ספורטנ'רול (א') – רן עצמון

."Let's face it. Rock and Roll is bigger than all of us" אלן פריד.

מערכת דה באזר גאה להציג: ספורטנ'רול.

אלברט (אלן) ג'יימס פריד (1921 – 1965), האיש שהגה והרכיב את תודעת הרוקנ'רול אשר רשומה על שמו בטאבו לנצח נצחים, ניסח את עיקרי אמונתו במשפט הבא: "Let's face it. Rock and Roll is bigger than all of us"

גאון. ולא ידע עד כמה.

לא כי אין לנו סבלנות לטקסטים אין סופיים על מכבי ת"א או להתנצחויות עקרות בין ימין לשמאל, אלא כי שתי הדתות היחידות אותן אנחנו מקדשים הן ספורט ורוקנ'רול – וזאת אך ורק בגין תחלופת האלוהים הקבועה – ואין אנו סוברים כי יש חיים עם ספורט בלי רוקנ'רול, ולהפך.

ולפיכך התכנסנו כאן חברי מערכת דה באזר, ללא הבדל גזע, מין, ליברפול ויונייטד, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, אנחנו מכריזים בזאת על  הקמת נדבך תרבותי חדש אצלנו, "ספורטנ'רול" ייקרא שמו, ובו יעלו מדי חודש סקירות אלבומי רוק היסטוריים, הכותב עבורנו רן עצמון, ואשר נוגעים לדת שבה אין מקום לרמאים, מתחזים, צוללנים וגיגס.

רן עצמון עוסק במוזיקה מאז שזוכר את עצמו והצליח להפוך את אהבתו  למקצוע, כאשר כבר בתיכון מכר לחבר'ה קסטות שהכין בבית ושימש כדי ג'יי של השכבה. לאחר שלמד והשתלם בבית הספר הטוב בתחום, חנות תקליטים בירושלים, יצא עצמון ללוס אנג'לס, שם למד והשלים תואר בתעשיית המוזיקה, עבד בחברות תקליטים בינלאומיות, חזר ארצה לנהל את המחלקה הבינלאומית של "הד ארצי", ערך והפיק אוספי מוזיקה ("היטמן"), ומשנת 2000 עוסק בצד המסחרי של תעשיית המוזיקה כמומחה לנושאי זכויות יוצרים, שימושים מסחריים במוזיקה וייעוץ לחברות, והתאמת מוזיקה לסרטים ופרסומות.

עצמון עבד עם עשרות אמנים מפורסמים מהארץ והעולם, ועדיין, הדבר שהוא הכי אוהב לעשות זה לעמוד מעבר לדלפק ולמכור תקליטים ודיסקים. ואת טוטנהם.

כתמיד מוזמנים קוראינו המובחרים להתדיין, להעריך, לתהות, להקשות ולהוסיף משלכם.

***

ספורטנ'רול, פרק א':

Bob_Dylan_-_Oh_Mercy

OH MERCY – Bob Dylan

השנה היא 1989 ובוב דילן נמצא בתקופת שפל יצירתי. אלבומיו האחרונים היו בינוניים מאד. סיבוב ההופעות המדובר והמתוקשר שלו יחד עם הגרייטפול דד נחשב אף הוא לאכזבה אומנותית. דומה שדילן הולך ושוקע בבינוניות חסרת מוצא.

דניאל לנואה לעומת זאת נמצא בשיא פריחתו. הקנדי-צרפתי הוא המפיק המוסיקלי הלוהט והמוערך ביותר בשטח. עבודותיו עם רובי רוברטסון (באלבום הסולו הראשון שלו), הנוויל בראדרס (YELLOW MOON ) פיטר גבריאל (SO שסופסוף עשה מגבריאל כוכב בינלאומי ענק) ובעיקר עם 2U (בצמד אלבומי המופת THE UNFORGATABLE FIRE והמסטרפיס THE JOSHUA TREE ) זוכות להצלחות מסחריות ואומנותיות אדירות, הרבה הודות להפקה ולסאונד שהעניק לנואה לאלבומים אלו. המפיק המוערך מחפש את הפרוייקט הבא שלו ומפגש עם בוב דילן מביא לעבודה משותפת בין השניים, עבודה שמניבה את האלבום הקסום ביותר של דילן מאז ומעולם, OH MERCY.

*

דילן ולנואה מתמקמים בבית עתיק ברובע הצרפתי של ניו אורלינס, העיר ממנה הגיע אבותיו של לנואה לקנדה. לנואה מביא עמו חבורת נגנים מקומית אשר מחליפה את הלהקה הקבועה של דילן ומעניקה לאלבום צליל ואווירה שונים בתכלית השינוי מכל מה שהקליט דילן עד אותו יום. ואשר מציבים את OH MERCY כאלבום חריג ויוצא דופן ברצף היצירה הדילנית.

