בועז, שם בדוי, מאחר. כשהגיע בדקה העשרים התוצאה כבר אחת אפס לראשון, שניצחה אותנו חמש פעמים בשנתיים האחרונות ועומדת לעשות זאת שוב. בועז הגיע למשחק פרידה, פעם אחרונה בטדי, עוד שבועיים הוא מתחיל מחדש באוסטרליה. תואר בפסיכולוגיה ונפש טובה, שנים עבד עם קטינים שהוצאו מבתיהם על ידי הרווחה. אני לעולם לא הייתי מסכים לעבודה כזאת.
מאז הפכתי לאבא אני מתאמץ קשה להדחיק את נוכחות המוות והרוע והכאב בעולם.המחשבה על ילדים שעברו התעללות איומה הופכת לי את המעיים, מערערת את הנפש הבורגנית שלי. בועז הקיבוצניק היה שונה, במשך שנים לקח על עצמו ברצון ובשליחות את צער העולם, עוד מעט יעשה זאת בקנברה. הוא יעבוד בשיקום עבריינים צעירים, אשתו הקונדיטורית כבר הסתדרה על עבודה במאפיה מקומית. וכשוויזת העבודה תאפשר להם יעברו לעיר הגדולה, מלבורן או סידני, יצמיחו שורשים רחוק מכאן.
*
המחצית מסתיימת 1-0, קטמון משחקת רע, שלושים האוהדים של ראשון ביציע שלידינו מרוצים מאד. הלל, שם בדוי, מבקש בווטסאפ פרשנות על המשחק ומספר לי מה ראו בטלוויזיה. שמונה בבוקר בבוסטון הרחוקה, והוא כבר צופה בשידור הישיר בערוץ הקיבוץ.
אדם מבריק, הלל, וחבר כבר יותר מעשרים שנה. תכף מסיים דוקטורט באוניברסיטה אמריקאית מליגת העל של האקדמיה, את הפוסט דוקטורט יעשה באוניברסיטה אחרת באותו הקליבר. הכיר את אשתו כשגרנו יחד בדירת שותפים מעופשת במרכז ירושלים. היא עשתה עלייה כציונית נלהבת, בסוף חזרה לסטייטס מפוכחת וצינית ולקחה את הלל איתה. בשנתיים הראשונות בחו"ל עוד חידש חברות בעמותה של קטמון, אחר כך הפסיק. עוד יתד קטנה שהחזיקה אותו בעבר נתלשת, עוד פיסת אחיזה בארץ נעלמת. ייתכן וישובו לגור כאן יום אחד, ייתכן שאני צריך להפסיק להשלות את עצמי ולהניח לעוד חבר ילדות להיעלם.
*
תושבי היציע נמתחים בהפסקה. המעשנים הולכים למצוא פינה ללא פקחים, האבות הולכים למזנון לשחד את הילדים בארטיק ולקנות כך עוד כמה דקות של שקט. הגוש המעודד הולכים לקלל את השופט, אשמתו שאנחנו משחקים חלש ולא תכליתי. כמה שורות מתחתי יושבים במקום הקבוע האחיינים של אורי, שם בדוי, חבר ילדות נוסף. האחיינים אוהדים נלהבים של קטמון, לא מחמיצים משחק בית. אורי עצמו לא הסכים לעבור כשהתגרשנו מסאסי, טען שקבוצה לא מחליפים. אז קבוצה לא מחליפים, אבל מדינה מסתבר שכן.
בגולני, בגדוד, הספיקו להעלות אותו פעמיים לרצועת הביטחון בשנה האחרונה לקיומה. פצמ"רים בגזרה, מטענים על השיירות, מתחפרים במוצב בתקווה לא להיות ההרוג האחרון עד לנסיגה. את השירות סיים ברצועת עזה, הגדוד הגן על יישובי גוש קטיף. התקשרתי איזה ערב לשאול מה נשמע, שניות אחרי שענה התחילו צעקות וירי והקו ניתק. למחרת סיפר על הפלסטינאי שניסה להתגנב אל הציר בחשיכה, ונקלע למארב אכזריות. ירי צולב מטווח קצר של מא"גים ומק"כים לא השאיר ממנו הרבה, צלם אנושמרוח בתפזורת על האספלט.היו לו עוד זכרונות כאלו, מהמעט שטרח לספר לי, לרוב סתם ישב ושתק.
אחרי השחרור התגנבו לתוך הנפש הדיכאון, והסיוטים בלילה, והמחנק הקיומי שלעולם איננו מרפה. בתום עשר שנות מילואים אורי ביקש קב"ן. שנתיים רבה אתו המערכת עד שקיבל את הפטור, המפקדים צעקו עליו בינתיים שיפסיק להתבכיין. היום הוא בגרמניה, נודד עם היצירות שלו בירידים ובחנויות, בעתיד יפתח מקום משלו וישתקע. גרמנית הוא כבר מדבר שוטף, בקשת האזרחות בדרך, המקומיות מתות על הלוק המזרחי המסתורי שלו.
*
הקבוצות מתעכבות, לא ממהרות לצאת מחדר ההלבשה החמים אל הקור הירושלמי. אני בינתיים חושב עליהם, על אורי ובועז והלל. האדם שהייתי פעם היה מרצה להם, מטיף מוסר שאסור לבחור באופציה הקלה לקום וללכת. היום אני מבין אותם, הקיום שהם מבקשים לעצמם הוא הקיום שהייתי רוצה עבורי. הם מבקשים חיים שניתן להשיג בהם רווחה כלכלית, ללא המתח הבטחוני התמידי והחרדה לחיים שלך ושל האהובים עלייך, ללא האלימות והגסות שצצות בכל פינה ברחוב הישראלי, ללא שתשמע מכל עבר שדעותיך הפוליטיות הן בגידה. המדינה הציבה בפניהם את הברירה שהיא מציבה בפני כל אזרחיה: או שתסכים עם מה שנכתיב לך, את מי לשנוא ואת מי לאהוב ואיך לחשוב ולמה, או שתרגיש חנוק ומוקצה ודחוי, או שתעזוב. הם בוחרים באופציה ג', ואני שלא אלך כי כאן מקומי, תקוע עם אפשרות ב'.
השחקנים עולים אל הדשא, האוהדים ממהרים חזרה למקומות, וקטמון משחקת כמו שלא שיחקה מעולם. עשרים שנה אני עם הקבוצה וטרם ראיתי אותה ככה, נחושה ורעבה ומדויקת. ההתקפות נהדרות והקצב מטורף, אנחנו מבקיעים שלושה שערים בחצי שעה ומחטיאים עוד שלושה שערים בטוחים. וכדי שלא נשתעמם חלילה ראשון עוד מצמקים בדקה ה-81 והמומנטום משתנה, משאיר אותנו במתח מטורף עד לסיום. זה סוג המשחקים שמשאיר אותך סחוט רגשית מרוב תהפוכות, שביזות מתחלפת בשמחה, אקסטזה מתחלפת בחרדה ותחנונים לקב"ה שידאג שתוספת הזמן תיגמר כבר.
האוהדים המאושרים שסביבנו נשארים עוד ועוד, מריעים לגיבורים. עוד ידברו הרבה על המשחק הזה, ינתחו וישבחו את המאמן והשחקנים והמערך הטקטי, ורק אני יודע את הסיבה האמתית למחצית הפלא. בכל זאת מדובר במשחק הפרידה של בועז, והשחקנים התעלו כדי לתת לו עוד רגע של אושר, זכרון יפה שילך אתו אל מעבר לים.
132 Comments
יפה. אני מאוד מתחבר למה שכתבת בפסקה לפני הסוף, תוהה באיזה נקודה יגיעו מים עד נפש
כתיבה יפה מאוד.
אני קצת מסתייג מהנוהג לדבר על "המדינה מכתיבה לנו", "המדינה קורעת אותנו" "מדינה מחורבנת" וכו', כאילו המדינה היא איזה גוף אמורפי ולא סך כל אזרחיה. ישראל היא מדינה דמוקרטית לעילא והיום, יותר מתמיד, ברור לי שמדיניות הממשלה מייצגת נאמנה את רצון רוב העם.
לכן אין טעם להשאר כדי "להלחם לשנות", והדבר הנכון והמכובד לעשות (למי שיש את ההזדמנות) הוא ללכת ולחיות בחברה שמייצגת טוב יותר את הערכים שלך. לטעמי במקום כזה גם מרגישים יותר בבית.
תודה.
ואני מסכים לחלוטין שמה שמתרחש היום בפוליטיקה ובחברה הישראלית משקף את רצונו של הרוב, לא כתבתי מאמר מערכת ב"הארץ" שמבכה את אובדן הדמוקרטיה וכדומה. גם לא כתבתי על "להלחם ולשנות", למי יש כח למלחמות כשהוא שקוע במלכודת הכלכלית של מעמד הביניים הישראלי, עם המשכנתא והילדים והמשכורות שאיבדו קשר עם מחירי המזון והדיור. אז היות ובין מה שאני רוצה שיהיה במציאות הישראלית ובין מה שהרוב רוצה שיהיה יש פער הולך וגדל, כך גדלה בהכרח גם תחושת הניכור והזרות. להגר זו אופציה הגיונית אחת, להשאר ולהרגיש חייזר זו גם אופציה.
שמע. המשפט האחרון שלך הוא מגוחך.
אני ממש לא מסכים עם אסף ויכול להתחבר למה שאתה אומר, אבל להרגיש חייזר בישראל לעולם לא ארגיש וגם אתה לא. לא משנה מה אתה אומר לעצמך. כשחייתי בחו"ל הייתי פי אלך חייזר אפילו שתמיד אעמוד בתור, תמיד אתן זכות קדימה לכולם, ולעולם לא אלכלך מקום ציבורי ולא אקלל איש זר.
