הפועל או בית"ר – שחר בר

על הקשר בין הפרעות קשב וריכוז לבחירת קבוצה לאהוד

ירושלים בשנות התשעים הייתה אפורה ומשעממת וענייה, בעצם גם היום היא כזו. אך מבחינת ספורט, כלומר בכדורגל ובכדורסל, העיר הייתה המקום הנכון לגדול בו. אוחנה חזר לטדי, דדש לקח אליפויות עם חוזים על מפיות, הונגרים על הדשא ואולמרט וביבי ביציע הכבוד. ולמלחה הגיע המשיח, נמוך ושעיר, וסחף את כולנו אחריו. "שם המשחק" ז"ל פרסם פעם פוסטר בכפולת עמודים, פנורמה של יציע העמידה מאחורי הסל במלחה. מאתיים מתבגרים הורמונאליים ומחוצ'קנים מככבים בתמונה הזו, וקרוב לחצי מהם הכרתי בצופים, בשכבה, או מהשכונה. הם היו משמרות המהפכה של עדי, ילדי שמנת בורגנים בחולצות של צ'ה, הייתה בהם אהבה והם ידעו שתנצח. כל התככים והמזימות של שמעון, העיוותים והעוולות שיצרו ליגה חד-קבוצתית, לא יכלו לרגע הקסום שבו הגמד מבנימינה הכניע את הלוויתן הלבן מה-NBA. גביע ראשון לירושלים, אלפי אדומים בוכים מאושר ביציע.

לא הייתי ביד אליהו בגמר הזה, ובכלל בשנות הקסם במלחה. הייתי בטדי, במשחקים עגומים ושוברי לב של הקבוצה הלא נכונה של העיר. כשהחבר'ה דיברו בהערצה על מקארתי, וויליאמס, וצ'ורצ'יץ' לפני שהתחשק לו פיצה, העדפתי להעריץ את מישל דיין ואסי טובי ושלומי דנינו. כשדני קליין לקח אותם לאירופה וגביע יול"ב, סאסי ויונה לקחו אותנו למג'דל כרום בליגה א'. ניסיתי, באמת שניסיתי, הלכתי למשחקים ולמדתי לשנוא את מכבי, אבל הכדורסל ואני לא התאמנו. בזמנו חשבתי שזה מהדברים שאין להם הסבר, תעלומה כמו מדוע התאהבת דווקא באשה כזו ולא באחרת. היום אני חושב שזו דווקא הקבלה מצוינת, וכשם שיש סיבות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות נסתרות לאהבה רומנטית, גם לאהבה ספורטיבית יש.

*

הטיעון שלי מתחיל בדוגמה מוכרת, בכאב ראש. אדם שראשו כואב מרוכז בעיקר בכאב שלו. המצוקה הפיזית המתגברת מחרישה את רעשי הרקע ומכריחה להתמקד בה, תובעת את תשומת הלב. לוקחים כדור, מחכים קצת, והנה אותו אדם שלא יכול היה לחשוב על שום דבר אחר לא שם לב לרוב לרגע המדויק שבו חולף הכאב. כשהשגרה שוב נורמאלית, המוח פנוי לחזור ולהתעסק ברעשי הרקע של היום יום, וזמן רב יכול לעבור עד שיעצור ויציין לעצמו בפליאה ובסיפוק שהוא מרגיש נהדר. לפני חצי שעה היה לי רגע כזה, שבו פתאום הבנתי שהקונצרטה (תרופה להפרעת קשב וריכוז) עובדת. אמנם המצוקה הפיזית היא שונה, שכן לא כאב לי כשלקחתי את הכדור, אבל כבר שעתיים שאני יושב מול המסך ועובד. לא קם להסתובב, לא מגרד בעצבנות בראש או מתנדנד על הכיסא, לא בודק שוב ושוב מה חדש בפורום של קטמון. כמו בדוגמה שנתתי פתאום שמתי לב שנוספה לי היכולת הפלאית שחסרה לי רב חיי, יכולת הריכוז. המחשבות רגועות ועוקבות בסדר הגיוני, רעשי הרחוב לא גוזלים את תשומת הלב, משימות להמשך אני זוכר גם ללא פתקים שאותם בהכרח אאבד במהלך היום. והנה הגעתי לעיקר, לתובנה שאני רוצה לחלוק לגבי החיבור בין הפיזיולוגיה לפסיכולוגיה, לקשר שאני חושב שקיים בין הפרעת הקשב והריכוז לבין הבחירה איזה ענף ספורט לאהוד.

