המלך ואני – יוחאי שטנצלר

כבר כתבתי והשתפכתי הרבה פעמים על ראול, השחקן האהוב עליי בכל הזמנים. בלילה שבין ראשון לשני היה המשחק האחרון,  אמנם בסה"כ ליגת ה-NASL או מה שזה לא יהיה, אבל כמו גדול הוא סיים עם תואר אליפות בגמר במדי הקוסמוס מול אוטווה הקנדית.

בשבוע שעבר היה חשש שהקריירה תגדע כבר בחצי הגמר מול פורט לודרדייל, שגם הוליכה 0-1, אבל הקוסמוס השווה וחצי שעה לסיום ראול גונזאלס בלנקו הרשית את שער הניצחון, האחרון בקריירה. מול יציעים חצי ריקים, אבל זה לא גרע מהקלילות, הסטייל, הפאסון. גול של ראול.

אז מה נשאר עוד להגיד? עצוב שהוא נעלם, למרות שלא ממש ראיתי אותו משחק בשנים האחרונות, אבל אתה יודע שהוא שם. משחק את המשחק ומזכיר לך למה אתה אוהב אותו.

*

אחזור שמונה וחצי שנים אחורה לתום עונת 2006/07. אני סטודנט ועורך באתר אינטרנט קטן וריאל מדריד הייתה אמורה להגיע לארץ למשחק שלום בחסות מרכז פרס לשלום. שלושה ימים לפני הנחיתה, ריאל של קאפלו השלימה זכייה סופר דרמטית באליפות ספרד.

ידעתי שאני חייב לראות את ריאל בארץ, ועלה לי רעיון לשלוח מייל למרכז פרס לשלום, כמה ימים לפני המשחק. הצגתי את עצמי ואמרתי שנשמח לשיתוף פעולה בין האתר למרכז פרס. באופן מפתיע, תוך זמן קצר, נעניתי בחיוב ואפילו קיבלתי אקרדיטציה למסיבת העיתונאים ולמשחק.  תגובתי – כמו בת טיפש עשרה שראתה הרגע את ג'אסטין ביבר.

הגעתי למסיבת העיתונאים, פישר קטן כזה, ופתאום הגיעו כולם ישר משדה התעופה מעונבים – סלגדו, גוטי, ראול, סרחיו ראמוס, אמרסון ועוד. חשבתי שאני בתוך חלום. במהלך מסיבת העיתונאים לא עניין אותי כלום, רק ראול. הוצאתי את מצלמת ה-CANON שלי ורק צילמתי אותו בלי הפסקה, ואז מגיע איזה שהוא רגע שבו שוב אני חוזר להיות בת הטיפש עשרה ואני די בטוח שהוא קולט את האובססיה שלי ומחייך אליי במבוכה. אני את שלי בחיים עשיתי.

*

כשנגמרה מסיבת העיתונאים חיכיתי מחוץ לאולם לרגע שיצא משהו כמו שעה. כשהוא יצא פתחתי את הפה כדי להגיד משהו, אבל הפה נשאר פתוח. לא יכולתי לדבר. ראול המשיך, ובינתיים זבובים נכנסו לפי. בימים ההם לא היו טלפונים מתוחכמים ולא הייתה לי אפשרות לעשות סלפי. אם היה לי סלפי כזה, כנראה שהוא היה תמונת הפרופיל שלי עד היום, וכנראה גם תלוי בחדר שלי במקום התמונה ההיא מיום החתונה.

האם יהיה שחקן שאני אוהב יותר? קשה להאמין, לא רק בגלל ראול, אלא גם בשם הנוסטלגיה והכוח של זיכרונות הילדות והנעורים שלנו. אבל ראול היה כמו שמדרידיסטה צריך להיות – חד, אצילי, מחויב, הגון ועם רעב בלתי נגמר לנצח. למספר 7 הנוכחי של ריאל יש הרבה תכונות שעושות אותו גדול, אבל הוא אף פעם לא יהיה ראול ולא משנה כמה שיאים הוא עוד ישבור.

*

כאוהד ריאל קשה לי עם הקבוצה הנוכחית מאז שרונלאדו הוא הפנים שלה, יש הרגשה שהשחקן הפך לגדול מהמועדון, זה לא אומר שלא יבעטו אותו בשנייה הראשונה שהוא יתחיל לדעוך, אבל כשמוסיפים לכך את בניטז ופלורנטינו, מה שנשאר זה לבדוק מה עשה הילד במשחק בליגה השנייה בארה"ב.