החבר ה"אוסטרלי" שלך יודע מה קרה למדינה הזאת ב20 השנה האחרונות? יש שם מנהיגים שביבי הוא צרציל ורוזוולט לידם. המשטרה והחוקים מוחקים את חופש הבחירה ההשמנה היא הגבוהה בעולם והתאבדויות נעורים בשמים.
וזאת רק דוגמה למקום אחד. ברגע שאתה חי כמה שנים במקום אחד יוצאת החוצה האמת.
אין רע בלהגר. זאת אופציה סבירה לחלוטין פלוס. שכולנו שקלנו אותה או ביצענו.
אבל תמיד תרגיש שחלק ממך חסר, אז יכול להיות שתנסה למלא אותו בלהתנצח בעברית בדה באזר או בכל דרך אחרת אבל זה המצב חביבי. חייזר זה לא פה. חייזר זה שם.
בחייאת זום-זום, כמה בכיינות.
המדינה מכתיבה לך מה לחשוב…. שיהיה.
נ.ב.
על פי מדד Net migration rate עולה ששיעור ההגירה החיובי לישראל גבוה מזה של גרמניה. יתרה מכך, בשעה שב-66% ממדינות העולם שיעור ההגירה הוא שלילי או מאוזן, ישראל נמנית על ה-34% הנהנות משיעורי הגירה חיוביים.
נו, אם הכל נהדר מה אכפת לך מכמה בכיינים שמרגישים שהמקום הזה לא מתאים להם?
שים לב שלא ציטטתי נתונים, ולא טענתי שישראל טובה יותר או פחות ממדינה כזאת או אחרת. כתבתי עלי ועל החברים שלי, על תחושה סובייקטיבית לחלוטין. ובזמן שכתבתי את הטקסט הזה חשבתי על חבר מנווה דקלים שאחרי ההתנתקות חששתי שיתאבד, על השנאה שלו לדיקטטורה שרמסה אותו ואת היישוב שלו, רק שהוא לא אוהד של הקבוצה שלי ולכן לא קשור לכאן.
אתה צודק.
לא באמת אכפת לי.
אם הבנתי נכון, על פי אותו מדד, שיעור ההגירה החיובי ללוב, ירדן ודרום סודאן גבוה מזה של ישראל.
שלא לדבר על תימן, רוסיה וקפריסין וזיממבבווה
קודם כל הבנת נכון. אלו הן העובדות.
עכשיו אפשר לפתוח דיון על הסיבות לנתונים.
לבנון, ירדן – הנתון כולל פליטים סורים.
לוב – מהגרים אפריקאיים בדרך לאירופה (אירופה מממנת את המלחמה בלוב על מנת לעצור את השטף, לא בהצלחה מרובה אגב).
דרום סודן – נמלטים מסודן על רקע אתני.
וכן הלאה וכן הלאה.
ישראל – נמלטים מצרפת על רקע אתני..
בעתיד גם משאר אירופה….
אז יש מצב שהחברים של שחר יחזרו מוקדם מהצפוי
רק אחד מהשלושה שהזכרתי באירופה. השניים האחרים באוסטרליה ובארה"ב, והדאגות שיש שם בהתאמה סביב הגירה של אסייתים והיספאנים הן דאגות שונות מאשר במערב אירופה.
אני שמח לראות שגם אתה מתעניין בנושא:
עולים מצרפת היוו 25% מכלל העולים לישראל ב-2015.
צפון אמריקה – 10%.
רוסיה ואוקראינה – 44%.
שאר העולם – 21%.
והציפור צודק אף הוא.
זו הייתה האסוסיאציה המיידית שלי:
https://www.youtube.com/watch?v=Mw7u2cYrktc
פוסט יפה, הבחירה אם להגר מכאן היא בחירה קשה, והסיבות לכך ידועות, חלק מחברי בחרו כך, הדור הראשון ימשיך להתגעגע, הילדים שלהם כבר ירגישו בבית בלי בנכר.
טקסט נהדר
טקסט מאוד יפה. זה מרגיש כאילו קיים איזה דיון תמידי על המצב בארץ. אני באמת (בלי ציניות בכלל) אשמח לשמוע אנשים אומרים מה הם רוצים שיהיה להם ואין להם. אני לא מדבר על מסרים כמו "יותר כסף כל חודש" אלא בדיוק על מה חסר?
סטקים טובים יותר? רוצים לעבוד רק שלושים שעות בשבוע? לטוס לחו"ל כל שנה? רוצים להרגיש בטוחים יותר?
אני באופן אישי מרגיש בכל הדיון נהפך לצרת המונים, מישהו אומר משהו משם זה רץ ישר לחדשות וכל אסון רודף אסון.
לא אומר שמושלם פה אבל אותי אישית מעניין לשמוע מה קוראי דה באזר חושבים
1. הפרדת הדת מהמדינה: אין צורך להרחיב
2. מתן כבוד למרחב הציבורי: בלי צעקות בפלאפון ברכבת\אוטובוס, מוסיקה בקולי קולות בחוף הים\בפארק, השחתה של שירותים ציבוריים, השלכת זבל ברחוב\בטבע, טרור בכביש או בקיצור: הקץ לשלטון הערסים.
3. קיצור הקיץ המזרח-תיכוני הנורא והאיום…
על 3 (לא בשליטתנו) עוד אפשר היה להתפשר אילו היה סיכוי ש-1 ו-2 (ועוד איך בשליטתנו) יקרו עוד בימי חיי.
שים לב שלא דיברתי כאן על המצב הביטחוני, "הכיבוש" או על "צדק חברתי" (כסף חינם), אלא על שני פרמטרים (אם נתעלם מהשלישי) שכל בר דעת מבין שישפרו מידית את איכות חיי כולם גם בלי שקל נוסף בכיס.
אם עוד לא הבנת בשקט בשקט הערבים ניצחו. וזה לא משנה למי הם מתפללים
יש אנשים עם קלאסה ויש תת רמה מכל העדות. בשורה התחתונה כולם סובלים.
כאילו יש פה סוג של גזענות עדתית במסווה
של פלורליזם?
אתה יכול להיות אשכנזי וערס. החיים זה לא סרט בורקס ומי ששרף משפחות ישנות לא מר מצ. אפריקה אני מבטיח לך.
הפועל קטמון מלאה במיזרחים ודרך ארץ היא לא נחלת עדה או מוצא
בגלל אנשים עם שנאה בלב לכולם כמו אסף אני כבר עזבתי לפני שנתיים תארץ… שאסף וחבריו (הגובניקים) ילחמו למלחמות שלהם
כן
מהתגובה שלך אפשר ללמוד שאתה אדם מלא אהבה.
ואל תדאג ליצן, חברים שלי ואני נמשיך לעשות מילואים איפה שרק יקראו לנו, לאורך הגבול ובשטחים המשוחררים. איפה שירצו.
אסף אנשים מעתיקים את חייהם למקום אחר בגללך. אתה חייב לעשות משהו עם היכולות האלו.
ב 28 לפברואר אני מהגר לוומבלי.
:)
אתה יכול להגר אותי לשם גם
(Immigrate me up, Assaf)
ריבוי המסגרות בכדורגל זה דבר שאני ממש לא בעדו.
מעדיף בהרבה ליגה אחת שבנויה כמו שצריך, עם עונה ואז סדרות פלייאוף כאשר יתרון ביתיות יינתן לקבוצות שהשיגו את המאזנים הטובים ביותר בעונה.
העניין הוא שהיום מקבלים את הנוק-אאוטים ומשחקי ההכרעה הישירים ( עם דרמות מטורפות ומתח גדול גם אם לא משחקים על משהו מיוחד וסה"כ מדובר ביריבות אקראיות שנשלפו בהגרלה ) במסגרות המשניות ודווקא בליגה שהיא לא רק הלחם והחמאה, אלא חזות הכל והדבר העיקרי ( והיחיד בד"כ ) שבונים עליו למשך העונה – שם יוצא שההכרעה היא אף פעם לא מול הקבוצה שרצים מולה בטבלה, משחקי עונה הן בדיעבד ומוציאים טרנזיסטורים ומתייעצים עם קוראים בקלפים ע"מ לקוות שבמשחק מקביל תתקבל תוצאה המשרתת את המטרה.
זה יותר ספקולציות ומשחק על עצבים מאשר ספורט.
לכן חבל שאת מה שאנו שואפים יותר מהכל לראות, מחביאים לנו במסגרות מקבילות ומשניות בחשיבותן.
דעתי היא שזה מכוון.
אתם יכולים לקחת את הדיון לרמה של "הערסים ניצחו" או "הג'ובניקים מול הלוחמים", וזה מובן אבל אני חושב שזה רק חלק קטן מהתמונה שבגללה בישראל אדם לאדם חרא. כשאשתי בחודש תשיעי בהריון נוסעת באוטובוס במרכז העיר ירושלים ואיש לא קם לה, יושבים שם ערבים ויהודים וסטודנטים ופועלים זרים וחילונים וחרדים. וכולם, כולל כולם, לא בזין שלהם לקום. בשבוע שעבר רציתי לקפוץ לחומוסיה השכונתית שלנו, עם הילד בעגלה, וגיליתי שרכב חונה חוסם כמעט לחלוטין את הכניסה והיציאה. הייתה שם בפנים משפחה עם תינוק שרצתה לצאת, היו צריכים להרים את העגלה מעל המכסה מנוע כמו שהיינו מעבירים אלונקה מעל חומה בטירונות. כשהזבל קיבל את המנה חומוס לקחת שלו והואיל אחרי דקות ארוכות לשחרר את כולנו גיליתי שמדובר בחייל דתי, לא שאלתי מה העדה אבל מהבלונד אני מניח שלא מדובר בתימני. כשצעקתי עליו שהוא לא בנאדם הוא שלח אותי להתרבות עם עצמי, כולה חמש דקות, למה מי מת. וכל כך הרבה דוגמאות נוספות יש לי, ואני בטוח שלכל מי שקורא כאן.
