נעל קרועה 27 ביולי 2011

אני מאמין שעוד 5-6 משחקים בשנה של ברזיל וארגנטינה באירופה יעזרו לה,השאלה היא אם יש תאריכים פנוים לזה

Comments closed