כשראול שבר את שיא השערים בריאל מדריד של די סטפאנו, ערוץ הספורט העלה קטע וידאו עם מיטב שעריו של הבלאנקו בשילוב של שיר מקסים, PENSANDO EN TI, גרסה ספרדית ל-DUST IN THE WIND. את הווידאו ההוא אני כבר לא מוצא, אבל הנה השיר.

אירלנד ביורו וזכרונות מבראנקיה
על מה יכול להשפיע ז'אן טבק

33 Comments

אודי 17 בנובמבר 2015

למרות שאני מהצד השני של המתרס בכל מה שנוגע לכדורגל ספרדי, ראול היה מהשחקנים האלה שהתקשיתי לשנוא. אני לא חושב שהוא יזכר בתור משהו יותר מדי מיוחד עוד כמה שנים. פגע בו קצת שהוא פרש מנבחרת ספרד (או הפרישו אותו, לא זוכר) ממש לפני תור הזהב שלהם

ר.בקצה 17 בנובמבר 2015

יכול להיות שזה קשור למראה שלו- הוא נראה כמו ההוא שיושב לידך בעבודה, או עומד מאחוריך בתור.

צור שפי 17 בנובמבר 2015

והוא גם התחיל באתלטיקו שזו מעלת צדיקים ידועה.
וחוץ מזה המשחק ההוא בארץ נגמר 8-0 לריאל ונדמה לי שגוטי שם ארבעה וכולם אמרו שזו התוצאה של היוזמות של פרס לשת"פ ישראלי-פלסטיני.

יוחאי שטנצלר 17 בנובמבר 2015

באמת נגמר בשמינייה, היה די משעמם וישבתי ביציע שבו היו מלא אוהדי בית"ר שכל המשחק שרו מוות לערבים. משחק השלום. אבל עדיין, ראיתי את כל האגדות האלה.

יוחאי שטנצלר 17 בנובמבר 2015

אני חושב שכן יזכרו אותו כמשהו מיוחד, מגדולי ריאל מדריד בכל הזמנים – פושקאש, די סטפאנו, ראול וכנראה בהמשך גם רונאלדו. זו הרמה שבו יזכרו אותו. לגבי הנבחרת דווקא לצערי כנראה זה היה צעד נכון מבחינת הספרדים, כי במונדיאל 2006 היה ניסיון להפוך אותו לשחקן ספסל וזה לא ממש עבד ולכן העדיפו שיפנה את הדרך לוייה וטורס.

ק. 17 בנובמבר 2015

אם הוא לא פצוע מול ד. קוריאה ולא השופט ההוא יש לספרד ב2002 סיכוי מעולה ללכת עד הסוף.
עד אז בעיני הם היו הנבחרת הכי טובה בטורניר.
צודק לגבי 2008

יוחאי שטנצלר 17 בנובמבר 2015

יכול להיות שכן, למרות שבדרום קוריאה שום דבר לא היה עוזר – ספרד כבשו שני שערים חוקיים שנפסלו והיו עדיפים.

אלכס דוקורסקי 17 בנובמבר 2015

מצוין, יוחאי. אחד משחקני ההתקפה הטובים ביותר שהיו.

מיכאל 17 בנובמבר 2015

תודה רבה. כל הקיץ חיכיתי לפוסט פרישה של פויול. אתנחם בראול. כאוהד בארסה הוא אחד המדרידיסטים היחידים שלא רק שלא שנאתי אלא בסתר לבי גם אהבתי. לא קיבל כרטיס אדום אחד בחייו. ייתכן וזה האמרה הכי שחוקה לגביו, אבל ריבונו של עולם איזו יכולת עצומה צריך בכדי להגיע להישג הזה.

ערן הדר 17 בנובמבר 2015

+1

גילי פלג 17 בנובמבר 2015

יוחאי, כמה נפלא לחזור להיות ילדים, להיזכר שוב שבעצם מה שאנחנו רוצים יותר מכל בחיים הקשים הללו זה להתערטל לכמה רגעים מהמדים המחייבים של הבוגר הפוץ האחראי, ולתת לראול, או כל שחקן מרגש אחר לשאת אותנו אל חלומותינו. פוסט אמיתי ומרגש, ילדותי במובן הכי חיובי של המילה )).
לגבי ראול, אני מאוהדי בארסה, אבל מה לעזאזל זה משנה. איזה שחקן- קונגלומרט של עבודה שחורה, קסם, כישרון, מחויבות, אצילות וכבוד.

יוחאי שטנצלר 17 בנובמבר 2015

בהחלט. אהבה טהורה.