ואני חושב ברצינות שיצרנו מדינה שבה כולם מרגישים ניכור ואיבה זה כלפי זה ושהמדינה שמה עליהם זין. ההבדל בין המגזרים השונים הוא שלערבים ולחרדים ולמתנחלים יש איזו אידיאולוגיה מאחדת שאפשר לדבוק בה, ולהאמין שיום יבוא ויגיע המשיח או תקום פלסטין החופשית או מה שזה לא יהיה. לשמאלנים חילונים שאין להם תקווה פוליטית או מיסטית שמצדיקה את האומללות והסבל, ויש להם את הכישורים וההשכלה שמבוקשים בארצות מתונות ורגועות יותר, הפיתוי להגר הוא כנראה קורץ הרבה יותר.
אז תהגר.
בארה"ב רכבים לא חוסמים מדרכות.
בגרמניה כולם קמים באוטובוס לנשים בהריון.
באוסטרליה אדם לאדם הוא מלאך.
למה להתעצבן פה ?
בחייאת, אסף, נסה פעם אחת לענות לעניין במקום לנסות בכוח לעורר פרובוקציות או במקרה הזה להגחיך את הדיון. כתבתי בפירוש בטקסט למעלה שאני לא מהגר, שכאן המקום שלי, אבל את תחושת הזרות והניכור אני מבין ונדמה לי שרוב אזרחי המדינה שותפים לה. רוצה לדון על זה? בכיף. רוצה לכתוב עוד תגובת "בכיינים/סמולנים/יאללה יאללה לכו כבר מי מחזיק אתכם פה"? זכותך, רק דע שזה לא מעורר מחשבה, לא מעניין ולא מאתגר.
החברים שלך הם לא רוב אזרחי המדינה.
זאת בדיוק הבעיה של החברה מהמחנה הפוליטי שלך. אתם חושבים שכולם שותפים לכמה שחרא לכם פה.
המציאות הפוכה.
שחר, זה קשקוש. הדשא של השכן כנראה תמיד ירוק יותר. יש לי משפחה בארה"ב ובשבדיה, הם ממש לא מדווחים על אחווה וסולידריות כפי שאתה עורג לה.
אני חייב לציין שזו תגובה מדכדכת בכיעורה.
בחייאת, הגירה לארץ אחרת זה לא דבר קל ולא חשוב מה, בא מישהו ומספר על חברים שלו שהיה להם פה מספיק רע כדי לקום וללכת וכל מה שיש לך להגיד זה לקרוא להם בכיינים ולהגיד לו שהוא יכול להגר גם כן.
תוהה מאיפה מגיעה תאוות ההתקוטטות הזו?
בא מישהו שמספר כמה שהכל חרא פה.
בא מישהו שמספר שהמדינה, לא פחות, אומרת לך מה לחשוב ואת מי לשנוא.
בא מישהו שמתיימר לדבר בשם כולם.
ממש מדינה אורווליאנית, צפון קוריאה תשתחווי !
לי קשה לראות אנשים סובלים. כל-כך רע לך, אז תהגר. העיקר שתהיה מאושר.
ולמה אם רע פה למישהו, אתה חייב להתגונן מולו (כלומר להתקיף אותו)?
מה לא ברור תומר ?
הוא מתקיף את כל רוב אלה שחיים פה.
מי חוסם מכוניות, מי מקלל ברחובות, מי לא קם לזקנות ונשים בהריון באוטובוס, מי אלים אם לא אנחנו ? אלה שלא שפר עליהם מזלם להגר מפה, שלא ראו את האור, שכל מה שאנחנו רוצים זה להמאיס את החיים על חבר'ה רגישים כמו שחר ?
אז אני מצטער, אני לא זיהיתי התקפה.
החלוקה האוטומטית הזו ל"הלנו אתה אם לצרינו" מצמצמת מאוד את הפוטנציאל של המקום שאליו יכולה שיחה (כל שיחה) לקחות אותנו. הבחירה בחלוקה הזו מצערת אותי מאוד.
איפה היית מעדיף להתקע עם פנצר עם צלב שנשבר כשאתה מאחר לפגישה? בלונדון? וול סטריט? אזור העסיקם של פריז? או בהרצליה פיתוח?
קרה לי בהרצליה לפני חצי שנה. לא איחרתי לפגישה. זה שעזר לי אולי יחסום אותי בהזדמנות אחרת.
אפשר לצבוע הכל שחור, בעיקר שאתה גר בעיר הזאת שאעדיף לא להרחיב בדעתי עליה כי יעלבו, אבל זה בחירה שלך.
אנשים די דומים בכל העולם השלטון די דומה. קח בקלות.
אריק, גם המיתוס הזה של "אצלנו עוזרים אחד לשני יותר מאשר במקומות אחרים" הוא מיתוס ותו לא. אולי זה נכון לניו יורק, פריז ולונדון, אבל לא נכון להרבה מקומות אחרים. גם באירופה יש הרבה מקומות שאנשים שמחים לעזור, שלא לדבר על ניו זילנד שלא רואה אותנו ממטר מבחינת העזרה שתקבל אם תיקלע לצרה. ושם הסיכוי שינסו לדפוק אותך הוא הרבה הרבה יותר קטן.
אגב, אני לא אומר שהכל כאן שחור, אני בניגוד לשחר דווקא מאד מרוצה ממזג האוויר כאן, למרות שבקיץ חם מדי.
יש דברים טובים בישראלים ובישראל.
אבל יש כאן כל כך הרבה דברים גרועים, והמצב כאן רק נהיה גרוע יותר מיום ליום וזה מייאש.
אני כנראה כבר אשאר כאן לתמיד, אבל זה לא בגלל ששם בניכר לא יותר טוב, אלא בגלל שלהיות מהגר זה אף פעם לא משהו.
כמי שחי בניו-זילנד, בעברי, אני חייב לציין שיש הבדל גדול בין תושבי אוקלנד למקומות אחרים. די בדומה לארץ.
שונא מיתוסים.
פשוט נתקעתי ותוך חמש דקות בא מישהו לעזור. זה הכל.
לא ספרתי את מספר הפעמים שאנשים קמו באמריקה באוטובוס
לא ספרתי את מספר הפעמים שצעקו לי וואיינקר באנגליה
לא ספרתי את מספר הפעמים שקבלתי מלפפון חמוץ באירופה בתור לבנק או במזן שחיכיתי לטכנאי
לא ספרתי כמה זמן עמדתי בפפקים בדום צרפת בקיץ
לא ספרתי כמה פעמים שמעתי צרחות בצבא
מי שמכניס את עצמו לתוך גוב האריות שלא יתפלא שהוא יוצא עם סריטות.
אתה יכול התבכיין על חובבנות, להתעצבן על עצלנות וחוסר תרבות
אבל להפוך את למנטרה חברתית כמה חרא כאו וכמה כיף בחוץ יצא מכל החורים.
וכיוצאים מהחורים גם אסף דה קופ מגיע :-)
במזן- בזמן
בדום צרפת- בדרום
אני עזבתי את ירושלים עם משפחתי לרמת הגולן ולא מתחרט לרגע. זה כמו ארץ אחרת פה לא תתקל ביחס שלילי כזה אף פעם ותוכל להמשיך לאהוד את קטמון והפועל בכדורסל …
תודה שחר.
יש לי חבר שיצא בשאלה. בגלל שגדל איפה שגדל מעולם לא התחבר לכדורגל.
לפני כמה שנים, בעודי יושב כהרגלי בשער שש אני מקבל מסרון ממנו המציין כי גם הוא נמצא באיצטדיון כי היה כרטיס וכו
ישבתי איתו רב המשחק. דיברנו ולהיגנו עד שפסק- נחמד פה והכל אבל אני לא מבין מה הקטע במשחק.
ואז קרה מה שקרה (זה היה משחק מול נתניה שהפועל חזרו מהקבר בדקות האחרונות) וזה השפיע עליו כל כך עד שעשה מנוי.
אותו חבר גם תמיד טען שהחרטא הכי גדולה שלו זה שהוא לא עמד על רצונו לעשות צבא ונכנע להוריו בנושא ויצא בשאלה רק שנה לאחר מכן.
הוא עבד בתפקיד בכיר יחסית במשרד ממשלתי (חבר של חבר מקושר בליכוד)
ובניגוד לשאר הברים המקטרים- נהג לומר שאנחנו איבדנו פרופורציה ושמצבנו טוב ממצבם של רב האנשים בעולם קיום, הרבה יותר טוב ממצבם של האנשים בעולם לאורך ההיסטוריה (שנאלצו לצעוד שעות על מנת לספק מים לביתם למשל) ובטח ובטח שטוב יחסית ליהודים בהיסטוריה.
יום אחד נפלה בחיקו הזדמנות לתכנית לימודית במימון האיחוד האירופאי לחצי שנה. רבות הוא התלבט האם לנסוע.
בסוף נסע.
עברו מאז ארבע שנים. אין לו כוונה לחזור.
עניו נפקחו. בלי קשר למצב הבטחוני, הכלכלי או הפוליטי.
הוא מציין כי פשוט יותר קל לנשום.
יכול להיות כי זאת התחושה שהבעיות אינן הבעיות שלך ויכול להיות שאנחנו באמת חברה שאיבדה את הסולידריות שלה.