OH MERCY הוא אלבום מכושף. הקסם האפל של ניו אורלינס זורם בו לכל אורכו ומעניק לו מימד מסתורי ואפלולי המזוהה עם אווירתה של עיר הוודו. הנגנים המקומיים מעניקים לאלבום צליל מלא אווירה ומרטיט ועשרת השירים המרכיבים אותו מופקים לעילא על ידי לנואה. הטקסטים, שהנם הטובים ביותר שכתב דילן מזה זמן רב, עוסקים באהבה נכזבת, אנשים שבירים, חטאי העולם, פחדים קיומיים ובקשת רחמים. שירתו של דילן ברובה לוחשת, מרוסקת וכואבת ומשתלבת נפלא עם האווירה האפלולית השורה על האלבום.

*

שלושת השירים הפותחים את האלבום הם יחסית קצביים ומהירים ואינם מעידים על מה שעתיד להתחולל החל משיר מספר ארבע ואילך. POLITICAL WORLD, השיר הפותח, נהנה מעבודת גיטרות יפה, בסיס כלי הקשה המעניק לו מקצב מהיר ועליו מזמר דילן טקסט פוליטי נוקב. גיטרת סלייד יפהפייה ועיבוד עשיר הנשען על אקורדאון, סקסופון, וקרש כביסה לצד גיטרות, באס ותופים, מרכיבים את השיר הבא WHERE TEARDROPS FALL המדגים את עושר המחשבה של לנואה כמפיק.

השיר השלישי EVERYTHING IS BROKEN הוא כמעט שיר קאנטרי באופיו ומזכיר את דילן של פעם, גם בשל סולו המפוחית הנהדר. ואחרי השיר בו הכל שבור מגיע הצד האפל והמסתורי של OH MERCY.

בשיר RING THEM BELLS דילן ממש בוכה ומתחנן שמישהו יצלצל בפעמונים עבור כל הנשמות התועות והאבודות בעולם. העיבוד כמעט מינימליסטי אך מלא אווירה ואוויר, הטקסט מלא עוצמה וכאב המועברים גם בשירתו המתייפחת כמעט של דילן על רקע הפסנתר והקלידים הרכים שברקע. ובעוד אנו מתקשים להתאושש מעוצמתו של השיר מגיש לנו דילן בשיר הבא MAN IN A LONG BLACK COAT  את אחד השירים הטובים שלו מאז ומעולם. צרצרים ושאר קולות ליליים מהווים רקע לגיטרה ולמפוחית מייללת ויוצרים אווירה של מתח אדיר ההולך ונבנה עם שירתו של דילן אודות האיש המסתורי במעיל השחור שאיננו יודעים עליו מאומה, רק שהוא בא והלך ולקח עמו את אהובתו של דילן. כמה יופי וכאב יש בשיר המינימליסטי הזה שמשאיר את דילן ואותנו תוהים, מיהו האיש במעיל השחור והארוך?

*

הגאולה לא מגיעה גם בשיר הבא MOST OF THE TIME , שיר ציני – מריר בו לועג דילן לחולשותיו. אהובתו עזבה אותו ורוב הזמן הוא בסדר אבל בעצם הוא מאד לא בסדר למרות ניסיונות השכנוע העצמי. הטקסט המופתי מוגש על רקע גיטרות יפהפיות המביעות את הכמיהה העצומה של דילן לאהובתו, למרות שבעצם רוב הזמן הוא לא חושב עליה כלל, אבל כן, הוא חושב עליה כל הזמן.

*

דילן ממשיך לחפור בחולשותיו גם בשיר הבא. WHAT GOOD AM I? הוא שואל בשיר שכולו תהייה עצמית. אין כאן שיר במובן המקובל של בית ופזמון, רק דין וחשבון נוקב של אדם עם עצמו בליווי רך של קלידים, גיטרות ודוברו כשהשיר ננעל בקטע אינסטרומנטלי קצר ומלא השראה. הטון המלנכולי והתוהה ממשיך גם ב-DESEASE OF CONCEIT בו שר דילן אודות מחלת היהירות האנושית על רקע פסנתר עד לשיא הרגשי המגיע בדמות סולו גיטרה של מייסון ראפנר, סולו פשוט, קצר אך מלא רגש.

השיר התשיעי הוא עוד אחד משיאי יצירתו של דילן בכל הזמנים. "מהו הדבר שרצית?" הוא מנסה להבין. לחן בלוזי פשוט מבוסס גיטרות, שירה מלאת כאב ותהייה, מפוחית יפה עד בכי ושאלות נוקבות ללא תשובות. אי אפשר להישאר אדיש לשיר המופלא, הכואב והשביר הזה אשר מוליך אותנו לשיר המזכך המסיים את האלבום  SHOOTING STAR המחזיר במעט את התקווה שהלכה ואבדה לאורכו של OH MERCY. אולי הכוכב הנופל יחזיר את התקווה והרחמים לעולם ואת אהובתו של דילן חזרה לזרועותיו.

*

OH MERCY אינו תקליט קונבנציונלי במארג יצירתו של דילן ובכלל. אין כאן שירים הבנויים מבית ופזמון כמקובל אלא שירים פשוטים מבחינה מלודית העטופים בהפקה המדהימה של לנואה ומוגשים באופן מצמרר על ידי אחד היוצרים הגדולים בהיסטוריה. ההפקה המזהירה אינה מתבססת על ברק וטכניקה אלא על אווירה מיוחדת במינה וסאונד חם מצד אחד ומסתורי ואפלולי מצד שני.