*

הארינה החדשה נחנכה, הפועל כדורסל עלו לפלייאוף, החלטתי לתת עוד צ'אנס. וכשישבתי ביציע למעלה, מצויד בעיניים ובידע של בן 35 ולא של בן 16, הבנתי מה הפריע לי כל כך. הבעיה בכדורסל, במשחק עצמו בכלל ובאריזה הנוצצת שלו בפרט, היא שקורה בו יותר מדי. למי שדעתו מוסחת תמידית מכל שטות רצוי לפשט את החיים כמה שניתן ובכל תחום, גם אם הוא נדמה זניח וטריוויאלי. למשל, בחירת תיק לעבודה. תיק עם מספר רב של כיסים הוא אסון, לך תזכור באיזה כיס שמת בפיזור נפש את מפתחות הרכב. נשמע זניח אבל מספר דקות החיפוש היומי, כפול מספר ימי העבודה שעוד תעבוד, מתבטאים במספרים מבהילים של זמן שמתבזבז על חוסר סדר. הכדורסל, בניגוד לכדורגל, הוא ספורט שמעודד אצלי במוח חוסר סדר.

יש פה שני עניינים שונים, כאמור, המוצר והאריזה. במונח אריזה כוונתי למודל החדש שהפועל ירושלים בכדורסל אימצה, כשהבינה שעם אהבה בלבד לא מגיעים לפודיום. אני יושב בהיכל והחושים שלי תחת מתקפה, לא יודע לאן להסתכל ובמה להתרכז. פרסומות דיגיטליות צבעוניות זזות כל הזמן, הג'מבוטרון המפלצתי משדר נונסטופ קליפים של שחקנים ושידורים חוזרים. על הקווים איש בתחפושת אריה אפור, הפעלות מסחריות בהפסקות, בלימפ עם פרסומת מרחף בחלל האולם מעל רקדניות גרועות. וכל הסחות הדעת האלו מתגמדות לעומת הנורא מכולם, הכרוז. הצלצולים באזנים כשהייתי שוכח באימונים את האטמים ויורה במא"ג מתגמדים לעומת מה שהכרוז הזה מעולל לי. בווליום מטורף הוא מנסה להפעיל אותנו כמו מדריכה נלהבת בקייטנה עם קשיחות של מ"כ טירונים. "ארינהההה!!!", הוא צורח , "לא לתתתתתת!!!!". וכל הדברים האלו בהכרח מסיחים את הדעת, גורמים לי לפספס מהלכים חשובים. כי העין נתפסה להתפעלות מהאיש שמנחה במיומנות את הבלימפ בשלט רחוק, למשל, והמוח מפנטז על כל הדרכים בהן אפשר לגרום לכרוז לשתוק סוף סוף.

*

וכעת למוצר עצמו, למשחק. הפעולה שמעניקה ניקוד, הקליעה לסל, היא קלה יחסית ולכן מתרחשת עשרות רבות של פעמים במשחק עבור שתי הקבוצות. למעשה זה משחק שכולו היילייטס, כולו התרחשויות חשובות שמשפיעות על התוצאה הסופית, המהלכים בו נמדדים בשניות. במשחקים צמודים ושקולים התסריט משתנה כל הזמן, קבוצה אחת צוברת מומנטום, הקבוצה השנייה יוצאת לריצה. על השלד הזה אפשר להוסיף את שעון ה-24 ואת לוח העבירות, שהצופה שמבקש להבין מה הוא רואה חייב לעיין בהם כל הזמן. עצירות תכופות מדי לשריקות ופסקי זמן, הרכבים שמשתנים ללא הרף וחוק רוסי, ומתקבל משחק שכולו בלגאן.

הכדורגל, בהשוואה, פשוט יותר לחוויית האוהד שצופה במשחק. ההתקפות נבנות לאורך זמן, וביחס למשך המשחק שיעורן נמוך יותר. כמות השינויים שיתרחשו בהרכב השחקנים היא סופית ומוחלטת, אין הפסקות מתודיות כמו "פסק זמן טלוויזיה". לרוב העבירות ברורות יותר, וכך גם הענישה עליהן. והכי חשוב, כמובן, הפעולה שמעניקה ניקוד מתרחשת מספר פעמים בודדות במשחק אם בכלל. המשחק כולו ממעט ברגעי שיא ורווי מטבעו ברגעים מתים ומהלכים לא אפקטיביים, בהם אפשר לנשום ולהירגע.