בכל מקרה הוא לא חוזר.
אבל כל פעם שהוא בא לבקר, הוא מחפש כרטיס לבלומפילד.
כי מדינה אפשר להחליף. גם אישה- אבל קבוצה?
קבוצה זה לכל החיים.
לא הבנתי, החברה שלנו איבדה את הסולידריות שלה, אז הוא החליט לעזוב את הכל, את המדינה שלו, את המשפחה ואת החברים שלו ולעקור למדינה אחרת? ממש שיא הסולדיריות מבחינתו..
למה אי אפשר להגיד את האמת, זה לא היעדר הסולידריות שגרם לו לעזוב כי אם הכסף ואיכות החיים. וזה בסדר, רק שמעצבן שבמקום להגיד את זה בצורה ברורה, חלק מהיורדים מחליטים לרדת על המדינה. בבחינת זה לא אנחנו, זו את.
הוא לא היגר בגלל חוסר הסולידריות. אמרתי שפשוט יותר קל לנשום.
יכול להיות שזה בגלל שהפכנו להיות פחות סולדרים (ובמובן זה אני חושש שאין הכוונה כי בחו"ל יש יותר אלא שהסולידריות פיצתה על חלק מהתכונות כמו לדחוף את האף לאנשים, להתווכח בקולי קולות- שפעם ביטאו את זה שאיכפת ושכולנו אחים וחוסר הגבולות גם מסייע, ואולי נשארנו רק עם חוסר הגבולות אבל בלי חוסר הגבולות בלעזור).
יכול להיות שהחרא אותו חרא בכל מקום אבל כשאתה לא מעורב רגשית זה יותר קל להתעלם.
לא יודע.
דווקא כלכלית- כפי שציינתי יש לו חבר של חבר עם כוח בליכוד והייתה לו משרה בכירה יחסית במוסד ממשלתי
באירופה הוא חי כסטודנט.
שמע, עם תחושות כאלו קשה להתווכח. זה אישי. מילולית, אני מבין שהיה לו קשה לחיות פה מבחינה רגשית. מה זה אומר בפועל קשה לי להבין. להיות מעורב רגשית זה נהדר. זה לחיות לדעתי. אני יכול לראות מאה משחקים של ברסה וליהנות, אבל מעדיף לראות גול של הפועל פת קבוצתי במקום. והאמן לי שכשאני צופה במשחקים שלה, אני סובל.
התגובה הזאת הייתה בדיוק על זה
שגם שעזב את הארץ את הקבוצה הוא לא מחליף.
בשנים האחרונות הוא גר בהמבורג, ורונה, וורשה ואמסטרדם.
ולמרות כל הקבוצות הטובות שיש בערים הללו- היחידה שהוא עוקב אחריה זאת הפועל.
וגם אם אהגר מכאן לטימבקטו, עדיין השאלה השניה שאשאל את הוריי כשאשוחח איתם תהיה- נו, מה עם הפועל?
ולגבי הסבל- הואיל ואלופה יש רק אחת. ומחזיקת גביע רק אחת- רב הקבוצות ברב העונות מאכזבות את האוהדים.
רב זמן האהדה הוא סבל.
רב המשחק אני סובל.
פעם ב (השנה פעם ב…מאוד) יש גול. או תואר או הישג.
ואז אני בשמיים.
אהדה זה מחלה קשה
אני לא כל כך מצליח להבין את הדיונים על כן/לא ירידה.
בתור ליברל, אני מקבל כל החלטה כגון דא הנוגעת בבחירה אישית גרידא. אך מדוע אלה הבוחרים לעזוב מנהלים קמפיין נגד ההישארות במדינה? זה אנחנו נגדכם? עלו והצליחו ותהיו מאושרים, גם אנו פה מאושרים, אנחנו מודעים למנעמי המדינות השונות ועדיין מעדיפים להישאר כאן מסיבות כאלה ואחרות. ואם תרצו לחזור – כמובן שתתקבלו בברכה. אבל אנא, הפסיקו להטיף לנו כמה לא טוב פה וכמה רק בגלל זה עזבתם – כי לא בגלל זה עזבתם, עזבתם משום סדר עדיפויות שונה בחיים או פרספקטיבה שונה, ואיך אמר אבא של ג'ים? it's a perfectly normal thing.
אתה לא הבנת,
כולם חושבים שחרא פה.
אתה לא בכולם אם לא הבנת…אתה משהו אחר, הייתי אומר חייזרי
אבל כבר השתמשו במטאפורה הזו פה כבר (:
אתה לא הבנת כי הכותב לא מתכוון לרדת ולא רוצה לרדת אז על איזה קמפיין אתה מדבר בדיוק?
אדם אל תיתמם, אמנם הכותב לא טען שהוא בהליכי ירידה, אך בהחלט כתב את הטור בפרספקטיבה של אדם שמבין וכואב את ״המצב המחורבן של המדינה שגורמת לטובי בניה לעזוב אותה״.
שחר – מתחבר מאד לטקסט שלך והוא כתוב יפה .
אני כבר איבדתי תקווה והתייאשתי מ"המצב" , מהפוליטיקה , מההקצנה , מהשנאה , מהקיטוב , מהתיעוב , מהמצב הכלכלי , מהשיח והמרחב הציבורי . כנראה שאני לוזר חילוני ליברלי עם נטייה לשמאל .
להגר מכאן גדול עלי במצבי הנוכחי .
צללתי וסגרתי מדפים . משתדל להיות ממוקד בעיקר בחיים הפרטיים של הסובבים והקרובים אלי וליהנות משמחות קטנות .
הכי מבאס אותי זה העתיד הצפוי לילדיי ולילדיכם .
דרך אגב , לפני התקפות מימין – לא שזה משהו מיוחד אבל שירתתי 3 שנים בגבעתי ( בתחילת דרכה , לא היה פשוט ) ועוד 20 שנה במילואים כלוחם כמעט בכל הגזרות ( כולל לחימה בבית לחם בחומת מגן וסכנת חיים ממשית ) ועם הרבה מאד חברים לנשק מהשטחים המשוחררים ( כפי שקורא להם אסף ) כך שאני לא מגיע מאספרסו בצפון ת"א . הבת שלי כרגע לוחמת קרבית , משרתת בעיקר בשטחים וימנית מאד ( גם אני הייתי ימני בזמן השירות הסדיר ) . מקווה שזה יעבור לה .
נראה לי שאתה מייחס חשיבות רבה מדי להתקפות פוליטיות ברשתות חברתיות (שאגב מגיעות משני צדי המפה הפוליטית). מדוע אמירת הדיעה שלך לגבי המצב הקלוקל (לדעתך) בו נמצאת המדינה חייבת להגיע עם "כתב הגנה" בדבר השירות הצבאי המכובד שלך ושל בני משפחתך? גם ימנים שמשרתים במקומות כאלה מעריכים ומוקירים את חבריהם בעלי הדיעה הפוליטית הנגדית. אל לך לתת יד להפרדה המבוססת על דעות פוליטיות שונות, ואף לא הייתי נותן להבטאויות נוחות מאחורי מקלדת (הרי אותם תוקפים, משני הצדדים, לא היו מעזים לעשות כן בפני הנתקף) להשפיע על מצב רוחך.
יש לך את מתי המקלל (עם הבירה והסלט הטובים במדינה).
את פיצוחי משה ובניו (פיצוחי יוסי עדיף בעיני).
לא הכל מחורבן במדינה.
אסף – צודק .
יש גם משפחה קרובה ומלוכדת , כמה חברים שאספתי בחיים , ימי שמש מופלאים בחורף , ימי שישי בצהריים .
הייתה לי כאן גם ילדות טובה ונעורים טובים אבל זה היה מזמן .
עזוב אותך…
להופעה של אלפאוויל אתה הולך ?
לא . לא חיבבתי אותם גם בזמן אמת .
טקסט עצוב. השאלה העיקרית שלי לאסף ולחושבים כמוהו היא האם לדעתכם, בקווים הכי כלליים, המצב שלנו כאזרחים, הולך ומשתפר או לא. התשובה שלי היא חד משמעית לא. היא מבוססת על מה שהתחילו לכנות כאן "החיים עצמם": התורים המפלצתיים בחדרי המיון, זמן ההמתנה לרופא מומחה (הנושא הבריאותי מרכזי אצלי והוא יהיה מרכזי אצל כל מי שהוא והוריו מזדקנים, כלומר אצל כולנו), הדואר שאיננו מתפקד, התחבורה הציבורית הגרועה, מחירי הדיור הלא נורמליים ועוד ועוד. זה שברוב מדינות העולם המצב יותר גרוע זו לדעתי נחמה קטנה מאוד.
ומעבר לחיים עצמם קיימת חוסר הסובלנות המתעצמת לדעות אחרות: יש לי הרבה ביקורת על ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" אבל הם ארגונים לגיטימיים שצריך להתווכח עם אנשיהם ולא לצייר אותם כבוגדים. ולפני שמישהו מעיר שגם בשמאל יש בעיות אני אקדים אותו ואסכים – בוודאי שיש אבל הסימטריה שמנסים לעשות היא שקרית – הימין חזק, שולט, מכתיב סדר יום, ובקצה הסקאלה הרדיקלית שלו גם אלים. השמאל חלש ומתגונן, לא תמיד שיטותיו מקובלות עלי אבל ממש אין כאן סימטריה.
בוא נראה צור
אנשים טסים לחו"ל על ימין ועל שמאל.
רכישות רכבים ודירות שוברות שיאים מדי שנה.
בכל סקר אזרחי המדינה מציינים שהם מרוצים מהחיים במדינה.