שנות התשעים האירו מחדש את פניהן לבוב דילן הן מבחינה אומנותית והן מבחינה מסחרית. לנואה לעומתו איבד את הטאץ' המיוחד שאפיין אותו כמפיק אבל שיתוף הפעולה החד פעמי בין השניים הניב אלבום שכל סופרלטיב רק יקטין מערכו. שיתוף הפעולה בין השניים והעבודה על האלבום מתוארים באריכות בספרו של בוב דילן 1 CHRONICLES VOL ובו מסביר דילן בדרכו הפתלתלה איך נוצר האלבום החריג כל כך בנוף יצירתו.

מפיק : דניאל לנואה

משתתפים:

בוב דילן – שירה, גיטרה, פסנתר , מפוחית

דניאל לנואה –  גיטרה, דוברו

מייסון ראפנר – גיטרה

טוני הול – באס

ווילי גרין – תופים

ונגנים נוספים

 

הפסד הירואי ללא מתנגד
שבוע הספר בבלוג!

95 Comments

yaron 21 בינואר 2016

מגניב לאללה :-)

נועם 21 בינואר 2016

כל הכבוד על היוזמה!

ריצ'י מקאו 21 בינואר 2016

אהבתי. יפה ומעורר חשק לשמוע קצת דילן.

בני תבורי 21 בינואר 2016

בעיסוקי כקריין בספרייה לעיוורים, יצא לי להקליט את "כרוניקות", האוטוביוגרפיה של דילן. אחד הפרקים בספר המומלץ מאוד – אם אתם שואלים לדעתי, מיוחד למפגש של דילן עם דניאל לנואה והרי עיקריו:
המפגש נולד בהמלצתם של בונו וחברי U2 לדילן שחיפש מפיק. לנואה, הידוע בשיטות העבודה הבלתי שגרתיות שלו ובתיעובו לאולפני הקלטה, מצא את הבית שרן מתאר בטקסט, מילא אותו במיקרופונים במקומות לא שגרתיים כמו חלונות ופתחי אוורור, אטם אחרים בכריות ומזרנים והפך את הבית לחלל הקלטות ונקבע יום להתחלת העבודה.
דילן, טיפוס מאוד לא פשוט, לא הופיע באותו יום אלא רק כשבוע מאוחר יותר, כשלנואה והנגנים ממתינים ולא ממש יודעים היכן הוא. מסתבר שדילן שכר אופנוע ויצא לטיול עם חברתו דאז. זה לא שהוא לא זכר את יום תחילת ההקלטות, זה שהוא בוב דילן.
(כרוניקות, חלק א' – בוב דילן, הוצאת מודן.)

אמיתי 21 בינואר 2016

ספר נפלא…מלא באהבה למוזיקה ומאד אסוציאטיבי…כמו שיר של דילן

גיא זהר 22 בינואר 2016

כשדילן הגיע בפעם השנייה להופיע בארץ אחרי ההופעה הגרועה שלו ב86 (שלצערי הייתי בה), אחת ההופעות היתה בוסרמיל (כן, כן)
אה מה מה דילן נעלם, כהרגלו. פתאום נעצרת מכונית ליד האצטדיון ויורד ממנה איש נמוך קומה עם מראה מוזנח שנראה מאוד דומה לדילן. התברר שהוא נסע באוטובוס ממצרים לבאר שבע…

סימנטוב 21 בינואר 2016

איזה כיף! העולם שלי מתחלק בין מוזיקה ספורט חומוס וקפה, אני ממש בבית… לצערי אני לא מספיק מכיר את דילן מתקשה להתחבר אליו (למרות שבמילותיו הוא הענק, ואולי אפילו גדול הדור(.
עם כל הכבוד ממך רן הייתי מצפה לפוסט על אמרסון לייק ופאלמר ;)

ניינר / ווריור 21 בינואר 2016

טוב אז חוץ מהווריורס יש לנו עוד כמה דברים משותפים. ELP זו להקה שאני בז לה אז אין סיכוי :)
מציע לך פיצוי חומוס ביפו

סימנטוב 21 בינואר 2016

יודע… היה לנו רנדוו היתולי משהו עם נ. רפפורט לגבי השלישייה הזאת לפני זמן מה :) (איזה בלוג נהדר יש לו)
החומוס מתאים ביותר!!

ניינר / ווריור 21 בינואר 2016

חחחחח זה באמת היה קטע משעשע למרות שנועם כהרגלו לקח את זה קשה מאד.

Amir A 21 בינואר 2016

התקליט הראשון שלהם דווקא טוב (לדעתי הצנועה). אחר כך קצת נסחפו. לפני שבועיים התוודעתי לפרוייקט שלא ידעתי על קיומו שנקרא the best והשתתפו בו ג'ון אנטוויסל (הבסיסט של ה-WHO), ג'ו וולש מהאיגלס, ג'ף בקסטר מסטילי דאן, סימון פיליפס שעבר עם ג'ף בק ובעיקר זכור לי מהפרוייקט 801, איזה זמר שאף אחד לא הכיר ולא עשה כלום מאז וקית אמרסון. שווה לחפש את הקליפים שלהם שרצים שרצים ביו-טיוב מהופעות שלהם ביפן כדי לראות את אמרסון על קלידים שהם חלק מלהקה גדולה ולא מסתובב לו באוויר כמו טמבל עם הפסנתר כנף שלו.