כמובן שגם בכדורגל יש שיקולים טקטיים ואסטרטגיים מורכבים, אלא שהפיגומים הללו יכולים להישאר נסתרים מהעין לצופה שמבקש להתעלם מהם מבלי לפגוע בהנאה מהמשחק. וטרם התייחסתי לגישה האמריקאית שפשתה בכדורסל שלנו, שרואה באוהד טמבל פאסיבי שצריך בכל רגע שיבדרו אותו. בכדורגל, באורח פלא, הקהל יודע להיות מעורב גם בלי שהכרוז ינבח עליו "לא שומעים אתכם, אולד טראפורד, רעעעששש!!!". כנראה שהמבנה והקצב והתסריט של הכדורגל, רגוע ושליו מזה של הכדורסל, התאים לי אז כשבחרתי לי בית ספורטיבי מסיבות שטרם הבנתי. עשרים שנה עברו, תלתלים התחלפו בקרחת, ועדיין אני מחכה לעדי גורדון שלנו בכדורגל. יש לנו אהבה, ברוך השם, אבל נחמד לפעמים גם לנצח.

*

יום העבודה עומד להסתיים, התרופה מפסיקה להשפיע, במקום לשלוח מייל חשוב אני נסחף לשטויות בפייסבוק.  גם היום סביר להניח שאבלה עשר דקות בחיפוש אחר מפתחות הרכב בכיסי המעיל והתיק, בסוף אגלה אותם בכיס האחורי של המכנסיים.

לא רק סיפור, לא רק אגדה
אתם עצובים שנמני כבר לא מנהל את מכבי?

13 Comments

ארז 18 בנובמבר 2015

עוד לא גיבשתי דעה על התיאוריה שלך, אבל נהניתי לקרוא.
תודה שחר.

בני תבורי 18 בנובמבר 2015

ארז,
לא חשוב איזו תיאוריה תגבש, אני יודע בדיוק על מה שחר מדבר ואף תיאוריה לא יכולה לסתור את נכונות הדברים. הקשיים שלי בקשב וריכוז אובחנו לצערי בגיל מבוגר יחסית, בסביבות חמישים, ולכן אני תקוע עם הפועל פ"ת, ליברפול והפורטי ניינרס… :)

אריאל גרייזס 18 בנובמבר 2015

כתוב מצוין. נראה לי שאתה חייב לנסות בייסבול..

no propaganda 18 בנובמבר 2015

נהניתי, תודה!

כויר 18 בנובמבר 2015

שי אהרון הוא לא המקביל לעדי גורדון?

שחר בר 18 בנובמבר 2015

את התשובה לשאלה שלך אפשר לתמצת בביטוי האמריקאי:
Close, but no cigar!

גילי פלג 18 בנובמבר 2015

גם יפה גם מעניין.

בלאנקו 18 בנובמבר 2015

משעשע ומעורר מחשבה

דני 18 בנובמבר 2015

רגע, אפשר לגזור מכאן שבאופן כללי אוהדי כדורסל יהיו יותר חכמים מאוהדי כדורגל? (אם יש קשר מסוים בין הפרעות קשב וריכוז ליכולות קוגנטיביות מסוימות..)

שחר בר 18 בנובמבר 2015

בלבלת פה שני מושגים שאינם קשורים. אינטלגנציה לא קשורה ביכולת להתרכז, ואנשים שהמוח שלהם סוער תמידית הם במקרים רבים יצירתיים ומקוריים כי המוח שלהם מחווט קצת אחרת מהמוח הקונבציונאלי. אני משוכנע שאם נבדוק אמנים, ממציאים, סופרים, מנהיגים וכדומה, נגלה אצל רבים מהם קשב וריכוז לקוי.

מה שכן, הכדורגל הוא הספורט הפופולארי בעולם וצופים בו בכל חור עולם שלישי באדיקות. כדורסל לעומתו ברוב המדינות הוא ספורט אליטיסטי למעטים, אם הוא בכלל קיים. כך שסביר שתוכל לטעון שאוהדי כדורסל הם בממוצע אינטלגנטים יותר, אבל זו תהייה השוואה עקומה ולא הוגנת

the bird 19 בנובמבר 2015

תודה על השיתוף !

shadow 19 בנובמבר 2015

מעולה. אני רק רוצה לציין שאצלי זה הפוך כדורגל שאינו משוחק ברמות הגבוהות יכול לגרום לי להרדם, דווקא מפני שלא קורה בו כלום.

גדי 19 בנובמבר 2015

טור כתוב נפלא מהלב לתוך הלב. תודה.

Comments closed