תוחלת החיים היא מהגבוהות בעולם.
יש שפע כמו שמעולם לא היה.
עיתונות חופשית באמת (לא כמוח בימי אסון אוסלו וההתנתקות שהייתה בעיקר סתימת פיות).
יותר השכלה.
זה לא שהכל טוב, אבל בטח שלא יותר מחורבן (על אף קיומם של ארגוני בגידה מהסוג של "שוברים שתיקה" וארגוני תעמולה מהסוג של "בצלם").
אסף, כל מה שאתה מציין נכון אבל כנ״ל גם כל מה שאני מציין בתחום הידרדרות השירות לאזרח. השאלה מה יותר חשוב, היכולת לטוס לחו״ל פעם בשנה או הקושי הגובר של זקנים להתמודד עם מערכת הבריאות ושל הצעירים לקנות דירה.
צור,
גם בארה"ב, גרמניה ואפילו באוסטרליה מכורתנו יש קשישים עניים שקופאים מקור ואין להם כסף לתרופות.
עצם העובדה שזה זוכה לכותרות פה ואנשים מזדעזעים מעידה על כך שבניגוד למקומות שהזכרתי כנראה החברה שלנו פחות חולה.
צור מסכים איתך על רב הדברים אבל מערכת הרפואה פה עדיפה לאזרח הממוצע ובטח העני על האמריקאית עשרות מונים. מתסכל שהמערכת היתה יכולה להיות הרבה יותר טובה, אני מסכים אבל זאת דוגמא לא מוצלחת. אגב בכלל כשזה מגיע לרווחה ארה"ב אינה מודל מרשים במיוחד, לצערי שוב גם כאן אנחנו מדרדרים וזה עצוב, אבל העולם הוא מחורבן. בסוף אתה חי בבועה שאתה יוצר.
אסף,
אנשים טסים לחו"ל כי יותר זול שבוע בחו"ל מיומיים באילת. פעם טיסות היו מאוד יקרות והטכנולוגיה הוזילה אותן.
אנשים קונים דירות תוך מישכון האימאימא שלהם (מילולית) – פעם זוג צעיר יכל לקנות דירה ולסגור את החודש ממשכורת אחת. היום רב האנשים עובדים עד חמש (מפרנס עד ארבע ומפרנס עד שש בממוצע) והילדים גדלים במערכת החינוך כי ההורים לא בבית שניהם.
הפריטו את רב השירותים הציבוריים ואם אתה זקוק לרופא, עו"ס, תחבורה ציבורית וכו אתה בבעיה.
העיתונות פה חופשית כמו שלברון לא זה שפיטר את בלאט.
בזה, דרך אגב, אין שוני מהעבר- רק שפעם היה יותר קל לזהות מי דוחף את מי והיום זה בלאגן גדול.
פעם היה פה פחות עושר חיצוני אבל הרבה יותר סולידריות ופחות פערים.(לא פותח שוב את עניין הקיבוצים- אבל לפחות תסכים שהקיבוצניקים ו"שליטי הארץ" של אז לא דמו בכלום לנובורישים של היום).
בעיקר אבל אני חושב שמה שאבד זאת תחושת השליחות.
העליות הראשונות חיו בתת תנאים. גם הראשונים שבאו מצפון אפריקה ומדינות ערב.
אבל הכל היה נסבל יותר כי "הקמנו מדינה"
ובדור השני עוד היה המימוש. ועדיין תחושת השליחות.
היום אנחנו כבר מתחילים להירגעכ ולהביט סביב ולראות מה יש כאן.
וכשמודדים את המדינה בכלים האלה- ללא המשקפיים של ההגשמה- יש לא מעט בעיות.
אני חושב שהגבת באופן קצת פבלובי עם ה"לא מתאים לך תרד".
אני מבין מהפוסט דווקא את הכאב ותחושת הפיספוס.
שחר לא מתכוון לרדת מהארץ.
והוא לא חושב שהיא המקום הכי נורא כי עובדה שהוא נשאר.
גם אין לי דרישות מטורפות- עצם העובדה שהוא קטמוני מראה שהוא מסתפק בפחות הצלחה ויותר בשייכות וכיוון.
הוא לא תקף אותך או את הימין.
הוא ביכה על המצב.
על זה ששלושה מחבריו שהוא רצה וקיווה שישארו פה – עזבו.
תודה אדם, סיכמת את כל מה שאני חושב במדויק.
אז הנה אתגר לשחר.
שינסה לכתוב (אפילו פסקה) על מה כן טוב לאלו שנשארים פה.
במקום לשלוח אותי למשימות, אולי תכתוב אתה? ברצינות אני אומר. שב מול המסך ותכתוב מאמר מנומק שמסביר מדוע מי שחושב אחרת ממך טועה, כמובן בשמך האמיתי שזו חשיפה לא קלה בכלל, ובוא נדון כולנו על הטענות שלך.
לאט תודה.
אני מעדיף להגיב, ובכינוי שלי באתר
תסתכל כמה תגובות למעלה – רשמתי מה די סבבה במדינה. יש עוד.
לא תודה…
אסף: כמה תוספות מאוחרות: יש בינינו (כולל אריק) הסכמה שמערכת הבריאות האמריקאית מחורבנת. אני לא מאלה שרואים באמריקה את המודל. אני גם מנסה לא לעשות צילום מצב אלא לבדוק מגמות והמסקנה שלי שיותר קשה לאדם חולה בעל אמצעים ממוצעים להתמודד ולהשיג טיפול סביר מול מערכת הרפואה הציבורית כיום מאשר היה לפני עשר או חמש עשרה שנים. ברור שמבחינת היידע של הרופאים אנחנו הולכים ומתקדמים כל הזמן (וזה רק אחד הדברים שטובים אצלנו, יש עוד הרבה) אבל המדינה נכשלת בהתאמת סדרי הגודל של המערכת לגידול באוכלוסיה, נכשלת בהתאמת סל התרופות ועוד. אותו הדבר בתחבורה הציבורית. התחושה של ניוון והליכה אחורה עם סיוג אחד – כץ עושה רושם שאכן מעוניין להזיז דברים אבל בינתיים לא מרגישים את זה.
מילה על ״שוברים שתיקה״: אני חושב שהם מאוד לא בסדר בכך שהם עובדים ״עם הפנים לייצוא״ אבל העקרון של להציף התנהגויות פסולות של חיילים מקובל עלי. אני מניח שגם עליך. זה צריך להיעשות מול הרשויות עם כל הפרטים ולא כמו היום. מצד שני הריצה להכתיר אותם כבוגדים ו״שתולים״ לא מקובלת עלי. מדובר בלוחמים והם באינטר אחד לא פחות פטריוטים מכל מי שתוקף אותם.
+מסכים כמובן לגמרי עם מה שאדם כתב.
גם לי יש עדות קשה לשוברים שתיקה.
פעם במילואים, עצרנו באיזה קניון וקנינו בורגר קינג.
אחרי זה עמדנו במחסום עם הכתרים של בורגר קינג על הראש.
בהמשך, עשינו סיור בכפר תפוח, רצו לגרש אותנו משם אבל אנחנו כמובן דההקנו במשימה. מה שגרר מכות עם המתיישבים במקום.
היום אני יודע שאני הייתי כמו בגסטפו.
דההקנו = דבקנו
והיה עוד סיפור.
נסענו בדרך לקבר יוסף ובדרך, לא רחוק מאיתמר ראינו יהודי חרדי צועד בשעה 3 בלילה לאורך הכביש.
עצרנו לידו ושאלנו אותו לפשר מעשיו. הוא אמר שהוא הולך לאיזה מקום קדוש באזור. חבר שלי רצה לבדוק האם מדובר ביהודי או מתחזה אז הוא שאל אותו מי הם עשרת הצדיקים שהובטח להם עוד בחייהם להיכנס לגן עדן ?
היום אני מתבייש במעשי. הייתי ממש כמו הגסטאפו בבאבי יאר.
זה נחמד בתור בדיחה אבל אני מתעקש על רצינות. אתה לא צריך לשכנע אותי שההשוואות לנאצים הן מופרכות/מקוממות וכו,. אני מניח שאני לא צריך לשכנע אותך שקורים, אפילו בצבא שעושה דברים יוצאי דופן כדי למזער פגיעה בחפים מפשע (כך מעידים על צה"ל אנשי צבא מערביים), דברים אסורים. אני גם מניח שאתה מסכים שדברים כאלה צריכים להיות מדווחים ומטופלים.
ובכן
זאת עוד בעיה עם הבוגדים משוברים שתיקה. הם מדנים על כאלה שאולי באמת עשו פשעים. סייענים לדבר עבירה.
העקרון המנחה את הסוכנות הזרה שוברים שתיקה הינו איסוף עדויות מכפישות על צה״ל בתמורה לאתנן מהאיחוד האירופי ורמאללה, ושיתוף פעולה עם האויב הבי.די.אסי.
אגב, היכן שירתה מנכ״לית הסוכנות?
אין מחילה למשתפי הפעולה עם האויב הבי.די.אסי, ובוודאי שאין להעניק להם לגיטימציה ציבורית. מי שמשלב ידיים עם ארגונים הכמהים לחיסול מדינת ישראל, ומי שמסכן במודע את בטחונים של חיילי צה״ל ואזרחי ישראל הרוויח את התגובה ביושר.