פאקו 21 בינואר 2016

נהדר! Keep’em coming

דרור 21 בינואר 2016

יוזמה ברוכה, למרות שבעוונותי, ספורט משעמם אותי עד מוות…
ואכן, אין כמו צימרמן לפתוח את הסדרה!
הגדול מכולם. אם כי אני עדיין מתלבט האם להסכים לקביעה ש מרסי הוא אלבומו הטוב.
אני הולך לשמוע שוב כדי להחליט…
תודה,
דרור
נ.ב. קראת את כרוניקות 2?

בני תבורי 21 בינואר 2016

דרור,
יצא כבר כרוניקות 2?

ניינר / ווריור 21 בינואר 2016

דרור, לא אמרתי שזה אלבומו הטוב ביותר אלא הקסום ביותר. לטעמי הטוב ביותר זה בלאד און טראקס אבל הדעה הרווחת היא שזה בלונד און בלונד

אמיתי 21 בינואר 2016

בלאד מנצח…אבל בנקודות

דורפן 21 בינואר 2016

מגניביישן!

עדי אבני 21 בינואר 2016

סופסוף!
יש פה מאז ומתמיד אנשים מעולים שחובבים את שני הדברים הללו, האהובים עליי ביותר, אבל זה כאילו שיש הפרדת כוחות: יש את בני של המוזיקה מהרדיו ואת בני של הספורט מדה באזר. אבל לא עוד.
עכשיו רק צריך למצוא סיפורים שמשלבים את שניהם ולא חסר:
ווטפורד של אלטון ג'ון, הסיטי והגאלאגרס, איך הכדורגל הרג את בוב מארלי, ועוד ועוד

סימנטוב 21 בינואר 2016

יהיה קשה להתחבר לבני. אולי עדיף שמר תבורי לא יביע כאן את דעתו!

עדי אבני 21 בינואר 2016

תודה בני. לא יודע איך החמצתי את הפוסט בזמן אמת

מוריניו ג'וניור 21 בינואר 2016

קצת אחרי זה יצא פרידום של ניל יאנג ושכחתי מדילן תוך דקה. אם כבר קאמבק , אז זה של יאנג. גם עשרים פלוס שנים אחרי, או מרסי רק מעניין. השני מאסטרפיס.

אסף the kop 21 בינואר 2016

יופי ניינר

נדבושקה 21 בינואר 2016

נהדר.

אפשר להזמין סקירה על אחד מהאלבומים הראשונים של ואן דר גראאף ג'נרייטור?
לא משנה על איזה מהם…אבל בגדול תמיד הסתקרנתי לדעת מה עומד מאחורי השיר האלמותי house with no door…

ניינר / ווריור 21 בינואר 2016

יגיע. חולה על הלהקה הזו אבל זה יהיה על גודבלאף

עדי אבני 21 בינואר 2016

ואם נשלים מעגל- זה אתה שהכרת לי את ואן דר גראף דרך עריכת אוסף פרוג בניינטיז

סימנטוב 21 בינואר 2016

קרוע עליהם, ענקים!! ההופועות של פיטר המיל בארץ כל כך ריגשו. לא אשכח את השוק שהייתי כשראיתי אותו עולה לבמה, אנגלי חייכן ומבוייש לרגע חששתי שמהנימוס הזה לא יצאו הצעקות שפקדו על אוזניי
יותר התחברתי לסטיל לייף, Pawn Hearts, וגם לאלבום הסולו הנפלא שלו The Silent Corner and the Empty Stage

ירוק 21 בינואר 2016

יפה!
ובימים אלו עדיף להציג אותך כאוהד ווריורס ולא טוטנהאם, לא? נשמע יותר טוב :)

ניינר / ווריור 21 בינואר 2016

בני רשע, זה ידוע למרות שטוטנהאם אחלה השנה

ירוק 21 בינואר 2016

לפחות הוא לא רשם ניינרס…
(מעניין איך היה הבאז סביב הסופרבול כאן הניינרס היו בתמונה)

איציק 21 בינואר 2016

ניינר,
דילן הוא לא כוס התה שלי, אבל זה לא משנה את העובדה שהפרויקט מאד מבורך.
בהצלחה.

חכם בדיעבד 21 בינואר 2016

פשוט נפלא

ירון 21 בינואר 2016

ברכות. כן ירבו. ספורט מוסיקה וקולנוע. סדר עדיפויות משתנה על פי העונה

ירון 21 בינואר 2016

אגב אם אני לא מתבלבל ב88 בשיא הדכאון שלו הוא היה בארץ באחת ההופעות המביכות שהיו כאן.