אביאל 17 בנובמבר 2015

באמת כל מה שאתה מצפה משחקן של ריאל, בהקשר להשוואה מול רונאלדו, ראול היה דורסני ותחרותי לא פחות ממנו. מהגדולים של ילדותי יחד עם זידאן, סקולס, פיגו, מתאוס, באג׳יו, רומאריו, מלאדיני, קלינסמן ורונאלדו המקורי, כוכבים עם אופי ולא כוכבי יחסי הציבור של ימנו.

יואב 17 בנובמבר 2015

כך בדיוק הרגשתי שדייויד בואי עבר לידי במלון בו השתכן בישראל.
אחלה פוסט לשחקן שהוא אגדה.
וישנו כמובן את האבטיפוס המקורי של ראול-העיט(בוטרגניו). ראול היה משוכלל יותר.

דוד 17 בנובמבר 2015

אין מצב שלא אגיב על פוסט על ראול…

דוד 17 בנובמבר 2015

ולגופו של עניין ראול כבש פחות מרונאלדו בממוצע(נראה לי שעונת השיא 25?) אבל בפיזור הרבה יותר גבוה: פחות צמדים ושלושערים, אחוז יותר גבוה של שערי ניצחון ומאני טיים מתוך כל השערים, ומעל הכל הצגות של גאונות וגדולה היסטורית במשחקים הגדולים
הייתי שמח אם מישהו היה נותן כאן רשימה של הופעות גדולות של המלך…
ובכל מקרה הדממה התקשורתית אחרי פרישתו היא פשוט מבזה

אופיר 17 בנובמבר 2015

אחת שלא אשכח: צמד יפה מול יונייטד ברבע גמר הצ'מפיונס ב-2003 (רגע לפני שקיבלו בראש מנדבד).

אני חושב שאחת הסיבות לדממה התקשורתית היא הטרנד של מעבר לליגות גריאטריות במפרץ ובארה"ב. ככה לא ממש נפרדים ממך כשאתה עוזב את הכדורגל המקצועני (כי לא באמת פרשת) ולא כשאתה פורש רשמית (כי גם ככה שכחנו כבר שאתה עדיין משחק).

אופיר 17 בנובמבר 2015

וכמובן – אהבתי את ראול מאוד, קלאסה אחרת. חבל שלא זכה לעדנה עם ספרד, אבל איזו קריירה!

יוחאי שטנצלר 17 בנובמבר 2015

זה בדיוק העניין, אתה לא זוכר איזו הופעה בלתי נשכחת. כמובן ששערים חשובים בשני גמרי צ'מפיונס, והמשחק ההוא מול היונייטד, אבל הוא פשוט תמיד שם, דוחף את הרגל, עושה את הגליץ', מסיים בקור רוח, מנשק את הטבעת ורץ לעיגול האמצע.

ק. 17 בנובמבר 2015

ב2003 זה היה בחצי גמר והוא לא כבש בברנבאו מול יובה… מסכים עם השאר

ערן (המקורי) 17 בנובמבר 2015

פוסט מעולה.
הנטייה שלי קטלונית. אבל ראול זה משהו מיוחד. קלאסה. והמעבר שלו לשאלקה הוסיף בעיניי לגדולה שלו.

רפאל 17 בנובמבר 2015

בתחילת שנות האלפיים היה נדמה שהתחרות בספרד בשיאה עם העלייה של ולנסיה, לה קורוניה והבלחות כמו סוסידאד גרמו לנו להאמין שגם הדרג של סלטה ויגו יהיו בתמונה, גם אם ישיגו פחות כוכבים מלוטשים מאשר ריאל וברצלונה.
לדעתי הגישה שהדומיננטיות המוחלטת של בארסה-ריאל תיסדק עם הפרישה/עזיבה של מסי רונאלדו היא לא מציאותית.
המועדונים האלה משיגים כל מי שהם רק רוצים וגם עם כוכבי העל הבאים יהיו פחות ענקיים מהמאסטרים של היום, עדיין קאדר הכוכבים יהיה כ"כ עמוס שם שבאמת לא תהיה אפשרות לאף קבוצה אחרת להתחרות איתם לאורך 38 מחזורים.

במוקדם או במאוחר כולנו נבין שאין ברירה אלא להחליף את הפורמט בליגות לסוג של הכרעה ישירה, בין אם זה סדרות של הטוב משלוש או הטוב מחמש ואולי גם להוסיף הגבלות שכר כלשהם.
הרי כל הענפים האחרים מתנהלים כך ובהצלחה רבה, רק בכדורגל, המשחק של העם ( כביכול ) הכסף לא רק קונה את האליפויות, הוא קונה את הבלעדיות וכל היתר נשארים עם ה'כבוד' להיות הקונוסים שלהם.
לקבוצות גדולות שהיו בלה-ליגה ואנו זוכרים, זה מאוד לא מכובד.