כעת לענין ה״פעם היה כאן יותר טוב״- ישראל של העבר הרחוק הייתה מדינה חצי מפגרת, שענף הייצוא המוביל שלה היה תפוזים. כל שעליך לבדוק הוא את רמת התמ״ג לנפש. פעם היינו חצי מאירופה, היום אנחנו כבר נושכים בעקביהם. האם זה אומר שאין בארץ צרות? בוודאי שלא. אך לטעון שישראל הולכת אחורה? אין לכך סימוכין…
כשאני חושב מה הדבר המשמעותי ביותר שמבדיל בין החיים בישראל לבין המקום אליו עברתי אני חושב שזה הרעש. התחושה היא שבישראל מיוצר המון רעש כל הזמן. כל רגע הוא גורלי יותר מהקודם ואם אין נשק גרעיני לאירנים אז יש את מירי רגב מעבירה חוק נאמנות לציירים אבסטרקטים, ואם לא מירי רגב אז יש את חנין זועבי שצורחת כיבוש במקום לצרוח איפה אפשר לקבל תקציבים בשביל להילחם באלימות במגזר שלה, ואם לא חנין זועבי אז יש את הנוד התורן שתקעה בר רפאלי ואשר נדחף לך לגרון מכל כיוון, ואם לא בר רפאלי אז יש את בנט שעל כל נסיון לאכוף את החוק על המתנחלים מצווח כאילו מדובר על סוף המדינה היהודית, ואם לא בנט אז יש את זהבה גלאון שתאיים בכל רגע שישראל עומדת על סף הפשיזם הנורא ביותר מאז שנות השלושים. ולאזרח הפשוט, זה שרק רוצה לצלוח את החיים הללו שגם כך הם קשים, אין רגע של שקט. הייתי אומר מדינה שלמה בפוסט טראומה, אבל הבעיה היא ששניה אחרי שמסתיימת טראומה אחת מיד מופיעה הטראומה הבאה להחליף אותה, כך שפוסט אין כאן.
ואולי הרעש קיים בכל מקום, ובמדינה שזרה לך אתה לא צורך אותו ?
הוא לא. אני חי כאן כבר 16 שנים ומעורה היטב במקום בו אני גר, מסוג המהגרים הללו שנטמעים בסביבתם ולא אלו שדבקים באנשים אחרים שהגיעו גם הם מארץ המוצא. אני יכול להבטיח לך שאין כאן אפילו קמצוץ מהרעש הזה שעליו אני מדבר.
אז אולי זה ספציפי במקום בו אתה חי.
אני לא רואה חדשות כל ערב, לא מאזין למהדורת חדשות כל שעה ברדיו (בשביל מה צריך את זה ?), אין לי פייסבוק או טוויטר כך שאני לא נקלע לויכוחים מיותרים, מתעדכן במה שקורה באינטרנט, ולא רואה את זה כרעש. אז מירי רגב אמרה, אז זהבה גלאון כתבה, למה אנשים לוקחים את זה כל כך קשה ? זה באמת מה שמשפיע על איכות החיים שלכם ?
גם לי אין טוויטר ואין פייסבוק וגם אני לא שומע חדשות כל חצי שעה. אבל בניגוד להגדרה כאן למעלה של המגיב מאטיפול, לא עשיתי את זה כדי לצלול ולסגור מדפים. יש הבדל בין לחיות בלי רעש בגלל שאתה באמת חי במקום ללא רעש או לחיות בלי רעש בגלל שאתה סותם את האוזניים בכח כדי להתעלם מהרעש.
אני חושב שהשאלה שלך, האם "זה באמת מה שמשפיע על איכות החיים שלכם?" נפלאה. התשובה היא כן (עם עשרה סימני קריאה) אבל את זה כנראה אפשר להבין רק כשעוברים ממקום שמייצר כל כך הרבה רעש למקום שקט.
רעש? כשבחורה צעירה נרצחת זה לא מייצר רעש, זה מייצר אכפתיות. כשעוד חייל אמריקני נהרג באפגניסטן, זה מייצר אייטם.
ולגבי שאר הרעשים, כגון מירי רגב, עמי נאווי וכו', אני מכיר המון אנשים בארץ שזה לא מעניין אותם ושזה אפילו לא זמזום של זבוב עבורם.
ובכל מקרה, קצת משעשע אותי שאתה חושב שאין בארה"ב של טראמפ, של ירי המוני בבתי ספר ובתי חולים (ד"ש מסן דייגו) ובמדינה של הקרדשיאנס רעש. מנזר של שתקנים ממש.
אהד, לרגע לא טענתי שאין מקרים כאלו. ברור שכאן יש טראמפים, וקרדשייניות, ויוקר מחיה, ותקריות ירי, ופשיעה, ושחיתות, וקנאות, ועוד ועוד. ההבדל הוא שהדברים האלו לא נתפסים כאן כמשהו שמנהל את סדר היום הציבורי. Keep eye on the ball (זה מקום של בלוגי ספורט אחרי הכל).
גם פה זה לא מנהל כלום. השמיים לא רעדו כתוצאה מהחוק של רגב והאמן לי שלא קראתי דבר על הנאד שתקעה בר רפאלי. זה שאתה כנראה קורא בארה"ב את העיתונים הישראלים זו התחושה שאתה מקבל, לא הופך את זה למצב בפועל. בכל מקרה, אם זו הייתה הבעיה בעטיה החלטת לעקור לארה"ב, אתה מוזמן לחזור לפה. זה לא קיים.
מה לא רעדו ממירי רגב ?
על פי השמאל ואנשי הרוח והנפיחה אנחנו לא פחות מבימי אושוויץ.
מעניין אם כולם שותפים לדעתך ובאמת אני מוטה. בכל מקרה לא עזבתי בגלל זה. עזבתי כמו הרבה אחרים כי החיים פשוט לקחו אותי למקום אחר. פוסט דוקטורט בארה"ב (וזה צעד שכל מי שחושב על קריירה אקדמאית מחוייב לעשות) וברגע שהגיעה ההחלטה לעזוב את האקדמיה ולחפש עבודה אמיתית הגילוי שבתחום שלי אין לי מה לחפש בישראל (וזה ציטוט משיחה עם מנהלת כח אדם באחת החברות הגדולות שקשורות לתחום שלי).
אני חושב שאנשים שלא גרו במדינה זרה (מערבית) לא יבינו פשוט על מה אתה מדבר בהקשר של הרעש. לכן אני ממליץ לכולם ללכת לגור קצת בחול ולהבין איך החיים יכולים להיראות בלי שכל דבר הוא משבר, כל שניה קמים עלינו לכלותנו והרעש מחריש אוזניים. ההגדרה של רעש היא יפה, עוד הגדרה שהייתי משתמש בה זה הקושי. מישהו פה סיפר איך בהרצליה מישהו עזר לו להחליף גלגל. חוץ מזה שמדובר באיזה אגדה שמוכרים לנו מאז שנות השבעים – אני רואה אנשים עומדים מיואשים בצידי הדרך בלי שאף אחד עוזר להם לא מעט – הרי שלא צריך שיעזרו לך להחליף גלגל כדי שתבין שהכל הרבה יותר קשה בישראל. אתה יוצא פה למלחמה כל בוקר. אולי באמריקה לא יעזרו לך להחליף גלגל (לא יודע, לא ניסיתי) אבל באמריקה יחזיקו לך את הדלת. באמריקה יחייכו אליך ברחוב. יאטו ויתנו לאוטו שלך להשתלב במסלול. בבנק ינסו לעזור לך. בארץ הכל קשה. החיים פה הקשיחו אותנו.
שוב, משהו שמי שלא גר במקום אחר פשוט לא יכול להבין. וזה בלי קשר לעובדה שאני מרגיש זר בכל מקום שהוא לא ישראל
זה לא אגדה וזה קורה כל הזמן. בניו זילנד היה קורה אפילו יותר מהר. אגב. חייתי מספיק זמן בארצות הברית ובאוסטרליה כדי להבין את ההבדל. מצד אחד אנחנו הופכים סיטואציות יומיומיות ללא נעימות. בכביש בסופר בכל מקום בעצם. וזה מיותר ופוגע באיכות החיים. מצד שני אני אוהב את חוסר הפורמליות והפאמאלריות במידה.
לקבוע פליי דייט לילדים זה מדכא, מצד שני להשאיר אצלך ילד עד שמונה בערב בלי להתקשר זה חוצפה.
אבל בסוף אתה יוצר לך בועה.
להגר זה הגיוני מאוד.
אבל לא הייתי מתאר את שאר בעולם במערבי כאוטופיה. כל מקום ובעיותיו.
החוק שלי אמר אם במקום בו אני גר אנימלא רוצה שיילדי יגדלו – כלומר לא רוצה ילדים אמריקאיים או אוסטרליים מעדיף ישראלים, אז אני לא נשאר. לא יודע אם זה השיקול הנכון כמובן
אני לא מתאר אף מקום כאוטופיה. יש דברים שטוב לי איתם פה ויש דברים שקשה לי איתם פה. אני רק יכול להגיד שהחיים שהיו לי כשגרתי בחול היו הרבה יותר שקטים והרבה יותר נוחים. אני לא ארגיש שייך בשום מקום אחר מאשר ישראל אבל זה לא אומר שאני לא רוצה יותר בשביל הילדים שלי.
אני אמנם לא חייתי בחו"ל, אבל משיחות עם אנשים שכן חיו או חיים שם, אני מבין שהמצב שם הוא לא כמו שאתה מתאר אותו. פקקים יש בכל מיני מקומות, כנל אלימות או אטימות. הבדיחות על הבירוקרטיה חוצות יבשות וחוסר האכפתיות מהאחר קיים גם בארה"ב או בקנדה.
אחת התגובות הפלצניות ביותר שקראתי
רק מראה למה אתה באמת יכול לחזור למקום ששם היה לך התגלות נשגבת לגבי עצם קיומך.