באבא ימים 21 בינואר 2016

איזה יופי. אודה שב 1989 כבר הייתי זקן מדי בשביל דילן. אני עדיין תקוע ב desire כך שלא ממש עקבתי. יש שיר אחד של דילן שתקוע לי בראש מאמצע/סוף שנות השמונים שנקרא what a sweetheart like you doing in a dump like this.

מישהו מהצעירים (בני?) זוכר ממתי זה?

Amir A 21 בינואר 2016

מדכא לקרוא את התגובה הזו כי זה גורם לך להבין כמה החיים שלך לא מיוחדים. DESIRE הוא האלבום האהוב עלי של דילן והשיר עליו אתה מדבר הוא מהאלבום אינפידל מ-1983.

ניינר / ווריור 21 בינואר 2016

זה מאינפידלס, תקליט ממש טוב מ1983. עם מארק קנופלר. התקליט הטוב האחרון שלו עד או מרבי

בני תבורי 22 בינואר 2016

באבא,
רק על כך שאתה מכנה אותי צעיר… :)
https://www.youtube.com/watch?v=PpRKstHl7Y0

Amir A 22 בינואר 2016

מי זו שמנגנת גיטרה מובילה בקליפ?

באבא ימים 22 בינואר 2016

האמת היא שזה הדבר שהכי זכרתי מהקליפ.

Amir A 22 בינואר 2016

טוב, אז זה מה שמצאתי. את תפקיד הגיטרה באלבום ניגן מיק טיילור (כן זה מהרולינג סטונס וג'ון מייאל). בויידאו מי שמופיעה זו קרלה אולסון. מסתבר שלקראת הקליפ אולסון יצרה קשר עם טיילור כדי לדבר קצת על הנגינה וכתוצאה מכך התחיל קשר מקצועי בין השניים שהוביל לשיתופי פעולה במספר אלבומים.

יוני (המקורי, מפעם) 21 בינואר 2016

מעולה. או כמו שנאמר, זה אתר של ספורט! מה הקשר?

מחכה לפוסט הבא.

גיל שלי 21 בינואר 2016

תודה רן. מאז ההופעה האיומה של דילן בפארק, אני מתקשה לסלוח לו

יואב דובינסקי 22 בינואר 2016

אני מתחבר. הלכתי להופעה של דילן באתונה והוא עלה בלי חשק והיה מאוד מאכזב.

גיא זהר 22 בינואר 2016

אכן. אבל ההופעות שלו ב92 היו מצוינות. לגבי זו שלפני מספר שנים הדעות חלוקות

אריק 21 בינואר 2016

סמולן אוטואנטישמי, גנב טאסות, מסביר לנו מאירופה מה חשוב!
שונא את דילן, אגב. בלתי נסבל.

סימנטוב 22 בינואר 2016

מסתבר שגם את הפילוסופיה שלו אתה לא מבין ;)

אריק 22 בינואר 2016

אף פעם לא התחברתי והמילים שלו נשמעו לי בנליות וקלישאתיות, אתה יודע לא בדיוק וולט וויטמן. אבל זה רק טעם אישי.
מעדיף את ניל יאנג באזור הזה של הרוק, ובאופן כללי מעדיף קצת יותר קצב ופחות פולק.

אריק 22 בינואר 2016

בכל מקרה יש לו קרדיט גדול על חלקו בשיר הכי יפה אוור של סם קוק.

אמיתי 21 בינואר 2016

תודה. פתחת חזק. עכשיו להגביר

D! פה ועכשיו 21 בינואר 2016

ברוך הבא ניינר,

פרוייקט נדרש ומבורך. משום מה רוק כמעט אף פעם לא דיבר אלי, אבל תמיד אוהב לקרוא על מוזיקה מאנשים שכותבים בתשוקה.

גלעד בלום 22 בינואר 2016

שמע ניינר שיחקת אותה בגדול עם הקונספט, וגם בחרת באחד מהתקליטים האהובים עלי בכל הזמנים, אני (כמוך) ממש מכיר כל תו באלבום המופת הזה של דילן. הבן אדם כתב כל כך הרבה שירים שלבחור את השיר או האלבום הכי טוב זה כמו לבחור את השער היפה של מסי אם מסי היה ממשיך לחורר רשתות עוד 20 שנה, מדובר במאות שירים, גם הגרועים שלו עדיין מקוריים . אבל ״או מרסי״ בהחלט שם למעלה בצמרת הגבוהה, ללא ספק התקליט הכי מהוקצע שלו מבחינת הפקה מוזיקלית.

באבא- סוויטהארט שיר מושלם, מהפנט, מכל בחינה, גם התקליט עצמו אינפידלס אגב.

גיל- ראיתי את דילן 5 פעמים (4 פעמים בביקון בניו יורק בשנות האלפיים ופעם אחת בוושינגטון די.סי. ב-91) . בכל הפעמים הוא היה מעולה שלא לומר מדהים, מקצוען אמיתי עם להקה והפקה מעולים, נתן את הנשמה, שעתיים נטו, יצאתי נפעם. בניו יורק הוא גם תמיד במצב רוח טוב במיוחד, חייך, נופף לקהל ונראה שהוא ממש נהנה .