רפאל 17 בנובמבר 2015

יופי, שכחתי לומר את הדבר הכי חשוב בנוגע לראול….
"זה לא מה שאתה עושה, זה נגד מי אתה עושה זאת".
מי שחווה את התקופה שלו ואת התקופה הנוכחית, יודע שזה כמו ההבדל בין הימים של ג'ורדן לימים של ג'יימס.
אי אפשר להסביר בסטטיסטיקה. זה עניין של אווירה, הרגשה אחרת של תחרות ומחויבות למשחק.
היום זה הרבה יותר שואו ותפיסת פריימים של הרגע ופחות יריבות ומהות תחרותית.
יהי זכר התקופה ברוך

אריק י. 18 בנובמבר 2015

איזה תענוג עילאי של שחקן, איזה תענוג אמיתי של בן אדם. אני אוהד של ברסה משנת 94, ראיתי את כל המשחקים, בכיתי בכל ההפסדים (לריאל)
תמיד כשראול היה כובש נגדנו, מתחת לדמעות ועמוק עמוק בתוך הלב טיפה שמחתי בשבילו, שמחתי שהאדם הצנוע והשחקן ההגון והנפלא הזה כבש מולנו, הוא ולא איזה שחצן מדרידאי טיפוסי שמשחק מלוכלך. 'יש גדולים ממנו אבל אין גדולים כמוהו' קלאסי.

זוווווווו 18 בנובמבר 2015

החולצה הראשונה אי פעם שתליתי בחדר…

דור 18 בנובמבר 2015

גם עבורי לא היה ולא יהיה כמו ראול
התמונה שלו חוגג את האליפות ב2007 עדיין נשמרה לי בראש כאחד הרגעים הבודדים שזלגו לי דמעות בגלל כדורגל

אומנם לא זכיתי לראות אותו לובש לבן בלייב, אבל המשחק בארץ נגד הפועל תל אביב היה היחיד עבורי שלא הסתכלתי כל המשחק על הכדור אלא עליו

איפה ריאל שלו ואיפה ריאל של היום…

יוחאי שטנצלר 18 בנובמבר 2015

עונת 2007 הייתה בערך הכי מדהימה באיזו ליגה שאני זוכר אי פעם. אבל ראול לא היה טוב באותה עונה, סיים עם 12 שערים בכל המסגרות, ולא השפיע מספיק. לא היה דומיננטי במחזורי הסיום ההזויים ההם. הוא היה בן 30 וחשבו שהוא גמור, אבל אז הוא בא ונתן שתי עונות של 23 ו-24 גולים. חזר לעצמו בגדול.

דור 18 בנובמבר 2015

לא התכוונתי לעונה עצמה אלא לחגיגות האליפות (כשהמצלמה התמקדה בו) אחרי שהמשחק נגמר. כמובן שהתפתחות המשחק בתוספת ארבע שנות בצורת מאוד הוסיפה להרגשה…

funfun 18 בנובמבר 2015

ראול גונזאלס זה כמו משה כהן בישראל
שם רגיל לאדם שלא נראה אפילו כמו כפיל של שחקן על
ואיזה אגדה הוא היה – אחראי על שנים יפות של אהבה ממבט ראשון
כמעט ורק בגללו גם תמכתי בנבחרת ספרד בעבר
תודה יוחאי

יוחאי שטנצלר 18 בנובמבר 2015

האמת שאם הוא נראה כמו מישהו – הוא מזכיר לי טיפה את בניון. גם מראה כזה של ילד חננה, לא הכי חזק בכיתה,אבל משקיע 100 אחוז שיער קצת מתפזר מעל המצח והחגיגה עם הנשיקה לטבעת.

סתם אוהד ריאל 18 בנובמבר 2015

אני התאהבתי בריאל בגלל זאמורנו ונשארתי בגלל ראול.
כל כך צנוע וענו אבל אם זאת ווינר שלא מפסיק להילחם. אני באמת לא יכול לחשוב על עוד שחקנים שהיו כל כך טובים, עם כל כך הרבה קבלות וגם נטולי אגו כמעט לגמרי.
דור שנעלם.
תודה על הכתיבה היפה שהעלתה זכרונות יפים גם כן.

רומן 19 בנובמבר 2015

שחקן נדיר, איזה טאץ', איזו קלילות, התמצאות ברחבה, טכניקה מושלמת, חדות, ראיית משחק, אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה.

אלון 19 בנובמבר 2015

יותר טוב ממסי?

Comments closed