לפחות כאן יש אנשים כמו אסף שיורידו לך את האף האמריקאי למטה.
וזה בתור אחד שחי מספיק זמן בחו"ל וחושב בדיוק הפוך ממך.
באמריקה זורקים אקדחים בידיים של ילדים בני 3
באמריקה יש יותר הרוגים בקולג'ים בשנה מאשר בכל העולם יחד.
באמריקה שילמתי 950$ לתקן שבר ביד שלי
באמריקה באמריקה באמריקה…..
תרשה לצטט את אסף…."יאללה יאללה"
בעיקרון, בגלל אנשים כמוך לא נעים לחיות כאן. אצל אסף לפחות הפרובוקציה מגיעה לשם הפרובוקציה (או לפחות ככה לי זה מרגיש), אצלך זה סתם אלימות.
המושג "אלימות" אצלך כנראה לוקה מאוד בחסר.
מה שמוזר הוא שאני מאלה שמחזיק דלתות, נותן להשתלב וכל מה שהפנו כאן כנגד.
מילא הטענות היו כאן נגד משהו שקשור לשלטון, אכיפה וכדומה אבל להאשים את האנשים כאן באי נוחות קיומית זו צביעות.
אז מבחינתך אני אלים [מסכנים ילדי]
מבחינתי להצביע על מישהו שונה ממך כבעיה זו צביעות. תבחן את עצמך
תתפלא, אלימות זה לא רק לדקור ולרצוח, אלימות זה גם לעקוף את כולם בתור או בכביש.
אני הצבעתי על אופן התגובה שלך כבעיה בשבילי, בעיה שהייתי שמח לשנות. העובדה שאתה ישר משתמש במונח צביעות רק מחזקת את מה שאני חושב כי היום רוב האנשים לא מנסים להתמודד עם טענות אלא ישר צועקים צביעות בשביל להשחיר את פני האחר, וגם זו אלימות.
אז כן, האנשים כאן בהחלט חלק מאי הנוחות ואנחנו יכולים או להתעלם מהם או להכיר בהם ולהרגיש בחוסר הנוחות הזה, וד״א, זה נכון לכל מקום בעולם.
וסתם ככה, לא הצבעתי עליך שבעיה בגלל שאתה ״שונה ממני״ אלא בגלל אופן התגובה שלך. שוב, לא בגלל הדיעות אלא בגלל הדרך. גם השימוש במילה פלצני ולהוריד את האף למטה (שגם הוא ביטוי אלים) וגם בגלל שאתה כותב את כל אלה כי אתה פשוט לא מסכים עם הכותב. ואז עוד מאשים אותי בכל מני דברים… נו שוין.
אני באמת מתפלא שנתפסת על משפט בשביל ההרצאה הזאת.
ושוב תתפלא אבל אני אחד האנשים שיתן לך לעקוף אותי בתור ולהשתלב בכביש.
אם לדעתך אני עדיין "לא מספיק טוב לילדים שלך" כמו אריאל אז שיבושם לך.
דרך אגב גם הילדים שלי די מנומסים
תתפלא
לא נתפסתי על משפט אלא על שלוש תגובות עוקבות.
תתפלא אבל אפשר להיות אלים ומנומס, זה ממש לא סותר אחד את השני. לדוגמה, אפשר להיות הכי מנומס בעולם ולטעון שכל השמאלנים בוגדים, אני אפילו מכיר כמה כאלו.
אז אני שמח שאתה מאלו שמסוגלים להסתכל קצת מעבר לקיום שלהם, באמת, אבל זה לא הופך את התגובות שלך לתגובות שמאפשרות מקום לדיון. אז אולי במעשים אתה לא אלים אבל הרטוריקה שהשתמשת בה היא כן והצורה בה אנשים מתבטאים יכולה להשפיע מאוד על תחושת הנוחות.
אדם
בגילי המופלג אני יודע להבדיל בין בוטות לבין אלימות ולא צריך אותך שתלמד אותי את ההבדל.
אז תחנך את הקרובים אליך בדרכי הנועם שלך ואני בשלי [עדין אני אתן לך לעקוף ואהיה בוטה אם תנסה לדרוס אותי]
ואני מקווה בשביל אריאל והחברה הקרובה שלכם שיהיה לכם ולכל הסובבים אתכם את ההזדמנות לגור במדינה זרה (מערבית) ולהבין כמה רעש אנחנו עושים לכם כאן.
בנוסף לגבי ההמלצה ללכת לגור קצת בחול ולהבין איך החיים יכולים להיראות בלי שכל דבר הוא משבר,אל תשכחו שלא כולם יכולים לעמוד בתנאים האלו. יש אנשים שקשה להם להשיג את הפריווילגיה הזו ולהבין כמה רעש הם מייצרים לאריאל
רק אל תכניס לי מילים שלא אמרתי כי בשום שלב לא המלצתי למישהו לחיות בחו״ל ובשום שלב לא ביקשתי הזדמנות לגור בחו״ל. ובנוגע לבוטות, אני מסכים שלומר פלצן יכול להתפרש בוטה יותר מאשר כאלים אבל הבריחה לשימוש במילה צבוע קצת פחות.
ועוד דבר קטן, אמנם אני עוד צעיר אבל אני חי באמונה שתמיד אפשר ללמוד, גם מצעירים מאיתנו. אם הרגשת שניסית ללמד אותך משהו אז מתנצל, רק ניסיתי להציג את הדברים כמו שאני רואה אותם. מכיוון שאין אמת ולכן לא אני ולא אתה מחזיקים בה נותר רק להקשיב למי שמוכן להקשיב לנו גם ולעדכן (או לא) את השקפות עולמינו בהתאם.
אדם
א. תודה
ב. אני תמיד פתוח ללמוד ולהסתכל לכל הכיוונים. לראיה אפילו כתבתי על הטקסט עצמו שהוא נהדר [תגובתי הראשונה]
ועדין אני מזדעק בשם כל אלו שלא יצא להם לחיות בח"ול הנאורה [ ;-) ] אך הם אנשים כמו אריאל בסופו של דבר, חיים כאן ומנסים לעשות את הסביבה שלהם למקום טוב יותר
אהד – עמי נאווי זה ההוא מהכדורסל . נראה לי שהתכוונת לעזרא .
אופס..
געגועיי לאליהו נאווי…
לי תמיד נראה היה שמי שמהגר, מהגר לא בגלל המצב של המדינה אלא בגללו ובגלל הסביבה המידית שלו.
לי טוב במדינה הזו. נכון, אני מקטר עליה לא מעט וחושב שאפשר לשנות בה הרבה, אבל בסופו של דבר נהנה. כיף לי לחזור הביתה בערבים ולבלות עם אשתי או להיפגש עם חברים. כיף לי לטייל בסופ"ש. להיות בקרבת המשפחה.
אז גם אם ברור לי שאני עובד הרבה יותר שעות מאלו בגרמניה או בניו זילנד, ושהמחירים כאן מאוד יקרים, בסופו של דבר החיים לא רעים.
ובסופו של דבר, יש סיבה לכך שכל כך הרבה חבר'ה צעירים מארה"ב, אירופה ואוסטרליה עוזבים את ההורים שלהם שירדו בעצמם מהארץ ועושים עלייה.
לא מזמן נעצרו פה כמה חבר'ה מעצר מנהלי. בזכות כמה דברים שכתובים להם בתעודת הזהות יצא לכולנו לשמוע מה היה שם. אחד מהם היה קטין, שנמנע ממנו במשך שלוש שבועות(!) להיפגש עם עורך דינו. בסופו של דבר הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שונות לחלוטין מאלו שבעטיין נעצר.
כל מי שקרא יותר משתיים-שלוש תגובות שלי יודע שפעורה תהום אידיאולוגית שיכולה להכיל את האגו של כל הספרטאים המקצועני בהיסטוריה גם יחד ביני לביניהם. אבל המעצר הזה הוא חורבן הבית. מחירי המילקי, עמידה בתור, פנצ'רים בהרצליה – זה הכל שטויות. גם אם כולם פה היו חברים של הצל הייתי סופג את זה.
אבל קטין במעצר שנמנע ממנו במשך שלוש שבועות להיפגש עם עו"ד? ובית משפט שמשמש חותמת גומי עבור השירותים החשאיים שאחראים לכך? אללה יסתור. וזה קצה הקרחון. על מי שכתובים לו דברים אחרים בתעודת הזהות אנחנו אפילו לא שומעים. ומה שמדכא לא פחות זה שבכל דיון על המצב במדינה אנשים מתעקשים להתמקד בפיצ'יפקס לעיל כשהבית בוער.
אבל זה לא שונה ממדינה למדינה
אני לא מדבר על דרום אמריקה, אפריקה ורב מדינות אסיה. אני אפילו לא משווה לאירופה המזרחית- כי גם לך ברור ששם זה גם קורה.
אתה שמעת קצת על ההפגנות בשיקגאו? על הדרישות לפטר את רם עמנואל? על בית הוסהר הסודי שהיה במרכז העיר בו נעצרו אזרחים ללא משפט או ייצוג?
כן! שם לפחות זה מעורר דיון ציבורי. פה התגובה הרווחת היא "תנו להם לעשות את העבודה שלהם."
שיעול שיעול גואנטנמו שיעול..
בארה"ב כמה מיליארדרים הצליחו לשכנע חצי מדינה שאין דבר כזה התחממות גלובאלית. הדיון האמריקני היחיד שעלה בעקבות הסמכויות הרבות שניתנו לממשל האמרקיני בעקבות אסון התאומים היה שיחות על קונספירציה לפיה בוש עומד מאחורי הפיגוע הזה.
קישקוש מוחלט.