נראה לי שהוא שחקן בית טוב ומתקשה במשחקי חוץ כי שמעתי על לא מעט הופעות שלו שבהן הוא עשה מעין טנקינג (אתר ספורט או לא?), בקושי תקשר, שר שירים שאף אחד לא מכיר וגם את המפורסמים עם עיבודים לא ברורים ומלמול מלים לא ברור, כאילו להכעיס.

הבן אדם אניגמה מהלכת, הוא אמר בעבר שהוא עשה בשנות השבעים תקליטים גרועים בכוונה כדי לבלבל את המבקרים, סתם בשביל השעשוע, חי לפי הקריזה הפנימית שלו, הרוויח את זה ביושר, כל שנה מתייצב לסבוב הופעות כמו שעון, תבוא לראות אותו בביקון ותשנה את דעתך.

אגב ניינר איזה גול גדול של סון נגד לסטר בגביע (ובישול לצ׳דלי לא פחות גדול בשני!)

בני תבורי 22 בינואר 2016

גלעד,
סליחה, אבל בעוד שלוש ארבע שנים לאף אחד לא יהיה אכפת מהשער היפה של מסי ובעוד עשרים שנה אף אחד לא יזכור מיהו, אבל על האלבום היפה של דילן אנחנו מדברים כשהוא כבר מעל לשבעים…

אריק 22 בינואר 2016

כו בני נכון. כמו ששכחו את פלה ומרדונה.

בני תבורי 22 בינואר 2016

ומה זוכרים מפלה ומרדונה? שני שערים שאחד מהם ביד?

אריק 22 בינואר 2016

שמע, את פלה לא ראיתי בלייב והמדיה אז היתה בעייתית. את מרדונה כן ולא אשכח את שעשה במונדיאל 86 ובנפולי לא משנה כמה תנסה לגמד את זה.
המוזיקה יותר על זמנית בכך שמוזיקה משנות השישים יכולה להיות פסקול של נעורים בשנות ה70,80, 90 וכו.
מרדונה לא יכול להיות זכרון ילדות של מי שגדל ב90 למשל. זה לדעתי ההבדל. משחק בשידור חוזר זה לא מעניין. מוזיקה טובה, בעיקר הטובה יותר רק משתבחת בכל שמיעה עד שלב מסויים ואין חשיבות לשנת היצירה. אם לכך כיוונת – מסכים איתך. רק על תקטין את מרדונה לשער ביד.

גלעד בלום 22 בינואר 2016

בעוד 4 שנים (אם לא ייפצע) מסי עוד ימשיך להבקיע וכן נדבר על השער או הבישול האחרון שלו, הגולים של מרדונה, קרויף ופלה (ושל משה סיני) עדיין חרוכים בזכרוני כמו שהתקליט או מרסי ואחרים של דילן. כשמשעמם ךי אני עדיין רואה גולים ישנים ביוטיוב. היתרון של מוזיקאי על ספורטאי הוא שמוזיקאי יכול ליצור עד יום מותו, ספורטאי בגיל 30 ומשהו צריך לתלות נעליים ולחפש את עצמו כאדם מן היישוב.

לא מסכים איתך שלא יזכרו את מסי עוד 20 שנה, מה לא זוכרים את פושקאש ודי סטפנו? מה , אתה לא זוכר את סטיב הייוויי ואיאן ראש?וקני?

ברור שדילן כאמן חודר ליותר אנשים אבל יש כאלה שהם מעבר לספורט אמנים בתחומם, ג׳ורדן, טייגר, עלי, פדרר, אותם יזכרו כפי שזוכרים אנשים כמו בואי, פורצי דרך.

בני תבורי 22 בינואר 2016

גלעד,
בעוד עשרים שנה, אלה שישכיחו מאיתנו את מסי, יישכחו גם הם. את דילן יזכרו, ועוד איך.

אסף the kop 22 בינואר 2016

בני
אני לא בטוח.
צראה כמה ציפיות יש לשיר הכי פופולרי של דילן ביוטיוב וכמה יש לליידי גאגא או קטי פרי.
אני בספק כמה גדלים על דילן היום.

אסף the kop 22 בינואר 2016

תראה

אמיתי 22 בינואר 2016

אני מעריץ של דילן והוא כנראה כותב השירים הגדול ביותר
אבל נירדמתי פעמיים בהופעה אחת שלו במדיסון סקוור
גארדן. היה הזוי והוא באמת רק מלמל..אבל כנראה צריך
איתו מזל

דיזידין 22 בינואר 2016

נהדר, מה עוד שבחרת לפתוח באלוהים שלי.

רינוס מיכלס 22 בינואר 2016

מיזם טוב מאוד שמחמם לבבות

לא להתבייש לכתוב גם על תוצרת מקומית , כמו החבורה הנפלאה מרמלה , שאלמלא הייתה בישראל המאוד מסוגרת של אז , הייתה מאריכה הרבה יותר ימים

ולא היינו נאלצים להיאחז בפנינות נדירות כדוגמת התקליט העילאי הזה :

http://m.youtube.com/watch?v=iv509oQAV9g.youtube

רינוס מיכלס 22 בינואר 2016

* חבל שאי אפשר להטמיע פה סרטונים

ערן קאלימי 22 בינואר 2016

יאיי! מעולה.

matipool 22 בינואר 2016

רן – אתה מושא לקנאה ( חוץ מטוטנהאם למרות העונה היפה ) .. (-:
הלוואי עלי לעסוק / לעבוד באחת האהבות שלי ולהיות במקומות שאתה הגעת אליהם .
מצטרף כמובן לברכות על היוזמה .
לא כל כך בעניין של דילן אבל שמח על מה שכתבת על האלבומים של U-2 עם לנואה . כמה אהבתי אותם באייטיז ובתחילת הניינטיז , היו לי את כל האלבומים שלהם עד אכטונג בייבי ועץ יהושע מקום שלישי אצלי ברשימת האלבומים האהובים .

אסף the kop 22 בינואר 2016

פעם גם אצלי עץ יהושוע היה מדורג הכי גבוה משלהם, אבל אני חייב להודות שהאלבום שהכי אהבתי שלהם הוא ראטל אנד האם.
אולי בגלל שאני אוהב אמריקנה.

ניינר / ווריור 22 בינואר 2016

בעניין ההופעות של דילן בארץ:
שתי הופעות מחרידות ב1987, בריכת הסולטן ופארק הירקון (הופעה עליה אמר שהיתה מהגרועות בחייו).
שלוש הופעות ב1993-הופעה מצויינת בהיכל התרבות, הופעה מכושפת ומופלאה בנמל חיפה בערב מהביל ומופע בוסרמיל שאליו אכן הגיע באוטובוס מקהיר
הופעה טובה למדי באיצטדיון רמת גן, המקום שהכי לא מתאים להופעות של דילן ב2011. סביר להניח שבמקום יותר מתאים זו היתה הופעה ממש טובה

עידו ג. 22 בינואר 2016

הגעתי להופעה שהייתה בנמל חיפה בפסטיבל הבלוז בחששות גדולים בעקבות הביקורות הנוראיות על הביקור הקודם.הוא היה על הבמה איזה שעתיים וחצי למיטב זכרוני. לא דיבר כמעט אבל הייתה אש במיתרים. פשוט הופעה נהדרת. לא הייתי בהופעות נוספות שלו כך שהטעם הטוב נשמר.

Gil - Zimbabwe 22 בינואר 2016

לא אשכח שבגיל 16 נסעתי 4 שעות באוטובוס לתל – אביב לחנות התקליט לקנות את האלבום (אוסף של 5 תקליטים) biography
ראיתי אותו פעמיים ולא התאכזבתי.
היתה עליו גם אגדה שהוא היה מתנדב בחמדייה והם זרקו אותו כי הוא היה בטלן.

אסף the kop 22 בינואר 2016

זה 4 שעות מזימבאבווה לתל-אביב ?

עופר ארז 22 בינואר 2016

נהדר !!!!
האדם הנכון במקום הנכון.
כה לחי

נחשון שוחט 22 בינואר 2016

נהדר. כיף מההתחלה ועד הסוף! מצפה להמשך. בוב דילן יקיר המועדון.

אבנעזר בלפור 22 בינואר 2016

מוזיקה וכדורגל-השילוב המושלם. באופן אישי,לא חובב דילן…

יואב 22 בינואר 2016

בהחלט תקליט עצום. אבל בפאזה המאוחרת של דילן אני מעדיף(ממש בקצת) את time out of mind, גם בהפקת לנואה. מרגש אותי עד דמעות. הכל שם סדוק יותר, תפור פחות, נוסע בזמן משלו.
ראיתי אותו פעמיים בארץ. את ההופעה הראשונה הציל טום פטי.
את השניה בהיכל התרבות, אני לעולם לא אשכח.

גיא זהר 22 בינואר 2016

+1. time out of mind הוקלט קצת אחרי שדילן היה על סף מות ונשמע כאילו חזר מהשאול.

יואב 22 בינואר 2016

גיא,
לגמרי. וקצת אחרי יציאתו, הוא הופיע מול האפיפיור. זה היה מחזה סוראליסטי לגמרי. שניהם נראו ישנים(((((:

גיא זהר 22 בינואר 2016

אפרופו האפיפיור כשפסיכו שנייד קרעה את התמונה של האפיפיור וצעקה "הלחמו באויב האמיתי" על רקע המאבק בעד הפלות באירלנד בהקשר כמדומני על כך שנערה נאלצה ללדת תינוק כתוצאה מאונס, דילן הניח בעדינות יד על כתפה ועזר לה לרדת מהבמה

יואב 22 בינואר 2016

יפההההההנ

גיא זהר 22 בינואר 2016

קצת בלבלתי. הקריעה היתה בsnl ובמופע מחווה לדילן הקהל המריקאי הנאור לא נתן לה לשיר אז כריס כריסטופרסון עזר לה לרדת.

בני תבורי 22 בינואר 2016

זה היה היום בו החלטתי סופית שאני לא מסוגל לסבול אמריקאים.