אני מתנצל. שיניתי את העמדות שלי לחלוטין. תודה שהכוונת אותי לדרך הישר עם התגובה המנומקת.
אהבל
ממש דיון?
אירועי הפוגרום האחרונים שהיו בשארלוט [אם אינני טועה] ממש משנים סדרי עולם שם.
יש דבר אחד שאני לא לוקח מהם וזו היכולת שלהם להפיק את האירוע הבא למען כולם ימשיכו בחייהם.
זה כולל רצח של עשרות סטודנטים בקולגי'ם כמעט כל שנה.
בישראל לדוגמא אני מבטיח לך שאירוע אחד שכזה במכללה היה מספיק לשנות את סדר היום.
הם יכולים ללמוד מאיתנו על איכפתיות חברתית בנושא הזה
מצד אחד אני חייב להסכים עם אסף
לא עם ה- יאללה יאללה אלא עם הצורך האין סופי להשתפך ולהשתפך ולהשתפך על כמה לא טוב.
אני חייב רק להגיד בנימה אישית שכל מי ששירת ב- 20 שנה האחרונות בצה"ל עבר גן ילדים לעומת החברה הבאמת דפוקים כאן מכיפור, ששת הימים וכו'.
לא מכיר כל הרבה הרבה טקסטים מהתקופה ההיא על כמה קקה וכמה אנחנו רגישים לזה.
זה הרעש מבחינתי [Amir ושות']
הצורך להרגיש דפוק וכאוב בגלל שראית גופה מפורקת או בגלל שאתה אוהד קטמון.
זה באמת דפוק לראות גופה מפורקת וזה קשה להיות אוהד קטמון
אבל זה באמת הרע במיעוטו נכון למה שהיה פעם.
הצד השני הוא לפחות שכאן אלימות יוצרת סוג של דיון
בארה"ב לדוגמא הרג אזרחים ע"י שוטרים, רעולי פנים, מאפיונרים ברחוב זה חלק מהפרסומות החודשיות.
לא סגור שהזומביות האמרקאית לדוגמא היא משהו מועדף
רק הופך את היאוש יותר נח
תמשיכו לא להתעניין בחדשות והחיים קצת יותר דבש. גם עם זיכרון דפוק מהצבא או חברים שעזבו.
אין שום בעיה. מה שלי הוא רעש לך הוא שקט וההיפך. אף אחד לא אמר שכולנו צריכים לחשוב אותו הדבר. רק שאלה אחת אליך. מדוע בדיון כזה שבו באמת הצדדים מנסים להבין אחד את השני אתה מרגיש בנוח לכתוב לאחד המגיבים "אחת התגובות הפלצניות ביותר שקראתי"?
כי הוא האחרון להבין אחד את השני
לא ראיתי איפה הצדדים מנסים להבין אחד את השני אלא לתרץ את המקום בו הם נמצאים.
אתה עוד יושב שם מעבר לים ואני מסכים שמה לך רעש לי הוא שקט ולהפך.
לשבת כאן [ולא פעם ראשונה] להטיף לנו כמה היה טוב במקום אחר וכמה אנחנו ממש לא כמו האמריקאים זו פלצנות לשמה.
אין מקום לדיון מול טענה שכזו כי היא עטופה בעיוורון.
אפשר לדון האם ההתייחסות של אריאל היא עיוורון או שמדובר בטענה מסוג האמירה של "עד שלא יהיו לך ילדים לא תבין במה מדובר". מה שאני לא מבין זה מדוע הצורך לזלזל ולהשפיל על הדרך? הרי אם היית מסתפק מלכתחילה במשפט האחרון שכתבת כאן ועובר הלאה השיח היה פחות מתלהם ויותר נעים ומי יודע, אולי אפילו פרודוקטיבי. אני יכול להעיד רק על עצמי שאחת ההנאות שלי כאן הם הדיונים עם אביאל שאמנם אוקיינוס מפריד בין דעותינו אבל הכבוד שבו הוא מתייחס לכל מי שמתדיין איתו, יהיו דעותיו רחוקות משלו עד כמה שיהיו, גורם לצד השני (אני במקרה הזה) להקשיב, לחשוב ולפעמים גם לגרד בראש.
אין לי כוונה להשמע כקיביצר ובסופו של יום כל אחד יבחר איך הוא רוצה להתבטא, אבל זה אחד הדברים שמשגעים אותי יותר מהכל.
Amir
כמו שכתבתי למעלה
להצביע על מישהו שונה ממך כאדם אלים או לא נוח כהכללה זו אולי ה ב ע י ה כאן.
אני עושה הכל כדי שלחברה שלי יהיה כאן יותר טוב
אני לא פוליטיקאי, אין לי שום סמכות שלטונית ולכן כל טענה כמו – שם האנשים הרבה יותר טובים לי מוציאה תגובות כואבות.
אריאל הוא לא יותר ישראלי ממני.
להצביע על אחרים כל הזמן שהם לא מספיק נוחים לו זו בדיוק ההגדרה לכינוי שנתתי לתגובה שלו.
מקובל עלי ביותר חוסר ההסכמה על הסגנון
לא חייבים להצליח להתדיין עם כל אחד. אני מצליח לקבל ביקורת בסגנון "פלצנות". יש לי הומור וגם ביקורת עצמית. אתה ואריאל לא חייבים, ואין מה להשתגע.
להפוך את זה לאלימות או למשהו פתאום חריג זה באמת עיוורון לדיון כשלעצמו.
ולכתוב על הנפיחות של מירי רגב וקשקוש מוחלט על תגובות זה בדיוק על אותו משקל
ה"נפיחות" בדיון הנוכחי היתה ההתייחסות של אסף דה קופ לשמאל ("על פי השמאל ואנשי הרוח והנפיחה "). אני שמח לראות שאנחנו מסכימים שאכן גם זה על אותו המשקל.
מודה ועוזב כמו שאומרים…
הסכמתי על הבוטות בסגנון..
אבל לכתוב משפט כמו
"אני חושב שאנשים שלא גרו במדינה זרה (מערבית) לא יבינו פשוט על מה אתה מדבר בהקשר של הרעש. לכן אני ממליץ לכולם ללכת לגור קצת בחול ולהבין איך החיים יכולים להיראות בלי שכל דבר הוא משבר"
הופך לי את הקרביים…
עם כל הכבוד הפסקה הזו מחרפנת אותי [הייתי זהיר :-)]
זו אטימות, עיוורון מבחינתי למי שסובב אותך. לאנשים האמיתיים מסביבך…
לסיום סיפור
כשהגעתי לארה"ב לפני הרבה שנים נתקלתי באדם שוכב פצוע ברחוב.
רצתי לעזור לו וצעקו אלי שאני משוגע כי אני מסתכן בתביעה…
חכם בדיעבד, נדמה לי שיש בפורום הזה הטיית יתר לזיהוי חו״ל=ארה״ב. אני חושב שקל להסכים שיש לא מעט מקומות בעולם שהחיים בהם קלים, נוחים, שקטים, רגועים, זולים ובטוחים יותר מאשר בישראל. זה בסדר כל עוד התפיסה היא שזה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים על הפרוייקט הציוני וכאשר קיים מכנה משותף שהולכים קדימה. הבעיה העיקרית שלי היא עם התחושה של השחיקה בחלק השני.
צור
התפיסה הזאת היא בדיוק הקודה הכואבת
יש לי שני הורים בגיל הפנסיה
האחד מדירך טיולים 40 שנה והשניה מורה
רק אידיאולוגיה הביאה אותם לבחור במקצועות האלו ולהישחק תחת הנסיון לחנך ולעצב כמה דורות.
אריאל עם כל הכבוד יכול לחיות בגטו שלו ולחשוב שאנשים כאלו שלא חוו מדינה אחרת שונים ממנו, וברמה שזה מפריע לגדל ילדים?
אנשים שיכלו לקחת את ההזדמנות להגר קצת אבל החליטו להישאר כאן למרות ששם יותר שקט ונוח. למרות השחיקה.
לא חסרים כאן כאלו אנשים.
אני מסוגל לקבל כל דבר כמעט על מערכות כושלות, על חובבנות אבל באמת עד כאן מבחינתי.
שחיקה או לא שחיקה יש כאלו בלי ברירה ומתוך חוסר הברירה הזה הם מנסים לקיים כאן משהו.
חכם בדיעבד, איזה עיתוי נפלא לסיפור שלך מארה"ב:
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4756986,00.html
:-)
נהדר!!
מצד שני אספר לך עוד סיפור
אני מכיר אדם החי בחו"ל זה מספר שנים.
במהלך שהותו בארץ לאחרונה הוא כמובן נחשף לטירוף הפקקים כאן.
לאחר ויכוח קל עם נהג בכביש, אותו נהג תפס אותו כמה רמזורים לאחר מכן. הודה לו על הדברים ונתן לו קלמנטינה על מנת שיהיה לו המשך יום טוב בכביש עם חיוך ענק
רק בישראל
אה, בכבישים הסיפור האהוב עלי הוא זה של בני תבורי, שכתב איך פעם רדפו אחריו בריוני כביש ובאקט של תושיה, ברגע שהם יצאו מהאוטו כדי ללמד אותו לקח הוא פנה אליהם כמו סחבק והתלונן על משהו שנדפק לו במנוע. ולפני שיכלת לומר ג'ק רובינזון השניים הפשילו שרוולים וזחלו מתחת למכסה המנוע כדי לתקן.
לא יודע אם הפרטים מדוייקים, ואם בני כאן אז אולי הוא ייתקן את אי הדיוקים, אבל זה באמת סיפור של רק בישראל.
הפרים נכונים.
גם נופחים יוצרים רוח.
מה, לא ?