Amir A 22 בינואר 2016

אני דווקא חושב שהבעייתית כאן היתה אוקונר. בלי קשר לשאלה האם המאבק שלה היה צודק או לא (והוא היה צודק) האקט הילדותי שלה הפך את הדיון בנושא לשאלה של שיינד אוקונר נגד האפיפיור במקום למקד את תשומת הלב בקורבנות הניצול המיני בכנסיה הקתולית. לא יודע אם היתה יכולה להיות לה השפעה בכל מקרה, אבל ברגע שהיא עשתה מה שהיא עשתה היא פגעה לדעתי בנושא יותר מאשר הועילה לו.

גיא זהר 22 בינואר 2016

אולי. אבל היית מצפה שקהל חובבי דילן, דווקא הוא, יהיה קצת יותר פתוח לעמדה אנטי ממסדית.

בני תבורי 22 בינואר 2016

אמיר,
המעשה שהסב כל כך הבה כעס על אוקונור אירע כמה שבועות לפני האירוע שכולו היה הוקרה לדילן. גם אם אתה לא מקבל את עמדתו של מישהו, אתה לא הופך אירוע הוקרה להפגנה. אוקונור לא הוזמנה על ידי הקהל. זה היה מכוער ואוקונור הגיבה באופן הכי טוב שאפשר.

Amir A 22 בינואר 2016

לא יודע. ב-65 בניופורט חובבי דילן שרקו לאלילם בוז אחרי שהוא עלה עם להקה חשמלית לבמה. אל תצפה מאנשים ליותר מדי.

Amir A 22 בינואר 2016

בני, אתה צודק שלא צריך להפוך אירוע הוקרה להפגנה. אני לא אסכים איתך שהיא הגיבה באופן הכי טוב שאפשר. היא היתה צריכה להסתובב ולרדת מהבמה, לא לעמוד ולשיר אקפלה שוב את השיר של בוב מארלי בערב שהוא הוקרה בכלל ליוצר אחר.
בכל מקרה, וברוח הפוסט הנוכחי, שני ממציאים אמריקאים הביאו לנו את הלס-פול והסטרטוקסטר, אז בוא ונסכים שאפשר לא לסבול אמריקאים אבל את חלקם אולי דווקא נחבב (-:

יואב 22 בינואר 2016

רן,
בקשר לu2, לנואה ופלוד אחראים מאד לסאונד שלהם בשתי תקליטי המופת אבל זה בעיקר אינו (באנפורגייבל פייר) שהפך את הקשיחות הגולמית של u2 לרכה ומהפנטת יותר מבלי לאבד את הכח הבסיסי של הסאונד שלהם. דה אדג׳ נשמע כמו מיליון דולר ובונו כמו סופרסטאר אמיתי.

Matipool 22 בינואר 2016

כיף לקרוא מביני דבר אמיתיים וידענים כמו שניכם בקשר לתקופה ההיא של u-2 .
כבר כמעט עשרים שנה רק יורדים עליהם ונכנסים בהם ושוכחים את השנים הנהדרות שלהם .
גיבורי נעוריי המוסיקליים לצד דיוויד בואי .

ניינר / ווריור 22 בינואר 2016

אין ספק שהתרומה של אינו לשני האלבומים של יו טו היא עצומה. אפילו רק מבחינת ההפקה הם אלבומי על ויכול להיות שאינו היה יותר דומיננטי אבל התוצאה הסופית המופלאה לא היתה מושגת בלי לנואה

יואב 22 בינואר 2016

מסכים. וגם לפלוד טכנאי העל מגיע קרדיט(:

דור 22 בינואר 2016

פשוט נהדר… תודה!!

אמיר יואל 22 בינואר 2016

יוזמה נפלאה. אבל עם כל הכבוד לאו מרסי, טיים אווט אוף מינד לוקח מבחינתי אבל מה שיותר חשוב לי לציין זה ששניהם נסרחים הרחק מאחורי רב האלבומים שדילן הוציא בסיקסטיז (וגם מאחורי בלאד און דה טראקס ודיזייר מהסבנטיז). אולי העובדה שהשירים הישנים הפכו לחלק כל כך בלתי נפרד מהתודעה שלנו, גורמים לנו טיפה להקטין אותם ולהתענג יותר על הפנינים המאוחרים יותר. אבל דזולישן רוד, איטס אול אובר נאו ביבי בלו, מיסטר טמבורין, הארד ריין, סימפל טוויסט אוף פייט ורבים אחרים הם גדולים בכמה רמות מכל מה שעשה אחר כך. ואני מת על או מרסי.

martzianno 22 בינואר 2016

יוזמה באמת ברוכה ואלבום באמת משובח.
רק שהרוקנרול מת ב-91.
צר לי.

YG 22 בינואר 2016

בני, כשהצגת אותו שכחת לציין שהוא בוגר שבט מודיעין.. פרט מאוד חשוב בהתחשב בעובדה שדנה ברגר (לדוגמא) הייתה שם בערך באותה התקופה ☺

רן— א' סחתיין על הכתבה, מחכה להמשך. התחלת עם רף מאוד גבוה בדמותו של אחד מאלילי ילדותי. ב'— ד"ש לבן הדוד העונה לשם די דומה לשלך..

Comments closed